יקר מדי

השעה 17:43.

עוד 45 דקות בערך תתחיל המהדורה. כותרות, כתבות, וויס אוברים, בסוף פינת תרבות ותחזית. כבר שנתיים אנחנו עושים את זה כל יום. הרייטינג דווקא סבבה - כמעט כמעט כמו של לונדון קירשנבאום שמשודרת במקביל. 2/3 מהרייטינג של שש עם שמשודרת באותה שעה. לא רע בכלל.

לפני כמה שעות הכנסת אישרה את הטבת הרווחים הכלואים. 27 מיליארד שקל שהמדינה החליטה לוותר עליהם. ככה, בקלות. בהצבעה חפיפניקית כזאת של אס"ק. של סוף כנסת.

כבר חצי שנה שאני במשא ומתן מול האוצר על תקצוב החדשות המקומיות בכבלים, מקום העבודה שלי. הרי הקמנו ועד כחלק מארגון העיתונאים. אנחנו עובדים מאוגדים עכשיו. נשבענו לעצמנו שיותר לעולם לא ניתן שהנהלות או עסקנים או בעלי הון יכריעו את גורלנו כעובדים בלי להתחשב בנו. בלי לדבר איתנו.

האוצר לא רוצה שנתקיים. אנחנו עולים 25.5 מיליון שקל בשנה. 180 עיתונאים שעובדים בקריית שמונה, חיפה, ירושלים, תל אביב ובאר שבע. 70% מהעובדים גרים באזורים שמדינת ישראל מגדירה כפריפריה. למעשה אנחנו כלי התקשורת שמעסיק הכי הרבה עובדים באזורים האלה, מקומות שבהם לא רק שאין עבודה בעיתונות - אין בהם עבודה בכלל. הרי איפה יעבדו עשרות העובדים בדסק קריית שמונה? בפניציה? בפרי גליל?

אבל האוצר לא רוצה אותנו. אומר שאנחנו יקרים מדי.

בפגישת המשא ומתן הראשונה, לפני כמה חודשים, נציגת אגף התקציבים במשרד האוצר אמרה לי ש"זה לא מעניין אותי מה יהיה עם העובדים אם יסגרו את החדשות המקומיות. התפקיד שלי הוא לא לדאוג להם". אחר כך היא תקעה הצעת חוק שאמורה הייתה לממן אותנו. יובל שטייניץ, שר האוצר בממשלת הליכוד, הגיש ערר על החלטת הקואליציה לתמוך בהצעת החוק. הרי הפקידה שלו רק ממלאת את ההחלטות שלו - והוא רוצה שנפסיק תתלהתקיים.

אנחנו יקרים לו מדי.

25.5 מיליון שקל. 180 עובדים. יקר לו.

אז לפני חודשיים עופר עיני, יו"ר ההסתדרות נכנס לתמונה. הוא גם התחיל מו"מ עם האוצר. הוא אפילו השיג מהאוצר הבטחה להעביר לנו את הכסף. 18.5 מיליון כבר יש בקופה, אמרו באוצר. את זה נסכים לממן. את ה-7 הנותרים? להם נחפש מקור תקציבי אחר.

ואז הם שוב אמרו שאנחנו יקרים להם מדי.

אז מה אם 7 מיליון שקל זה 30-40 עובדים בפריפריה. אז מה אם אלו עיתונאים שמסקרים אזורים שאף אחד לא מסקר. אז מה אם פקיד ממוצע בדרג בינוני יכול לאשר את הסכום הזה. אז מה? יקר להם מדי.

כנראה שהשבוע ניאלץ להכריז על סכסוך עבודה אצלנו, כי בהנהלה אומרים שלא תהיה ברירה אלא לפטר עשרות מאיתנו אם יעבור התקציב הנמוך (תקציב שגם להעברה שלו מתנגדים עדיין באוצר - הרי יקר להם מדי), ואנחנו הבטחנו לעצמנו שלא ניתן שיפטרו אף אחד. כי 7 מיליון שקל זה באמת כסף קטן אפילו שמספרים לנו שאנחנו יקרים להם מדי.

והעובדים אצלנו מסתובבים עם עצבים מרוטים ושואלים את עצמם מי יוכל עדיין לפרנס את המשפחה שלו ב-31/12/12, כשנגמר התקציב של 2012, ומי יפגוש את החברים מהדסק בלשכת האבטלה.

ואנשים מתקשרים אליי כל יום מכל הארץ כדי לשאול אותי אם לדעתי תישאר להם עבודה או לא, ומה להסביר לאשה או לבעל, והאם להתחיל לחפש עבודה.

כי האוצר אומר ש-7 מיליון שקל זה יקר להם מדי.

כי שטייניץ וביבי וממשלת הליכוד אומרים ש-7 מיליון שקל זה יקר להם מדי.

כי ממשלת הליכוד מוותרת לארבע או חמש חברות שמרוויחות מאות מיליארדים בשנה על 27 מיליארד ש"ח במס, וזה? זה דווקא לא יקר לה מדי. שוב, במלים: עשרים ושבעה מיליארד. לא שבעה מיליון (שזה יקר מדי, כידוע). עשרים ושבעה מיליארד.

תסתכלו לנו בעיניים, ליכודניקים. תסתכלו לנו בעיניים ותגידו לנו את האמת. תגידו שלא אכפת לכם מאזרחים עובדים. תגידו שאנחנו על הז** שלכם. שמבחינתכם אנחנו יכולים להיחנק. תגידו שלא אכפת לכם מתושבי הפריפריה או מהגורם היחיד שמדווח עליהם.

תגידו שלא אכפת. שזה לא מעניין.

אבל שלא תעזו להגיד לי עוד פעם, ליכודניקים, שאני יקר לכם מדי. שאתם מפטרים עשרות עובדים אצלנו כי יקר לכם.

תתביישו.

השעה כבר 18:00. עוד חצי שעה מהדורה. כמו שזה נראה כרגע, עם האטימות המוחלטת של ממשלת הליכוד - לא נשארו לנו עוד הרבה כאלה לשדר אבל את כל אלה שנותרו נשדר הכי טוב שאפשר.

כי זה יקר מדי. יקר מדי ללבנו.

מלחמת הדפים

הטקסט הבא נכתב עבור עיתונאים, באחת משעותיו הקשות ביותר של הענף שעליו כולנו יושבים, אבל הוא נכון לגבי כל עובד, בכל מקום, משחר ההיסטוריה ועד היום. אני כבר מודיע שבטקסט הזה לא תיאמר מילה על תפקידה החשוב של העיתונות, על כלב השמירה של הדמוקרטיה או כל דבר אחר שמדברים עליו בחוג לתקשורת:

בואו נתחיל מכמה הנחות יסוד.

עיתונאים הם פועלים. כן כן, פועלים. צווארון כחול. יש מעטים מאוד שהם פועלים שמשתכרים יפה (ממש כמו שבמפעל לייצור בקבוקים יימצאו הפועלים שיקודמו למשרות הנהלה זוטרה), אבל רוב רובם של העיתונאים הם פועלים. למעשה, הם פועלים שמרוויחים דומה או אפילו פחות מפועלי הייצור בכל מפעל ממוצע. לעיתונאים בתחילת הדרך בטלוויזיה למשל, יש עבודה מעניינת, מאתגרת, מרגשת, משפיעה - ומשכורת של 6000 ש"ח אם שפר עליהם גורלם. לחלקם גם את הסכום הזה אין בתלוש המשכורת בסוף החודש. הם מדמיינים שאוטוטו הם נוגעים באיזה "זוהר" שהתקשורת מייצרת סביב עצמה, אבל כשהם מספיק זמן במקצוע הזה הם מבינים שאין זוהר. זו עבודה עם אפס ביטחון תעסוקתי, משכורת גרועה, ושעות עבודה גמישות מאוד (אפשר לעבוד גם 15 שעות ביום לפעמים, אבל המשכורת לא תשתנה).

האינטרס של הפועלים ושל המעסיקים לעולם לא יהיה אותו אינטרס. המעסיק יראה לנצח בפועל כאמצעי ייצור ותו לא. עוד משהו שמשרת אותו בדרך להכניס עוד רווחים ולמשוך עוד דיבידנד. הפועל-העיתונאי הוא, עבור רוב הבעלים והמו"לים, עוד הוצאה ממש כמו דפי ה- A4 במדפסת וכמו האינטרנט במערכת. אמצעי ייצור ותו לא. הפועל-העיתונאי הוא בסך הכל עוד ספק. אין לבעלים שום מחויבות כלפיו, ובגלל אותה תופעת "זוהר" טיפשית שפושה בציבור, ובגלל אותו רצון של אנשים לגעת בו - הבעלים יכול להחליף את הפועל-העיתונאי במודל חדש יותר וזול יותר כמעט מדי שנה. יש המונים שמתים לעבוד בעבודה ה"זוהרת" הזאת, אז מוציאים ישן מפני חדש על בסיס חודשי כמעט.

האינטרס של הפועל-העיתונאי הוא לשרוד. להתקיים. לא למצוא את עצמו זרוק ברחוב עם מקצוע שמקומות העבודה שמעסיקים את אנשי המקצוע כמוהו הולכים ונסגרים כל הזמן. כיצור שורד, הפועל-העיתונאי מפתח תודעה תאגידית (כוזבת למדי) שקובעת שאם יהיה לויאלי לתאגיד ויילחם את מלחמותיו, יתכן וחרב הפיטורין הבאה לא תונף מעל ראשו. שאם רק ישחק לפי הכללים ויהיה דף A4 טוב, הכל יהיה בסדר.

ההתנגשות הזאת בין האינטרס של הבעלים לבין האינטרס של הפועל-העיתונאי (אחד רוצה לקבל את אותו מוצר במחיר שהולך ויורד והשני רק רוצה שימשיכו לקנות ממנו את המוצר שהוא מספק, בכל מחיר, ובלבד שיהיה לו כסף לאוכל) מביא לאחד משני מצבים: האחד, הנפוץ, הוא המצב של התודעה התאגידית. זה המצב שבו פועלים-עיתונאים מתאגידים שונים מתכתשים עם פועלים-עיתונאים מתאגידים אחרים ונלחמים את מלחמות הבעלים בניסיון נואש להראות כמה הם בסדר, כשלמעשה הם מתכתשים עם היחידים שאיכשהו מזדהים איתם ומבינים את כאבם: אחיהם הפועלים-עיתונאים. הרי מבחינת המו"ל של עיתון פלוני, עובדיו של עיתון אלמוני יכולים להיחנק (הרי לא אכפת לו אפילו מהעובדים שלו כי הם רק ספקים מבחינתו) וכנ"ל היחס של המו"ל של עיתון אלמוני כלפי עובדי עיתון פלוני. הדבר היחיד שמעניין באמת את המו"ל הוא להשמיד את העיתון השני כדי שהתחרות תפחת והוא יוכל - בשאיפה - להגדיל את עוגת ההכנסות שלו על בסיס ההכנסות שעשה העיתון השני שחדל מלהתקיים. 

זה בדיוק הדבר שראינו במלחמת מעריב-הארץ השבוע. עובדים זוטרים יותר ופחות שמלכלכים זה על זה בכל רשת חברתית אפשרית, כאילו שמדובר ביחסי איראן-ישראל. נלחמים את מלחמות המעסיקים שלהם, במקום להתעסק בהישרדותם שלהם, ושל עמיתיהם - אחיהם בכלי תקשורת אחרים. זה קרה אחרי שבוע של מופת קולגיאלית כשנציגים מכל כלי התקשורת באו להפגין יחד עם עובדי חדשות 10 ועובדי מעריב שנלחמו למען פרנסתם. נציגים מכל ועדי העובדים שהוקמו על ידי ארגון העיתונאים, איגוד העובדים של העיתונאים, יצאו באמצע יום העבודה כדי להביע סולידריות עם עובדים אחרים.

ואז באו המנהלים והתחילו את קרבות הדיאדוכים שבין מעריב להארץ. ההנהלות הן ההפך המוחלט מהעובדים. האינטרסים הפוכים. המטרות הפוכות. אגלה לכם סוד גלוי למדי: מקום העבודה שלי נמצא בסכנת סגירה, אם לא יועבר אליו התקציב לשנה הבאה ממשרד האוצר. אחד הסכינים הכי גדולים שנתקעו בגב החדשות בכבלים ו-150 העובדים בכלי התקשורת הזה היה כששני עובדים מערוץ 10 שנשלחו מטעם ההנהלה אמרו לח"כים שאסור לתקצב את הכבלים כל עוד אין פתרון לערוץ 10. לו היינו מטומטמים, הרי זו הייתה עילה למלחמת עולם בין עובדי הכבלים לבין עובדי חדשות 10. הרי איך הם מעזים בשעתנו הקשה לתקוע בנו סכין?

אבל הבנו היטב שמי שעומד מאחורי זה היא ההנהלה שחושבת שכך היא אולי תשרוד ושימותו כל השאר, ממש כמו שבסיפור הארץ-מעריב מדובר בהנהלות. באלה שיש להם, ורוצים להגדיל את העוגה: לא בעובדים, אלה שנלחמים להשיג פירור מהעוגה כדי לחלק אותו כארוחה לבני המשפחה שלהם.

וזה בדיוק המצב השני. המצב הנכון. המצב שבו התודעה התאגידית הכוזבת נמחקת, והתודעה כפועלים פוקחת את העיניים: המצב בו מבינים שלפועלים-עיתונאים כמו לכל פועל אחר בעולם יש שתי אפשרויות, ושתיים בלבד - להתאחד או להיכחד. לעמוד ביחד ולראות מבעד לאינטרסים של ההנהלות, או לעמוד לבד ולהתפלל שחרב הקיצוצים לא תערוף את ראשם. 

להילחם את קרבותיהם של אלה שעם שוך הקרבות לא יגלו ולו גרם של חמלה כלפי הווטראנים אם הדבר לא יתאים לאינטרסים שלהם, או להילחם את קרבותיהם שלהם ושל אחיהם - הקרב למען הפרנסה. למען תנאי ההעסקה. הקרב שאם ינצחו בו יהפכו עצמם מדפי A4, לבני אדם שיש להתייחס אליהם כבני אדם.

סולידריות. זה כל הסוד.

להילחם במלחמות תאגידים או להילחם במלחמות למען עובדים? אני בוחר באפשרות השנייה. די לתודעה הכוזבת. די להיות דפי A4 שכל אחד יכול לרשום עליהם מה שבא לו, ושניתן למחזר אותם ברגע שלא רוצים אותם יותר.

די.

נלחמים רק בשביל עצמנו. לפעמים זה אומר להילחם לצד הבעלים, לאותה המטרה (כמו להציל את מקום העבודה מהתמוטטות, למשל) וזה בסדר גמור. אבל לא נלחמים אחד בשני. לא עובד נגד עובד. לבד אולי נשרוד. אולי. אבל רק אם נהיה ביחד יהיה לנו סיכוי לחיות באמת.

עוד יום על הקרחון הנמס

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב עם נשימה שטוחה, דופק גבוה וזיעה קרה. זה היה אחרי שלא עניתי ל-17 שיחות הערב, רובן ככולן מעיתונאים שרצו לדעת מה קורה איתם. מה יקרה איתם. האם יש להם עבודה.

לא ידעתי מה לענות, אז פשוט לא עניתי לטלפון. שיחה שלא נענתה זה הרבה יותר טוב מתשובה של "אני באמת לא יודע מה יהיה". נראה לי.

נתחיל עם מספרים. בסוף השבוע הזה 500 עובדים במעריב ובמקומונים של העיתון הזה (ועוד כמה מאות במערך ההפצה של העיתון) לא יודעים אם יש להם עבודה בשבוע הבא. גם 400 עובדים בחדשות 10 נמצאים באותו מצב. 150 עובדים בחדשות המקומיות (אני אחד מהם) אמורים להפוך למובטלים ב-31/12 אם האוצר ימשיך להתעקש לסגור אותנו. 70 עובדים מהארץ אמורים להיות מוזמנים לשימוע לפני פיטורים בקרוב. בגלובס מדובר ב-30 עובדים. כ-30 אזרחים שעובדים בגלצ מסיימים חוזה בסוף נובמבר ונכון לעכשיו לא מחדשים להם אותו. בידיעות מדברים על משהו כמו 80 עובדים בקבוצה שיצאו לאבטלה בחודשיים הקרובים.

גם אם נניח שלא יהיו עוד פיטורים (וזו הנחה מוטעית, כי אין היום אף גוף תקשורת שלא מדבר על פיטורים) אנחנו מדברים פה על כמעט 1300 עיתונאים שיש סיכוי טוב שיפוטרו בשלושת החודשים הקרובים.

והעולם שלנו קורס.

זה כאילו כל העיתונאים עומדים על קרחון שניתק מהיבשת, והגענו לאזור בו השמש לוהטת, והקרחון נמס וכל הזמן יש פחות מקום לעמוד, ואנשים נופלים מהקרחון למים - והסיכוי להציל אותם הולך ופוחת כי אין מקום על הקרחון אפילו עבור אלה שניתן עדיין לשלוח יד ולהגיע אליהם כדי שלא ישקעו במצולות.

הבוקר הלכתי להפגנה של עובדי חדשות 10 מול בית ראש הממשלה בירושלים. זה היה כמו פגישת מחזור. כל הוותיקים יותר, אלה שעבדו שם כשעוד הייתי כתב בחברה הזאת (עזבתי לפני 5 שנים) היו שם. הם למודי מאבקים, כי לערוץ הזה עוד לא היה יום אחד של נחת כלכלית מיום שנולד. יתכן שההתרסקות המתמשכת שלו היא בגלל ניהול גרוע, יתכן שהיא בגלל רגולציה שאין קשר בינה לבין המציאות ויתכן שהיא בגלל התנכלות הממשלה. למעשה, סביר שכל הסיבות האלה מדויקות. אבל מה שאפשר לומר בוודאות, זה שערוץ 10 לא מתרסק בגלל העובדים.

העובדים, הפועלים השחורים של הענף הזה, הם אלה שמחזיקים את הערוץ על הכתפיים - והם גם אלה שמחזיקים את המאבק על חייו. התחקירנים, המפיקים, אנשי הקונטרול, הכתבים, עורכי הוידאו, עורכי המשנה, הגרפיקאים. השכירים. האנשים שזו העבודה שלהם. שזה אמצעי המחיה שלהם. הפרנסה.

ובאמת, להפגנה בירושלים הגיעו כמעט אך ורק אנשי "הצווארון הכחול" של החדשות. הם הגיעו בשלושה אוטובוסים שפרקו אותם בהפגנה. הטאלנטים, אלה שכנראה ימצאו עבודה גם אם ייסגר הערוץ (שחלקם יצאו בגלוי נגד התאגדות העובדים ורמזו להם שיבולע להם ולערוץ אם יתאגדו במסגרת ארגון העיתונאים) לא טרחו לעלות על המאזדה שהמערכת מספקת להם ולנסוע את המרחק העצום של 65 ק"מ מבית הוורד בגבעתיים ועד בית נתניהו בבירה.

כל מי שמכיר אותי מ"אז", מהימים שעבדתי ב-10, ניגש לשאול אותי מה אני חושב שיהיה. הם יודעים שאני באיגוד. את חלקם הרי צירפתי בעצמי כשנלחמנו בהנהלת הערוץ שתתן לעובדים להתאגד (ההנהלה שעכשיו מתחבאת מאחורי אותם עובדים מאוגדים ונעזרת באותו איגוד ממש... אירוניה זה כאן). שאלתי אותם מה נראה להם. ואז עורך וידאו ותיק אמר לי "האיגוד איתנו. העיתונאים איתנו. בסוף יהיה טוב".

אני לא יודע אם הוא אמר את זה באירוניה או באמת, אבל אני יודע שהייתה לי צמרמורת. הסתכלתי מסביב. פויר מגלובס בא להזדהות. צוות של חדשות ערוץ 2 בא לצלם כדי להביע סולידריות. כתבים ממעריב בירושלים באו גם, להראות לחברים מ-10 שהם לא לבד. גם אני באתי בשם עובדי החדשות בכבלים. 

בפעם הראשונה מאז שאני בתחום הזה שנקרא עיתונות, חשתי את כוחה של העבודה המאורגנת. של ה"ביחד". החזרנו לז'רגון העיתונאי ביטויים כמו ועד, סולידריות בין עובדים, ערבות הדדית, רעות, הבנה שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. זה היה רגע מכונן. זה היה רגע שבו הבנת שאנשים סביב מאמינים שביחד אפשר לשנות את העולם. אפשר להציל את מקום העבודה שלהם.

וזה מילא אותי באופטימיות.

פתאום, השמש היוקדת שמפשירה את הקרחון עליו אנחנו עומדים, התכסתה בעננים ותהליך ההמסה נעצר. פתאום הרגשתי שכל מה שהבטחנו לכל מי שצירפנו לארגון - מלחמה בלתי מתפשרת על תנאי ההעסקה שלהם - מתגשם.

ואנחנו נציל את חדשות 10 ואת ערוץ 10, כי לעובדים שם מגיע יותר מפיצויים ובעיטה בתחת בדרך ללשכת האבטלה.

ואז בערב - מעריב. הדירקטוריון רוצה לסגור את העיתון שאבא שלי היה פורש על הרצפה ביום שישי וקורא באדיקות (מיד אחרי "דבר", כי הלויאליות למפלגה באה לפני כל דבר). ומיד יוצאת הזמנה להפגנת חירום מול עזריאלי ואני בכלל מכין שניצלים לבנות שלי. ושוב טלפונים, הפעם מחברים ממעריב. רוצים לדעת מה יהיה.

ולא עניתי, כי לא היה לי מה לומר.

ואני עוקב דרך טוויטר ואינסטגרם אחרי החברים שמפגינים בעזריאלי, ומרגיש את העננים מתפזרים מסביב לשמש היוקדת. שוב הקרחון נמס, והניצולים ממעריב שנסחפים איתנו על גביו כבר מרגישים את הבקע בקרח ומסתכלים עלינו - על העומדים על הקרחון - במבט קרוע של "לא!!!". והניצולים האחרים מתעשתים, ומיד מתחילים לנסות לאחות את הבקע מתחת לרגליהם.

ומצליחים.

חגי מהוועד שם סימס לי שמעריב לא ייסגר. הם זוכים להישאר איתנו על הקרחון, לפחות עד הבקע הבא בשכבת הקרח. לא עבר הרבה זמן, והוועד של 10 מעדכן ששטייניץ מתחיל להזיז את עצמו ומקים צוות שידון עם ההנהלה על פריסת החובות. גם מתחת לאנשי חדשות 10 הקרח מתעבה והבקע מתחיל להתמלא בקרח שכולם תורמים להם.

ואצלי? אצלי הקרח כבר דק, ו-150 ניצולים שצפים איתי כבר שנתיים על הקרחון הנמס רואים כבר את הים מבעד לשכבה הדקיקה ומבינים שאם לא תבוא עזרה בקרוב - ניפול לים, ושוב לא נמצא מקום על הקרחון. אמנם אין עדיין בקע, אבל עוד 3 חודשים, כאשר שמש המשבר תגבר, פשוט נצלול אל מתחת לגלים.

יתכן מאוד שזה היה אחד הימים הקשים ביותר שחוויתי מאז שארגון העיתונאים הוקם. יום שבו שני כלי תקשורת מרכזיים שמעסיקים מאות עובדים עומדים על הקצה, ומחשבים את קצם לאחור. יום שבו, לראשונה, לא ידעתי מה לענות לאנשים ששואלים מה יהיה.

אבל יש לנו אחד את השני. יש לנו סולידריות. אנשים סוף סוף מבינים ששניים זה אחד, ושאחד לבד זה אפס. אם כולנו נחתור כאיש אחד חזרה לכיוון היבשת, נציל את הקרחון שלנו מהמסה. אני מאמין שזה אפשרי. אני חייב להאמין בזה.

זה או להאמין בזה, או להסתכל אחורה על חבורת 150 הניצולים שעומדת איתי על אותה משבצת קרח עליה כתוב "חדשות בכבלים" ולהסתכל למטה על הדגים שכבר רואים מבעד לקרח הדק, ולקבל את זה שסופנו לטבוע בסוף השנה הזאת.

לא מסכים לקבל את זה.

בשביל זה אנחנו מאוגדים. כדי לשרוד את הרגעים האלה. זו שעתה הקשה ביותר של העיתונות בישראל. לא יודע אם זו שעתה היפה ביותר, אבל אני מאמין שיום אחד נסתכל אחורה על הרגעים האלה בגאווה גדולה. נספר יום אחד על איך הצלנו את האנשים על הקרחון.

נספר איך התאגדנו.

נספר איך ניצחנו את אחד המאבקים הכי קשים שיש, ואיך כמעט 1300 איש ניצלו והגיעו לחוף מבטחים.

נספר איך כל אחד נתן מעצמו למעט הכלל, ואיך הכלל שמר על כל אחד. נספר על סולידריות. נספר על איך שרדנו.

אפר ואבק

דווקא היה כיף להפגין הערב בירושלים.

אומרים שהיינו 3000 מפגינים. התחלנו בגן הסוס, איפה שהיה המאהל הירושלמי בשנה שעברה, משם לכיכר פריז להגיד ערב טוב לביבי ולהזכיר לו שיש איזה עניין מינורי עם הכלכלה (אבל השוטרים לא נתנו להתקרב לבית שלו, כדי שלא נפריע לו), ומשם לכנסת. לא היו עימותים כלשהם עם השוטרים שהיו אדיבים להפליא, הנהגים בכביש צפצפו בהזדהות גם כשנאלצו לחכות שנחיל האדם יעבור את הצומת, הייתה בריזה נעימה ולא הייתה לחות.

באמת שהיה כיף הערב בירושלים.

בסוף העלייה לכנסת, ליד השלט שאומר שהכניסה מותרת רק לח"כים ולשרים, עמדו אנשי המשמר במדים הלבנים שלהם. רובם עמדו לא חמושים, כולם עמדו מאחורי מחסומים. פחדו שהמפגינים ינסו לפרוץ לתוך שטח חסינות המשכן. פגשתי שם את ד'. הוא קצין בכיר במשמר הכנסת, ואני מכיר אותו היטב כבר עשור - מהימים שעוד היה קצין מתחיל. 

אמרתי לו שלא ידאג. שזו הפגנה סופר שקטה שרובה המכריע (לפחות 80%) זה אנשי תנועות נוער. מפה, ככל הנראה, לא תצא בשורת האלימות. "ואף אחד לא ישרוף את עצמו?" הוא שאל. הבטתי עליו עם מבט של "על מה אתה מדבר, בנאדם?!", והוא מיד שאל אם לא שמעתי. "מה לא שמעתי?", שאלתי אותו. אדם הצית את עצמו בתל אביב, הוא אמר, במחאה על המצב הכלכלי שלו.

לא יודע למה, אבל לא התייחסתי לעומק למה שאמר. אולי זה כי הייתי עסוק מדי בלצלם תמונות של ההפגנה ולהעלות אותן לאינסטגרם. אולי סתם לא עיכלתי.

חמישים מטר משם פגשתי בחבר מחדשות 10. בוא תראה, אמר לי. יש כבר וידאו שמראה את האיש מצית את עצמו. לא לא, אמרתי לו, אני לא רוצה לראות - ועברנו לדבר על מצב המערכת שלו ועל הסיכוי שאולי הם לא ייסגרו אחרי הכל. לא יודע למה לא התייחסתי לעומק לתמונות שרצה להראות לי. אולי זה כי הייתי עסוק מדי בלדבר על ארגון העיתונאים והוועד בחדשות 10, וכמה זה טוב שיש לנו איגוד מקצועי.

בגן הוורדים עצמו, כבר התחלנו לספר בדיחות שחורות. הרי צעדתי עם חברים מטוויטר, ואין ציניקנים גדולים מאנשי טוויטר. כבר צחקנו על הכותרת שבטח ישראל היום יתנו לסיפור הזה. אמרתי שבטח דרור אידר, כותב הנאומים של ביבי ופרשן לענייני כל דבר בעיתון הזה בטח יכתוב שאדם הצית את עצמו בתל אביב במחאה על הזיכוי החלקי של אהוד אולמרט. גם אמרנו שבמצב הנוכחי של שירותי הכבאות, אדם שמצית את עצמו זה הכי לא צדק חברתי כי גם ככה אף אחד לא משלם לכבאים וגם ככה אין להם חומר מעכב בערה. לא יודע למה לא לקחתי את זה ברצינות. כנראה שהיה כיף מדי לדבר עם החברים.

ובאמת שהיה כיף להפגין בירושלים. היה נעים.

וכשהתחלנו לצעוד הביתה, לאט לאט הקבוצה הקטנה שלנו (היינו כעשרה) הלכה והתפרקה. בכל צומת נפרדנו מעוד חבר שפנה לכיוון השכונה שלו. אני נפרדתי מהקבוצה לא רחוק מהבית של משפחת נתניהו, ליד מנזר המצלבה. שמתי מוזיקה באוזניות והתחלתי לעלות במעלה הרחוב לכיוון הבית. התחלתי לשחזר בראש את כל ההפגנה וכל מה שקרה היום. ואז חשבתי על האיש שהצית את עצמו, ועל כמה טיפשי היה לצחוק על זה.

והתחלתי לחשוב עליו. מה עבר עליו, על האיש הזה. כמה אבק יאוש פוזר עליו, עד שניסה להפוך עצמו לאפר. ולא הצלחתי להוציא אותו מהראש.

ברחוב הפלמ"ח, לא רחוק משם, ניגשה אליי אשה בשנות החמישים לחייה.

"הכל בסדר?", היא שאלה.

ופתאום קלטתי שעל הלחיים שלי יש דמעות.

פתאום, בבת אחת, כמו קיר אדיר שהראש שלי נחבט בו והמכה עדיין מהדהדת במצח וממנו לכל חלל פנוי בגוף. פתאום הגיעה התובנה האיומה, זו שניסיתי להדחיק כל השעה וקצת שקדמו לרגע הזה.

אדם הצית את עצמו כי התייאש מהמצב הכלכלי.

בן אנוש, אזרח המדינה שלי, כל כך הרים ידיים מהסיכוי לקיום נורמלי - לא חיי רווחה. קיום נורמלי! - עד שבחר לנסות להרוג את עצמו. 

ואני לא מכיר אותו. אני לא יודע את שמו. אני לא מכיר את הסיפור שלו.

וזה גם לא משנה לי.

הדבר היחיד שמשנה הוא העובדה שבן אדם בישראל איבד כל אמונה בסיכוי שלו להתקיים - ובחר שלא להתקיים.

ולא, אני לא חושב שביבי נתניהו והליכוד שלו אחראים אישית לניסיון ההתאבדות של האיש בתל אביב. אין לי ספק, עם זאת, שביבי נתניהו והליכוד אשמים באדישות. אדישות מוחלטת. אדישות נפשעת.

כבר שנה שלמה ששוועת העם עולה מן הרחוב. חצי מיליון ישראלים - גברים, נשים וטף - יצאו מהבית בערב אחד, והרבה יותר ממיליון יצאו במצטבר בקיץ הקודם וביקשו שינוי. ביקשו לדחות את הקפיטליזם הקיצוני של הליכוד. ביקשו לחזור למדינת הרווחה. למדינה שבה אדם יודע שגם אם יתרסק כלכלית, ואפילו אם ההתרסקות היא בגלל טעויות שעשה, המדינה לא תתן לו להגיע למצב של איבוד עצמו לדעת. המפגינים ביקשו להחזיר את רשת הביטחון הסוציאלית.

הרשת שהייתה מונעת, מן הסתם, מהאיש שהצית את עצמו בתל אביב להגיע לידי יאוש מוחלט. להגיע לידי מצב שהוא לא מאמין בסיכוי לקיום בכבוד ומעדיף שלא להתקיים כלל.

וכן, זו אשמת הליכוד. זו אשמת כל חבר כנסת, כל שר, ואשמת יושב הראש של המפלגה הזאת שמשמש היום כראש הממשלה שלי. זו אשמת כל אלה שבחרו להתעלם מקולות המחאה החברתית, ועסקו בלקרוא בשמות גנאי למפגינים ולקלל אותם כאילו לא היו נבחרי ציבור אלא אחרוני התגרנים בשוק.

זו אשמת הליכוד שכבר 35 שנים נמצא בשלטון למעט 2 הפסקות קצרצרות, ועשה הכל כדי לפרק כל אטום שנותר ממדינת הרווחה אותה ירש ממפא"י והמערך. זו אשמת הליכוד שמוותר לטייקונים על עשרות מיליארדי שקלים של מס, אבל מכריח את הפקידים בביטוח הלאומי לענות נכים כדי שיצליחו להוציא קצבה, כי תקציב הביטוח הלאומי הולך ומקוצץ בכל שנה ואין מאיפה לשלם לכולם אז מנסים לצמצם את מספר הזכאים לקצבאות.

כן כן, זו אשמת הליכוד. זה לא "משבר גלובאלי", זה לא "המצב הביטחוני", זו לא "איראן" וזה אפילו לא "שר החוץ הטורקי". זו אשמת הליכוד והעומד בראשו, האיש שכשהיה שר אוצר המשיל את עובדי המדינה לאיש שמן הרובץ כנטל על כתפי האיש הרזה - ונסביר רק שעובדי המדינה ה"שמנים" הם אלה שמשכורת הבסיס שלהם היא 5600 ש"ח, בשעה שהאיש ה"רזה" הם הטייקונים.

זו אשמת הליכוד, מפלגה שראשיה ינסרו בניינים לא חוקיים בהתנחלות בעלות של מיליונים למרות שאף אחד מהמתנחלים לא ביקש מהם, אבל לא יפסיקו לענות את היתום והאלמנה, את הקשיש ואת הנכה כדי לחסוך כמה גרושים. 

השעה כבר 01:32, אומר לי השעון בפינת המסך. עוד כמה שעות יצאו העיתונים מהדפוס. מחר ישיבת ממשלה. נתניהו בטח יגיד שמדובר בטרגדיה. שר הרווחה במשרה חלקית משה כחלון (שנושא בתפקיד יחד עם תפקיד שר התקשורת בשעה שיש לא פחות מ-5 שרים בלי תיק בממשלת ישראל) בטח ימנה ועדה שתגלה שהביטוח הלאומי לא בסדר, ולא יעזור לפקידה שהיא פעלה לפי הוראות שיצאו מלשכת השר. המדינה תרעש יומיים, אבל ביום שלישי כבר יהיה ספין חדש (אולי יגייסו חרדים? אולי נאיים על איראן? אולי נגלה מרבץ נפט מול קידוח שרה 17 שיבטיח צדק חברתי תוך 84 שנים?), כי אם יחכו עד סוף השבוע עוד חלילה יצאו אנשים להפגין בהמונים במוצ"ש ואז המחאה תחזור.

שאלתי את עצמי הערב אם לביבי נתניהו ולח"כים של הליכוד אכפת שאיש ניסה לשרוף את עצמו. זאת אומרת, בוודאי שאכפת להם בקטע של הסקרים והכל, אבל שאלתי את עצמי האם באמת באמת אכפת להם שאנשים במדינה הזאת נאנקים תחת נטל המסים שהם משיתים עלינו, ותחת התשלומים ההולכים ומתגברים עבור שירותים שהממשלה אמורה הייתה לתת לנו והופרטו.

האמת? אני די בטוח שלא. באמת נראה לי שזה לא מעניין אותם. הרי הם מאמינים במשנה אולטרה-קפיטליסטית של אם לא תצליחו - המדינה לא תנקוף עבורכם אצבע.

בשבת הבאה אני הולך להפגין. לא יודע איפה. איפה שיהיו אנשים. אני לא אלך לדרוש מביבי שיהיה צדק חברתי. אני אלך לדרוש שלא יהיה ביבי - כדי שיהיה צדק חברתי.

היה כיף להפגין היום בירושלים. היה נעים.

אדם ניסה להצית את עצמו למוות 65 קילומטר מערבה מההפגנה שהייתי בה בגלל המצב הכלכלי. זהו. כבר לא נעים יותר. הגיע הזמן שגם העם בישראל יפסיק להיות נעים.

לא פראיירים

בואו לא נדבר על מספרים כי אסור (ביטחון ישראל, וזה) אבל בואו נגיד את זה ככה - אם התפלגות הקוראים של הבלוג הזה דומה איכשהו להתפלגות האוכלוסיה בישראל, יש סיכוי לא רע שגם אם אתם בין הגילאים 21-40 ועשיתם שירות סדיר מלא, לא עשיתם מילואים השנה. רוב מוחלט מהמעטים שכן עשו מילואים (הרבה פחות מ-20% מקבוצת הגילאים הזאת) עשו שירות חד או דו יומי.

רוצים לדעת מה סך האנשים מקבוצת הגיל 21-40 שעשתה שירות של עשרה ימים ומעלה? תשאלו את אחד הח"כים מוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני מילואים. זה סודי - ובצדק. המספר כל כך זעום, שיש חשש אמיתי שאם יוודע ברבים תהיה פגיעה בכוח ההרתעה של צה"ל שמבוסס, כידוע, בעיקר על גיוס מילואים ביום פקודה.

מבליל המספרים והנתונים הגלויים למחצה ששפכתי בשתי הפסקאות העליונות עולה מסקנה אחת: רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל לא משרת במילואים. לא "תורם את חלקו". לא "נושא בנטל".

רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל, לפי ההגדרות של אלה שדורשים לגייס את החרדים, ניתן להגדרה במילה שהפכה לחלק כל כך משמעותי בשיח שלנו: משתמט.

בשלב הזה של הקריאה חלק מהקוראים והקוראות כבר כועסים. "מה פתאום משתמטים?!", הם והן נוחרים לעבר מסך המחשב בבוז, "תרמתי את חלקי! התגייסתי בגיל 18 בזמן שהדוסים הלכו לישיבה! וחוץ מזה - אני לא עושה מילואים כי שוחררתי כחוק! כי הצבא אמר שהוא לא צריך אותי!".

צודקים לגמרי.

הצבא באמת לא זקוק לכם. זאת אומרת, אם היה לו שכל (ואין לו, כי זה צבא) הוא היה מביא את חלקכם להיות תורני חדר אוכל או נהגי רכב מנהלתי או מניילני מפות או כל תפקיד טיפשי אך נחוץ אחר שבגדוד חי"ר או שריון צריך להחזיק בשבילו לוחם מילואים שלא יוצא הביתה כדי לבצע אותו, אבל עדיין - אתם צודקים. אף אחד לא קרא לכם, ובמקרה של נשים שמעתי על אינספור בנות איכותיות ומלאות מוטיבציה לעשות מילואים שפשוט נדחות כי לצה"ל לא בא להתעסק עם הניירת של לשבץ אותן באיזו אוגדה. אחת כזאת שרצתה לעשות מילואים כי הייתה קצינה מורעלת היא אמא של הבנות שלי.

ואז אני שואל אתכם - אם כבר היום כמעט 30% מכל מחזור גיוס מקבל פטור בלי ללכת לקב"ן כי לצבא אין צורך בעוד חיילים שיגיעו בשעה 8 וילכו הביתה בשעה 5 והדבר המשמעותי ביותר שהם עושים כל היום זה לבחור לוקיישן לארוחת הצהריים עם שאר המשרד - למה צריך חרדים בצבא? במה תתרום לנו דיוויזיה חרדית? מה התועלת בעשרות אלפי חיילים שלא יכולים לשרת בקרבי (כשרות, תנאים, צניעות - יו ניים איט. זה ממש לא בשבילם כמו שזה ממש לא בשביל מי שמכריז על עצמו כפציפיסט או סתם מישהו שלא חי טוב עם מסגרת נוקשה)? למה אנחנו צריכים להכניס לצבא עשרות אלפים שעבורם המפקד הוא ממש לא הקובע היחיד והרב קובע יותר?

אז זהו, שאנחנו לא.

אבל בשבת האחרונה יצאו עשרות אלפים (ושוב, סטטיסטית, הרוב המכריע בין אלו מהם בגילאים 21-40 לא עשו דקה מילואים מאז שהשתחררו מהצבא) ודרשו לגייס ת'דוסים האלה. אלה עם הבגדים המוזרים והמנהגים המשונים שחיים מקצבאות. אלה, המנוולים.

עצרתם לרגע לחשוב למה זה צץ פתאום, כל העניין הזה של גיוס החרדים? מאיפה זה בא פתאום? למה עכשיו?

אחזיר אתכם כמה חודשים אחורה בזמן. שאול מופז נבחר לראשות קדימה ומצהיר כי יוביל את המחאה החברתית הקיץ. הוא קורא לה הדבר החשוב ביותר שיש על סדר היום. הוא נשבע שהמפלגה שלו תניף את הנס הסוציאל דמוקרטי.

עוברים כמה שבועות וביבי מכריז על הקדמת הבחירות. מופז רואה את הסקרים שמנבאים לו להיות מובטל קרוב לוודאי אחרי סיום ספירת הקולות. הוא וביבי סוגרים קואליציה של 94 ח"כים - עם 40 (!) שרים וסגני שרים - אבל אבוי! מה עושים עם ההבטחות למופז חברתי? ואיך ביבי נפטר כמה שיותר מהר מניצני הדיבורים על הפגנות צדק חברתי גם בקיץ 2012?

הפתרון הוא הפתרון הישראלי שעובד נהדר מאז 1948: בואו נשסה את האזרחים זה בזה, ובעודם נועצים שיניים איש בבשרו של אחיו, לאף אחד לא יהיה זמן או כוח או עניין להפנות שוב דרישות כלפי הממשלה כפי שהיה בקיץ הקודם. היות והפניית הזרקור כלפי ערביי ישראל נתפשת כמשהו שיסייע לאיווט ליברמן (ואין שום דבר שמפחיד את נתניהו יותר מהתחזקות נוספת של מנכ"ל משרדו לשעבר), והיות והשמאלנים גם ככה נרמסים מדי יום ותחת כל עץ רענן (לפרטים: מירי רגב), והיות והמתנחלים גם ככה מרירים על הממשלה (גבעת האולפנה, מגרון ושאר מאחזים שעומדים לפני פינוי ו/או ניסור) נותרנו עם שבט אחד אחרון שאפשר להאשים בכל - החרדים.

הדוסים.

אלה שהולכים עם ארוך ומגבעת גם בחום יולי אוגוסט.

הרי אף אחד לא אוהב את הדוסים, נכון? לבבות החילונים כבר הוכשרו לשנוא אותם בימי טומי לפיד ז"ל, והימין הדתי אף פעם לא אהב אותם כי החרדים תמיד הסתכלו עליהם מלמעלה, כאילו שהם - אנשי ארץ ישראל השלמה, אלה שנאחזים בכל גבעה סחופת רוחות בשומרון - לא מספיק דתיים. לא מספיק אדוקים. לא מספיק יהודים מאמינים.

וכך סומנה לה מטרה, וגם אם אינני מדייק בפרטים (יובהר מיד: מדובר בהנחות שלי. אמנם כאלה שקיבלו אישוש פה ושם, אך עדיין - מעולם לא ראיתי פרוטוקול של איזו ישיבה לילית שמאשר את ההנחות האלה שחור על גבי לבן)  אין לי ספק שכך החלה את דרכה ועדת פלסנר.

ועדה שנועדה לספק אליבי לשאול מופז על הצטרפותו הדי פאתטית לממשלה בזגזוג המי-יודע-כמה, ובנוסף לאפשר לנתניהו להסיט את אש הביקורת על המצב הכלכלי חברתי במדינה מעצמו תוך שהסאבטקסט הוא להסית כלפי קבוצה שלמה באוכלוסיה.

אין יותר פשוט מזה. הספין המושלם. השמאל מבסוט, הימין מתמוגג - כולם מאושרים. כולם, כולל הרבה יותר מ-80% מהאוכלוסיה שאמורה לחלוק איתי בנטל המילואים (מאז שהשתחררתי בשנת 1998 עשיתי בכל שנה 35 ימים בממוצע) ולא עושה את זה, אבל מלינה על אלה "שלא נושאים בנטל".

אז הנה כמה הערות לסיום:

1. אני לא מרגיש פראייר שאני עושה מילואים. אני מאוד כועס על זה שלא תומכים כראוי במשפחה שלי בזמן שאני שומר על המדינה, ואני מאוד כועס על זה שהפיצויים ("מענקים") שנותנים לנו עבור השירות לא מתחילים לכסות את ההוצאה המשפחתית שנגרמת כשצבא ההגנה לישראל קורא לי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

2. אני מרגיש מאוד פראייר בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם מקדמה כדי לקנות דירה ממוצעת של שלושה חדרים במדינה שלי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

ואתם, חברות וחברים - אל תיפלו לספין הזה שבו משסים אותנו קבוצה נגד קבוצה: שמאל וימין, חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, יהודים וערבים, פריפריה ומרכז או כל חלוקה אחרת שמתבססת על סממן קבוצתי/שבטי כלשהו.

יש לנו ממשלה. היא אחראית לכל. זה בדיוק התפקיד שלה, ולשם כך היא נבחרה. אין אף קבוצה באוכלוסיית ישראל שאשמה בכך ש"המצב" (הביטוי הגנרי לכל דבר רע במדינה) הוא "כמו שהוא".

גיוס חרדים זה ספין מטופש. לא יותר מזה.

עם חכם דורש צדק חברתי. עם חכם רואה דרך התעלולים של פוליטיקאים שלא נותנים לו מספיק קרדיט שיבחין בטריק שנעשה לו.

אל תתנו לביבי ומופז לעשות אתכם מטומטמים. אל תסכימו להיות פראיירים.

אל תהיו הפראיירים של ממשלת ישראל.

תספורת

בני אדם זוכרים מעט דברים מהילדות המוקדמת שלהם. בדרך כלל, וזה די הגיוני כשחושבים על זה, אנחנו זוכרים בעיקר דברים שראינו או חווינו אינספור פעמים - הסלון הישן בבית ההורים, הקרוסלה שאהבנו בגן הציבורי, ריח אוכל שהיה מתבשל בבית. דברים כאלה.


אחד הדברים שאני זוכר הוא את המספרה. היא הייתה בסמטה שיצאה מהרחוב הראשי של מרכז העיר, והיה שלט מואר קטן שהפנה אליה. בראשית שנות השמונים אנשים לא היו צריכים להרים עיניים מהסלולרי שלהם, כי פשוט לא היה. גם השלטים היו סטנדרטיים להפליא ובעיקר סיפרו מה יש בחנות בלי להשתמש בכל מיני שמות באנגלית. על החנות שמכרה לחם היה כתוב "מאפיה". על החנות שמכרה בגדים כתבו "הלבשה", ועל השלט הקטן שהפנה מהרחוב הראשי היה כתוב מספרה, עם מספר טלפון בן שש ספרות. 


שביל של מרצפות שהונחו ברישול על חול כדי שאנשים לא ידרכו בבוץ הוביל לתוך הסמטה. חלון גדול הראה את המתרחש בפנים. ארבעה כיסאות עור בצבע אדום כשבראשם מין תומך ראש ממתכת ולמרגלותיהם שתי חתיכות מתכת מעוצבת הפונות זו לעבר זו בשביל הרגליים. הכיסאות ניצבים מול מראה גדולה, וליד המראה שידה ועליה מספריים גדולים ממתכת, תער מתכת מתקפל בצורת "ר" (אלו ימי טרום איידס. תער חד פעמי לא היה דבר מוכר), וליד כל אלה מברשת שיער ומסרק פלסטיק. מאחורי הכסאות ספה ארוכה, גם היא בצבע אדום ועשויה מעור, לאורך כל הקיר מתחת לתמונה המראה קרב ימי בסגנון טרפלגר עם ספינות שסיפון התותחים שלהן מעלה עשן כי יתכן וירו כרגע מטח לעבר האויב.


הספרים היו כולם בני משפחה אחת. הזקן הרומני שהקים את המספרה, החתן שלו, ושני הבנים שלו. ד' היה הספר שלי מאז ומעולם. גם אבא היה מסתפר אצלו קבוע, והם היו מדברים רומנית כשרצו שלא אבין - ובאמת לא הבנתי. כשתורי היה מגיע, ד' היה שם כרית שחורה ועשוית עור שהיה נעוץ עליה עם ניטים זהובים על הכיסא של הגדולים, כדי שאשב. הרגליים שלי היו על הכיסא, והוא היה מספר אותי. קודם כל היה שם עליי את הסינר השחור בגודל של ילדים, ואז היה סוגר את הכפתור מאחור.


הרגע הראשון לתספורת תמיד היה מפחיד. קול הציוץ שמשמיעים המספריים עם פתיחתם היה מותח אותי כמו קפיץ, אבל הוא היה שם יד על הכתף שלי, ושואל אותי שאלות על היום שלי. איך היה בגן, ומה למדתי בבית הספר, ומה שלום אחותי ומה עם אמא. הוא לא הכיר אותן באמת. זו הייתה מספרה של בנים, לא של בנות, אבל אני לא ידעתי וגם לא היה אכפת לי. הוא דיבר איתי כל הזמן. 


ולא היה צריך לומר לד' איך לספר אותי. הוא ידע לבד. שם את הכרית, ואני הייתי מטפס עליה, והוא היה שם את הסינר וסוגר את הכפתור והשיחה הייתה מתגלגלת, ופה ושם היה אומר לאבא משהו ברומנית והוא היה צוחק ואני לא הבנתי ואז היה מחזיר אליי את מלוא תשומת הלב. 


וכשגדלתי, וכבר הייתי בא להסתפר לבד, כבר לא היה מוציא יותר את הכרית. כבר הגעתי עד חתיכות המתכת שפונות זו לזו שנמצאות בתחתית הכיסא. ושוב היה שואל מה שלומי, ומה חדש, וקול הציוץ של המספריים כבר לא הפחיד יותר. ופעם אחת, כשהייתי בן 14 החלטתי להחליף תספורת כי נמאס לי מלעשות את אותו הדבר מאז שהייתי ילד. שאלתי אותו מה לעשות. אמר לשבת, כי לד' לא צריך להגיד איך לספר. הוא יודע לבד.


יצאתי מהמספרה באותו יום עם אותה תספורת שאני עושה עד היום.


כשהתגייסתי, הקפדתי להגיע למספרה ולד' אחת לחודש. לפעמים, כשלא הספקתי כי קיבלתי שעות ביציאה, הייתי מסתפר ביום שישי בתחנה המרכזית בבאר שבע. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התיישבתי בכיסא. הספר שם לי את הסינר, ואת הנייר ששמים על הצוואר, ועמד. ואני לא הבנתי למה הוא לא מתחיל לספר. "מה אתה רוצה?", שאל אותי. "להסתפר", עניתי. "אבל איך אתה מסתפר? מה לעשות לך?" הוא שאל, ואני לא ידעתי אפילו איך קוראים לתספורת הזאת ואיך מתארים אותה, כי לספר אמיתי לא צריך להגיד. הוא יודע לבד.


ד' הפסיק לספר בגלל מחלה שתקפה אותו בזמן קצת לפני שהשתחררתי משירות סדיר. ההורים בדיוק עברו למודיעין. יום אחד, כשחזרתי מהצבא, אבא אמר שמצא מספרה חלופית. אני זוכר שהזדעזעתי מהמחשבה להסתפר במקום אחר. הרי אמנם ד' כבר לא שם, וגם אבא שלו פרש מזמן, אבל גיסו ואחיו עדיין במספרה ההיא, ומספרה לא עוזבים סתם כך.


אבא נתן את התירוץ האולטימטיבי והזכיר לי שאין לי רשיון ושאין לו כוונה להסיע אותי חצי שעה עד המספרה ההיא, והסתפרתי לראשונה אצל הספר החדש, גם הוא ד'. במספרה שלו לא היו כסאות עור מאסיביים עם משענת ראש מתכתית, אלא כסאות נעימים וקלילים כאלה, מודרניים. במקום השידה הגדולה על הרצפה היו מדפים "צפים" עם כל הציוד. על תער ממתכת אין מה לדבר - הכל חד פעמי. הכל חדיש.


וכשהפעיל את מכונת התספורת שוב נמתחתי בכיסא כמו שעשיתי כמעט 20 שנה קודם לכן. והוא הניח יד על הכתף, ושאל מה אני עושה בצבא, ומה אחותי עושה ומה אמא. והוא הרי לא באמת מכיר אותן, כי זו פעם ראשונה. 


והסתפרתי.


ומאז אני אצלו. כבר כמעט 15 שנה. וכשאני בא אליו, אני לא צריך להסביר איך אני מסתפר, ולא צריך לומר דבר. פשוט מתיישב, והשיחה קולחת בזמן שהוא מספר אותי ואני מספר לו. ובואו נודה על האמת - השיער כבר לא מה שהיה פעם ופה ושם ניכרים מפרצונים שאני חושש שיהפכו בעוד עשור למשהו בסדר גודל של המפרץ הפרסי, אבל הוא מספר כרגיל. לא מדברים על זה.


והוא יודע מה קורה איתי, ואיך אבא שחלה מאז מרגיש (גם הוא עדיין מסתפר אצלו), ומה עם אמא ומה עם אחותי וכן, גם מה עם הבנות שלי. והסתפרתי אצלו בסוף הצבא, והסתפרתי אצלו לפני הבחירות ההן שניצחנו באוניברסיטה, ולפני המבחנים לעבודה, ולפני החתונה שלנו (ובאתי בבוקר החתונה ל"תיקונים וג'ל" כהגדרתו), ויום לפני תאריך הלידה המשוער של כל אחת מהבנות (כדי שלא יראו אותי לא מסודר כשהן נולדות, כי זה עלול להבהיל אותן), ובכל חודש - למרות שהיום אני גר חצי שעה נסיעה מהמספרה שלו. כי ספר לא מחליפים. כי על ספר אמיתי, כזה שלא צריך לומר לו דבר, לא מוותרים.


ומחר יש פגישה חשובה אז הייתי חייב להסתפר, ועם כל הבלאגן של עבודה והכל לא היה לי זמן להגיע אליו. אשתי אמרה שכדאי לי להסתפר אצל ספר אחר. היא אומרת כבר שנים שמגוחך בעיניה לנסוע 30 ק"מ לכל כיוון כדי להסתפר. טוב נו, היא לא מבינה. יש לה שיער ארוך.


והלכתי לספר אחר. זה הרגיש כמו להירשם לשירות הכרויות כשאתה במערכת יחסים זוגית בריאה. זה הרגיש לא נכון. זה הרגיש קצת כמו... כמו בגידה. ונכנסתי לספר ההוא שבכלל הגדיר את עצמו כמעצב שיער והתיישבתי. והוא הביט בי דרך המראה, ואני הבטתי חזרה - והוא שאל איך ארצה להסתפר. ולא ידעתי איך מסבירים. ניסיתי.


האמת? יצא... לא משהו. לא כמו אצל ד'. ככה זה כשהולכים לספר מזדמן.


כי ספר אמיתי זה ספר שמכיר אותך. שיודע עליך הכל, ויודע כל מה שאתה צריך, ונותן לך לדבר כשאתה צריך ומדבר איתך כשאתה רוצה לשתוק. ספר אמיתי לא עוזבים אף פעם.


מי שלא מכיר ספר אמיתי לא יבין זאת לעולם.

דרישת תשלום - כי אסור לפגוע בזכויות

זה פוסט ממש קצר שמסכם את כל מה שרע בעולם העיתונות, ומסכם מהו צדק חברתי. אמש התקיימה בירושלים הפגנה כחלק מהמחאה החברתית. מיותר לציין שהופתעתי כשאתר עיתון הארץ פרסם תמונות שצילמתי בה, ללא הסכמתי (הם אפילו לא ביקשו) ו"תמורת קרדיט". בשביל למנוע דברים כאלה הקמנו את ארגון העיתונאים. בשביל למנוע רמיסת זכויות של האזרח מול תאגידים, אנשים יוצאים להפגין. הנה המכתב שנשלח הבוקר לעיתון הארץ, כלשונו:

-מבלי לפגוע בזכויות-

לכב'                                                                                          01/07/12

מערכת עיתון הארץ

תל אביב

הנדון: דרישת תשלום

א.ג.נ,

ביום 30/06/2012 התקיימה הפגנה בירושלים כחלק מהמחאה החברתית. הח"מ צילם מספר תמונות במהלך ההפגנה לשימוש פרטי, וחלקן הוצג בחשבון הטוויטר הפרטי של הח"מ, שעיתונכם אינו נמנה על עוקביו.

מעולם לא התרתי שימוש מסחרי בתמונה כלשהי מהתמונות שצילמתי, אתר האינטרנט של הארץ מעולם לא פנה אליי כדי לבקש רשות להשתמש בתמונה כנ"ל, וממילא היתר שכזה מעולם לא ניתן. יתרה מכך: כאחד מחברי ארגון העיתונאים בישראל, אני מסרב בכל תוקף לנוהג הנפסד בו כלי תקשורת מפרסמים חומרים של עיתונאים "תמורת קרדיט". עם כל הצער והאמפתיה שאני חש כלפי הקשיים בהם נמצא עיתון הארץ, אם רוצים ממני נדבה - המינימום הוא לבקש (ולא, לא הייתי מסכים לתת לכם או לכל כלי תקשורת אחר תצלום בחינם – בשביל זה יש צלמי עיתונות, וגם להם יש זכות להתפרנס).

מצ"ב צילום מסך מאתר האינטרנט של עיתון הארץ כפי שצולם בשעה 00:29 בלילה שאחרי ההפגנה:

הקרדיט "צילום: חיים הר-זהב, טוויטר", אינו מותיר מקום לספק שאכן מדובר בתמונה אותה צילמתי.

היות ולא קיבלתם כל רשות להשתמש בחומרים שלי, אבקש כי ישולמו לי בתוך שבעה ימים סך של 175 שקלים חדשים עבור תצלום זה, וכי הנ"ל יוסר לאלתר מאתרכם. התשלום לא יהווה אישור שימוש בדיעבד בתמונה, אלא פיצוי עבור השימוש בחומרים שלי כמו גם תשלום עבור יום הצילום בו החלפתי שלא מרצוני את הצלם שלא שלחתם מטעמים כאלה או אחרים שאינם מענייני.

את הסכום על הפרסומות מימין ומשמאל לתמונה עיתון הארץ קיבל – אין שום סיבה שהתוכן שנמצא ביניהן לא יהיה בתשלום גם כן. זה מרתיח הן אידיאולוגית והן פרקטית. זו עשיית עושר שלא במשפט.

יובהר מיד: זוהי הודעה ראשונה ואחרונה בה יזדמן לכם לסיים את הפרשיה בסכום נמוך ואסכים להתייחס אליה כ"אי הבנה" אם תתחייבו שלא לחזור על כך לעולם. באם לא ישולם הסכום בתוך שבעה ימים, בכוונתי לתבוע את העיתון על גניבה של קניין רוחני והפרת זכויות יוצרים בנוסף לעלות על יום עבודה של צלם.

אנא צרו איתי קשר בהקדם, כדי להעביר אליי סכום זה ולחסל בכך את הפרשה.

בברכה,

חיים הר-זהב


עדכון (10:54): כחצי שעה אחרי ששלחתי את המייל קיבלתי טלפון מעיתון הארץ. הם התנצלו וביקשו פרטי חשבון כדי להעביר את הכסף. המסקנה: אל תוותרו על הזכויות שלכם. את הכסף אתרום בשמחה לפעילות ארגון העיתונאים.

עולם מצטמצם

עולם התקשורת הישראלית מצטמצם. קורס לתוך עצמו.


אם בגלל שורת הפתיחה אתם מצפים לפוסט על חופש העיתונות, דמוקרטיה, חשיבותו של הפלורליזם התקשורתי לשיח הציבורי או כל דבר אחר שלומדים בקורסי המבואות של הפקולטה לתקשורת - לא תמצאו את זה פה. אני מצטער, אבל זה לא פוסט על אקדמיה ועל ההוגים שדנו בתקשורת ההמונים, ועל תיאוריות מופשטות, גם אם הן נכונות ומדויקות וחשובות. 


הפוסט הזה הוא על הישרדות.


היום הייתי בכנסת. הלכתי לצלם כתבה על דו"ח מבקר המדינה בעניין השרפה בכרמל. בין ראיון לראיון פרפרתי בין הלשכות השונות למזנון, ושוחחתי עם ח"כים כדי שיתמכו בהצעת החוק שתאפשר לחדשות בכבלים, מקום העבודה שלי, להמשיך ולהתקיים. ב- 31/12 נגמרת הוראת השעה שמאפשרת לנו לחיות. אם לא יעבור החוק, בסוף השנה אנחנו הופכים להיות משפחה שיש בה מפרנסת יחידה - אשתי. אני בוועד, הסברתי לחברי הבית שמכירים אותי עוד מימיי ככתב בכנסת. אם לא תתמכו בחוק אני ועוד 119 עובדים הולכים הביתה. צריך שתצילו אותנו. חייבים. בבקשה.


אחד הכתבים ניגש אליי. אחד שאני מכיר היטב, ויודע שהאתיקה העיתונאית היא נר לרגליו. בחיים שלו לא תיקן כתבה כי מישהו דרש ממנו "לא להרגיז מישהו". לקח אותי הצידה ואמר לי שקיבל טלפון מהמערכת. הבהירו לו שבמהלך סיקור דו"ח המבקר, דו"ח שצלב את שר הפנים ושר האוצר, שלא ייתן דגש לביקורת כלפי שטייניץ. המערכת צריכה טובה מהאוצר כדי לשרוד. זה לא הזמן לריב איתם, הדגישו בפניו. "אני מתבייש", הוא אמר, "אבל איזו ברירה יש לי". אין לך. עניתי לו. תעשה מה שאומרים לך. תוריד את הראש, קח נשימה עמוקה ותקווה שהגל העכור יעבור כמה שיותר מהר, כדי שתוכל להרים את הראש ולנשום אוויר נקי. 


אמרתי, ולא האמנתי שאמרתי. הרי אני רוצה לחשוב על עצמי במונחים של אתיקה עיתונאית. רוצה לחשוב שאנחנו אמיצים כמו וודוורד וברנסטין. מפרסמים את כל מה שראוי לפרסום, ללא מורא וללא משוא פנים.


בצהריים חברה טובה סימסה לי שבהארץ מדברים על הימים האחרונים של העיתון. חבר ממעריב שפגשתי היום שמח שראה ששמו לא פורסם בין עשרות המועמדים לפיטורים, אבל לא מעט חברים שלו מופיעים ועוד איך. אחר הצהריים קיבלתי טלפון בהול ממישהי שעובדת שם, והשם שלה מופיע, והיא מבקשת להצטרף לאיגוד כי היא חייבת שיגנו עליה בשימוע - "תגיד כמה זה עולה", היא אמרה, "אני אשלם". זה לא עולה, אמרתי לה. רק תשלחי לי את טופס ההצטרפות. נעזור, הבטחתי, ומיד תיקנתי: נעשה כל מאמץ לעזור.


שתי קומות מתחת לדסק שלי, בדסק של חדשות 10 בירושלים כולם בדיכאון, מספרים לי. כל עובדי המערכת מחשבים את קיצם לאחור. אחד הצלמים מספר שבדסק הראשי בגבעתיים, מי שיכול כבר בודק מה הסיכוי למצוא עבודה אחרת. כן, כרגע נראה שרובם ניצלו מהסבב הזה של הפיטורים, אבל לך תדע אם חודש הבא לא יתחיל סבב נוסף.


אחרי שיחה עם עוד ח"כ אני מקבל טלפון ממישהי מאחד העיתונים. אומרת שמדברים אצלם על לשחרר שליש מהמערכת. שואלת כמה אנשים חסרים כדי להקים ועד. אולי ועד יצליח להציל שם כמה אנשים, היא אומרת. 


"מה הוועד שלכם יעשה?" שואל אותי אחד הכתבים על מה שקורה במעריב ובחדשות 10. אני מסביר, בטון הכי מלא ביטחון שאני יכול, שמרגע שהעובדים מאוגדים יש להם את האפשרות לקיים מו"מ. לנקוט בפעולות. לעשות צעדים ארגוניים. הוא עובד באחד העיתונים שבהם עוד לא הקמנו ועד. עדיין מתלבט אם להצטרף לאיגוד או לא. "ותצליחו?", הוא שואל, "תצילו עובדים מפיטורים?". אני מקווה, אני אומר לו. לעזאזל, אפילו סיכוי קטן לחיות זה טוב יותר ממוות ודאי, לא?


ואני? הראש שלי בכלל בעניינים שלי. במקום העבודה שלי. בחוק שצריך להאריך כדי שהעובדים אצלנו לא ילכו הביתה. לך תכיל את הצרות של כולם. הרי מה אני? כולה שכיר. פועל. אחד כמו כולם. 


רק אחד שמנסה להתפרנס בכבוד. לא יותר מזה.


ושוב מפרפר. ועוד שיחה עם עוד ח"כ חשוב ובעל השפעה. תבין, אני אומר לו, חדשות בכבלים זה חשוב. אנחנו היחידים שעושים אייטמים על הפריפריה כל יום. רק אצלנו שומעים על חצור הגלילית ועל גני תקווה ועל מצפה רמון, בלי שיהיה שם רצח או איזה אסון אחר. באמת שאנחנו חשובים. תתמוך בנו. זה חשוב.


ואז, בא הרגע הכי קשה שהיה לי לאחרונה.


ליד מזנון הח"כים פגש אותי ח"כ מהקואליציה. עמדתי שם עוד שלושה כתבים כשהוא ניגש אלינו, כולו מחויך. "קשה לכם באיגוד, הא? מפטרים עיתונאים", הוא אמר לי. "כמה עשרות במעריב. מפטרים בהארץ. תגידו תודה לדפני ליף כי זה בזכותה. בזכותה אין מפרסמים. בוא נראה אתכם מעודדים שוב את המחאה כמו בקיץ הקודם". 


מפטרים עשרות אנשים. מקום העבודה שלי גם הוא בסכנה. אנשים יוצאים לשוק שלא צריך אותם כי הוא מוצף ממילא, והוא מחייך. מחייך, ונותן צ'אפחה כזאת של "איזה קטעים איתי". וכל מילה שלו דוקרת בחזה. כל הברה שלו היא סטירה. כל צליל הוא רעש המכה שמקבל עובד שקיבל היום טלפון שמזמין אותו לשימוע.


כי העולם שלנו מצטמצם מאוד. כי העיתונאים בישראל חלשים. מאוד חלשים. כי מנהלים שמתקשרים ואומרים לא לסקר משהו, זה דבר נורמטיבי כי כולם צריכים להתפרנס. כי אם יש חרם מודעות כי איזה עיתון הרגיז איזה טייקון, העיתונאים יהיו הראשונים שיפוטרו, ובד"כ יפטרו קודם כל את אלה שהרגיזו את בעל ההון, כדי לשלוח מסר של פיוס. הי, אם כבר חייבים לפטר מישהו, עדיף לפטר את אלה שמעצבנים את העשירים, לא?


ואתה שומע את כל הדברים האלה כי אתה באיגוד, וכי ארגון העיתונאים נלחם היום באיזה מיליון חזיתות בו זמנית כדי להציל את מה שיש, בקרבות בלימה מתישים ונואשים נגד חיסול העיתונות. וכי אתה חלק מזה. שדר שאני מאוד אוהב אמר לי היום שזה נהדר שהקמנו איגוד, אבל איחרנו בעשר שנים. שזה נגמר. שהעיתונות מתה. שהעולם שלנו רק ילך ויצטמצם.


יש מצב שהוא צודק. האמת? רוב הסיכויים שהוא צודק. אבל אני חייב להאמין שיש סיכוי שנציל את עצמנו. שאם נהיה מאוחדים תחת אותו דגל ועם אותן מטרות ואותה מחויבות הדדית של אנשים אחד כלפי השני, נוכל לשרוד את התקופה הזאת. חייב להאמין. בלי זה, למה לטרוח בכלל.


בכל פעם שבה אני ניגש לעוד ח"כ, ואומר לו "תעשה טובה. זה 120 עובדים. תתמוך בהארכת את החוק של החדשות בכבלים. זה חשוב. בבקשה", אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם בה אנחנו מצרפים עוד מישהו לאיגוד, אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם שבה אנחנו מקימים ועד בכלי תקשורת שלא היה בו ועד מעולם, אני מאמין שזה משפיע.


העולם שלנו, עולם העיתונות, מצטמצם. הוא הולך ונלחץ לתוך עצמו, נשאב לאיזו נקודה קטנטנה אחת והולך וקטן. בכל פעם שבה אנחנו עושים למען עצמנו ומקימים ועד, אנחנו מרחיבים אותו. קצת, לא בקצב שמשתווה לקצב ההקטנה - רחוק מהקצב ההוא - אבל מגדילים.


חייבים להאמין בזה.


אחרת, באמת מה הטעם בהכל. 

מקום בלי שם

הייתי בן 14 כשחנכו את בית הכנסת שאת שמו אינני יודע.


סבא וסבתא שלי גרו בבניין הראשון בשיכון סלע בראשון לציון. כשעברו לשם התלהבו מזה שמול הבית שלהם יש פארק מגודר עם ברושים. לקח להם בערך שבוע להבין שמדובר בחלק מבית העלמין העירוני, ושזו החלקה הצבאית המטופחת שלו.


זו הייתה שכונה שהורכבה מבתי עמידר שנבנו בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים כדי למצוא מקום מגורים לחלכאים ונדכאים שעלו לארץ באותם ימים. הימים היו ימי מדינת הרווחה, ועולים חדשים שהגיעו לארץ עניים קיבלו מהמדינה סל קליטה נדיב וקורת גג. היו שם שלוש אוכלוסיות עיקריות: מצרים שעלו בשנות החמישים, ומרוקאים ורומנים (כמו סבא וסבתא שלי) שבאו בתחילת שנות השישים. שכונה קטנה ומנותקת משאר העיר. אולי 20 בניינים מקצה לקצה. 


אלו היו בתים בני שלוש קומות, כשבכל בניין שתי כניסות ובכל קומה שתי דירות של שני חדרים. דירות פיצפונות. קורת גג ותו לא. לא היה בהן גרם של פאר או השקעה. כשהסתכלת על מסגרת התריסים במרפסת, יכולת לראות בעדם את ניירות העיתון שהודבקו בטיח לקיר כדי לתת עוד אטימה מפני הקור. המרפסת לא הייתה מרפסת לנוי. זו הייתה מרפסת שימושית, כדי לתלות בה את הכביסה. סבתא שמה שם את מכונת התפירה שלה, את הזינגר, עם השולחן המאסיבי שיועד בדיוק למשימה הזאת. על השולחן היו מוטבעים סרגלים שונים כדי להקל במדידה ובגזירה. במגירה הקטנה שהייתה מתחתיו התחבא הצעצוע מספר אחד בבית של סבתא וסבא שלי: מגנט גדול בצבע אדום, ממש כמו בסרטים המצוירים. אני ואחותי נהגנו לייצר מגדלים מהמחטים וסיכות הביטחון שסבתא החזיקה שם, כשכולם מחוברים למגנט הזה.


מול הבניינים היו שטחים גדולים שכנראה תוכננו להיות מדשאה - הרי מדובר היה במגורים לפועלים, ובראשית שנות השישים חשבו שפועלים צריכים גם לנפוש בתום יום העבודה - אבל בגלל שמדובר היה באוכלוסיה ענייה מאוד מה שצמח שם היו קוצים גבוהים שהוריקו בחורף והצהיבו בקיץ. את הטיח שכיסה פעם את הבתים קשה היה לזהות. כולם היו בצבע צהוב-אפור-מתקלף שכזה. בימינו היינו קוראים לשיכון סלע פשוט סלאמס. בניגוד לשכונה שבה אנחנו גדלנו, כשהיינו ישנים אצל סבתא וסבא שמענו רעשים של מוזיקה שבוקעת ממכוניות וצרחות של זוגות שרבים, כמו אמא של זמירה ואריאלה שגרו קומה מתחת לסבתא ומספרים שיום אחד פשוט עזבה את אבא שלהן וברחה לאילת. לימים יספרו שעבדה במקצוע העתיק בעולם, אבל הייתי קטן אז סבתא הסבירה לי שאמא של זמירה נסעה ולא יודעים מתי היא תחזור. על כל החלונות בבתים שמו סורגים, כי סבתא אמרה שיש נרקומנים גנבים. לא ידעתי מה זה נרקומנים, אבל ידעתי שיש גנבים בעולם (שמסתובבים עם בגדי פסים, כמובן), אז הכל נשמע לי הגיוני. 


בשנות השמונים, בגין עשה שיקום שכונות. בגלל ששיכון סלע היה כל כך מוזנח, הם היו בין הראשונים לקבל זכויות לשפץ את הבתים. הציעו לדיירים לבנות עוד חדר, ואז להגיע לדירת פאר בת 3 חדרים בסלאמס. סבתא לא רצתה לשפץ. לא עניין אותה. לה ולסבא דירה 2 חדרים הספיקה. הדייר מעליה רצה לשפץ, והיא חתמה לו שזה בסדר מבחינתה. מאותה שנה, אי שם באמצע שנות השמונים, כל הבתים בשיכון סלע נראו כמו פרוייקט שהקבלן לא סיים - קוביות בטון בקומה השנייה והשלישית של העמידרים, שעומדות על כלונסאות בטון. אלו היו החדרים שבנו בדירות הגבוהות, כשבדירות הנמוכות לא רצו להרחיב. מין חדרים פורחים באוויר שכאלה. מובן שרובם לא נצבעו והיו בצבע אפור-בטון. את חומרי הבניין השאירו על המדשאות המוזנחות, ומאותו רגע אפילו מעט הצמחייה שהצליחה להכות שורש מתה סופית. הירוק החורפי והצהוב הקייצי התחלפו באפור תמידי. אף אחד כבר לא השלה את עצמו שהפועלים שאמורים היו לגור בבנייני העמידר צריכים לנפוש בסוף היום. הנראטיב במדינה השתנה.


אבל זה לא הפריע לסבא וסבתא. הם שמחו בחלקם. הם גרו באותה עיר איתנו (גם אם במרחק של 8 ק"מ מהבית שלנו), וסבתא הייתה מגיעה כל בוקר כדי לשמור עליי ועל אחותי, ולשלוח אותנו לגן ולבית הספר. היא גם הייתה הבייביסיטר שלנו עד שאמא ואבא חזרו מהעבודה. בגלל שהם היו דתיים כל חייהם, כשהיו צריכים לשמור עלינו בשבתות סבא התעקש לבוא ברגל. סבתא לא יכלה לבוא בשבתות כי באושוויץ ריסקו לה את הרגל והיא צלעה וסבלה מכאבים עד יומה האחרון. 


הם לא היו דתיים "כבדים". הם היו יהודים כמו שיהודים היו בגולה. כאלה שחוגגים את כל החגים, ושומרים את כל המצוות, ואוכלים רק כשר ולא מדליקים כלום בשבת. אבל הם לא היו מה שאנחנו מגדירים היום כ"דוסים". לסבא שלי הייתה כיפה שחורה, אבל רוב הזמן היא הייתה או מתחת למגבעת שנות השלושים כזאת, או שהיה מחליף אותה בקסקט שנהג לחבוש רוב הזמן.


לא הפריעה לו השכונה, ובטח שלא הפריע לו לשמור עלינו בשבתות. רק דבר אחד ניקר לו במוח: לא היה לו בית כנסת.


זאת אומרת, היו בתי כנסת בשכונה - המצרים בנו בית כנסת גדול ומפואר, כי הם היו הראשונים שבאו לשכונה. אבא של זמירה היה מתפלל שם. וגם למרוקאים היה בית כנסת. הם קיבלו תמורה מאיזה מישהו שהשם שלו היה כתוב בצרפתית על השלט שמעל המדרגות בהן ירדו לבית הכנסת הזה. והרומנים? הם התפללו באיזה חדרון שנתנו להם, בקומה הראשונה של אחד הבניינים. קטן קטן. בקושי היה שם מקום להכניס מניין. ובכל בוקר הם התפללו שם, ובחגים - בעיקר ביום כיפור - היו מעבירים את התפילה לבית הספר הממלכתי שהיה בקצה השכונה.


העירייה הייתה מקצה להם צריף עם גג אסבסט (זה היה מאוד פופולרי אז, לא ידעו שזה מסוכן), ואת הצריף הזה חילקו לשניים עם סדינים שנשות המתפללים היו תורמות וכך היו יוצרים עזרת גברים ועזרת נשים. אני זוכר כילד שמאוד אהבתי ללכת ביום כיפור ל"בית כנסת" של סבא וסבתא כי היה שם מגרש כדורסל וכדורגל, וסבתא הייתה מגניבה לי עוגיות גבינה "כי הילד עוד לא צריך לצום".


גרו גר בבניין שמימין לבניין של סבא וסבתא. הוא היה הונגרי, והיה נשוי לגויה. זאת אומרת, היא לא באמת הייתה גויה - היא התגיירה לפני שעלתה לארץ - אבל בגלל שסבתא שנאה את ההונגרים על מה שעשו לה ולכל שאר הטרנסילבנים בשואה, ובגלל שאשתו של גרו הייתה בת גילה, היא הסכימה לסבול את נוכחותה אבל תמיד הזכירה לעצמה ולכל השאר שאשתו של גרו היא גויה. כמובן שכאשר אשתו של גרו הייתה מגיעה סבתא הייתה מאוד נחמדה אליה. גם רומנים יודעים להיות פולנים כשצריך.


יום אחד, בסוף שנות השמונים, התכנס ועד בית הכנסת הקטנטן של הרומנים אצל גרו. אמנם הונגרי, אבל בכל זאת אשכנזי ובהיעדר אלטרנטיבות לתפילה אשכנזית אחרת, גרו הפך לרומני. סבא הגבאי היה שם. והיה שם אנצ'ל חבר שלו, והרשקו מהרחוב ליד, ומוסקוביץ וקרויטרו ומויסה ועוד כל מיני אנשים שהכרתי בפנים אבל לא בשם כי אלה היו החבר'ה של סבתא וסבא שלי.


המסקנה שלהם הייתה אחת: לא מתקבל על הדעת שלמרוקאים ולמצרים יש בית כנסת, ולהם - הרומנים, כמעט שליש שכונה! - לא יהיה. והרי בלי בית כנסת, ידע כל יהודי בגולה, אין קהילה יהודית. 


והוחלט להקים עמותה, והתחילו לפרפר בעירייה כדי להוציא אישורים ולקבל שטח לבנות. זה שאמא שלי הייתה חברת מועצת העירייה באותם ימים בטח לא הזיק, וגם לא הקומבינות של אבא במערך שהיה אז (כן, גם אז) חלק מממשלת האחדות - ותוך שנה ומשהו התחילו לבנות את בית הכנסת.


כשהגיע בר המצווה שלי, באמצע מלחמת המפרץ הראשונה, סבא שלי אמר שהוא רוצה להראות לי משהו. הוא לקח אותי לרחוב קטן שיצא מהרחוב שלהם, והראה לי שטח מכוסה בפסולת בניין שנראה בדיוק כמו המדשאה שמול הבית שלו, אבל היה מגודר. "פה", הוא אמר לי, "פה נקים בית כנסת". אמר - והתרגש. 


שנה אחר כך בית הכנסת עמד. קטנטן, אבל הרבה יותר גדול מהחדרון בו השתמשו עד אז. כסאות למשהו כמו 40 איש בעזרת הגברים ועוד 25-30 מקומות בעזרת הנשים. קומה אחת, עם מטבחון באמצע. צנוע ממש כמו השאיפות של האנשים שבנו אותו. מין שיקוף שלהם.


לטקס הכנסת ספר התורה שחנך רשמית את בית הכנסת הזמינו את סגן ראש העיר, כי חברי הוועד הגיעו פה אחד למסקנה שצריך להיות נחמדים לשלטונות - ממש כמו אז, ברומניה. כשמדפדפים באלבום של בית הכנסת שרובו מוקדש לאותו היום כמעט כל המתפללים נראים אותו דבר: כובעי קסקט משובצים וז'קטים משובצים של רומנים בצבע תואם ומכנסי כותנה עם פס גיהוץ מקדימה. כל המתפללות לבושות שמלות עם הדפס פרחוני. מי שמסתכל היטב יכול לראות על מעט הזרועות החשופות את המספרים שנשארו להם מהמלחמה. כן, המלחמה - ככה קראו לה בבית הכנסת. אמרת המלחמה, וכולם ידעו בדיוק על איזו מלחמה מדובר.


וכולם מאושרים שם. רואים אור על פניהם. אנשים שבמשך שנים רצו שיהיה להם משהו שיכבד אותם - וסוף סוף הגיעו למנוחה ולנחלה. אנשים שרואים ברכה בעמל כפיהם. ובחלק ניכר מהתמונות רואים את סבא שלי עם החיוך שלו. חיוך של הישג. אותו חיוך שראיתי כשלקח אותי שנה ומשהו לפני כן לאותה חלקה עטורת פסולת בניין.


ויש גם תמונה קבוצתית של כולם בכניסה לבית הכנסת, שהוא כל כך קטן שאפילו שם לא טרחו לתת לו: הנה סבא, וגרו, ומוסקוביץ, וקרויטרו, ונתן שאף אחד לא ידע מה שם המשפחה שלו, ומויסה, והרשקו, ואנצ'ל שסבתא אמרה שכמו סבא שלי גם לו הייתה משפחה לפני המלחמה, והנה הגברת הזאת שתמיד נהגה לצבוט בלחיים ולתת נשיקות רטובות שהיינו מוחקים בזעזוע מהפנים שלנו, והנה סבתא - חבורה של אנשים בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים לחייהם. קהילה קטנה ושותפת גורל. קהילה שבה לכל אחד סיפור משלו, אבל לכולם נראטיב משותף. ילדות והתבגרות יהודית-מזרח אירופית טיפוסית, המלחמה, הקמת משפחה ברומניה, עלייה לארץ, הגעה לשיכון סלע - והקמת בית הכנסת.


סבא נפטר שלוש שנים אחרי שחנכו את בית הכנסת שלו. כשנפטר, כל המתפללים של בית הכנסת שלו הגיעו ערב ערב לשבעה. וגם המתפללים של בית הכנסת המצרי והמרוקאי הגיעו ערב ערב. שאלתי את אבא של זמירה, שהיה מתפלל עם המצרים, למה כולם מגיעים כל ערב. הייתי ילד חילוני רגע אחרי הבגרויות של כתה י"ב ורציתי להביך אותו. רציתי שיודה שכמו כל הדוסים גם הם ערימה של צבועים שרק מנסים להרוויח מצווה על הגב המת של סבא שלי. הרי כל הדתיים מנוולים, ידעתי לדקלם בעל פה. הם אפילו לא עושים צבא! (ולא, העובדה שכל מי שגר בשכונה הזאת עשה צבא ממש לא עמדה לבלבל אותי).


הוא לקח נשימה עמוקה ושאל מה אני לא מבין. "סבא שלך והחברים שלו הקימו בית כנסת. בית כנסת! אתה מבין מה זה בית כנסת?!". "לא", עניתי לו. "כולה בניין". "לא", הוא אמר לי. "זה לא רק בניין. זה בניין שיישאר פה לנצח, וסבא שלך עזר לבנות אותו. סבא שלך, שסבל כל כך הרבה כי היה יהודי, הקים משהו בשביל יהודים".


ואז אבא החליט שאת הקדיש יגיד במשך שנה שלמה באותו בית כנסת קטן שאפילו שם לא היה לו. כל בוקר היה נוסע את המרחק מהבית שלנו לשיכון סלע, כדי להתפלל שם. וזה הפך להיות בית הכנסת המשפחתי. וכשאחותי התחתנה, את השבת חתן עשו שם. ואת התפילה כשנולדה הבת הגדולה שלה, גם אותה עשו שם.


וכשהתחתנתי וקיבלתי מאבא את הטלית שסבא שמר בשבילי, שמתי כיפה שסבתא תפרה לי פעם - וגם את השבת חתן שלי עשיתי שם. וכשהבנות שלי נולדו, כל אחת בתורה, גם אני עשיתי להן "מי שברך" על אותו דוכן של בית הכנסת של סבא וסבתא. מבחינתי, באותו רגע, הסבא והסבתא שגידלו אותי היו מחוברים אליי פיזית דרך אותו מקום שעזרו לבנות. הם סוג של קיבלו שם את ההודעה על הולדת הנינות שלהם, הבנות שלי.


והיום הייתי שם שוב. לאחותי נולדה הבת השלישית, ושוב הגיע הזמן לברך. בגלל שאיחרתי, ישבתי עם הפנים לקהל ולא עם הפנים לארון. שמואל, הגבאי, סיפר שנשארו עוד 3 רומנים חוץ ממנו שמתפללים. הם גם האחרונים שנשארו בשכונה. יש מניין, אבל הוא מורכב מתושבי השכונה, אנשים ששמואל שמח מאוד שבאים. הרי זה מחזיק את בית הכנסת הקטן, שאפילו שם אין לו.


מאחורי הקהל יש את קיר היזכור לזכרם של המתפללים ותושבי שכונה אחרים שנפטרו, והמשפחה שלהם בחרה להנציח אותם. כמעט על כל שם יש גם אזכור של "בני משפחתם שנרצחו בשואה הי"ד", ופעמים רבות מצוינים שמות המקומות בהם נספו אותם אנשים. המקומות שצרובים לכל יהדות רומניה בדי אן איי: טרנסניסטריה. אושוויץ. דכאו.


בגלל שהתפילה לא ממש עניינה אותי, ובגלל שהשלט היה מול פניי, יכולתי לעבור על השמות האלה. סתם, מתוך סקרנות.


והנה גרו. ומוסקוביץ'. ומויסה. והנה השם של קרויטרו ואשתו לידו. ואנצ'ל הזקן ואשתו והבן שכבר הספקתי לשכוח שסיפרו לי שנהרג בצבא מתישהו בשנות השישים. 


והשם של סבא. ושל סבתא. עם אור קטן וכתום לידם.


שמות של עולם שנעלם, ושלא יחזור יותר לעולם. ואולי לא סתם לא נתנו שם לבית הכנסת הקטן שלהם. אולי הבינו היטב שהשם שלו הוא השם שלהם, שחקוק על קיר היזכור בבית התפילה הקטן שבנו לעצמם.

גילוי נאות

בואו נתחיל מהסוף: אורי בלאו החזיק בכמה אלפי מסמכים סודיים בביתו. אין שום שאלה לגבי העובדה הזאת.


יופי. סגרנו את הפינה הזאת.


היועץ המשפטי לממשלה החליט להגיש נגדו כתב אישום בגין אחת מעבירות הריגול החמור המופיעות בחוק העונשין של מדינת ישראל. העבירה היא "החזקת ידיעה סודית", והמחוקק הכניס את הסעיף הזה כדי לטפל באותם מקרים בהם מישהו אוסף ידיעות כדי להעביר אותן יום אחד לאיזה גורם עוין, עוד לפני שיצר עם אותו גורם קשר. בעברית פשוטה: מצב שבו מישהו מרגל אחרי כוחות צה"ל כדי להזיק לביטחון המדינה.


אבל, אמר היועץ המשפטי בהודעתו, "אף שכותרת הסעיף בחוק העונשין שבו יואשם בלאו היא "ריגול חמור", הרי שלא מיוחסת לבלאו עבירת "ריגול" במשמעותה המקובלת". מה המשמעות של המשפט הזה? שאורי בלאו יעמוד לדין בגין עבירה שהוא לא חשוד שעבר על היסוד הנפשי הדרוש לה, על הרציונל שמאחוריה - אורי בלאו אינו מרגל, ומדינת ישראל אינה חושדת בו שהתכוון לרגל.


מדינת ישראל פשוט רוצה להתנקם באורי בלאו על שורת כתבות שפרסם שהביכו מאוד את צה"ל והציגו אותו כמי שמפר, במודע, את הוראות בג"ץ. המסמכים שבלאו פרסם בעיתון הארץ (ושלימים נגלה כולנו שקיבל אותם מענת קם, אותה ענת קם שיושבת במאסר בגללם), הראו פרוטוקולים בהם מחליטים קצינים בכירים להפר לכאורה את הוראות בית המשפט במהלך תכנון פעילות מבצעית.


הכתבות האלה הרגיזו מאוד את הצבא שביקש את השב"כ לפתוח בחקירה כדי למצוא את המקור לדליפה שהביכה כל כך קצינים בכירים. בסופה של חקירה אותרה ענת קם, שגם הודתה במיוחס לה. אורי בלאו נמלט מהארץ כדי שלא לחשוף את המקור שלו במסגרת החקירה, ואח"כ - כשקם הודתה - חזר ארצה כי הסיבה בעטיה עזב את הארץ הפסיקה להיות רלבנטית.


נחזור להחלטת היועץ המשפטי.


לכל עיתונאי חוקר יש מסמכים מסווגים בבית. הסיבה היא טכנית להפליא.


עיתונאי חוקר הוא עיתונאי שמפרסם כתבות שהמסוקרים לא רצו שיתפרסמו. הרי צה"ל, למשל, היה מעדיף שכל הכתבות שמתפרסמות עליו יהיו כתבות על חיילי בסיס הטירונים של גולני שצבעו בתי קשישים או כתבות על האב השריונר שהוא בן של סב שריונר ועכשיו הבן מתגייס לשריון כי קרבי זה הכי, אחי. אלה מסוג הכתבות שחטיבת דובר צה"ל יוזמת בשמחה. כתבות שבהן המרואיינים מחכים לכתב והצלם בשעה שבה נוח לעיתונאים להגיע, מתראיינים בשמחה ומצטלמים ברון - ממש צבא פוסטר.


אבל אז באים טרחנים כמו אורי בלאו ומפרסמים את מה שלא מופיע בהודעות של דובר צה"ל. האורי בלאוים של העולם מוצאים את הסיפורים שבצבא יעשו כל מאמץ שלא יראו אור יום לעולם. הם מפרסמים מסמכים שלא הגיעו דרך המסננת של דובר צה"ל. הם מפרסמים ידיעות שבצבא רוצים שלעולם לא יתגלו. 


ברור שהדרך היחידה להשיג מסמכים כאלה היא הדלפה. ברור שהדלפה אינה חוקית. זו גם הסיבה בגללה ענת קם, שהדליפה את המסמכים, יושבת כרגע בכלא. 


ובכן, יגיד הקורא, אם הוא מקבל דברים לא חוקיים וסודיים - האיש עבריין! טוב שמעמידים אותו לדין!


אז זהו, שלא.


בישראל יש צנזורה על התקשורת. כל הכתבות שפרסם אורי בלאו עברו את אישור הצנזורה - שהיא חטיבה בצה"ל, כן? לא גוף אזרחי. המשמעות היא שגם לדעת הגוף שאמון על שמירה על סודותיה של ישראל, אורי בלאו לא עבר עבירה. לו היו סבורים בצנזורה שיש בדברים שפרסם סכנה לביטחון ישראל היו פוסלים את הידיעה והיא לא הייתה באה לעולם. 


אורי בלאו, מסתבר, פעל לפי הכללים.


אבל הי, יגידו לי שוב - הוא החזיק מאות מסמכים בבית! בגלל זה החליט היועץ המשפטי להעמיד אותו לדין!


צריך לענות לטענה הזאת בשני מישורים. האחד, אין לי ספק שיש לא מעט קצינים בכירים מאוד לשעבר (למעשה, אני יודע לפחות על שניים כאלה) שהוציאו מסמכים מרשות הצבא ללא אישור ושומרים אותם אצלם בבית. אתם מוזמנים לקרוא את ספרם (המצוין) של גיל מלצר ורונן ברגמן "זמן אמת" המבוסס כמעט כולו על הקלטות סודיות ומסמכים סודיים שנשמרו אצל אנשים פרטיים בבתים. הטענה של משרד המשפטים ולפיה אורי בלאו לא החזיק את המסמכים בצורה מאובטחת כך שיכול להיות שפלוני עלול היה לקחת אותם היא בדיחה לא מצחיקה. כשקראתי את המשפט הזה בהודעה לעיתונות של המשרד לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם אורי בלאו לא היה עומד לדין לו היה שומר את המסמכים האלה בכספת נעולה היטב.


המישור השני הוא המישור הערכי.


מטרתו של היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם מטרתו של צה"ל כשביקש את השב"כ לחקור מי המדליף שהוציא את המסמכים לאורי בלאו היא אחת - להלך אימים על כל עיתונאי בישראל. הרעיון הוא מדהים בפשטותו: אם עיתונאים יידעו שלקבל מסמכים מודלפים יחשוף אותם לתביעה פלילית, הם פשוט לא ייקחו יותר מסמכים מודלפים מחשש שיבולע להם. למה צריך את המסמכים האלה? כי בניגוד לכתבה על חיילי גולני שמסיידים את בתי הקשישים, בכתבות תחקיר אין מרואיינים (אנשים מפחדים להתראיין ו"להעיד" כנגד הממונים שלהם) וכדי להראות שהכתבה אינה מפוברקת מדמיונו הקודח של הכתב צריך להראות משהו. איזה שהוא אימות. מסמך.


ההיגיון של היועץ המשפטי פשוט - אין הדלפות, אין מסמכים. אין מסמכים, אין ביקורת. אין ביקורת? אחלה. יש יותר כתבות על הגולנצ'יקים המסיידים, ופחות על זה שהצבא שלנו - הצבא הערכי ביותר בעולם - עושה גם דברים לא טובים לפעמים.


זהו ניסיון ברור ומובהק להלך אימים על עולם העיתונות. על כלבי השמירה של הדמוקרטיה. 


זהו ניסיון ברור לפגוע בחופש הביטוי.


אף אדם מצפוני בישראל לא יכול לקבל מצב כזה. אף אדם שהדמוקרטיה וחופש הביטוי יקרים ללבו לא יכולים לתת לזה לעבור. זו לא תביעה נגד אורי בלאו - זו תביעה נגד הזכות של כולנו לדעת.


(הערת גילוי נאות: אורי בלאו ישב לידי בדסק ירושלים של חדשות 10 במשך 4 ימים, עד שפוטר במסגרת קיצוצים ודרכינו נפרדו. כן כן, ארבעה ימים. אין טעות במספר הזה)

כישלון

ביום חמישי בשבוע הבא, אם הכל יעבוד כמו שצריך, יגיעו המובילים. הם בטח יגיעו על הבוקר, כשהבנות יוצאות לגן. הם יטפסו את ארבע הקומות לדירה שלנו, ויתחילו להעמיס על הגב את החיים שלנו כפי שנאגרו בשש השנים האחרונות: הסלון שהיה הדבר הראשון שקנינו כזוג נשוי, הספרים, השידה שקנינו לפני שמיכל נולדה כי אמרו שמותר לחתל רק עליה (עם תו תקן!), המיטות של הבנות, המיטה שלנו - חיים שלמים שיירדו למטה ויועמסו למשאית שעל צידה בטח יצויר לוגו שנעשה במחשב ביתי עם טלפון נייד והבטחה לאמינות.

הם ייסעו משהו כמו 5 דקות ויביאו את הציוד לדירה החדשה. דירה קצת יותר יקרה, משופצת, 3 רחובות מהדירה הנוכחית. דירה שיותר מתאימה למשפחה בת 4 נפשות. אחרי הכל, לדירה הקודמת עברנו כשהיינו רק שניים. גדלנו מאז.

והם יפרקו את הציוד. נשתדל שכל ארגז ייפרק בדיוק בחדר הנכון, כדי לחסוך מאמצים אחר כך. החדר הראשון שנסדר יהיה החדר של הבנות, כדי שהמעבר יהיה להן הכי קל שאפשר. למזלנו, הצלחנו למצוא דירה באזור בו גרנו אז לא נצטרך להעביר אותן מהגנים שלהן. בתור הורים, זה היה שיקול מרכזי שלנו.

בטח ייקח לנו יומיים-שלושה לפרוק ולסדר. אולי קצת יותר - אחרי הכל, שנינו עובדים. הכי גרוע? זה ייקח שבוע. אבל נתיישב בדירה החדשה, ואני מקווה שנהיה מאושרים.

ולאורך כל המעבר תלווה אותי בעיקר תחושה אחת. תחושה שלא מרפה מאז שהחלטנו לעבור דירה.

יש לה שם, לתחושה הזאת.

קוראים לה כישלון.

אני נשוי כבר 6 שנים וחצי. שנינו עובדים מיום שהשתחררנו מהצבא. עבדנו גם כשהיינו סטודנטים. שנינו מרוויחים משכורת שממקמת אותנו איפה שהוא בעשירון 7-8. ממש לא העשירון התחתון. קשה לומר שאנחנו בזבזנים. את החופשה המשפחתית בקיץ נעשה בקמפינג באל על שבגולן - ממש לא בחוץ לארץ. את הקניות אנחנו עושים בסופרים הפחות יוקרתיים. האוטו שלנו הוא יד שנייה מהשכרה. מיכל הולכת לגן עירוני. יערה הולכת לגן שקיבל סימול של משרד התמ"ת, כדי שנקבל הנחת אם עובדת. אנחנו מחשבים את ההוצאות שלנו בקפידה.

אבל למרות הכל, ולמרות שאנחנו משתדלים, אנחנו לא מצליחים לחסוך את הסכום הנדרש למקדמה על דירת 3 חדרים (לא חדשה, חלילה) סטנדרטית. דירה של מיליון ש"ח - ואין כאלה - דורשת מקדמה של 200,000 שקלים. אין לי. עם כל ההוצאות, וגנים, וחשבונות ומה לא, פשוט אין לי.

ואני נורא קיוויתי.

נורא קיוויתי שאחרי כל ההפגנות בקיץ הקודם אולי משהו יזוז. אולי הדירה הבאה שלנו תהיה באמת שלנו. לא דירה בשכר דירה, כמו זו שנעבור אליה. נורא קיוויתי שיהיה לי משהו משלי. שהממשלה תזיז את עצמה והמחירים ירדו קצת. שאוכל להרשות לעצמי את הדבר הכי בסיסי שאדם נתן למשפחתו מאז שהאדם הקדמון הילך על פני כדור הארץ - בית.

איזו מילה נפלאה זו בית. אנשים אומרים שביתו של אדם הוא מבצרו. אז לי אין מבצר. אנשים אומרים בוא נלך הביתה. אז אין לי הביתה. יש לי דירה שכורה שלפי החוזה עליו חתמתי תתייקר בעוד שנתיים ב- 5%.

ושוב, תחושת הכישלון.

וזה לא פייר.

זה לא פייר, כי מגיע לי לקנות נחלה משלי - דירה, לא אחוזה - במדינה שלי. אותה מדינה שרק לפני שבוע העבירה לי כמה אלפי שקלים כ"תודה" על עשרות ימי המילואים שעשיתי בשנה שעברה. זה לא פייר, כי זו לא דרישה מוגזמת. זה לא פייר, כי למרות שחצי מיליון בני אדם יצאו להפגין בדיוק על הזכות הזאת, הממשלה שלי לא עושה כלום כדי לקדם אותי ליעד הזה.

זה לא פייר, כי לא יתכן שממשלה מכהנת שלוש שנים (והשבוע הסתבר שתכהן לעוד שנה לפחות) וזה שעומד בראשה וטוען שאבחן את הבעיה כבר לפני שנתיים לא עושה דבר כדי לשפר את המצב. רבאק, אם הוא לא אבחן את הבעיה (ויסלחו לי יועצי התקשורת שטענו שכן אבחן) ולא עשה דבר אז הוא גרוע. אם למרות שהפנו את תשומת לבו לכך כל הקיץ הקודם הוא לא עשה דבר - אז הוא צריך ללכת.

לממשלה הנוכחית ממש לא אכפת ממני. גם לא ממש אכפת לה מעוד מאות אלפי בני שלושים פלוס שעובדים כמו חמורים, ולא מצליחים להגיע למצב הכל כך אלמנטרי של להפסיק להיות נוודים שנאלצים לנדוד מבית לבית כל כמה שנים.

אני בן 34 וחצי. אני אב לשתי ילדות. אני נשוי. אני עובד כבר 13 שנים. ואני אפילו לא קרוב לסכום שיביא אותי לשלם מקדמה לדירה (אחריה אשלם משכנתא כל חיי).

ביום חמישי יגיעו המובילים. יגיעו, ויעמיסו יחד עם כל הציוד גם משהו כבד מאוד שמשקלו מתחלק שווה בשווה בין כל החפצים שיעמיסו על גבם. את הכישלון. הכישלון לקנות דירה. הם לא ירגישו בו, במשקל, אבל אני ארגיש אותו היטב עם פירוק של כל ארגז. עם מיקום של כל חפץ. עם סיבוב המפתח בדירה שאינה שלי ולא תהיה שלי לעולם.

הכישלון.

את הדברים הקטנים והחשובים באמת אקח באוטו לדירה החדשה. ובעומק התיק שלי אקח איתי עוד דבר אחד מהדירה הישנה - את החלום. את החלום שיום אחד משהו פה ישתנה. שתהיה ממשלה שיהיה לה אכפת גם ממני, למרות שאני לא סקטור ולא ייחודי. את החלום שתהיה לי דירה. את החלום שאפסיק לקחת איתי את הכישלון לכל מקום.

ועל החלום שלי אני לא מסכים לוותר. גם אלף שטייניץ ומיליון ביבי לא יגרמו לי לוותר עליו. וזה יתגשם, כי זה חייב להיות. כי זה לא פייר שאני מרגיש כישלון, וכי הטוב חייב לנצח.

ובשבת, כמה ימים לפני שיגיעו המובילים, אני אלך להפגין. לא, אני לא חושב שזה יעזור במשהו. אני לא חושב שהממשלה - עם קדימה או בלעדיה - תשנה את דרכיה, כי ראשיה באמת מאמינים בכך שתפקידם אינו לדאוג לאזרחים. הם קפיטליסטים טהורים שמאמינים בכך שרק לחזקים מגיע לשרוד.

אני אלך להפגין כי נמאס לי. כי מגיע לבנות שלי שאשאיר אחריי בעולם יותר מאוסף דיסקים. כי למישהו שעובד כל חייו ולא מתעצל ועושה ופועל מגיע גם להגיע למשהו משל עצמו. 

כי מגיע לי להפסיק להרגיש כישלון.

ובינתיים? בינתיים צריך לארגן את החיים שלנו למעבר דירה. לארגן ולקוות שאולי בפעם הבאה בה יגיעו המובילים זה כבר יהיה למשהו משל עצמנו. לקוות שאוכל להשאיר בדירה ממנה נעבור את הכישלון, וללכת להגשים את החלום. לקוות ולהפגין. כי זה כל מה שנשאר.