כישלון

ביום חמישי בשבוע הבא, אם הכל יעבוד כמו שצריך, יגיעו המובילים. הם בטח יגיעו על הבוקר, כשהבנות יוצאות לגן. הם יטפסו את ארבע הקומות לדירה שלנו, ויתחילו להעמיס על הגב את החיים שלנו כפי שנאגרו בשש השנים האחרונות: הסלון שהיה הדבר הראשון שקנינו כזוג נשוי, הספרים, השידה שקנינו לפני שמיכל נולדה כי אמרו שמותר לחתל רק עליה (עם תו תקן!), המיטות של הבנות, המיטה שלנו - חיים שלמים שיירדו למטה ויועמסו למשאית שעל צידה בטח יצויר לוגו שנעשה במחשב ביתי עם טלפון נייד והבטחה לאמינות.

הם ייסעו משהו כמו 5 דקות ויביאו את הציוד לדירה החדשה. דירה קצת יותר יקרה, משופצת, 3 רחובות מהדירה הנוכחית. דירה שיותר מתאימה למשפחה בת 4 נפשות. אחרי הכל, לדירה הקודמת עברנו כשהיינו רק שניים. גדלנו מאז.

והם יפרקו את הציוד. נשתדל שכל ארגז ייפרק בדיוק בחדר הנכון, כדי לחסוך מאמצים אחר כך. החדר הראשון שנסדר יהיה החדר של הבנות, כדי שהמעבר יהיה להן הכי קל שאפשר. למזלנו, הצלחנו למצוא דירה באזור בו גרנו אז לא נצטרך להעביר אותן מהגנים שלהן. בתור הורים, זה היה שיקול מרכזי שלנו.

בטח ייקח לנו יומיים-שלושה לפרוק ולסדר. אולי קצת יותר - אחרי הכל, שנינו עובדים. הכי גרוע? זה ייקח שבוע. אבל נתיישב בדירה החדשה, ואני מקווה שנהיה מאושרים.

ולאורך כל המעבר תלווה אותי בעיקר תחושה אחת. תחושה שלא מרפה מאז שהחלטנו לעבור דירה.

יש לה שם, לתחושה הזאת.

קוראים לה כישלון.

אני נשוי כבר 6 שנים וחצי. שנינו עובדים מיום שהשתחררנו מהצבא. עבדנו גם כשהיינו סטודנטים. שנינו מרוויחים משכורת שממקמת אותנו איפה שהוא בעשירון 7-8. ממש לא העשירון התחתון. קשה לומר שאנחנו בזבזנים. את החופשה המשפחתית בקיץ נעשה בקמפינג באל על שבגולן - ממש לא בחוץ לארץ. את הקניות אנחנו עושים בסופרים הפחות יוקרתיים. האוטו שלנו הוא יד שנייה מהשכרה. מיכל הולכת לגן עירוני. יערה הולכת לגן שקיבל סימול של משרד התמ"ת, כדי שנקבל הנחת אם עובדת. אנחנו מחשבים את ההוצאות שלנו בקפידה.

אבל למרות הכל, ולמרות שאנחנו משתדלים, אנחנו לא מצליחים לחסוך את הסכום הנדרש למקדמה על דירת 3 חדרים (לא חדשה, חלילה) סטנדרטית. דירה של מיליון ש"ח - ואין כאלה - דורשת מקדמה של 200,000 שקלים. אין לי. עם כל ההוצאות, וגנים, וחשבונות ומה לא, פשוט אין לי.

ואני נורא קיוויתי.

נורא קיוויתי שאחרי כל ההפגנות בקיץ הקודם אולי משהו יזוז. אולי הדירה הבאה שלנו תהיה באמת שלנו. לא דירה בשכר דירה, כמו זו שנעבור אליה. נורא קיוויתי שיהיה לי משהו משלי. שהממשלה תזיז את עצמה והמחירים ירדו קצת. שאוכל להרשות לעצמי את הדבר הכי בסיסי שאדם נתן למשפחתו מאז שהאדם הקדמון הילך על פני כדור הארץ - בית.

איזו מילה נפלאה זו בית. אנשים אומרים שביתו של אדם הוא מבצרו. אז לי אין מבצר. אנשים אומרים בוא נלך הביתה. אז אין לי הביתה. יש לי דירה שכורה שלפי החוזה עליו חתמתי תתייקר בעוד שנתיים ב- 5%.

ושוב, תחושת הכישלון.

וזה לא פייר.

זה לא פייר, כי מגיע לי לקנות נחלה משלי - דירה, לא אחוזה - במדינה שלי. אותה מדינה שרק לפני שבוע העבירה לי כמה אלפי שקלים כ"תודה" על עשרות ימי המילואים שעשיתי בשנה שעברה. זה לא פייר, כי זו לא דרישה מוגזמת. זה לא פייר, כי למרות שחצי מיליון בני אדם יצאו להפגין בדיוק על הזכות הזאת, הממשלה שלי לא עושה כלום כדי לקדם אותי ליעד הזה.

זה לא פייר, כי לא יתכן שממשלה מכהנת שלוש שנים (והשבוע הסתבר שתכהן לעוד שנה לפחות) וזה שעומד בראשה וטוען שאבחן את הבעיה כבר לפני שנתיים לא עושה דבר כדי לשפר את המצב. רבאק, אם הוא לא אבחן את הבעיה (ויסלחו לי יועצי התקשורת שטענו שכן אבחן) ולא עשה דבר אז הוא גרוע. אם למרות שהפנו את תשומת לבו לכך כל הקיץ הקודם הוא לא עשה דבר - אז הוא צריך ללכת.

לממשלה הנוכחית ממש לא אכפת ממני. גם לא ממש אכפת לה מעוד מאות אלפי בני שלושים פלוס שעובדים כמו חמורים, ולא מצליחים להגיע למצב הכל כך אלמנטרי של להפסיק להיות נוודים שנאלצים לנדוד מבית לבית כל כמה שנים.

אני בן 34 וחצי. אני אב לשתי ילדות. אני נשוי. אני עובד כבר 13 שנים. ואני אפילו לא קרוב לסכום שיביא אותי לשלם מקדמה לדירה (אחריה אשלם משכנתא כל חיי).

ביום חמישי יגיעו המובילים. יגיעו, ויעמיסו יחד עם כל הציוד גם משהו כבד מאוד שמשקלו מתחלק שווה בשווה בין כל החפצים שיעמיסו על גבם. את הכישלון. הכישלון לקנות דירה. הם לא ירגישו בו, במשקל, אבל אני ארגיש אותו היטב עם פירוק של כל ארגז. עם מיקום של כל חפץ. עם סיבוב המפתח בדירה שאינה שלי ולא תהיה שלי לעולם.

הכישלון.

את הדברים הקטנים והחשובים באמת אקח באוטו לדירה החדשה. ובעומק התיק שלי אקח איתי עוד דבר אחד מהדירה הישנה - את החלום. את החלום שיום אחד משהו פה ישתנה. שתהיה ממשלה שיהיה לה אכפת גם ממני, למרות שאני לא סקטור ולא ייחודי. את החלום שתהיה לי דירה. את החלום שאפסיק לקחת איתי את הכישלון לכל מקום.

ועל החלום שלי אני לא מסכים לוותר. גם אלף שטייניץ ומיליון ביבי לא יגרמו לי לוותר עליו. וזה יתגשם, כי זה חייב להיות. כי זה לא פייר שאני מרגיש כישלון, וכי הטוב חייב לנצח.

ובשבת, כמה ימים לפני שיגיעו המובילים, אני אלך להפגין. לא, אני לא חושב שזה יעזור במשהו. אני לא חושב שהממשלה - עם קדימה או בלעדיה - תשנה את דרכיה, כי ראשיה באמת מאמינים בכך שתפקידם אינו לדאוג לאזרחים. הם קפיטליסטים טהורים שמאמינים בכך שרק לחזקים מגיע לשרוד.

אני אלך להפגין כי נמאס לי. כי מגיע לבנות שלי שאשאיר אחריי בעולם יותר מאוסף דיסקים. כי למישהו שעובד כל חייו ולא מתעצל ועושה ופועל מגיע גם להגיע למשהו משל עצמו. 

כי מגיע לי להפסיק להרגיש כישלון.

ובינתיים? בינתיים צריך לארגן את החיים שלנו למעבר דירה. לארגן ולקוות שאולי בפעם הבאה בה יגיעו המובילים זה כבר יהיה למשהו משל עצמנו. לקוות שאוכל להשאיר בדירה ממנה נעבור את הכישלון, וללכת להגשים את החלום. לקוות ולהפגין. כי זה כל מה שנשאר.