אריק איינשטיין 1939-2013

זהו. זה רשמי.
פרופ' ברבש אמר רשמית את מה שידענו מכל קבוצות העיתונאים בוואטסאפ.
אריק מת.
והוא תמיד היה שם, מאז שאני זוכר את עצמי. שירים שהם הפסקול של החיים שלי.
וכשהייתי עצוב הייתי שם לעצמי אריק איינשטיין. וכשהייתי שמח הייתי שם לעצמי אריק איינשטיין. כשאני שם באוטו את האייפון על שאפל, כל כמה שירים הוא ייתן לי שיר של אריק, כי הוא מכיר את הטעם שלי ויודע שכשיש שיר שלו כנראה שלא אלחץ על השיר הבא.
ועצוב לי.
ועלי מוהר הלך, ועכשיו גם אריק הלך, ואיבדנו שניים מהאנשים הכי מרגשים שהיו פה. בטח ככה הרגישו החרדים כשהרב אלישיב ועובדיה יוסף נפטרו.
איבדנו את מורה הדור ואת מרן של החילונים.
וזה לא פייר שזה קורה לפני משחק חוץ.
זה כזה לא פייר.
לאריק מגיע שאחרי מותו יהיה משחק בית בבלומפילד. שכל שער 5 ושער 7 יהיו מכוסים בדגל פרישה ענק עם התמונה שלו ולידה הכיתוב אדומה שלי.
אני לא מצליח לכתוב את הפוסט הזה כי בלתי אפשרי לכתוב פרידה ממישהו שמייצג כל מה שאתה מאמין בו: ישראל, פטיש, מגל, פשטות.
אהבה.
ועצב.
כמה עצב.
יש אנשים יחידי סגולה שעצם הידיעה שהם קיימים בעולם היא עוגן של שפיות והידיעה שהיא ישנם נותנת את שלוות הנפש שתמיד יש על מה להישען. אריק היה אחד מהם.
והוא כבר לא.
אני לא מצליח לכתוב מבעד לדמעות.
תודה אריק. תודה על הכל. ברקע מתנגנת "פגישה לאין קץ".
אין שום דרך לסיים את הפוסט הזה.
עצב.
עצב מושלם וצלול ובהיר וצורב.