בני אדם זוכרים מעט דברים מהילדות המוקדמת שלהם. בדרך כלל, וזה די הגיוני כשחושבים על זה, אנחנו זוכרים בעיקר דברים שראינו או חווינו אינספור פעמים - הסלון הישן בבית ההורים, הקרוסלה שאהבנו בגן הציבורי, ריח אוכל שהיה מתבשל בבית. דברים כאלה.
אחד הדברים שאני זוכר הוא את המספרה. היא הייתה בסמטה שיצאה מהרחוב הראשי של מרכז העיר, והיה שלט מואר קטן שהפנה אליה. בראשית שנות השמונים אנשים לא היו צריכים להרים עיניים מהסלולרי שלהם, כי פשוט לא היה. גם השלטים היו סטנדרטיים להפליא ובעיקר סיפרו מה יש בחנות בלי להשתמש בכל מיני שמות באנגלית. על החנות שמכרה לחם היה כתוב "מאפיה". על החנות שמכרה בגדים כתבו "הלבשה", ועל השלט הקטן שהפנה מהרחוב הראשי היה כתוב מספרה, עם מספר טלפון בן שש ספרות.
שביל של מרצפות שהונחו ברישול על חול כדי שאנשים לא ידרכו בבוץ הוביל לתוך הסמטה. חלון גדול הראה את המתרחש בפנים. ארבעה כיסאות עור בצבע אדום כשבראשם מין תומך ראש ממתכת ולמרגלותיהם שתי חתיכות מתכת מעוצבת הפונות זו לעבר זו בשביל הרגליים. הכיסאות ניצבים מול מראה גדולה, וליד המראה שידה ועליה מספריים גדולים ממתכת, תער מתכת מתקפל בצורת "ר" (אלו ימי טרום איידס. תער חד פעמי לא היה דבר מוכר), וליד כל אלה מברשת שיער ומסרק פלסטיק. מאחורי הכסאות ספה ארוכה, גם היא בצבע אדום ועשויה מעור, לאורך כל הקיר מתחת לתמונה המראה קרב ימי בסגנון טרפלגר עם ספינות שסיפון התותחים שלהן מעלה עשן כי יתכן וירו כרגע מטח לעבר האויב.
הספרים היו כולם בני משפחה אחת. הזקן הרומני שהקים את המספרה, החתן שלו, ושני הבנים שלו. ד' היה הספר שלי מאז ומעולם. גם אבא היה מסתפר אצלו קבוע, והם היו מדברים רומנית כשרצו שלא אבין - ובאמת לא הבנתי. כשתורי היה מגיע, ד' היה שם כרית שחורה ועשוית עור שהיה נעוץ עליה עם ניטים זהובים על הכיסא של הגדולים, כדי שאשב. הרגליים שלי היו על הכיסא, והוא היה מספר אותי. קודם כל היה שם עליי את הסינר השחור בגודל של ילדים, ואז היה סוגר את הכפתור מאחור.
הרגע הראשון לתספורת תמיד היה מפחיד. קול הציוץ שמשמיעים המספריים עם פתיחתם היה מותח אותי כמו קפיץ, אבל הוא היה שם יד על הכתף שלי, ושואל אותי שאלות על היום שלי. איך היה בגן, ומה למדתי בבית הספר, ומה שלום אחותי ומה עם אמא. הוא לא הכיר אותן באמת. זו הייתה מספרה של בנים, לא של בנות, אבל אני לא ידעתי וגם לא היה אכפת לי. הוא דיבר איתי כל הזמן.
ולא היה צריך לומר לד' איך לספר אותי. הוא ידע לבד. שם את הכרית, ואני הייתי מטפס עליה, והוא היה שם את הסינר וסוגר את הכפתור והשיחה הייתה מתגלגלת, ופה ושם היה אומר לאבא משהו ברומנית והוא היה צוחק ואני לא הבנתי ואז היה מחזיר אליי את מלוא תשומת הלב.
וכשגדלתי, וכבר הייתי בא להסתפר לבד, כבר לא היה מוציא יותר את הכרית. כבר הגעתי עד חתיכות המתכת שפונות זו לזו שנמצאות בתחתית הכיסא. ושוב היה שואל מה שלומי, ומה חדש, וקול הציוץ של המספריים כבר לא הפחיד יותר. ופעם אחת, כשהייתי בן 14 החלטתי להחליף תספורת כי נמאס לי מלעשות את אותו הדבר מאז שהייתי ילד. שאלתי אותו מה לעשות. אמר לשבת, כי לד' לא צריך להגיד איך לספר. הוא יודע לבד.
יצאתי מהמספרה באותו יום עם אותה תספורת שאני עושה עד היום.
כשהתגייסתי, הקפדתי להגיע למספרה ולד' אחת לחודש. לפעמים, כשלא הספקתי כי קיבלתי שעות ביציאה, הייתי מסתפר ביום שישי בתחנה המרכזית בבאר שבע. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התיישבתי בכיסא. הספר שם לי את הסינר, ואת הנייר ששמים על הצוואר, ועמד. ואני לא הבנתי למה הוא לא מתחיל לספר. "מה אתה רוצה?", שאל אותי. "להסתפר", עניתי. "אבל איך אתה מסתפר? מה לעשות לך?" הוא שאל, ואני לא ידעתי אפילו איך קוראים לתספורת הזאת ואיך מתארים אותה, כי לספר אמיתי לא צריך להגיד. הוא יודע לבד.
ד' הפסיק לספר בגלל מחלה שתקפה אותו בזמן קצת לפני שהשתחררתי משירות סדיר. ההורים בדיוק עברו למודיעין. יום אחד, כשחזרתי מהצבא, אבא אמר שמצא מספרה חלופית. אני זוכר שהזדעזעתי מהמחשבה להסתפר במקום אחר. הרי אמנם ד' כבר לא שם, וגם אבא שלו פרש מזמן, אבל גיסו ואחיו עדיין במספרה ההיא, ומספרה לא עוזבים סתם כך.
אבא נתן את התירוץ האולטימטיבי והזכיר לי שאין לי רשיון ושאין לו כוונה להסיע אותי חצי שעה עד המספרה ההיא, והסתפרתי לראשונה אצל הספר החדש, גם הוא ד'. במספרה שלו לא היו כסאות עור מאסיביים עם משענת ראש מתכתית, אלא כסאות נעימים וקלילים כאלה, מודרניים. במקום השידה הגדולה על הרצפה היו מדפים "צפים" עם כל הציוד. על תער ממתכת אין מה לדבר - הכל חד פעמי. הכל חדיש.
וכשהפעיל את מכונת התספורת שוב נמתחתי בכיסא כמו שעשיתי כמעט 20 שנה קודם לכן. והוא הניח יד על הכתף, ושאל מה אני עושה בצבא, ומה אחותי עושה ומה אמא. והוא הרי לא באמת מכיר אותן, כי זו פעם ראשונה.
והסתפרתי.
ומאז אני אצלו. כבר כמעט 15 שנה. וכשאני בא אליו, אני לא צריך להסביר איך אני מסתפר, ולא צריך לומר דבר. פשוט מתיישב, והשיחה קולחת בזמן שהוא מספר אותי ואני מספר לו. ובואו נודה על האמת - השיער כבר לא מה שהיה פעם ופה ושם ניכרים מפרצונים שאני חושש שיהפכו בעוד עשור למשהו בסדר גודל של המפרץ הפרסי, אבל הוא מספר כרגיל. לא מדברים על זה.
והוא יודע מה קורה איתי, ואיך אבא שחלה מאז מרגיש (גם הוא עדיין מסתפר אצלו), ומה עם אמא ומה עם אחותי וכן, גם מה עם הבנות שלי. והסתפרתי אצלו בסוף הצבא, והסתפרתי אצלו לפני הבחירות ההן שניצחנו באוניברסיטה, ולפני המבחנים לעבודה, ולפני החתונה שלנו (ובאתי בבוקר החתונה ל"תיקונים וג'ל" כהגדרתו), ויום לפני תאריך הלידה המשוער של כל אחת מהבנות (כדי שלא יראו אותי לא מסודר כשהן נולדות, כי זה עלול להבהיל אותן), ובכל חודש - למרות שהיום אני גר חצי שעה נסיעה מהמספרה שלו. כי ספר לא מחליפים. כי על ספר אמיתי, כזה שלא צריך לומר לו דבר, לא מוותרים.
ומחר יש פגישה חשובה אז הייתי חייב להסתפר, ועם כל הבלאגן של עבודה והכל לא היה לי זמן להגיע אליו. אשתי אמרה שכדאי לי להסתפר אצל ספר אחר. היא אומרת כבר שנים שמגוחך בעיניה לנסוע 30 ק"מ לכל כיוון כדי להסתפר. טוב נו, היא לא מבינה. יש לה שיער ארוך.
והלכתי לספר אחר. זה הרגיש כמו להירשם לשירות הכרויות כשאתה במערכת יחסים זוגית בריאה. זה הרגיש לא נכון. זה הרגיש קצת כמו... כמו בגידה. ונכנסתי לספר ההוא שבכלל הגדיר את עצמו כמעצב שיער והתיישבתי. והוא הביט בי דרך המראה, ואני הבטתי חזרה - והוא שאל איך ארצה להסתפר. ולא ידעתי איך מסבירים. ניסיתי.
האמת? יצא... לא משהו. לא כמו אצל ד'. ככה זה כשהולכים לספר מזדמן.
כי ספר אמיתי זה ספר שמכיר אותך. שיודע עליך הכל, ויודע כל מה שאתה צריך, ונותן לך לדבר כשאתה צריך ומדבר איתך כשאתה רוצה לשתוק. ספר אמיתי לא עוזבים אף פעם.
מי שלא מכיר ספר אמיתי לא יבין זאת לעולם.
אחד הדברים שאני זוכר הוא את המספרה. היא הייתה בסמטה שיצאה מהרחוב הראשי של מרכז העיר, והיה שלט מואר קטן שהפנה אליה. בראשית שנות השמונים אנשים לא היו צריכים להרים עיניים מהסלולרי שלהם, כי פשוט לא היה. גם השלטים היו סטנדרטיים להפליא ובעיקר סיפרו מה יש בחנות בלי להשתמש בכל מיני שמות באנגלית. על החנות שמכרה לחם היה כתוב "מאפיה". על החנות שמכרה בגדים כתבו "הלבשה", ועל השלט הקטן שהפנה מהרחוב הראשי היה כתוב מספרה, עם מספר טלפון בן שש ספרות.
שביל של מרצפות שהונחו ברישול על חול כדי שאנשים לא ידרכו בבוץ הוביל לתוך הסמטה. חלון גדול הראה את המתרחש בפנים. ארבעה כיסאות עור בצבע אדום כשבראשם מין תומך ראש ממתכת ולמרגלותיהם שתי חתיכות מתכת מעוצבת הפונות זו לעבר זו בשביל הרגליים. הכיסאות ניצבים מול מראה גדולה, וליד המראה שידה ועליה מספריים גדולים ממתכת, תער מתכת מתקפל בצורת "ר" (אלו ימי טרום איידס. תער חד פעמי לא היה דבר מוכר), וליד כל אלה מברשת שיער ומסרק פלסטיק. מאחורי הכסאות ספה ארוכה, גם היא בצבע אדום ועשויה מעור, לאורך כל הקיר מתחת לתמונה המראה קרב ימי בסגנון טרפלגר עם ספינות שסיפון התותחים שלהן מעלה עשן כי יתכן וירו כרגע מטח לעבר האויב.
הספרים היו כולם בני משפחה אחת. הזקן הרומני שהקים את המספרה, החתן שלו, ושני הבנים שלו. ד' היה הספר שלי מאז ומעולם. גם אבא היה מסתפר אצלו קבוע, והם היו מדברים רומנית כשרצו שלא אבין - ובאמת לא הבנתי. כשתורי היה מגיע, ד' היה שם כרית שחורה ועשוית עור שהיה נעוץ עליה עם ניטים זהובים על הכיסא של הגדולים, כדי שאשב. הרגליים שלי היו על הכיסא, והוא היה מספר אותי. קודם כל היה שם עליי את הסינר השחור בגודל של ילדים, ואז היה סוגר את הכפתור מאחור.
הרגע הראשון לתספורת תמיד היה מפחיד. קול הציוץ שמשמיעים המספריים עם פתיחתם היה מותח אותי כמו קפיץ, אבל הוא היה שם יד על הכתף שלי, ושואל אותי שאלות על היום שלי. איך היה בגן, ומה למדתי בבית הספר, ומה שלום אחותי ומה עם אמא. הוא לא הכיר אותן באמת. זו הייתה מספרה של בנים, לא של בנות, אבל אני לא ידעתי וגם לא היה אכפת לי. הוא דיבר איתי כל הזמן.
ולא היה צריך לומר לד' איך לספר אותי. הוא ידע לבד. שם את הכרית, ואני הייתי מטפס עליה, והוא היה שם את הסינר וסוגר את הכפתור והשיחה הייתה מתגלגלת, ופה ושם היה אומר לאבא משהו ברומנית והוא היה צוחק ואני לא הבנתי ואז היה מחזיר אליי את מלוא תשומת הלב.
וכשגדלתי, וכבר הייתי בא להסתפר לבד, כבר לא היה מוציא יותר את הכרית. כבר הגעתי עד חתיכות המתכת שפונות זו לזו שנמצאות בתחתית הכיסא. ושוב היה שואל מה שלומי, ומה חדש, וקול הציוץ של המספריים כבר לא הפחיד יותר. ופעם אחת, כשהייתי בן 14 החלטתי להחליף תספורת כי נמאס לי מלעשות את אותו הדבר מאז שהייתי ילד. שאלתי אותו מה לעשות. אמר לשבת, כי לד' לא צריך להגיד איך לספר. הוא יודע לבד.
יצאתי מהמספרה באותו יום עם אותה תספורת שאני עושה עד היום.
כשהתגייסתי, הקפדתי להגיע למספרה ולד' אחת לחודש. לפעמים, כשלא הספקתי כי קיבלתי שעות ביציאה, הייתי מסתפר ביום שישי בתחנה המרכזית בבאר שבע. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התיישבתי בכיסא. הספר שם לי את הסינר, ואת הנייר ששמים על הצוואר, ועמד. ואני לא הבנתי למה הוא לא מתחיל לספר. "מה אתה רוצה?", שאל אותי. "להסתפר", עניתי. "אבל איך אתה מסתפר? מה לעשות לך?" הוא שאל, ואני לא ידעתי אפילו איך קוראים לתספורת הזאת ואיך מתארים אותה, כי לספר אמיתי לא צריך להגיד. הוא יודע לבד.
ד' הפסיק לספר בגלל מחלה שתקפה אותו בזמן קצת לפני שהשתחררתי משירות סדיר. ההורים בדיוק עברו למודיעין. יום אחד, כשחזרתי מהצבא, אבא אמר שמצא מספרה חלופית. אני זוכר שהזדעזעתי מהמחשבה להסתפר במקום אחר. הרי אמנם ד' כבר לא שם, וגם אבא שלו פרש מזמן, אבל גיסו ואחיו עדיין במספרה ההיא, ומספרה לא עוזבים סתם כך.
אבא נתן את התירוץ האולטימטיבי והזכיר לי שאין לי רשיון ושאין לו כוונה להסיע אותי חצי שעה עד המספרה ההיא, והסתפרתי לראשונה אצל הספר החדש, גם הוא ד'. במספרה שלו לא היו כסאות עור מאסיביים עם משענת ראש מתכתית, אלא כסאות נעימים וקלילים כאלה, מודרניים. במקום השידה הגדולה על הרצפה היו מדפים "צפים" עם כל הציוד. על תער ממתכת אין מה לדבר - הכל חד פעמי. הכל חדיש.
וכשהפעיל את מכונת התספורת שוב נמתחתי בכיסא כמו שעשיתי כמעט 20 שנה קודם לכן. והוא הניח יד על הכתף, ושאל מה אני עושה בצבא, ומה אחותי עושה ומה אמא. והוא הרי לא באמת מכיר אותן, כי זו פעם ראשונה.
והסתפרתי.
ומאז אני אצלו. כבר כמעט 15 שנה. וכשאני בא אליו, אני לא צריך להסביר איך אני מסתפר, ולא צריך לומר דבר. פשוט מתיישב, והשיחה קולחת בזמן שהוא מספר אותי ואני מספר לו. ובואו נודה על האמת - השיער כבר לא מה שהיה פעם ופה ושם ניכרים מפרצונים שאני חושש שיהפכו בעוד עשור למשהו בסדר גודל של המפרץ הפרסי, אבל הוא מספר כרגיל. לא מדברים על זה.
והוא יודע מה קורה איתי, ואיך אבא שחלה מאז מרגיש (גם הוא עדיין מסתפר אצלו), ומה עם אמא ומה עם אחותי וכן, גם מה עם הבנות שלי. והסתפרתי אצלו בסוף הצבא, והסתפרתי אצלו לפני הבחירות ההן שניצחנו באוניברסיטה, ולפני המבחנים לעבודה, ולפני החתונה שלנו (ובאתי בבוקר החתונה ל"תיקונים וג'ל" כהגדרתו), ויום לפני תאריך הלידה המשוער של כל אחת מהבנות (כדי שלא יראו אותי לא מסודר כשהן נולדות, כי זה עלול להבהיל אותן), ובכל חודש - למרות שהיום אני גר חצי שעה נסיעה מהמספרה שלו. כי ספר לא מחליפים. כי על ספר אמיתי, כזה שלא צריך לומר לו דבר, לא מוותרים.
ומחר יש פגישה חשובה אז הייתי חייב להסתפר, ועם כל הבלאגן של עבודה והכל לא היה לי זמן להגיע אליו. אשתי אמרה שכדאי לי להסתפר אצל ספר אחר. היא אומרת כבר שנים שמגוחך בעיניה לנסוע 30 ק"מ לכל כיוון כדי להסתפר. טוב נו, היא לא מבינה. יש לה שיער ארוך.
והלכתי לספר אחר. זה הרגיש כמו להירשם לשירות הכרויות כשאתה במערכת יחסים זוגית בריאה. זה הרגיש לא נכון. זה הרגיש קצת כמו... כמו בגידה. ונכנסתי לספר ההוא שבכלל הגדיר את עצמו כמעצב שיער והתיישבתי. והוא הביט בי דרך המראה, ואני הבטתי חזרה - והוא שאל איך ארצה להסתפר. ולא ידעתי איך מסבירים. ניסיתי.
האמת? יצא... לא משהו. לא כמו אצל ד'. ככה זה כשהולכים לספר מזדמן.
כי ספר אמיתי זה ספר שמכיר אותך. שיודע עליך הכל, ויודע כל מה שאתה צריך, ונותן לך לדבר כשאתה צריך ומדבר איתך כשאתה רוצה לשתוק. ספר אמיתי לא עוזבים אף פעם.
מי שלא מכיר ספר אמיתי לא יבין זאת לעולם.
גם אני ! אמנם לא חצי שעה נסיעה, אלא רק רבע שעה (אבל חצי שעה לחפש חניה). ומה אתה יודע, גם אני, כשפעם אחת הוא היה בתאילנד לאיזה חודש, בגדתי והסתפרתי אצל אחר. באתי להסתפר אצלו, והוא כעס. אצל מי הסתפרת? מה הוא עשה לך? מאז, גם כשהוא בחו"ל, אני מחכה.
השבמחקאה. והכי חשוב: הוא גם הספר של טומי, החל מלפני משהו כמו חצי שנה.
נ.ב.
מזכיר לי שאני וטומי צריכים להסתפר.