מלחמת הדפים

הטקסט הבא נכתב עבור עיתונאים, באחת משעותיו הקשות ביותר של הענף שעליו כולנו יושבים, אבל הוא נכון לגבי כל עובד, בכל מקום, משחר ההיסטוריה ועד היום. אני כבר מודיע שבטקסט הזה לא תיאמר מילה על תפקידה החשוב של העיתונות, על כלב השמירה של הדמוקרטיה או כל דבר אחר שמדברים עליו בחוג לתקשורת:

בואו נתחיל מכמה הנחות יסוד.

עיתונאים הם פועלים. כן כן, פועלים. צווארון כחול. יש מעטים מאוד שהם פועלים שמשתכרים יפה (ממש כמו שבמפעל לייצור בקבוקים יימצאו הפועלים שיקודמו למשרות הנהלה זוטרה), אבל רוב רובם של העיתונאים הם פועלים. למעשה, הם פועלים שמרוויחים דומה או אפילו פחות מפועלי הייצור בכל מפעל ממוצע. לעיתונאים בתחילת הדרך בטלוויזיה למשל, יש עבודה מעניינת, מאתגרת, מרגשת, משפיעה - ומשכורת של 6000 ש"ח אם שפר עליהם גורלם. לחלקם גם את הסכום הזה אין בתלוש המשכורת בסוף החודש. הם מדמיינים שאוטוטו הם נוגעים באיזה "זוהר" שהתקשורת מייצרת סביב עצמה, אבל כשהם מספיק זמן במקצוע הזה הם מבינים שאין זוהר. זו עבודה עם אפס ביטחון תעסוקתי, משכורת גרועה, ושעות עבודה גמישות מאוד (אפשר לעבוד גם 15 שעות ביום לפעמים, אבל המשכורת לא תשתנה).

האינטרס של הפועלים ושל המעסיקים לעולם לא יהיה אותו אינטרס. המעסיק יראה לנצח בפועל כאמצעי ייצור ותו לא. עוד משהו שמשרת אותו בדרך להכניס עוד רווחים ולמשוך עוד דיבידנד. הפועל-העיתונאי הוא, עבור רוב הבעלים והמו"לים, עוד הוצאה ממש כמו דפי ה- A4 במדפסת וכמו האינטרנט במערכת. אמצעי ייצור ותו לא. הפועל-העיתונאי הוא בסך הכל עוד ספק. אין לבעלים שום מחויבות כלפיו, ובגלל אותה תופעת "זוהר" טיפשית שפושה בציבור, ובגלל אותו רצון של אנשים לגעת בו - הבעלים יכול להחליף את הפועל-העיתונאי במודל חדש יותר וזול יותר כמעט מדי שנה. יש המונים שמתים לעבוד בעבודה ה"זוהרת" הזאת, אז מוציאים ישן מפני חדש על בסיס חודשי כמעט.

האינטרס של הפועל-העיתונאי הוא לשרוד. להתקיים. לא למצוא את עצמו זרוק ברחוב עם מקצוע שמקומות העבודה שמעסיקים את אנשי המקצוע כמוהו הולכים ונסגרים כל הזמן. כיצור שורד, הפועל-העיתונאי מפתח תודעה תאגידית (כוזבת למדי) שקובעת שאם יהיה לויאלי לתאגיד ויילחם את מלחמותיו, יתכן וחרב הפיטורין הבאה לא תונף מעל ראשו. שאם רק ישחק לפי הכללים ויהיה דף A4 טוב, הכל יהיה בסדר.

ההתנגשות הזאת בין האינטרס של הבעלים לבין האינטרס של הפועל-העיתונאי (אחד רוצה לקבל את אותו מוצר במחיר שהולך ויורד והשני רק רוצה שימשיכו לקנות ממנו את המוצר שהוא מספק, בכל מחיר, ובלבד שיהיה לו כסף לאוכל) מביא לאחד משני מצבים: האחד, הנפוץ, הוא המצב של התודעה התאגידית. זה המצב שבו פועלים-עיתונאים מתאגידים שונים מתכתשים עם פועלים-עיתונאים מתאגידים אחרים ונלחמים את מלחמות הבעלים בניסיון נואש להראות כמה הם בסדר, כשלמעשה הם מתכתשים עם היחידים שאיכשהו מזדהים איתם ומבינים את כאבם: אחיהם הפועלים-עיתונאים. הרי מבחינת המו"ל של עיתון פלוני, עובדיו של עיתון אלמוני יכולים להיחנק (הרי לא אכפת לו אפילו מהעובדים שלו כי הם רק ספקים מבחינתו) וכנ"ל היחס של המו"ל של עיתון אלמוני כלפי עובדי עיתון פלוני. הדבר היחיד שמעניין באמת את המו"ל הוא להשמיד את העיתון השני כדי שהתחרות תפחת והוא יוכל - בשאיפה - להגדיל את עוגת ההכנסות שלו על בסיס ההכנסות שעשה העיתון השני שחדל מלהתקיים. 

זה בדיוק הדבר שראינו במלחמת מעריב-הארץ השבוע. עובדים זוטרים יותר ופחות שמלכלכים זה על זה בכל רשת חברתית אפשרית, כאילו שמדובר ביחסי איראן-ישראל. נלחמים את מלחמות המעסיקים שלהם, במקום להתעסק בהישרדותם שלהם, ושל עמיתיהם - אחיהם בכלי תקשורת אחרים. זה קרה אחרי שבוע של מופת קולגיאלית כשנציגים מכל כלי התקשורת באו להפגין יחד עם עובדי חדשות 10 ועובדי מעריב שנלחמו למען פרנסתם. נציגים מכל ועדי העובדים שהוקמו על ידי ארגון העיתונאים, איגוד העובדים של העיתונאים, יצאו באמצע יום העבודה כדי להביע סולידריות עם עובדים אחרים.

ואז באו המנהלים והתחילו את קרבות הדיאדוכים שבין מעריב להארץ. ההנהלות הן ההפך המוחלט מהעובדים. האינטרסים הפוכים. המטרות הפוכות. אגלה לכם סוד גלוי למדי: מקום העבודה שלי נמצא בסכנת סגירה, אם לא יועבר אליו התקציב לשנה הבאה ממשרד האוצר. אחד הסכינים הכי גדולים שנתקעו בגב החדשות בכבלים ו-150 העובדים בכלי התקשורת הזה היה כששני עובדים מערוץ 10 שנשלחו מטעם ההנהלה אמרו לח"כים שאסור לתקצב את הכבלים כל עוד אין פתרון לערוץ 10. לו היינו מטומטמים, הרי זו הייתה עילה למלחמת עולם בין עובדי הכבלים לבין עובדי חדשות 10. הרי איך הם מעזים בשעתנו הקשה לתקוע בנו סכין?

אבל הבנו היטב שמי שעומד מאחורי זה היא ההנהלה שחושבת שכך היא אולי תשרוד ושימותו כל השאר, ממש כמו שבסיפור הארץ-מעריב מדובר בהנהלות. באלה שיש להם, ורוצים להגדיל את העוגה: לא בעובדים, אלה שנלחמים להשיג פירור מהעוגה כדי לחלק אותו כארוחה לבני המשפחה שלהם.

וזה בדיוק המצב השני. המצב הנכון. המצב שבו התודעה התאגידית הכוזבת נמחקת, והתודעה כפועלים פוקחת את העיניים: המצב בו מבינים שלפועלים-עיתונאים כמו לכל פועל אחר בעולם יש שתי אפשרויות, ושתיים בלבד - להתאחד או להיכחד. לעמוד ביחד ולראות מבעד לאינטרסים של ההנהלות, או לעמוד לבד ולהתפלל שחרב הקיצוצים לא תערוף את ראשם. 

להילחם את קרבותיהם של אלה שעם שוך הקרבות לא יגלו ולו גרם של חמלה כלפי הווטראנים אם הדבר לא יתאים לאינטרסים שלהם, או להילחם את קרבותיהם שלהם ושל אחיהם - הקרב למען הפרנסה. למען תנאי ההעסקה. הקרב שאם ינצחו בו יהפכו עצמם מדפי A4, לבני אדם שיש להתייחס אליהם כבני אדם.

סולידריות. זה כל הסוד.

להילחם במלחמות תאגידים או להילחם במלחמות למען עובדים? אני בוחר באפשרות השנייה. די לתודעה הכוזבת. די להיות דפי A4 שכל אחד יכול לרשום עליהם מה שבא לו, ושניתן למחזר אותם ברגע שלא רוצים אותם יותר.

די.

נלחמים רק בשביל עצמנו. לפעמים זה אומר להילחם לצד הבעלים, לאותה המטרה (כמו להציל את מקום העבודה מהתמוטטות, למשל) וזה בסדר גמור. אבל לא נלחמים אחד בשני. לא עובד נגד עובד. לבד אולי נשרוד. אולי. אבל רק אם נהיה ביחד יהיה לנו סיכוי לחיות באמת.