עולם מצטמצם

עולם התקשורת הישראלית מצטמצם. קורס לתוך עצמו.


אם בגלל שורת הפתיחה אתם מצפים לפוסט על חופש העיתונות, דמוקרטיה, חשיבותו של הפלורליזם התקשורתי לשיח הציבורי או כל דבר אחר שלומדים בקורסי המבואות של הפקולטה לתקשורת - לא תמצאו את זה פה. אני מצטער, אבל זה לא פוסט על אקדמיה ועל ההוגים שדנו בתקשורת ההמונים, ועל תיאוריות מופשטות, גם אם הן נכונות ומדויקות וחשובות. 


הפוסט הזה הוא על הישרדות.


היום הייתי בכנסת. הלכתי לצלם כתבה על דו"ח מבקר המדינה בעניין השרפה בכרמל. בין ראיון לראיון פרפרתי בין הלשכות השונות למזנון, ושוחחתי עם ח"כים כדי שיתמכו בהצעת החוק שתאפשר לחדשות בכבלים, מקום העבודה שלי, להמשיך ולהתקיים. ב- 31/12 נגמרת הוראת השעה שמאפשרת לנו לחיות. אם לא יעבור החוק, בסוף השנה אנחנו הופכים להיות משפחה שיש בה מפרנסת יחידה - אשתי. אני בוועד, הסברתי לחברי הבית שמכירים אותי עוד מימיי ככתב בכנסת. אם לא תתמכו בחוק אני ועוד 119 עובדים הולכים הביתה. צריך שתצילו אותנו. חייבים. בבקשה.


אחד הכתבים ניגש אליי. אחד שאני מכיר היטב, ויודע שהאתיקה העיתונאית היא נר לרגליו. בחיים שלו לא תיקן כתבה כי מישהו דרש ממנו "לא להרגיז מישהו". לקח אותי הצידה ואמר לי שקיבל טלפון מהמערכת. הבהירו לו שבמהלך סיקור דו"ח המבקר, דו"ח שצלב את שר הפנים ושר האוצר, שלא ייתן דגש לביקורת כלפי שטייניץ. המערכת צריכה טובה מהאוצר כדי לשרוד. זה לא הזמן לריב איתם, הדגישו בפניו. "אני מתבייש", הוא אמר, "אבל איזו ברירה יש לי". אין לך. עניתי לו. תעשה מה שאומרים לך. תוריד את הראש, קח נשימה עמוקה ותקווה שהגל העכור יעבור כמה שיותר מהר, כדי שתוכל להרים את הראש ולנשום אוויר נקי. 


אמרתי, ולא האמנתי שאמרתי. הרי אני רוצה לחשוב על עצמי במונחים של אתיקה עיתונאית. רוצה לחשוב שאנחנו אמיצים כמו וודוורד וברנסטין. מפרסמים את כל מה שראוי לפרסום, ללא מורא וללא משוא פנים.


בצהריים חברה טובה סימסה לי שבהארץ מדברים על הימים האחרונים של העיתון. חבר ממעריב שפגשתי היום שמח שראה ששמו לא פורסם בין עשרות המועמדים לפיטורים, אבל לא מעט חברים שלו מופיעים ועוד איך. אחר הצהריים קיבלתי טלפון בהול ממישהי שעובדת שם, והשם שלה מופיע, והיא מבקשת להצטרף לאיגוד כי היא חייבת שיגנו עליה בשימוע - "תגיד כמה זה עולה", היא אמרה, "אני אשלם". זה לא עולה, אמרתי לה. רק תשלחי לי את טופס ההצטרפות. נעזור, הבטחתי, ומיד תיקנתי: נעשה כל מאמץ לעזור.


שתי קומות מתחת לדסק שלי, בדסק של חדשות 10 בירושלים כולם בדיכאון, מספרים לי. כל עובדי המערכת מחשבים את קיצם לאחור. אחד הצלמים מספר שבדסק הראשי בגבעתיים, מי שיכול כבר בודק מה הסיכוי למצוא עבודה אחרת. כן, כרגע נראה שרובם ניצלו מהסבב הזה של הפיטורים, אבל לך תדע אם חודש הבא לא יתחיל סבב נוסף.


אחרי שיחה עם עוד ח"כ אני מקבל טלפון ממישהי מאחד העיתונים. אומרת שמדברים אצלם על לשחרר שליש מהמערכת. שואלת כמה אנשים חסרים כדי להקים ועד. אולי ועד יצליח להציל שם כמה אנשים, היא אומרת. 


"מה הוועד שלכם יעשה?" שואל אותי אחד הכתבים על מה שקורה במעריב ובחדשות 10. אני מסביר, בטון הכי מלא ביטחון שאני יכול, שמרגע שהעובדים מאוגדים יש להם את האפשרות לקיים מו"מ. לנקוט בפעולות. לעשות צעדים ארגוניים. הוא עובד באחד העיתונים שבהם עוד לא הקמנו ועד. עדיין מתלבט אם להצטרף לאיגוד או לא. "ותצליחו?", הוא שואל, "תצילו עובדים מפיטורים?". אני מקווה, אני אומר לו. לעזאזל, אפילו סיכוי קטן לחיות זה טוב יותר ממוות ודאי, לא?


ואני? הראש שלי בכלל בעניינים שלי. במקום העבודה שלי. בחוק שצריך להאריך כדי שהעובדים אצלנו לא ילכו הביתה. לך תכיל את הצרות של כולם. הרי מה אני? כולה שכיר. פועל. אחד כמו כולם. 


רק אחד שמנסה להתפרנס בכבוד. לא יותר מזה.


ושוב מפרפר. ועוד שיחה עם עוד ח"כ חשוב ובעל השפעה. תבין, אני אומר לו, חדשות בכבלים זה חשוב. אנחנו היחידים שעושים אייטמים על הפריפריה כל יום. רק אצלנו שומעים על חצור הגלילית ועל גני תקווה ועל מצפה רמון, בלי שיהיה שם רצח או איזה אסון אחר. באמת שאנחנו חשובים. תתמוך בנו. זה חשוב.


ואז, בא הרגע הכי קשה שהיה לי לאחרונה.


ליד מזנון הח"כים פגש אותי ח"כ מהקואליציה. עמדתי שם עוד שלושה כתבים כשהוא ניגש אלינו, כולו מחויך. "קשה לכם באיגוד, הא? מפטרים עיתונאים", הוא אמר לי. "כמה עשרות במעריב. מפטרים בהארץ. תגידו תודה לדפני ליף כי זה בזכותה. בזכותה אין מפרסמים. בוא נראה אתכם מעודדים שוב את המחאה כמו בקיץ הקודם". 


מפטרים עשרות אנשים. מקום העבודה שלי גם הוא בסכנה. אנשים יוצאים לשוק שלא צריך אותם כי הוא מוצף ממילא, והוא מחייך. מחייך, ונותן צ'אפחה כזאת של "איזה קטעים איתי". וכל מילה שלו דוקרת בחזה. כל הברה שלו היא סטירה. כל צליל הוא רעש המכה שמקבל עובד שקיבל היום טלפון שמזמין אותו לשימוע.


כי העולם שלנו מצטמצם מאוד. כי העיתונאים בישראל חלשים. מאוד חלשים. כי מנהלים שמתקשרים ואומרים לא לסקר משהו, זה דבר נורמטיבי כי כולם צריכים להתפרנס. כי אם יש חרם מודעות כי איזה עיתון הרגיז איזה טייקון, העיתונאים יהיו הראשונים שיפוטרו, ובד"כ יפטרו קודם כל את אלה שהרגיזו את בעל ההון, כדי לשלוח מסר של פיוס. הי, אם כבר חייבים לפטר מישהו, עדיף לפטר את אלה שמעצבנים את העשירים, לא?


ואתה שומע את כל הדברים האלה כי אתה באיגוד, וכי ארגון העיתונאים נלחם היום באיזה מיליון חזיתות בו זמנית כדי להציל את מה שיש, בקרבות בלימה מתישים ונואשים נגד חיסול העיתונות. וכי אתה חלק מזה. שדר שאני מאוד אוהב אמר לי היום שזה נהדר שהקמנו איגוד, אבל איחרנו בעשר שנים. שזה נגמר. שהעיתונות מתה. שהעולם שלנו רק ילך ויצטמצם.


יש מצב שהוא צודק. האמת? רוב הסיכויים שהוא צודק. אבל אני חייב להאמין שיש סיכוי שנציל את עצמנו. שאם נהיה מאוחדים תחת אותו דגל ועם אותן מטרות ואותה מחויבות הדדית של אנשים אחד כלפי השני, נוכל לשרוד את התקופה הזאת. חייב להאמין. בלי זה, למה לטרוח בכלל.


בכל פעם שבה אני ניגש לעוד ח"כ, ואומר לו "תעשה טובה. זה 120 עובדים. תתמוך בהארכת את החוק של החדשות בכבלים. זה חשוב. בבקשה", אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם בה אנחנו מצרפים עוד מישהו לאיגוד, אני מאמין שזה משפיע. בכל פעם שבה אנחנו מקימים ועד בכלי תקשורת שלא היה בו ועד מעולם, אני מאמין שזה משפיע.


העולם שלנו, עולם העיתונות, מצטמצם. הוא הולך ונלחץ לתוך עצמו, נשאב לאיזו נקודה קטנטנה אחת והולך וקטן. בכל פעם שבה אנחנו עושים למען עצמנו ומקימים ועד, אנחנו מרחיבים אותו. קצת, לא בקצב שמשתווה לקצב ההקטנה - רחוק מהקצב ההוא - אבל מגדילים.


חייבים להאמין בזה.


אחרת, באמת מה הטעם בהכל. 

מקום בלי שם

הייתי בן 14 כשחנכו את בית הכנסת שאת שמו אינני יודע.


סבא וסבתא שלי גרו בבניין הראשון בשיכון סלע בראשון לציון. כשעברו לשם התלהבו מזה שמול הבית שלהם יש פארק מגודר עם ברושים. לקח להם בערך שבוע להבין שמדובר בחלק מבית העלמין העירוני, ושזו החלקה הצבאית המטופחת שלו.


זו הייתה שכונה שהורכבה מבתי עמידר שנבנו בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים כדי למצוא מקום מגורים לחלכאים ונדכאים שעלו לארץ באותם ימים. הימים היו ימי מדינת הרווחה, ועולים חדשים שהגיעו לארץ עניים קיבלו מהמדינה סל קליטה נדיב וקורת גג. היו שם שלוש אוכלוסיות עיקריות: מצרים שעלו בשנות החמישים, ומרוקאים ורומנים (כמו סבא וסבתא שלי) שבאו בתחילת שנות השישים. שכונה קטנה ומנותקת משאר העיר. אולי 20 בניינים מקצה לקצה. 


אלו היו בתים בני שלוש קומות, כשבכל בניין שתי כניסות ובכל קומה שתי דירות של שני חדרים. דירות פיצפונות. קורת גג ותו לא. לא היה בהן גרם של פאר או השקעה. כשהסתכלת על מסגרת התריסים במרפסת, יכולת לראות בעדם את ניירות העיתון שהודבקו בטיח לקיר כדי לתת עוד אטימה מפני הקור. המרפסת לא הייתה מרפסת לנוי. זו הייתה מרפסת שימושית, כדי לתלות בה את הכביסה. סבתא שמה שם את מכונת התפירה שלה, את הזינגר, עם השולחן המאסיבי שיועד בדיוק למשימה הזאת. על השולחן היו מוטבעים סרגלים שונים כדי להקל במדידה ובגזירה. במגירה הקטנה שהייתה מתחתיו התחבא הצעצוע מספר אחד בבית של סבתא וסבא שלי: מגנט גדול בצבע אדום, ממש כמו בסרטים המצוירים. אני ואחותי נהגנו לייצר מגדלים מהמחטים וסיכות הביטחון שסבתא החזיקה שם, כשכולם מחוברים למגנט הזה.


מול הבניינים היו שטחים גדולים שכנראה תוכננו להיות מדשאה - הרי מדובר היה במגורים לפועלים, ובראשית שנות השישים חשבו שפועלים צריכים גם לנפוש בתום יום העבודה - אבל בגלל שמדובר היה באוכלוסיה ענייה מאוד מה שצמח שם היו קוצים גבוהים שהוריקו בחורף והצהיבו בקיץ. את הטיח שכיסה פעם את הבתים קשה היה לזהות. כולם היו בצבע צהוב-אפור-מתקלף שכזה. בימינו היינו קוראים לשיכון סלע פשוט סלאמס. בניגוד לשכונה שבה אנחנו גדלנו, כשהיינו ישנים אצל סבתא וסבא שמענו רעשים של מוזיקה שבוקעת ממכוניות וצרחות של זוגות שרבים, כמו אמא של זמירה ואריאלה שגרו קומה מתחת לסבתא ומספרים שיום אחד פשוט עזבה את אבא שלהן וברחה לאילת. לימים יספרו שעבדה במקצוע העתיק בעולם, אבל הייתי קטן אז סבתא הסבירה לי שאמא של זמירה נסעה ולא יודעים מתי היא תחזור. על כל החלונות בבתים שמו סורגים, כי סבתא אמרה שיש נרקומנים גנבים. לא ידעתי מה זה נרקומנים, אבל ידעתי שיש גנבים בעולם (שמסתובבים עם בגדי פסים, כמובן), אז הכל נשמע לי הגיוני. 


בשנות השמונים, בגין עשה שיקום שכונות. בגלל ששיכון סלע היה כל כך מוזנח, הם היו בין הראשונים לקבל זכויות לשפץ את הבתים. הציעו לדיירים לבנות עוד חדר, ואז להגיע לדירת פאר בת 3 חדרים בסלאמס. סבתא לא רצתה לשפץ. לא עניין אותה. לה ולסבא דירה 2 חדרים הספיקה. הדייר מעליה רצה לשפץ, והיא חתמה לו שזה בסדר מבחינתה. מאותה שנה, אי שם באמצע שנות השמונים, כל הבתים בשיכון סלע נראו כמו פרוייקט שהקבלן לא סיים - קוביות בטון בקומה השנייה והשלישית של העמידרים, שעומדות על כלונסאות בטון. אלו היו החדרים שבנו בדירות הגבוהות, כשבדירות הנמוכות לא רצו להרחיב. מין חדרים פורחים באוויר שכאלה. מובן שרובם לא נצבעו והיו בצבע אפור-בטון. את חומרי הבניין השאירו על המדשאות המוזנחות, ומאותו רגע אפילו מעט הצמחייה שהצליחה להכות שורש מתה סופית. הירוק החורפי והצהוב הקייצי התחלפו באפור תמידי. אף אחד כבר לא השלה את עצמו שהפועלים שאמורים היו לגור בבנייני העמידר צריכים לנפוש בסוף היום. הנראטיב במדינה השתנה.


אבל זה לא הפריע לסבא וסבתא. הם שמחו בחלקם. הם גרו באותה עיר איתנו (גם אם במרחק של 8 ק"מ מהבית שלנו), וסבתא הייתה מגיעה כל בוקר כדי לשמור עליי ועל אחותי, ולשלוח אותנו לגן ולבית הספר. היא גם הייתה הבייביסיטר שלנו עד שאמא ואבא חזרו מהעבודה. בגלל שהם היו דתיים כל חייהם, כשהיו צריכים לשמור עלינו בשבתות סבא התעקש לבוא ברגל. סבתא לא יכלה לבוא בשבתות כי באושוויץ ריסקו לה את הרגל והיא צלעה וסבלה מכאבים עד יומה האחרון. 


הם לא היו דתיים "כבדים". הם היו יהודים כמו שיהודים היו בגולה. כאלה שחוגגים את כל החגים, ושומרים את כל המצוות, ואוכלים רק כשר ולא מדליקים כלום בשבת. אבל הם לא היו מה שאנחנו מגדירים היום כ"דוסים". לסבא שלי הייתה כיפה שחורה, אבל רוב הזמן היא הייתה או מתחת למגבעת שנות השלושים כזאת, או שהיה מחליף אותה בקסקט שנהג לחבוש רוב הזמן.


לא הפריעה לו השכונה, ובטח שלא הפריע לו לשמור עלינו בשבתות. רק דבר אחד ניקר לו במוח: לא היה לו בית כנסת.


זאת אומרת, היו בתי כנסת בשכונה - המצרים בנו בית כנסת גדול ומפואר, כי הם היו הראשונים שבאו לשכונה. אבא של זמירה היה מתפלל שם. וגם למרוקאים היה בית כנסת. הם קיבלו תמורה מאיזה מישהו שהשם שלו היה כתוב בצרפתית על השלט שמעל המדרגות בהן ירדו לבית הכנסת הזה. והרומנים? הם התפללו באיזה חדרון שנתנו להם, בקומה הראשונה של אחד הבניינים. קטן קטן. בקושי היה שם מקום להכניס מניין. ובכל בוקר הם התפללו שם, ובחגים - בעיקר ביום כיפור - היו מעבירים את התפילה לבית הספר הממלכתי שהיה בקצה השכונה.


העירייה הייתה מקצה להם צריף עם גג אסבסט (זה היה מאוד פופולרי אז, לא ידעו שזה מסוכן), ואת הצריף הזה חילקו לשניים עם סדינים שנשות המתפללים היו תורמות וכך היו יוצרים עזרת גברים ועזרת נשים. אני זוכר כילד שמאוד אהבתי ללכת ביום כיפור ל"בית כנסת" של סבא וסבתא כי היה שם מגרש כדורסל וכדורגל, וסבתא הייתה מגניבה לי עוגיות גבינה "כי הילד עוד לא צריך לצום".


גרו גר בבניין שמימין לבניין של סבא וסבתא. הוא היה הונגרי, והיה נשוי לגויה. זאת אומרת, היא לא באמת הייתה גויה - היא התגיירה לפני שעלתה לארץ - אבל בגלל שסבתא שנאה את ההונגרים על מה שעשו לה ולכל שאר הטרנסילבנים בשואה, ובגלל שאשתו של גרו הייתה בת גילה, היא הסכימה לסבול את נוכחותה אבל תמיד הזכירה לעצמה ולכל השאר שאשתו של גרו היא גויה. כמובן שכאשר אשתו של גרו הייתה מגיעה סבתא הייתה מאוד נחמדה אליה. גם רומנים יודעים להיות פולנים כשצריך.


יום אחד, בסוף שנות השמונים, התכנס ועד בית הכנסת הקטנטן של הרומנים אצל גרו. אמנם הונגרי, אבל בכל זאת אשכנזי ובהיעדר אלטרנטיבות לתפילה אשכנזית אחרת, גרו הפך לרומני. סבא הגבאי היה שם. והיה שם אנצ'ל חבר שלו, והרשקו מהרחוב ליד, ומוסקוביץ וקרויטרו ומויסה ועוד כל מיני אנשים שהכרתי בפנים אבל לא בשם כי אלה היו החבר'ה של סבתא וסבא שלי.


המסקנה שלהם הייתה אחת: לא מתקבל על הדעת שלמרוקאים ולמצרים יש בית כנסת, ולהם - הרומנים, כמעט שליש שכונה! - לא יהיה. והרי בלי בית כנסת, ידע כל יהודי בגולה, אין קהילה יהודית. 


והוחלט להקים עמותה, והתחילו לפרפר בעירייה כדי להוציא אישורים ולקבל שטח לבנות. זה שאמא שלי הייתה חברת מועצת העירייה באותם ימים בטח לא הזיק, וגם לא הקומבינות של אבא במערך שהיה אז (כן, גם אז) חלק מממשלת האחדות - ותוך שנה ומשהו התחילו לבנות את בית הכנסת.


כשהגיע בר המצווה שלי, באמצע מלחמת המפרץ הראשונה, סבא שלי אמר שהוא רוצה להראות לי משהו. הוא לקח אותי לרחוב קטן שיצא מהרחוב שלהם, והראה לי שטח מכוסה בפסולת בניין שנראה בדיוק כמו המדשאה שמול הבית שלו, אבל היה מגודר. "פה", הוא אמר לי, "פה נקים בית כנסת". אמר - והתרגש. 


שנה אחר כך בית הכנסת עמד. קטנטן, אבל הרבה יותר גדול מהחדרון בו השתמשו עד אז. כסאות למשהו כמו 40 איש בעזרת הגברים ועוד 25-30 מקומות בעזרת הנשים. קומה אחת, עם מטבחון באמצע. צנוע ממש כמו השאיפות של האנשים שבנו אותו. מין שיקוף שלהם.


לטקס הכנסת ספר התורה שחנך רשמית את בית הכנסת הזמינו את סגן ראש העיר, כי חברי הוועד הגיעו פה אחד למסקנה שצריך להיות נחמדים לשלטונות - ממש כמו אז, ברומניה. כשמדפדפים באלבום של בית הכנסת שרובו מוקדש לאותו היום כמעט כל המתפללים נראים אותו דבר: כובעי קסקט משובצים וז'קטים משובצים של רומנים בצבע תואם ומכנסי כותנה עם פס גיהוץ מקדימה. כל המתפללות לבושות שמלות עם הדפס פרחוני. מי שמסתכל היטב יכול לראות על מעט הזרועות החשופות את המספרים שנשארו להם מהמלחמה. כן, המלחמה - ככה קראו לה בבית הכנסת. אמרת המלחמה, וכולם ידעו בדיוק על איזו מלחמה מדובר.


וכולם מאושרים שם. רואים אור על פניהם. אנשים שבמשך שנים רצו שיהיה להם משהו שיכבד אותם - וסוף סוף הגיעו למנוחה ולנחלה. אנשים שרואים ברכה בעמל כפיהם. ובחלק ניכר מהתמונות רואים את סבא שלי עם החיוך שלו. חיוך של הישג. אותו חיוך שראיתי כשלקח אותי שנה ומשהו לפני כן לאותה חלקה עטורת פסולת בניין.


ויש גם תמונה קבוצתית של כולם בכניסה לבית הכנסת, שהוא כל כך קטן שאפילו שם לא טרחו לתת לו: הנה סבא, וגרו, ומוסקוביץ, וקרויטרו, ונתן שאף אחד לא ידע מה שם המשפחה שלו, ומויסה, והרשקו, ואנצ'ל שסבתא אמרה שכמו סבא שלי גם לו הייתה משפחה לפני המלחמה, והנה הגברת הזאת שתמיד נהגה לצבוט בלחיים ולתת נשיקות רטובות שהיינו מוחקים בזעזוע מהפנים שלנו, והנה סבתא - חבורה של אנשים בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים לחייהם. קהילה קטנה ושותפת גורל. קהילה שבה לכל אחד סיפור משלו, אבל לכולם נראטיב משותף. ילדות והתבגרות יהודית-מזרח אירופית טיפוסית, המלחמה, הקמת משפחה ברומניה, עלייה לארץ, הגעה לשיכון סלע - והקמת בית הכנסת.


סבא נפטר שלוש שנים אחרי שחנכו את בית הכנסת שלו. כשנפטר, כל המתפללים של בית הכנסת שלו הגיעו ערב ערב לשבעה. וגם המתפללים של בית הכנסת המצרי והמרוקאי הגיעו ערב ערב. שאלתי את אבא של זמירה, שהיה מתפלל עם המצרים, למה כולם מגיעים כל ערב. הייתי ילד חילוני רגע אחרי הבגרויות של כתה י"ב ורציתי להביך אותו. רציתי שיודה שכמו כל הדוסים גם הם ערימה של צבועים שרק מנסים להרוויח מצווה על הגב המת של סבא שלי. הרי כל הדתיים מנוולים, ידעתי לדקלם בעל פה. הם אפילו לא עושים צבא! (ולא, העובדה שכל מי שגר בשכונה הזאת עשה צבא ממש לא עמדה לבלבל אותי).


הוא לקח נשימה עמוקה ושאל מה אני לא מבין. "סבא שלך והחברים שלו הקימו בית כנסת. בית כנסת! אתה מבין מה זה בית כנסת?!". "לא", עניתי לו. "כולה בניין". "לא", הוא אמר לי. "זה לא רק בניין. זה בניין שיישאר פה לנצח, וסבא שלך עזר לבנות אותו. סבא שלך, שסבל כל כך הרבה כי היה יהודי, הקים משהו בשביל יהודים".


ואז אבא החליט שאת הקדיש יגיד במשך שנה שלמה באותו בית כנסת קטן שאפילו שם לא היה לו. כל בוקר היה נוסע את המרחק מהבית שלנו לשיכון סלע, כדי להתפלל שם. וזה הפך להיות בית הכנסת המשפחתי. וכשאחותי התחתנה, את השבת חתן עשו שם. ואת התפילה כשנולדה הבת הגדולה שלה, גם אותה עשו שם.


וכשהתחתנתי וקיבלתי מאבא את הטלית שסבא שמר בשבילי, שמתי כיפה שסבתא תפרה לי פעם - וגם את השבת חתן שלי עשיתי שם. וכשהבנות שלי נולדו, כל אחת בתורה, גם אני עשיתי להן "מי שברך" על אותו דוכן של בית הכנסת של סבא וסבתא. מבחינתי, באותו רגע, הסבא והסבתא שגידלו אותי היו מחוברים אליי פיזית דרך אותו מקום שעזרו לבנות. הם סוג של קיבלו שם את ההודעה על הולדת הנינות שלהם, הבנות שלי.


והיום הייתי שם שוב. לאחותי נולדה הבת השלישית, ושוב הגיע הזמן לברך. בגלל שאיחרתי, ישבתי עם הפנים לקהל ולא עם הפנים לארון. שמואל, הגבאי, סיפר שנשארו עוד 3 רומנים חוץ ממנו שמתפללים. הם גם האחרונים שנשארו בשכונה. יש מניין, אבל הוא מורכב מתושבי השכונה, אנשים ששמואל שמח מאוד שבאים. הרי זה מחזיק את בית הכנסת הקטן, שאפילו שם אין לו.


מאחורי הקהל יש את קיר היזכור לזכרם של המתפללים ותושבי שכונה אחרים שנפטרו, והמשפחה שלהם בחרה להנציח אותם. כמעט על כל שם יש גם אזכור של "בני משפחתם שנרצחו בשואה הי"ד", ופעמים רבות מצוינים שמות המקומות בהם נספו אותם אנשים. המקומות שצרובים לכל יהדות רומניה בדי אן איי: טרנסניסטריה. אושוויץ. דכאו.


בגלל שהתפילה לא ממש עניינה אותי, ובגלל שהשלט היה מול פניי, יכולתי לעבור על השמות האלה. סתם, מתוך סקרנות.


והנה גרו. ומוסקוביץ'. ומויסה. והנה השם של קרויטרו ואשתו לידו. ואנצ'ל הזקן ואשתו והבן שכבר הספקתי לשכוח שסיפרו לי שנהרג בצבא מתישהו בשנות השישים. 


והשם של סבא. ושל סבתא. עם אור קטן וכתום לידם.


שמות של עולם שנעלם, ושלא יחזור יותר לעולם. ואולי לא סתם לא נתנו שם לבית הכנסת הקטן שלהם. אולי הבינו היטב שהשם שלו הוא השם שלהם, שחקוק על קיר היזכור בבית התפילה הקטן שבנו לעצמם.