אפר ואבק

דווקא היה כיף להפגין הערב בירושלים.

אומרים שהיינו 3000 מפגינים. התחלנו בגן הסוס, איפה שהיה המאהל הירושלמי בשנה שעברה, משם לכיכר פריז להגיד ערב טוב לביבי ולהזכיר לו שיש איזה עניין מינורי עם הכלכלה (אבל השוטרים לא נתנו להתקרב לבית שלו, כדי שלא נפריע לו), ומשם לכנסת. לא היו עימותים כלשהם עם השוטרים שהיו אדיבים להפליא, הנהגים בכביש צפצפו בהזדהות גם כשנאלצו לחכות שנחיל האדם יעבור את הצומת, הייתה בריזה נעימה ולא הייתה לחות.

באמת שהיה כיף הערב בירושלים.

בסוף העלייה לכנסת, ליד השלט שאומר שהכניסה מותרת רק לח"כים ולשרים, עמדו אנשי המשמר במדים הלבנים שלהם. רובם עמדו לא חמושים, כולם עמדו מאחורי מחסומים. פחדו שהמפגינים ינסו לפרוץ לתוך שטח חסינות המשכן. פגשתי שם את ד'. הוא קצין בכיר במשמר הכנסת, ואני מכיר אותו היטב כבר עשור - מהימים שעוד היה קצין מתחיל. 

אמרתי לו שלא ידאג. שזו הפגנה סופר שקטה שרובה המכריע (לפחות 80%) זה אנשי תנועות נוער. מפה, ככל הנראה, לא תצא בשורת האלימות. "ואף אחד לא ישרוף את עצמו?" הוא שאל. הבטתי עליו עם מבט של "על מה אתה מדבר, בנאדם?!", והוא מיד שאל אם לא שמעתי. "מה לא שמעתי?", שאלתי אותו. אדם הצית את עצמו בתל אביב, הוא אמר, במחאה על המצב הכלכלי שלו.

לא יודע למה, אבל לא התייחסתי לעומק למה שאמר. אולי זה כי הייתי עסוק מדי בלצלם תמונות של ההפגנה ולהעלות אותן לאינסטגרם. אולי סתם לא עיכלתי.

חמישים מטר משם פגשתי בחבר מחדשות 10. בוא תראה, אמר לי. יש כבר וידאו שמראה את האיש מצית את עצמו. לא לא, אמרתי לו, אני לא רוצה לראות - ועברנו לדבר על מצב המערכת שלו ועל הסיכוי שאולי הם לא ייסגרו אחרי הכל. לא יודע למה לא התייחסתי לעומק לתמונות שרצה להראות לי. אולי זה כי הייתי עסוק מדי בלדבר על ארגון העיתונאים והוועד בחדשות 10, וכמה זה טוב שיש לנו איגוד מקצועי.

בגן הוורדים עצמו, כבר התחלנו לספר בדיחות שחורות. הרי צעדתי עם חברים מטוויטר, ואין ציניקנים גדולים מאנשי טוויטר. כבר צחקנו על הכותרת שבטח ישראל היום יתנו לסיפור הזה. אמרתי שבטח דרור אידר, כותב הנאומים של ביבי ופרשן לענייני כל דבר בעיתון הזה בטח יכתוב שאדם הצית את עצמו בתל אביב במחאה על הזיכוי החלקי של אהוד אולמרט. גם אמרנו שבמצב הנוכחי של שירותי הכבאות, אדם שמצית את עצמו זה הכי לא צדק חברתי כי גם ככה אף אחד לא משלם לכבאים וגם ככה אין להם חומר מעכב בערה. לא יודע למה לא לקחתי את זה ברצינות. כנראה שהיה כיף מדי לדבר עם החברים.

ובאמת שהיה כיף להפגין בירושלים. היה נעים.

וכשהתחלנו לצעוד הביתה, לאט לאט הקבוצה הקטנה שלנו (היינו כעשרה) הלכה והתפרקה. בכל צומת נפרדנו מעוד חבר שפנה לכיוון השכונה שלו. אני נפרדתי מהקבוצה לא רחוק מהבית של משפחת נתניהו, ליד מנזר המצלבה. שמתי מוזיקה באוזניות והתחלתי לעלות במעלה הרחוב לכיוון הבית. התחלתי לשחזר בראש את כל ההפגנה וכל מה שקרה היום. ואז חשבתי על האיש שהצית את עצמו, ועל כמה טיפשי היה לצחוק על זה.

והתחלתי לחשוב עליו. מה עבר עליו, על האיש הזה. כמה אבק יאוש פוזר עליו, עד שניסה להפוך עצמו לאפר. ולא הצלחתי להוציא אותו מהראש.

ברחוב הפלמ"ח, לא רחוק משם, ניגשה אליי אשה בשנות החמישים לחייה.

"הכל בסדר?", היא שאלה.

ופתאום קלטתי שעל הלחיים שלי יש דמעות.

פתאום, בבת אחת, כמו קיר אדיר שהראש שלי נחבט בו והמכה עדיין מהדהדת במצח וממנו לכל חלל פנוי בגוף. פתאום הגיעה התובנה האיומה, זו שניסיתי להדחיק כל השעה וקצת שקדמו לרגע הזה.

אדם הצית את עצמו כי התייאש מהמצב הכלכלי.

בן אנוש, אזרח המדינה שלי, כל כך הרים ידיים מהסיכוי לקיום נורמלי - לא חיי רווחה. קיום נורמלי! - עד שבחר לנסות להרוג את עצמו. 

ואני לא מכיר אותו. אני לא יודע את שמו. אני לא מכיר את הסיפור שלו.

וזה גם לא משנה לי.

הדבר היחיד שמשנה הוא העובדה שבן אדם בישראל איבד כל אמונה בסיכוי שלו להתקיים - ובחר שלא להתקיים.

ולא, אני לא חושב שביבי נתניהו והליכוד שלו אחראים אישית לניסיון ההתאבדות של האיש בתל אביב. אין לי ספק, עם זאת, שביבי נתניהו והליכוד אשמים באדישות. אדישות מוחלטת. אדישות נפשעת.

כבר שנה שלמה ששוועת העם עולה מן הרחוב. חצי מיליון ישראלים - גברים, נשים וטף - יצאו מהבית בערב אחד, והרבה יותר ממיליון יצאו במצטבר בקיץ הקודם וביקשו שינוי. ביקשו לדחות את הקפיטליזם הקיצוני של הליכוד. ביקשו לחזור למדינת הרווחה. למדינה שבה אדם יודע שגם אם יתרסק כלכלית, ואפילו אם ההתרסקות היא בגלל טעויות שעשה, המדינה לא תתן לו להגיע למצב של איבוד עצמו לדעת. המפגינים ביקשו להחזיר את רשת הביטחון הסוציאלית.

הרשת שהייתה מונעת, מן הסתם, מהאיש שהצית את עצמו בתל אביב להגיע לידי יאוש מוחלט. להגיע לידי מצב שהוא לא מאמין בסיכוי לקיום בכבוד ומעדיף שלא להתקיים כלל.

וכן, זו אשמת הליכוד. זו אשמת כל חבר כנסת, כל שר, ואשמת יושב הראש של המפלגה הזאת שמשמש היום כראש הממשלה שלי. זו אשמת כל אלה שבחרו להתעלם מקולות המחאה החברתית, ועסקו בלקרוא בשמות גנאי למפגינים ולקלל אותם כאילו לא היו נבחרי ציבור אלא אחרוני התגרנים בשוק.

זו אשמת הליכוד שכבר 35 שנים נמצא בשלטון למעט 2 הפסקות קצרצרות, ועשה הכל כדי לפרק כל אטום שנותר ממדינת הרווחה אותה ירש ממפא"י והמערך. זו אשמת הליכוד שמוותר לטייקונים על עשרות מיליארדי שקלים של מס, אבל מכריח את הפקידים בביטוח הלאומי לענות נכים כדי שיצליחו להוציא קצבה, כי תקציב הביטוח הלאומי הולך ומקוצץ בכל שנה ואין מאיפה לשלם לכולם אז מנסים לצמצם את מספר הזכאים לקצבאות.

כן כן, זו אשמת הליכוד. זה לא "משבר גלובאלי", זה לא "המצב הביטחוני", זו לא "איראן" וזה אפילו לא "שר החוץ הטורקי". זו אשמת הליכוד והעומד בראשו, האיש שכשהיה שר אוצר המשיל את עובדי המדינה לאיש שמן הרובץ כנטל על כתפי האיש הרזה - ונסביר רק שעובדי המדינה ה"שמנים" הם אלה שמשכורת הבסיס שלהם היא 5600 ש"ח, בשעה שהאיש ה"רזה" הם הטייקונים.

זו אשמת הליכוד, מפלגה שראשיה ינסרו בניינים לא חוקיים בהתנחלות בעלות של מיליונים למרות שאף אחד מהמתנחלים לא ביקש מהם, אבל לא יפסיקו לענות את היתום והאלמנה, את הקשיש ואת הנכה כדי לחסוך כמה גרושים. 

השעה כבר 01:32, אומר לי השעון בפינת המסך. עוד כמה שעות יצאו העיתונים מהדפוס. מחר ישיבת ממשלה. נתניהו בטח יגיד שמדובר בטרגדיה. שר הרווחה במשרה חלקית משה כחלון (שנושא בתפקיד יחד עם תפקיד שר התקשורת בשעה שיש לא פחות מ-5 שרים בלי תיק בממשלת ישראל) בטח ימנה ועדה שתגלה שהביטוח הלאומי לא בסדר, ולא יעזור לפקידה שהיא פעלה לפי הוראות שיצאו מלשכת השר. המדינה תרעש יומיים, אבל ביום שלישי כבר יהיה ספין חדש (אולי יגייסו חרדים? אולי נאיים על איראן? אולי נגלה מרבץ נפט מול קידוח שרה 17 שיבטיח צדק חברתי תוך 84 שנים?), כי אם יחכו עד סוף השבוע עוד חלילה יצאו אנשים להפגין בהמונים במוצ"ש ואז המחאה תחזור.

שאלתי את עצמי הערב אם לביבי נתניהו ולח"כים של הליכוד אכפת שאיש ניסה לשרוף את עצמו. זאת אומרת, בוודאי שאכפת להם בקטע של הסקרים והכל, אבל שאלתי את עצמי האם באמת באמת אכפת להם שאנשים במדינה הזאת נאנקים תחת נטל המסים שהם משיתים עלינו, ותחת התשלומים ההולכים ומתגברים עבור שירותים שהממשלה אמורה הייתה לתת לנו והופרטו.

האמת? אני די בטוח שלא. באמת נראה לי שזה לא מעניין אותם. הרי הם מאמינים במשנה אולטרה-קפיטליסטית של אם לא תצליחו - המדינה לא תנקוף עבורכם אצבע.

בשבת הבאה אני הולך להפגין. לא יודע איפה. איפה שיהיו אנשים. אני לא אלך לדרוש מביבי שיהיה צדק חברתי. אני אלך לדרוש שלא יהיה ביבי - כדי שיהיה צדק חברתי.

היה כיף להפגין היום בירושלים. היה נעים.

אדם ניסה להצית את עצמו למוות 65 קילומטר מערבה מההפגנה שהייתי בה בגלל המצב הכלכלי. זהו. כבר לא נעים יותר. הגיע הזמן שגם העם בישראל יפסיק להיות נעים.

לא פראיירים

בואו לא נדבר על מספרים כי אסור (ביטחון ישראל, וזה) אבל בואו נגיד את זה ככה - אם התפלגות הקוראים של הבלוג הזה דומה איכשהו להתפלגות האוכלוסיה בישראל, יש סיכוי לא רע שגם אם אתם בין הגילאים 21-40 ועשיתם שירות סדיר מלא, לא עשיתם מילואים השנה. רוב מוחלט מהמעטים שכן עשו מילואים (הרבה פחות מ-20% מקבוצת הגילאים הזאת) עשו שירות חד או דו יומי.

רוצים לדעת מה סך האנשים מקבוצת הגיל 21-40 שעשתה שירות של עשרה ימים ומעלה? תשאלו את אחד הח"כים מוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לענייני מילואים. זה סודי - ובצדק. המספר כל כך זעום, שיש חשש אמיתי שאם יוודע ברבים תהיה פגיעה בכוח ההרתעה של צה"ל שמבוסס, כידוע, בעיקר על גיוס מילואים ביום פקודה.

מבליל המספרים והנתונים הגלויים למחצה ששפכתי בשתי הפסקאות העליונות עולה מסקנה אחת: רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל לא משרת במילואים. לא "תורם את חלקו". לא "נושא בנטל".

רוב רובו של הציבור החילוני והדתי לאומי במדינת ישראל, לפי ההגדרות של אלה שדורשים לגייס את החרדים, ניתן להגדרה במילה שהפכה לחלק כל כך משמעותי בשיח שלנו: משתמט.

בשלב הזה של הקריאה חלק מהקוראים והקוראות כבר כועסים. "מה פתאום משתמטים?!", הם והן נוחרים לעבר מסך המחשב בבוז, "תרמתי את חלקי! התגייסתי בגיל 18 בזמן שהדוסים הלכו לישיבה! וחוץ מזה - אני לא עושה מילואים כי שוחררתי כחוק! כי הצבא אמר שהוא לא צריך אותי!".

צודקים לגמרי.

הצבא באמת לא זקוק לכם. זאת אומרת, אם היה לו שכל (ואין לו, כי זה צבא) הוא היה מביא את חלקכם להיות תורני חדר אוכל או נהגי רכב מנהלתי או מניילני מפות או כל תפקיד טיפשי אך נחוץ אחר שבגדוד חי"ר או שריון צריך להחזיק בשבילו לוחם מילואים שלא יוצא הביתה כדי לבצע אותו, אבל עדיין - אתם צודקים. אף אחד לא קרא לכם, ובמקרה של נשים שמעתי על אינספור בנות איכותיות ומלאות מוטיבציה לעשות מילואים שפשוט נדחות כי לצה"ל לא בא להתעסק עם הניירת של לשבץ אותן באיזו אוגדה. אחת כזאת שרצתה לעשות מילואים כי הייתה קצינה מורעלת היא אמא של הבנות שלי.

ואז אני שואל אתכם - אם כבר היום כמעט 30% מכל מחזור גיוס מקבל פטור בלי ללכת לקב"ן כי לצבא אין צורך בעוד חיילים שיגיעו בשעה 8 וילכו הביתה בשעה 5 והדבר המשמעותי ביותר שהם עושים כל היום זה לבחור לוקיישן לארוחת הצהריים עם שאר המשרד - למה צריך חרדים בצבא? במה תתרום לנו דיוויזיה חרדית? מה התועלת בעשרות אלפי חיילים שלא יכולים לשרת בקרבי (כשרות, תנאים, צניעות - יו ניים איט. זה ממש לא בשבילם כמו שזה ממש לא בשביל מי שמכריז על עצמו כפציפיסט או סתם מישהו שלא חי טוב עם מסגרת נוקשה)? למה אנחנו צריכים להכניס לצבא עשרות אלפים שעבורם המפקד הוא ממש לא הקובע היחיד והרב קובע יותר?

אז זהו, שאנחנו לא.

אבל בשבת האחרונה יצאו עשרות אלפים (ושוב, סטטיסטית, הרוב המכריע בין אלו מהם בגילאים 21-40 לא עשו דקה מילואים מאז שהשתחררו מהצבא) ודרשו לגייס ת'דוסים האלה. אלה עם הבגדים המוזרים והמנהגים המשונים שחיים מקצבאות. אלה, המנוולים.

עצרתם לרגע לחשוב למה זה צץ פתאום, כל העניין הזה של גיוס החרדים? מאיפה זה בא פתאום? למה עכשיו?

אחזיר אתכם כמה חודשים אחורה בזמן. שאול מופז נבחר לראשות קדימה ומצהיר כי יוביל את המחאה החברתית הקיץ. הוא קורא לה הדבר החשוב ביותר שיש על סדר היום. הוא נשבע שהמפלגה שלו תניף את הנס הסוציאל דמוקרטי.

עוברים כמה שבועות וביבי מכריז על הקדמת הבחירות. מופז רואה את הסקרים שמנבאים לו להיות מובטל קרוב לוודאי אחרי סיום ספירת הקולות. הוא וביבי סוגרים קואליציה של 94 ח"כים - עם 40 (!) שרים וסגני שרים - אבל אבוי! מה עושים עם ההבטחות למופז חברתי? ואיך ביבי נפטר כמה שיותר מהר מניצני הדיבורים על הפגנות צדק חברתי גם בקיץ 2012?

הפתרון הוא הפתרון הישראלי שעובד נהדר מאז 1948: בואו נשסה את האזרחים זה בזה, ובעודם נועצים שיניים איש בבשרו של אחיו, לאף אחד לא יהיה זמן או כוח או עניין להפנות שוב דרישות כלפי הממשלה כפי שהיה בקיץ הקודם. היות והפניית הזרקור כלפי ערביי ישראל נתפשת כמשהו שיסייע לאיווט ליברמן (ואין שום דבר שמפחיד את נתניהו יותר מהתחזקות נוספת של מנכ"ל משרדו לשעבר), והיות והשמאלנים גם ככה נרמסים מדי יום ותחת כל עץ רענן (לפרטים: מירי רגב), והיות והמתנחלים גם ככה מרירים על הממשלה (גבעת האולפנה, מגרון ושאר מאחזים שעומדים לפני פינוי ו/או ניסור) נותרנו עם שבט אחד אחרון שאפשר להאשים בכל - החרדים.

הדוסים.

אלה שהולכים עם ארוך ומגבעת גם בחום יולי אוגוסט.

הרי אף אחד לא אוהב את הדוסים, נכון? לבבות החילונים כבר הוכשרו לשנוא אותם בימי טומי לפיד ז"ל, והימין הדתי אף פעם לא אהב אותם כי החרדים תמיד הסתכלו עליהם מלמעלה, כאילו שהם - אנשי ארץ ישראל השלמה, אלה שנאחזים בכל גבעה סחופת רוחות בשומרון - לא מספיק דתיים. לא מספיק אדוקים. לא מספיק יהודים מאמינים.

וכך סומנה לה מטרה, וגם אם אינני מדייק בפרטים (יובהר מיד: מדובר בהנחות שלי. אמנם כאלה שקיבלו אישוש פה ושם, אך עדיין - מעולם לא ראיתי פרוטוקול של איזו ישיבה לילית שמאשר את ההנחות האלה שחור על גבי לבן)  אין לי ספק שכך החלה את דרכה ועדת פלסנר.

ועדה שנועדה לספק אליבי לשאול מופז על הצטרפותו הדי פאתטית לממשלה בזגזוג המי-יודע-כמה, ובנוסף לאפשר לנתניהו להסיט את אש הביקורת על המצב הכלכלי חברתי במדינה מעצמו תוך שהסאבטקסט הוא להסית כלפי קבוצה שלמה באוכלוסיה.

אין יותר פשוט מזה. הספין המושלם. השמאל מבסוט, הימין מתמוגג - כולם מאושרים. כולם, כולל הרבה יותר מ-80% מהאוכלוסיה שאמורה לחלוק איתי בנטל המילואים (מאז שהשתחררתי בשנת 1998 עשיתי בכל שנה 35 ימים בממוצע) ולא עושה את זה, אבל מלינה על אלה "שלא נושאים בנטל".

אז הנה כמה הערות לסיום:

1. אני לא מרגיש פראייר שאני עושה מילואים. אני מאוד כועס על זה שלא תומכים כראוי במשפחה שלי בזמן שאני שומר על המדינה, ואני מאוד כועס על זה שהפיצויים ("מענקים") שנותנים לנו עבור השירות לא מתחילים לכסות את ההוצאה המשפחתית שנגרמת כשצבא ההגנה לישראל קורא לי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

2. אני מרגיש מאוד פראייר בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם מקדמה כדי לקנות דירה ממוצעת של שלושה חדרים במדינה שלי. גיוס חרדים לא יסייע לי בזה. ממשלת ישראל אחראית לכך.

ואתם, חברות וחברים - אל תיפלו לספין הזה שבו משסים אותנו קבוצה נגד קבוצה: שמאל וימין, חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, יהודים וערבים, פריפריה ומרכז או כל חלוקה אחרת שמתבססת על סממן קבוצתי/שבטי כלשהו.

יש לנו ממשלה. היא אחראית לכל. זה בדיוק התפקיד שלה, ולשם כך היא נבחרה. אין אף קבוצה באוכלוסיית ישראל שאשמה בכך ש"המצב" (הביטוי הגנרי לכל דבר רע במדינה) הוא "כמו שהוא".

גיוס חרדים זה ספין מטופש. לא יותר מזה.

עם חכם דורש צדק חברתי. עם חכם רואה דרך התעלולים של פוליטיקאים שלא נותנים לו מספיק קרדיט שיבחין בטריק שנעשה לו.

אל תתנו לביבי ומופז לעשות אתכם מטומטמים. אל תסכימו להיות פראיירים.

אל תהיו הפראיירים של ממשלת ישראל.

תספורת

בני אדם זוכרים מעט דברים מהילדות המוקדמת שלהם. בדרך כלל, וזה די הגיוני כשחושבים על זה, אנחנו זוכרים בעיקר דברים שראינו או חווינו אינספור פעמים - הסלון הישן בבית ההורים, הקרוסלה שאהבנו בגן הציבורי, ריח אוכל שהיה מתבשל בבית. דברים כאלה.


אחד הדברים שאני זוכר הוא את המספרה. היא הייתה בסמטה שיצאה מהרחוב הראשי של מרכז העיר, והיה שלט מואר קטן שהפנה אליה. בראשית שנות השמונים אנשים לא היו צריכים להרים עיניים מהסלולרי שלהם, כי פשוט לא היה. גם השלטים היו סטנדרטיים להפליא ובעיקר סיפרו מה יש בחנות בלי להשתמש בכל מיני שמות באנגלית. על החנות שמכרה לחם היה כתוב "מאפיה". על החנות שמכרה בגדים כתבו "הלבשה", ועל השלט הקטן שהפנה מהרחוב הראשי היה כתוב מספרה, עם מספר טלפון בן שש ספרות. 


שביל של מרצפות שהונחו ברישול על חול כדי שאנשים לא ידרכו בבוץ הוביל לתוך הסמטה. חלון גדול הראה את המתרחש בפנים. ארבעה כיסאות עור בצבע אדום כשבראשם מין תומך ראש ממתכת ולמרגלותיהם שתי חתיכות מתכת מעוצבת הפונות זו לעבר זו בשביל הרגליים. הכיסאות ניצבים מול מראה גדולה, וליד המראה שידה ועליה מספריים גדולים ממתכת, תער מתכת מתקפל בצורת "ר" (אלו ימי טרום איידס. תער חד פעמי לא היה דבר מוכר), וליד כל אלה מברשת שיער ומסרק פלסטיק. מאחורי הכסאות ספה ארוכה, גם היא בצבע אדום ועשויה מעור, לאורך כל הקיר מתחת לתמונה המראה קרב ימי בסגנון טרפלגר עם ספינות שסיפון התותחים שלהן מעלה עשן כי יתכן וירו כרגע מטח לעבר האויב.


הספרים היו כולם בני משפחה אחת. הזקן הרומני שהקים את המספרה, החתן שלו, ושני הבנים שלו. ד' היה הספר שלי מאז ומעולם. גם אבא היה מסתפר אצלו קבוע, והם היו מדברים רומנית כשרצו שלא אבין - ובאמת לא הבנתי. כשתורי היה מגיע, ד' היה שם כרית שחורה ועשוית עור שהיה נעוץ עליה עם ניטים זהובים על הכיסא של הגדולים, כדי שאשב. הרגליים שלי היו על הכיסא, והוא היה מספר אותי. קודם כל היה שם עליי את הסינר השחור בגודל של ילדים, ואז היה סוגר את הכפתור מאחור.


הרגע הראשון לתספורת תמיד היה מפחיד. קול הציוץ שמשמיעים המספריים עם פתיחתם היה מותח אותי כמו קפיץ, אבל הוא היה שם יד על הכתף שלי, ושואל אותי שאלות על היום שלי. איך היה בגן, ומה למדתי בבית הספר, ומה שלום אחותי ומה עם אמא. הוא לא הכיר אותן באמת. זו הייתה מספרה של בנים, לא של בנות, אבל אני לא ידעתי וגם לא היה אכפת לי. הוא דיבר איתי כל הזמן. 


ולא היה צריך לומר לד' איך לספר אותי. הוא ידע לבד. שם את הכרית, ואני הייתי מטפס עליה, והוא היה שם את הסינר וסוגר את הכפתור והשיחה הייתה מתגלגלת, ופה ושם היה אומר לאבא משהו ברומנית והוא היה צוחק ואני לא הבנתי ואז היה מחזיר אליי את מלוא תשומת הלב. 


וכשגדלתי, וכבר הייתי בא להסתפר לבד, כבר לא היה מוציא יותר את הכרית. כבר הגעתי עד חתיכות המתכת שפונות זו לזו שנמצאות בתחתית הכיסא. ושוב היה שואל מה שלומי, ומה חדש, וקול הציוץ של המספריים כבר לא הפחיד יותר. ופעם אחת, כשהייתי בן 14 החלטתי להחליף תספורת כי נמאס לי מלעשות את אותו הדבר מאז שהייתי ילד. שאלתי אותו מה לעשות. אמר לשבת, כי לד' לא צריך להגיד איך לספר. הוא יודע לבד.


יצאתי מהמספרה באותו יום עם אותה תספורת שאני עושה עד היום.


כשהתגייסתי, הקפדתי להגיע למספרה ולד' אחת לחודש. לפעמים, כשלא הספקתי כי קיבלתי שעות ביציאה, הייתי מסתפר ביום שישי בתחנה המרכזית בבאר שבע. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התיישבתי בכיסא. הספר שם לי את הסינר, ואת הנייר ששמים על הצוואר, ועמד. ואני לא הבנתי למה הוא לא מתחיל לספר. "מה אתה רוצה?", שאל אותי. "להסתפר", עניתי. "אבל איך אתה מסתפר? מה לעשות לך?" הוא שאל, ואני לא ידעתי אפילו איך קוראים לתספורת הזאת ואיך מתארים אותה, כי לספר אמיתי לא צריך להגיד. הוא יודע לבד.


ד' הפסיק לספר בגלל מחלה שתקפה אותו בזמן קצת לפני שהשתחררתי משירות סדיר. ההורים בדיוק עברו למודיעין. יום אחד, כשחזרתי מהצבא, אבא אמר שמצא מספרה חלופית. אני זוכר שהזדעזעתי מהמחשבה להסתפר במקום אחר. הרי אמנם ד' כבר לא שם, וגם אבא שלו פרש מזמן, אבל גיסו ואחיו עדיין במספרה ההיא, ומספרה לא עוזבים סתם כך.


אבא נתן את התירוץ האולטימטיבי והזכיר לי שאין לי רשיון ושאין לו כוונה להסיע אותי חצי שעה עד המספרה ההיא, והסתפרתי לראשונה אצל הספר החדש, גם הוא ד'. במספרה שלו לא היו כסאות עור מאסיביים עם משענת ראש מתכתית, אלא כסאות נעימים וקלילים כאלה, מודרניים. במקום השידה הגדולה על הרצפה היו מדפים "צפים" עם כל הציוד. על תער ממתכת אין מה לדבר - הכל חד פעמי. הכל חדיש.


וכשהפעיל את מכונת התספורת שוב נמתחתי בכיסא כמו שעשיתי כמעט 20 שנה קודם לכן. והוא הניח יד על הכתף, ושאל מה אני עושה בצבא, ומה אחותי עושה ומה אמא. והוא הרי לא באמת מכיר אותן, כי זו פעם ראשונה. 


והסתפרתי.


ומאז אני אצלו. כבר כמעט 15 שנה. וכשאני בא אליו, אני לא צריך להסביר איך אני מסתפר, ולא צריך לומר דבר. פשוט מתיישב, והשיחה קולחת בזמן שהוא מספר אותי ואני מספר לו. ובואו נודה על האמת - השיער כבר לא מה שהיה פעם ופה ושם ניכרים מפרצונים שאני חושש שיהפכו בעוד עשור למשהו בסדר גודל של המפרץ הפרסי, אבל הוא מספר כרגיל. לא מדברים על זה.


והוא יודע מה קורה איתי, ואיך אבא שחלה מאז מרגיש (גם הוא עדיין מסתפר אצלו), ומה עם אמא ומה עם אחותי וכן, גם מה עם הבנות שלי. והסתפרתי אצלו בסוף הצבא, והסתפרתי אצלו לפני הבחירות ההן שניצחנו באוניברסיטה, ולפני המבחנים לעבודה, ולפני החתונה שלנו (ובאתי בבוקר החתונה ל"תיקונים וג'ל" כהגדרתו), ויום לפני תאריך הלידה המשוער של כל אחת מהבנות (כדי שלא יראו אותי לא מסודר כשהן נולדות, כי זה עלול להבהיל אותן), ובכל חודש - למרות שהיום אני גר חצי שעה נסיעה מהמספרה שלו. כי ספר לא מחליפים. כי על ספר אמיתי, כזה שלא צריך לומר לו דבר, לא מוותרים.


ומחר יש פגישה חשובה אז הייתי חייב להסתפר, ועם כל הבלאגן של עבודה והכל לא היה לי זמן להגיע אליו. אשתי אמרה שכדאי לי להסתפר אצל ספר אחר. היא אומרת כבר שנים שמגוחך בעיניה לנסוע 30 ק"מ לכל כיוון כדי להסתפר. טוב נו, היא לא מבינה. יש לה שיער ארוך.


והלכתי לספר אחר. זה הרגיש כמו להירשם לשירות הכרויות כשאתה במערכת יחסים זוגית בריאה. זה הרגיש לא נכון. זה הרגיש קצת כמו... כמו בגידה. ונכנסתי לספר ההוא שבכלל הגדיר את עצמו כמעצב שיער והתיישבתי. והוא הביט בי דרך המראה, ואני הבטתי חזרה - והוא שאל איך ארצה להסתפר. ולא ידעתי איך מסבירים. ניסיתי.


האמת? יצא... לא משהו. לא כמו אצל ד'. ככה זה כשהולכים לספר מזדמן.


כי ספר אמיתי זה ספר שמכיר אותך. שיודע עליך הכל, ויודע כל מה שאתה צריך, ונותן לך לדבר כשאתה צריך ומדבר איתך כשאתה רוצה לשתוק. ספר אמיתי לא עוזבים אף פעם.


מי שלא מכיר ספר אמיתי לא יבין זאת לעולם.

דרישת תשלום - כי אסור לפגוע בזכויות

זה פוסט ממש קצר שמסכם את כל מה שרע בעולם העיתונות, ומסכם מהו צדק חברתי. אמש התקיימה בירושלים הפגנה כחלק מהמחאה החברתית. מיותר לציין שהופתעתי כשאתר עיתון הארץ פרסם תמונות שצילמתי בה, ללא הסכמתי (הם אפילו לא ביקשו) ו"תמורת קרדיט". בשביל למנוע דברים כאלה הקמנו את ארגון העיתונאים. בשביל למנוע רמיסת זכויות של האזרח מול תאגידים, אנשים יוצאים להפגין. הנה המכתב שנשלח הבוקר לעיתון הארץ, כלשונו:

-מבלי לפגוע בזכויות-

לכב'                                                                                          01/07/12

מערכת עיתון הארץ

תל אביב

הנדון: דרישת תשלום

א.ג.נ,

ביום 30/06/2012 התקיימה הפגנה בירושלים כחלק מהמחאה החברתית. הח"מ צילם מספר תמונות במהלך ההפגנה לשימוש פרטי, וחלקן הוצג בחשבון הטוויטר הפרטי של הח"מ, שעיתונכם אינו נמנה על עוקביו.

מעולם לא התרתי שימוש מסחרי בתמונה כלשהי מהתמונות שצילמתי, אתר האינטרנט של הארץ מעולם לא פנה אליי כדי לבקש רשות להשתמש בתמונה כנ"ל, וממילא היתר שכזה מעולם לא ניתן. יתרה מכך: כאחד מחברי ארגון העיתונאים בישראל, אני מסרב בכל תוקף לנוהג הנפסד בו כלי תקשורת מפרסמים חומרים של עיתונאים "תמורת קרדיט". עם כל הצער והאמפתיה שאני חש כלפי הקשיים בהם נמצא עיתון הארץ, אם רוצים ממני נדבה - המינימום הוא לבקש (ולא, לא הייתי מסכים לתת לכם או לכל כלי תקשורת אחר תצלום בחינם – בשביל זה יש צלמי עיתונות, וגם להם יש זכות להתפרנס).

מצ"ב צילום מסך מאתר האינטרנט של עיתון הארץ כפי שצולם בשעה 00:29 בלילה שאחרי ההפגנה:

הקרדיט "צילום: חיים הר-זהב, טוויטר", אינו מותיר מקום לספק שאכן מדובר בתמונה אותה צילמתי.

היות ולא קיבלתם כל רשות להשתמש בחומרים שלי, אבקש כי ישולמו לי בתוך שבעה ימים סך של 175 שקלים חדשים עבור תצלום זה, וכי הנ"ל יוסר לאלתר מאתרכם. התשלום לא יהווה אישור שימוש בדיעבד בתמונה, אלא פיצוי עבור השימוש בחומרים שלי כמו גם תשלום עבור יום הצילום בו החלפתי שלא מרצוני את הצלם שלא שלחתם מטעמים כאלה או אחרים שאינם מענייני.

את הסכום על הפרסומות מימין ומשמאל לתמונה עיתון הארץ קיבל – אין שום סיבה שהתוכן שנמצא ביניהן לא יהיה בתשלום גם כן. זה מרתיח הן אידיאולוגית והן פרקטית. זו עשיית עושר שלא במשפט.

יובהר מיד: זוהי הודעה ראשונה ואחרונה בה יזדמן לכם לסיים את הפרשיה בסכום נמוך ואסכים להתייחס אליה כ"אי הבנה" אם תתחייבו שלא לחזור על כך לעולם. באם לא ישולם הסכום בתוך שבעה ימים, בכוונתי לתבוע את העיתון על גניבה של קניין רוחני והפרת זכויות יוצרים בנוסף לעלות על יום עבודה של צלם.

אנא צרו איתי קשר בהקדם, כדי להעביר אליי סכום זה ולחסל בכך את הפרשה.

בברכה,

חיים הר-זהב


עדכון (10:54): כחצי שעה אחרי ששלחתי את המייל קיבלתי טלפון מעיתון הארץ. הם התנצלו וביקשו פרטי חשבון כדי להעביר את הכסף. המסקנה: אל תוותרו על הזכויות שלכם. את הכסף אתרום בשמחה לפעילות ארגון העיתונאים.