אני לא יודע איך להתחיל את הטקסט הזה. מעטים הדברים שקשים יותר לכתיבה ממה שאני מרגיש עכשיו.
חזרתי לפני רגע מבלומפילד. הנסיעה הביתה, לירושלים, ארכה כ-40 דקות. נסעתי בדממה. בלי רדיו. נכנסתי הביתה, זרקתי את שני הצעיפים שתמיד תלויים בחלונות האחוריים כשאני בדרך למשחקים על שולחן האוכל, שמתי באוזניים את "גם כשאת מגמגמת" של בועז בנאי והתיישבתי לכתוב.
התיישבתי לכתוב שברון לב.
התיישבתי לכתוב כאב.
התיישבתי לכתוב את הרגע שבו גוזלים לי את החלום.
הפועל הפסידה בדרבי. אחרי 4 שנים, הם ניצחו אותנו. סוף סוף נדע מה עושה הכלב מהבדיחה ההיא כשהם מנצחים.
תמיד כשהפועל מפסידה, דוקר לי בחזה.
והלילה הזה, אני לא מרגיש את הדקירה אפילו שההפסד היה במשחק החשוב מכולם. בדרבי. אני לא מרגיש אפילו מועקה בחזה. אפילו לא גוש.
כלום.
לקחתי את מיכלי, בת 4 וחצי, למשחק בפעם הראשונה בחייה העונה. זה היה למשחק נגד אשדוד. אלי טביב ניסה להתחנף לקהל ולתת כניסה חינם לנשים וילדים. היא מבקשת ללכת למשחקים כבר המון זמן, כי אבא שלה ושל יערה מלמד אותן לשיר את השירים מבלומפילד מגיל אפס. לשתיהן יש קטעים ביוטיוב בו רואים אותן שרות "איך אפשר כל כך/ לאהוב אותך" עוד לפני שידעו לשיר "יונתן הקטן".
אז הייתה הזדמנות, ולקחתי אותה. כשאנשים מסביב שמעו שאני לוקח את הילדה שלי למשחק כדורגל, הם שאלו אותי אם השתגעתי. הרי מגרשי הכדורגל זה מקום אלים, ומקללים, ומרביצים - ומה לא. ואני עניתי לכולם, בשלווה ובביטחון, שאין מה לדאוג. שזה משחק של הפועל, והקהל של הפועל, ובגלל זה אני סופר רגוע לקחת אותה לבלומפילד.
וכשהיינו ביציע, במקום הקבוע בשורה 19 של שער 7, הראיתי לה את החלק התחתון של 7. "שם," הסברתי לה, "שם נשב כשתגדלי קצת. נעשה מנוי לשנינו, וכשיערה תגדל היא גם תבוא - שם תראו הכל מצוין".
וחלמתי.
חלמתי על איך אצעד איתן ברחוב שארית ישראל כשהן לובשות את האדום שאני כל כך אוהב. כשהן מרגישות כמו שאני הרגשתי לפני יותר מרבע מאה כשהתחיל הרומן שלי עם הפועל. חלמתי על איך נשב ביחד, והן יהיו הכי יפות ומתוקות ביציע, והן יגדלו להיות מהבנות המהממות האלה שאשכרה אוהבות כדורגל.
והחלום הפך אט אט למציאות. וביציע תמיד אפשר היה למצוא ילדים בגילן. כי כל ההורים ידעו שאצלנו זה אחרת. שאצלנו יש את הקהל הכי טוב בעולם - קהל שהוא הכי רע, וסרקסטי ואכזרי במילים, אבל לעולם לא ירים יד. אפילו כשפה ושם איזה אוהד שיכור היה מתחיל מהומה, מיד כל היציע היה קם כדי להרגיע אותו.
כי אצלנו אין אלימות.
כי אנחנו הפועל.
אנחנו פטיש ומגל. אחוות עמים. שלום.
הפועל!
והיום ישבתי שוב באותה שורה, באותו יציע.
בשורה לפני החזיק אחד האוהדים את הבן שלו על הידיים. הוא היה בטח בן 5 או משהו. כל פעם שהפועל זכתה בקרן הילד הפנה את פניו לשמיים ועצם עיניים חזק חזק והשפתיים הקטנות שלו אמרו "בבקשה שייכנס גול! בבקשה! בבקשה!", וכל פעם שהכדור לא נכנס הוא נתן מבט של צער כל כך עמוק שרציתי שהפועל תבקיע רק בשבילו. ואבא שלו החזיק אותו כל המשחק על הידיים, ממש כמו שאני החזקתי את מיכל - כי מסתירים.
והוא נשאר עד סוף המשחק, ועודד חזק, וקיווה והתפלל - והכדור לא נכנס. כמה שלא התפלל, אלוהי הכדורגל סירב להקשיב לתחינות שלו, ושלי, ושל עוד אלפי אדומים אחרים שמילאו את בלומפילד.
והוא התבאס נורא. וגם אני.
והשופט היה נוראי. באמת. תצוגת שיפוט מבישה.
ומכבי בזבזו זמן. מהמחצית, הם משכו זמן. מנוולים. אני באמת לא סובל אותם.
והקוונים? יישרו קו עם השופט משיח. מסמנים אופסייד כשאין, לא מסמנים על פאולים כשיש. נוראים. שניהם.
והכל היה רע לתפארת. חזרנו להיות הפועל של פעם. בכיינית, פאתטית, לוזרית. אבל אני? אני בכלל אהבתי את הפועל של פעם. אני אהבתי את הקבוצה שלי גם כשהיא הייתה במקום 13, וגם כשהיא לקחה דאבל (פעמיים) וגם כשהיא איבדה את הגביע בפנדלים, וגם כשניצחנו בקושי בגמר קבוצות מליגות נמוכות. כי זו הקבוצה שלי. כי אני הולך איתה לכל מקום, ולכל החיים אדום. כי אני שר לשחקנים שגם אם תפסידו אנחנו לא נישבר.
ואז בא סוף המשחק.
שני שחקנים שלנו שהורחקו (לא בצדק, בעוד אקט של איוולת מצידו של השופט) רצו בסערה מחדרי ההלבשה לעבר השופט.
שני מתחנפים לקהל.
שני שחקנים חנפנים (שאני דווקא מאוד אוהב בדרך כלל) שחשבו שאם הם יסתערו על השופט זה יראה לקהל "שאכפת להם מהסמל". זה יראה לקהל "שהדרבי חשוב להם". זה יראה לקהל מה צריך לעשות לשופט שעשה עוול להפועל.
והקהל? הקהל מיד הבין את הרמז. דמו של השופט משיח מותר מעתה. אם לשחקנים מותר, ברור שגם לקהל מותר. והתחילו שאגות "אין יציאה". שיבין שאין מצב שהוא מצליח להתקרב אפילו למנהרה שמובילה לחדרי ההלבשה, מנהרה שנמצאת מתחת לשער 4-5. מתחת לאוהדים הכי שרופים של הפועל.
ומבול של כוסות, מוטות, דגלים, כיסאות - הכל עף לכיוונו. ועומדים שופט כדורגל, שני קווניו והשופט הרביעי ליד עיגול האמצע של המגרש שאני כל כך אוהב, לא מעזים לזוז מרוב פחד מההתפרעות שמולם, ועומדים שוטרי יס"מ מתחת ליציע של אוהדים של הקבוצה שלי וסופגים מטח אחרי מטח של חפצים שמושלכים כדי לפגוע בהם, והכרוז האומלל והנלעג של הפועל מנסה להחניף לאוהדים ואומר להם "אתם הקהל הכי טוב במדינה, אל תהרסו את זה! תפסיקו בבקשה להשליך חפצים. בבקשה!".
ואני מסתכל על הילד בשורה לפני.
הוא יושב, בזרועות אביו. שניהם מהופנטים. הם מביטים כמוני, כלא מאמינים במה שקורה עשרים מטרים מימין, בשערים 4-5. הם מנסים להבין, כמו כולנו, את פרץ השנאה המטורף שיש לאנשים בעיניים. ואז הוא מצמיד את ראשו לראש של אבא שלו, מפוחד. והאבא קולט שהילד פוחד, וממהר ללכת למדרגות כדי להוציא אותו מהמגרש.
ואני חושב שזו עלולה הייתה להיות מיכל שלי, במקומו. ואני חושב על כל הילדים האחרים בשער שלי, שער 7, שרואים את זה. ואני חושב על הילדים שיושבים בשער 2, ובשער 13, וב-8, וגם אלה ב-4 ו-5.
והדקירה בחזה שהייתה קודם, כי הפסדנו דרבי, נעלמת בבת אחת.
כי דקירה בחזה זה דבר לא מורגש כשכל הלב נעקר.
כי הפנטזיה על זה שאנחנו אחרים, על זה שאנחנו קהל ברמה אחרת מבית"ר ירושלים או מכבי תל אביב או כל קבוצה אחרת - הפנטזיה התנפצה לרסיסים.
כי כל מה שבנינו ביציעים מאז שההסתדרות מכרה את הפועל בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה: מסורת של קהל שמגיע גם כשיש ברד, ולכל מקום מקרית שמונה ועד באר שבע, ועד מוסקבה ועד לונדון ועד גלזגו, קהל ששר הכי חזק דווקא כשהקבוצה בפיגור, קהל שמוחא כפיים לשחקנים גם כשהם מפסידים, קהל שגורם לשחקנים של קבוצות יריבות לקנא בשחקנים של הפועל כי אנחנו מאחוריהם - המסורת הזאת מתה הערב.
מתה.
וכל כוס, וכל מוט וכל כיסא וכל חפץ שהושלך פצע אותה עוד, ועוד, ועוד עד שהיא כרעה תחת הנטל.
וזה לא פגע רק בשופטים, ורק בשוטרים - זה פגע בנו. זה פגע בכל מי שאכפת לו מהפועל.
בכל מי שאוהב אותה.
בכל מי שפינטז שיום אחד, שתי ידיים קטנות ורכות יחזיקו בידיו מכל צד, והוא יצעד עם הדור הבא של אוהדי הפועל ברחוב שארית ישראל בדרך לבלומפילד. והוא ישאל את הילדים שלו אם הם רוצים מאפה מהנשיקה צרפתית. והם ייכנסו ביחד לאזור שערי הכניסה, והוא יידע שהילדים שלו יזכו לשעתיים של אושר עילאי או כאב מזכך לפי מה שיקרה על המגרש.
הפנטזיה של הקהל הטוב במדינה מתה. הפנטזיה האישית שלי מתה.
ולא משנה מה עשה השופט, ולא משנה מה התוצאה של המשחק, ולא משנה מה העונש שנקבל כתוצאה מההתפרעות הבהמית והמטורפת ביציעים הערב, ולא משנה אם נתנהג כולנו יפה "מ-עכ-שיו!".
זה לא משנה.
זה לא משנה כי היום האנשים שאיתם חלמתי הרגו לי את החלום.
אני גר בירושלים כבר 12 שנים. תמיד אני גאה להגיד לאוהדים של בית"ר שאנחנו טובים מהם. שאנחנו אחרים. גם את זה לקחו לי היום. הלילה, בפעם הראשונה בחיי, אני מתבייש באחיות ובאחים שלי מבלומפילד. בכולנו. מתבייש.
וכן, אני כבר רואה את התגובות. חלק יכתבו שאני שתול של טביב או משהו. חלק יקראו לי אוהד של נצחונות. חלק יקללו סתם.
אבל זה לא אכפת לי.
הייתי רוצה שיכאב לי הלב - אבל הוא נעקר, וכל מה שאני מרגיש זה רק חלל. ריקנות.
בועז בנאי אומר לי באוזניות בשיר שלו על הפועל "היום אני רוצה להתרחק/ היום אני מוכרח להתנתק".
כל כך מדויק.
כל כך עצוב.
כל כך כואב.
פרידה מחלום שהיית בטוח שהוא המציאות. אין סטירה כואבת מזו.
וזה צורב. וזה משפיל. וזה נורא.
חזרתי לפני רגע מבלומפילד. הנסיעה הביתה, לירושלים, ארכה כ-40 דקות. נסעתי בדממה. בלי רדיו. נכנסתי הביתה, זרקתי את שני הצעיפים שתמיד תלויים בחלונות האחוריים כשאני בדרך למשחקים על שולחן האוכל, שמתי באוזניים את "גם כשאת מגמגמת" של בועז בנאי והתיישבתי לכתוב.
התיישבתי לכתוב שברון לב.
התיישבתי לכתוב כאב.
התיישבתי לכתוב את הרגע שבו גוזלים לי את החלום.
הפועל הפסידה בדרבי. אחרי 4 שנים, הם ניצחו אותנו. סוף סוף נדע מה עושה הכלב מהבדיחה ההיא כשהם מנצחים.
תמיד כשהפועל מפסידה, דוקר לי בחזה.
והלילה הזה, אני לא מרגיש את הדקירה אפילו שההפסד היה במשחק החשוב מכולם. בדרבי. אני לא מרגיש אפילו מועקה בחזה. אפילו לא גוש.
כלום.
לקחתי את מיכלי, בת 4 וחצי, למשחק בפעם הראשונה בחייה העונה. זה היה למשחק נגד אשדוד. אלי טביב ניסה להתחנף לקהל ולתת כניסה חינם לנשים וילדים. היא מבקשת ללכת למשחקים כבר המון זמן, כי אבא שלה ושל יערה מלמד אותן לשיר את השירים מבלומפילד מגיל אפס. לשתיהן יש קטעים ביוטיוב בו רואים אותן שרות "איך אפשר כל כך/ לאהוב אותך" עוד לפני שידעו לשיר "יונתן הקטן".
אז הייתה הזדמנות, ולקחתי אותה. כשאנשים מסביב שמעו שאני לוקח את הילדה שלי למשחק כדורגל, הם שאלו אותי אם השתגעתי. הרי מגרשי הכדורגל זה מקום אלים, ומקללים, ומרביצים - ומה לא. ואני עניתי לכולם, בשלווה ובביטחון, שאין מה לדאוג. שזה משחק של הפועל, והקהל של הפועל, ובגלל זה אני סופר רגוע לקחת אותה לבלומפילד.
וכשהיינו ביציע, במקום הקבוע בשורה 19 של שער 7, הראיתי לה את החלק התחתון של 7. "שם," הסברתי לה, "שם נשב כשתגדלי קצת. נעשה מנוי לשנינו, וכשיערה תגדל היא גם תבוא - שם תראו הכל מצוין".
וחלמתי.
חלמתי על איך אצעד איתן ברחוב שארית ישראל כשהן לובשות את האדום שאני כל כך אוהב. כשהן מרגישות כמו שאני הרגשתי לפני יותר מרבע מאה כשהתחיל הרומן שלי עם הפועל. חלמתי על איך נשב ביחד, והן יהיו הכי יפות ומתוקות ביציע, והן יגדלו להיות מהבנות המהממות האלה שאשכרה אוהבות כדורגל.
והחלום הפך אט אט למציאות. וביציע תמיד אפשר היה למצוא ילדים בגילן. כי כל ההורים ידעו שאצלנו זה אחרת. שאצלנו יש את הקהל הכי טוב בעולם - קהל שהוא הכי רע, וסרקסטי ואכזרי במילים, אבל לעולם לא ירים יד. אפילו כשפה ושם איזה אוהד שיכור היה מתחיל מהומה, מיד כל היציע היה קם כדי להרגיע אותו.
כי אצלנו אין אלימות.
כי אנחנו הפועל.
אנחנו פטיש ומגל. אחוות עמים. שלום.
הפועל!
והיום ישבתי שוב באותה שורה, באותו יציע.
בשורה לפני החזיק אחד האוהדים את הבן שלו על הידיים. הוא היה בטח בן 5 או משהו. כל פעם שהפועל זכתה בקרן הילד הפנה את פניו לשמיים ועצם עיניים חזק חזק והשפתיים הקטנות שלו אמרו "בבקשה שייכנס גול! בבקשה! בבקשה!", וכל פעם שהכדור לא נכנס הוא נתן מבט של צער כל כך עמוק שרציתי שהפועל תבקיע רק בשבילו. ואבא שלו החזיק אותו כל המשחק על הידיים, ממש כמו שאני החזקתי את מיכל - כי מסתירים.
והוא נשאר עד סוף המשחק, ועודד חזק, וקיווה והתפלל - והכדור לא נכנס. כמה שלא התפלל, אלוהי הכדורגל סירב להקשיב לתחינות שלו, ושלי, ושל עוד אלפי אדומים אחרים שמילאו את בלומפילד.
והוא התבאס נורא. וגם אני.
והשופט היה נוראי. באמת. תצוגת שיפוט מבישה.
ומכבי בזבזו זמן. מהמחצית, הם משכו זמן. מנוולים. אני באמת לא סובל אותם.
והקוונים? יישרו קו עם השופט משיח. מסמנים אופסייד כשאין, לא מסמנים על פאולים כשיש. נוראים. שניהם.
והכל היה רע לתפארת. חזרנו להיות הפועל של פעם. בכיינית, פאתטית, לוזרית. אבל אני? אני בכלל אהבתי את הפועל של פעם. אני אהבתי את הקבוצה שלי גם כשהיא הייתה במקום 13, וגם כשהיא לקחה דאבל (פעמיים) וגם כשהיא איבדה את הגביע בפנדלים, וגם כשניצחנו בקושי בגמר קבוצות מליגות נמוכות. כי זו הקבוצה שלי. כי אני הולך איתה לכל מקום, ולכל החיים אדום. כי אני שר לשחקנים שגם אם תפסידו אנחנו לא נישבר.
ואז בא סוף המשחק.
שני שחקנים שלנו שהורחקו (לא בצדק, בעוד אקט של איוולת מצידו של השופט) רצו בסערה מחדרי ההלבשה לעבר השופט.
שני מתחנפים לקהל.
שני שחקנים חנפנים (שאני דווקא מאוד אוהב בדרך כלל) שחשבו שאם הם יסתערו על השופט זה יראה לקהל "שאכפת להם מהסמל". זה יראה לקהל "שהדרבי חשוב להם". זה יראה לקהל מה צריך לעשות לשופט שעשה עוול להפועל.
והקהל? הקהל מיד הבין את הרמז. דמו של השופט משיח מותר מעתה. אם לשחקנים מותר, ברור שגם לקהל מותר. והתחילו שאגות "אין יציאה". שיבין שאין מצב שהוא מצליח להתקרב אפילו למנהרה שמובילה לחדרי ההלבשה, מנהרה שנמצאת מתחת לשער 4-5. מתחת לאוהדים הכי שרופים של הפועל.
ומבול של כוסות, מוטות, דגלים, כיסאות - הכל עף לכיוונו. ועומדים שופט כדורגל, שני קווניו והשופט הרביעי ליד עיגול האמצע של המגרש שאני כל כך אוהב, לא מעזים לזוז מרוב פחד מההתפרעות שמולם, ועומדים שוטרי יס"מ מתחת ליציע של אוהדים של הקבוצה שלי וסופגים מטח אחרי מטח של חפצים שמושלכים כדי לפגוע בהם, והכרוז האומלל והנלעג של הפועל מנסה להחניף לאוהדים ואומר להם "אתם הקהל הכי טוב במדינה, אל תהרסו את זה! תפסיקו בבקשה להשליך חפצים. בבקשה!".
ואני מסתכל על הילד בשורה לפני.
הוא יושב, בזרועות אביו. שניהם מהופנטים. הם מביטים כמוני, כלא מאמינים במה שקורה עשרים מטרים מימין, בשערים 4-5. הם מנסים להבין, כמו כולנו, את פרץ השנאה המטורף שיש לאנשים בעיניים. ואז הוא מצמיד את ראשו לראש של אבא שלו, מפוחד. והאבא קולט שהילד פוחד, וממהר ללכת למדרגות כדי להוציא אותו מהמגרש.
ואני חושב שזו עלולה הייתה להיות מיכל שלי, במקומו. ואני חושב על כל הילדים האחרים בשער שלי, שער 7, שרואים את זה. ואני חושב על הילדים שיושבים בשער 2, ובשער 13, וב-8, וגם אלה ב-4 ו-5.
והדקירה בחזה שהייתה קודם, כי הפסדנו דרבי, נעלמת בבת אחת.
כי דקירה בחזה זה דבר לא מורגש כשכל הלב נעקר.
כי הפנטזיה על זה שאנחנו אחרים, על זה שאנחנו קהל ברמה אחרת מבית"ר ירושלים או מכבי תל אביב או כל קבוצה אחרת - הפנטזיה התנפצה לרסיסים.
כי כל מה שבנינו ביציעים מאז שההסתדרות מכרה את הפועל בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה: מסורת של קהל שמגיע גם כשיש ברד, ולכל מקום מקרית שמונה ועד באר שבע, ועד מוסקבה ועד לונדון ועד גלזגו, קהל ששר הכי חזק דווקא כשהקבוצה בפיגור, קהל שמוחא כפיים לשחקנים גם כשהם מפסידים, קהל שגורם לשחקנים של קבוצות יריבות לקנא בשחקנים של הפועל כי אנחנו מאחוריהם - המסורת הזאת מתה הערב.
מתה.
וכל כוס, וכל מוט וכל כיסא וכל חפץ שהושלך פצע אותה עוד, ועוד, ועוד עד שהיא כרעה תחת הנטל.
וזה לא פגע רק בשופטים, ורק בשוטרים - זה פגע בנו. זה פגע בכל מי שאכפת לו מהפועל.
בכל מי שאוהב אותה.
בכל מי שפינטז שיום אחד, שתי ידיים קטנות ורכות יחזיקו בידיו מכל צד, והוא יצעד עם הדור הבא של אוהדי הפועל ברחוב שארית ישראל בדרך לבלומפילד. והוא ישאל את הילדים שלו אם הם רוצים מאפה מהנשיקה צרפתית. והם ייכנסו ביחד לאזור שערי הכניסה, והוא יידע שהילדים שלו יזכו לשעתיים של אושר עילאי או כאב מזכך לפי מה שיקרה על המגרש.
הפנטזיה של הקהל הטוב במדינה מתה. הפנטזיה האישית שלי מתה.
ולא משנה מה עשה השופט, ולא משנה מה התוצאה של המשחק, ולא משנה מה העונש שנקבל כתוצאה מההתפרעות הבהמית והמטורפת ביציעים הערב, ולא משנה אם נתנהג כולנו יפה "מ-עכ-שיו!".
זה לא משנה.
זה לא משנה כי היום האנשים שאיתם חלמתי הרגו לי את החלום.
אני גר בירושלים כבר 12 שנים. תמיד אני גאה להגיד לאוהדים של בית"ר שאנחנו טובים מהם. שאנחנו אחרים. גם את זה לקחו לי היום. הלילה, בפעם הראשונה בחיי, אני מתבייש באחיות ובאחים שלי מבלומפילד. בכולנו. מתבייש.
וכן, אני כבר רואה את התגובות. חלק יכתבו שאני שתול של טביב או משהו. חלק יקראו לי אוהד של נצחונות. חלק יקללו סתם.
אבל זה לא אכפת לי.
הייתי רוצה שיכאב לי הלב - אבל הוא נעקר, וכל מה שאני מרגיש זה רק חלל. ריקנות.
בועז בנאי אומר לי באוזניות בשיר שלו על הפועל "היום אני רוצה להתרחק/ היום אני מוכרח להתנתק".
כל כך מדויק.
כל כך עצוב.
כל כך כואב.
פרידה מחלום שהיית בטוח שהוא המציאות. אין סטירה כואבת מזו.
וזה צורב. וזה משפיל. וזה נורא.
כרגיל, פוסט חזק ומרגש שיוצא מהלב ונכנס ללב.
השבמחקכאוהד כדורגל (אם הפועל חיפה שלי זה כדורגל) גם לי היתה נקודת משבר כזו עם בני כשהיה בן 5. אלימות היתה ואלימות לצערנו תהיה כי אין כאן חינוך אמיתי לכדורגל...למשחק עצמו, לכבוד, לא לקבוצה ספציפית!
כשזה יגיע(אם וכאשר)גם יהיה כדורגל.
אם אתה חי בירושלים ומחפש מקום אדום, ערכי, שממשיך לשיר בהפסדים ולאהוב את הקבוצה בכל תנאי. (שלא לדבר על זה שהקבוצה שייכת לאוהדים) בוא באיזה יום שישי לטדי כשהפועל קטמון ירושלים עולה למגרש
השבמחקאמנם טדי קרוב יותר מבלומפילד, אבל קבוצה לא מחליפים לעולם. טכנית, פיזית, רגשית - זה בלתי אפשרי
מחקזה נכון... אני אוהד (וחבר עמותה) בקטמון למרות שאני גר ברמת גן.
מחקאבל מאחר ויש סיכוי שיצאו לך ילדים אוהדי קבוצה צהובה (חו"ח) כדי לך לחשוב אל אלטרנטיבה קרובה יותר לבית.
אני הייתי בטוח עד אתמול שיש לי אלטרנטיבה קרובה לבית עבור הילדים, עכשיו נראה לי שנשארו רק האורדונים
לדעתי יצא המרצע מן השק. מדובר בקהל ששר שירי שואה. זה היה כתוב על הקיר.
השבמחקקלעת די בדיוק לתחושה שלי מאתמול. עצוב עצוב עצוב
השבמחקפוסט נוגע ללב, כנה ואמיתי. עד כאן המחמאות, עכשיו האמת: זה שיעור מצויין לחיים, חיים... בדרך כלל המתנשאים שחושבים שהם משתייכים לאיזשהי קבוצה חברתית עם ערכים וצורת מחשבה נעלה יותר, הם גם הכי בכיינים (להלן פוסט אובר בכייני על המצב על השופטים ועל מר גורלך למצוא עצמך לצד חוליגנים במגרש כדורגל) ואצלם הנפילה הכי כואבת, כי האולימפוס כידוע ממוקם גבוה, גם אם הוא אצלך בראש. אתם לא יותר טובים מאף אחד ואתם לא הקהל הכי טוב בארץ, אתם ישראלים בדיוק כמו כל אחד אחר. וכן, אני שמח שזה קרה. לך זה כואב, לנו מהצד ההתפכחות הזו שבקרבכם יש אנשים חיות פרא, זה צדק פואטי.
השבמחקראשית - חיים,
מחקחיבור מעולה שאני מתחבר אליו בכל נימי נפשי וממצה את הסיבות שכבר הרבה זמן אני נעדר ממגרשי הכדורגל ובפרט למספר גיחות בשנה, הפכתי לאוהד כורסא ...
מצד שני וזה בהתייחס לדברי האנונימי (אוהב אתכם - מה הפחד להזדהות?) הרי שזו עורבא פרח ... כי את הבית האמיתי שלי מצאתי בכדורסל ובהפועל - בעמותת חברים שמנהלת את עצמה, טועה עבור עצמה ומתקנת את עצמה וכאשר יש אלימות (פיזית או מילולית) ביציע אז בעלי הקבוצה עצמם (החברים) נזעקים לטפל בה מיידית (ובהצלחה מרובה, אם יורשה לי) ... למעשה, בשער 4-5 יושבים כמה ממובילי היציע בהדר אוסישקין יוסף והם הם ההוכחה כמה הגישה שונה כאשר אתה חש בעלות על הקבוצה.
בזמנו, חיים, רשמתי לך שהמאבק נגד טביב בטעות יסודו והגישה הלוחמנית לא תתרום דבר ובדיוק ההפך ... לצערי, אתמול הוכח שצדקתי - הפתרון היחיד הוא אוהדים שיאספו מספיק כסף (והוא לא יסרב להצעה כזו) לרכוש את המועדון ולנהל אותו בדומה לעמותת הכדורסל.
העונשים שתקבל קבוצת הפועל תל אביב ושיקבלו שחקני הקבוצה חייב להיות כזה שהוא ירעיד את אמות הסיפים של הכדורגל. לקבוצה משהו כמו הורדת נקודות מאסיבית, הפסקת פעילות לכמה משחקים וכמובן משחקי בית ברדיוס ללא קהל.
השבמחקלגבי השחקנים - הרחקה בפועל ל- 8 משחקים + עונשי הרחקה על תנאי.
טקסט כל כך מרגש ועצוב. כל אוהד כדורגל, ולא משנה איזו קבוצה הוא אוהד, יכול להזדהות איתו בקלות. חבל שזה מה שקרה אתמול...
השבמחקכמה שהטקסט שלך מרגש וכנה. אני חייב להגיד שהוא קצת מתחסד.
השבמחקאיפה היה הקהל היפה הקהל של ארץ ישראל היפה בכל אותם אירועים מבישים קודמים, בזמן השחתת מצבותיהם של הורי חולדאי. בזמן כל שירי השואה לאבי כהן ז"ל ושמעון מזרחי. בזמן השלכת בובת התינוק לעבר שורה אובארוב (אירוע שהייתי נוכח לו בתור ילד ומשפיע עלי עד היום כשאני רואה את ילדיי). בזמן השלכת האבוקה לעבר אדהם שביטה (שכוונה לעבר אוהדי מכבי), ואפילו אתמול לפני הדקה ה-90 המבזה באירוע בו נפצעה הילדה מנר תאורה שנורה מיציעים 4-5.
אני לא מגן על אוהדי הקבוצות האחרות המדינה כי אני ושב שהמצב דיי דומה בכולן אבל העובדה שאוהדי הפועל רואים בעצמם מורמים מעם היא קצת משעשעת בעיני, ואני בטוח שבאירוע הבה שיבוא (והוא יבוא) שוב יגיעו האוהדים שפתאום יתפכחו ויבכו את אבדן קבוצתם האהובה.
לא עזוב, הם איכותיים נו. כל אוהדי בית"ר זה קותי ולה פמיליה והם כולם זה אריק איינשטיין ועמנואל רוזן. עזוב, זה ליגה אחרת של אנשים, בחייך.
מחקכמה בלבולי מוח בטקסט אחד.
השבמחקאתמול היינו הכי שהפועל שיש.
חיים, אני אוהד הפועל, שצעיר ממך, וגם הולך תכופות ממך למשחקים, גם בכדורסל (לפחות כך נדמה לי), ואותה פנטזיה מתה לי כבר מזמן. אבל אני חושב שאתה חוטא לאמת בכמה פרמטרים: 1. בכל קהל יש אנשים אלימים ומסוכנים, אצלנו זה קצת פחות. ובזה שאני אומר את זה אני לא חושב שזה עושה אותנו טובים יותר מאחרים. 2. להפסיק לבוא או לבוא פחות למשחקים הוא ויתור והיכנעות לגורמים אלימים. האם זה שווה את הסיכון? כן, וזה מוביל אותי לנקודה הבאה. 3. הסיכון הוא לא באמת כל כך גדול, והוא שווה ערך לנהיגה בכבישי ישראל.אז נכון, לא צריך להיכנס למקומות מסוכנים מראש, אבל הרבה מכך תלוי בהתנהגות אישית ונסיבות, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה. 4. אף אחד מאוהדי הפועל, לפחות לא במודע, לא התנהג אתמול כפי שהתנהג בגלל הפסד בדרבי או שיפוט לא הוגן. מדובר באירוע נקודתי וחד פעמי (מה שלא מוריד מדרגת החומרה שלו) שקשור לזעם של האוהדים על המצב הניהולי הרקוב של המועדון.לא קרה אתמול שום דבר שלא קרה אצל קבוצות אחרות, וגם אני לא רואה מצב שיישנה בקרוב, אלא אם כן ייווצרו תנאים דומים למצב שקרה אתמול בקרב כל הגורמים שאמונים על הסדר בבלומפילד.
השבמחקבאמת?????
מחקאירוע חד פעמי ונקודתי ?!?!
חד פעמי כמו השלכת בובת ילד על אובארוב ?
חד פעמי כמו הרימון על אדהם שביטה?
חד פעמי כמו חילול מצבות הוריו של חולדאי ?
חד פעמי כמו זריקת חזיז על שמעון גרשון ופגיעה באבוקסיס ?
חד פעמי כמו שירי שואה ?
ועוד הרבה "חד פעמיים" .
מעניין אותי מתי יפנימו כולם שאתם הקהל הכי אלים ורע שיש במדינה.
אדון אנונימי, מה יש בין הדברים שאתה מזכיר פה לבין פגיעה בחיי אדם? פרט לאותם חזיזים מדוברים. אני בתור אוהד הפועל אחראי לכל דביל עם פחית גרפיטי ביד? זה לא שום דבר שלא קרה בקבוצה אחרת אך פשוט לא פגע במקרים האחרים. כל עונה יש תצוגת זריקת אבנים מצד קבוצת אוהדים זו או אחרת על אוטובוס או אוהדים של קבוצה יריבה. זה מזעזע ומסוכן, אבל זה נחלתם של קומץ "אוהדים" שמחפשים פורקן במגרשי הכדורגל.יש סיכון גם בלחצות את הכביש בערי ישראל, האם אני אפסיק לבוא למשחקי קבוצתי? האם אני אפסיק לחצות את הכביש? התשובה היא לא. פשוט הגיע הזמן שהרשויות ידאגו שנרגיש יותר בטוחים במגרשים, אך לא נישאר בבית וניתן לפורעים להרוס לנו את ההנאה. לא ניכנע לאלימות!
מחקחיים, הזדהיתי עם מרבית הטקסט שכתבת, אך, יחד עם כך, לא עם הכל.
השבמחקרוח הפועל לא מתה. רוח הפועל שרירה וקיימת, ואם תרצה - תבוא למשחקי הכדורסל ותוכל לראות אותה בפעילות. אני, אישית, ממש לא אוהב כדורסל. זה משעמם אותי. אבל בהדר יוסף אני רואה את הפועל האמיתית: אוהדים אוהבים, שחקנים מסורים, נשמה אמיתית, ובאמת - הרבה אהבה ומסירות מכל הכיוונים.
בכדורגל השנה יש לנו קבוצה חולה, מועדון חולה, קהל חולה. כולם נגועים בווירוס הרע הזה שקרוי אלי טביב. אדם שהשתלט על המועדון וזורע רעל בכל אשר ייגע. אדם שהכריז מלחמה על האוהדים, שממרר את חיי השחקנים, שהשניא את המועדון על כל הגורמים הקיימים בכדורגל הישראלי. איש לא מאמין לו, איש לא מאמין בו. את כל האנרגיות הטובות שלנו אנו צריכים להקדיש למלחמה בו ובשלוחיו (המתקיימים מכספי המועדון, שהם הכספים שלנו). כל התסכול הזה, כל הרעל הזה, יצא אתמול בכעס גדול על אותו שופט טיפש ואומלל, שהיה המשיח התורן של מכבי.
אז רוח הפועל לא מתה, והיא עוד תשוב לבלומפילד, וגם אתה. נקווה שנוכל להתחיל את העונה הבאה בלי הרוח הרעה הזאת, החייזר המרושע הזה, ונשוב להיות הקהל הנפלא, המאוחד, החם והאוהב שהיינו.
ושתי הערות:
א. גם כשהקהל היה הכי נפלא בארץ, גם אז היו בו גורמים שליליים. קצת אלימים, הרבה מקללים, סתם חארות. ככה זה כשיש לך 9,000 אוהדים. לא כולם מלאכים.
ב. מעבר לכל ההתלהמות התקשורתית יש דבר אחד שאליו לא התייחסת. הרקטה שנורתה אמש לשער 11 היא מחוץ לכללי המשחק. מי שירה אותה צריך לשבת בכלא. כל השאר - כוסות, מצת, מקלות פלסטיק - הם דברים שכבר ראינו לא פעם כמותם במגרשי הכדורגל. כולל גם העונה, כולל גם בבלומפילד.
תודה על הטקסט היפה והנוגע ללב.
השבמחקרבים מאוהדי הפועל,אלה שהיו בבלומפילד ואלה שצפו בטלוויזיה,הלכו לישון אמש בתחושות דומות.
רבים מאוהדי הפועל,אלה שהיו בבלומפילד ואלה שצפו בטלוויזיה,קמו הבוקר לאחד הימים הקשים והמרים שלהם כאוהדי הקבוצה.
האלימות הקשה שפרצה אמש מחייבת חשבון נפש והכאה על חטא.
חשבון נפש והכאה על חטא על כל אותם מעשי נבלה שנעשו במשך השנים וזכו לגינויים רפים או אפילו להצדקות.
חשבון נפש והכאה על חטא על כל אותם שירי זוועה שקנו להם אחיזה ביציעים ואיש לא באמת ניסה להשתיקם.
באופן מוזר (אבל אולי צפוי) הלילה שעבר יהיה ללילה מכונן דווקא לאוהדים הלא אלימים של הפועל.
הם,כלומר אנחנו,נעשה את חשבון הנפש,נשאל את השאלות הקשות,נתהה באשר להמשך הדרך.
לעומת זאת,מיעוט של כמה מאות של אוהדי הפועל,אלימים,גסים,ערלי לב,שמצויים בהכחשה מוחלטת של המציאות,החלו כבר אמש להצדיק את מעשיהם והם ממשיכים בכך הבוקר.
עיוורונם המוסרי הוא אסונם/אסוננו.
שיכרון הכוח שלהם מביא אותם לכתוב בשעות האחרונות טקסטים פאשיסטים למהדרין בפורום שדים,טקסטים שמבטאים התרגשות כמעט אירוטית לנוכח ההתפרצות האלימה ותוצאותיה.
הם אינם מבינים שהצדקת האלימות שלהם זהה בנימוקיה להצדקות של מעשי אלימות שונים ומשונים שבוצעו לאורך ההיסטוריה ועד ימינו אלה - מבצעי הפשעים תמיד מוצאים להם דרך להבהיר שהצדק והמוסר (המעוות) עומדים לצידם.
חלקם מקווים שהם ייצרו אמש כוח הרתעה כנגד שופטים,שחקני קבוצות יריבות ושוטרים,כאילו מדובר בזירת קרבות עתידיים.
מעולם לא היה לי ספק בקיומו של גרעין אלים של אוהדים בהפועל שאיננו שונה מזה שקיים בקבוצות האחרות.במשך שנים ידענו להסתיר את קיומם,מה שאיפשר לנו להתריס ולהטיף מוסר לאחרים.
הלילה איבדנו את הזכות המוסרית הזו שאיפשרה לנו לשפוט התנהגות של אחרים.
המאבק בטביב היה מאבק מוסרי ולגיטימי.רק מי שנאבק בשאול אייזנברג לאורך שנים יודע עד כמה המאבק בטביב לא מונע משיקולים זרים.המאבק בטביב נוהל באופן ראוי והוא חייב להימשך עד להשגת המטרה שהיא סילוק טביב.
אי אפשר יהיה להמשיך במחאה מבלי שתתקבל החלטה ברורה על כך שהמאבק יתנהל באופן חוקי וללא נקיטת אלימות ותוך דחייתם של אותם גורמים אלימים.
בתקווה לימים אדומים טובים יותר.
היית נאיבי. שער חמש היו ויהיו חבורה של חוליגנים מטומטמים חסרי חיים משל עצמם. שירי השואה / מני לוי / אבי כהן הוכיחן זאת מזמן ואתמול היתה רק החותמת הסופית. אם למשיהו יש ספק למה העונה הזאת נראית כמו שהיא נראית - הסיבה היא לא אי.טי (שהוא גם לא צדיק) אלא שער חמש והחוליגנים שלו.
השבמחקמדהים.
השבמחקלמרות שאני לא רחוק מלהיות אוהד הפועל קשה לי שלא להתחבר למה שרשמת. בעיקר כי גם אצלנו, בטדי, לא חסרים אנשים כאלו.
העיקר לוזון רוצה שכדורגל יהיה חוויה לכל המשפחה.. אם אקח את הילד שלי לטדי הוא יחזור עשיר בידע על קללות, אוצר מילים שלא יבייש את קופמן עצמו.
מעניין אותי שמצב התאחדות כולם אשמים במצב של הליגה, חוץ מהם. התוצאות המזעזעות אתמול, הגיעו בעיקר בגלל התאחדות פחדנית ועלובה, ואנשים חסרי תרבות שמקומם מאחורי סורג ובריח.
מקווה שהיריבות בין מועדונים תחזור לימים עברו, שבה אני ואחי(אוהד הפועל) יכולים לראות ללכת למשחק בין בית"ר להפועל(כל אחד ביציע שלו הוא), ולא לחשוש לחיים אחד של השני.לימים שבה יריבות כזו היא יריבות ספורטיבית ויפה, שמעודדת את הליגה, וכל קשר לאלימות זה קשר מילולי בלבד.
נהנתי לקרוא את הטור שלך.
תודה.
אתה
השבמחקנורא
אבל
נורא
אבל באמת
נורא
דרמטי
תרגיע קצת גבר.
לכל אדם בעולם יש נקודת שבירה. אם תלחץ אותו מספיק, גם הפציפיסט הכי גדול בעולם, בסופו של דבר יחליט "עד כאן" ויפעל באלימות.
השבמחקהרשה לי להפריד בין הנור שנורה לעבר שער 11, שכנראה יש הסכמה גורפת שהיה מסוכן ומטומטם להחריד, לבין זריקת החפצים.
מה שראית וחווית אתמול, הוא נקודת השבירה של הקהל. הוא הרגע בו הקהל של הפועל, שלא נוהג לפעול באלימות פיזית ואף מתנגד לך בכל תוקף, החליט שלא עוד. אחרי שדרכו עלינו במשך כל כך הרבה זמן, אחרי שטביב רמס את הקבוצה והקהל בכל דרך אפשרית, אחרי שלכלכו עלינו בכל גוף תקשורת, אחרי ששמרנו על מחאה לא אלימה, ואחרי כל פעם שדפקו אותנו פשוט לא היה מי שיעמוד שם וייצג אותנו - כי הרי מה אכפת לטביב מהקבוצה באמת - הקהל נשבר. והחליט שלא עוד. הקהל הראה את מלחמתו. הוא מחא כפיים לשחקנים, על אף ההפסד בדרבי אחרי 4 שנים ללא הפסד, ופנה למלחמה שלו. נגד השופט. נגד המשטרה. נגד טביב. נגד כל מי שבא לדרוך עלינו, על הפועל.
כי בסופו של דבר, כשמישהו פוגע ביקר לך, אתה תגן עליו. גם אם זה אומר לפעול באלימות.
לא זרקנו חפצים כי היינו מתוסכלים מההפסד, לא התגודדנו בכנופיות ותקפנו ילדים לובשי צהוב, לא שרפנו יציעים, לא חיפשנו את ראשו של אף אחד. הראינו להם שמי שבא להשתין עלינו, למכור אותנו ולעשוק אותנו - אנחנו משיבים מלחמה. כי אנחנו הפועל.
חיים.
השבמחקשוב גרמת לי לבכות.
ולא כי אני אוהדת כזאת שרופה- אלא כי גם הילדים שלי שרו לפני כל שיר את "מי שלא קופץ צהוב" (תפתח ביוטיוב...) וגם אותם האבא האדום שלהם לקח למגרש בפעם הראשונה בהתרגשות של יצירת דור חדש, בציפיה, בהתלהבות והם חזרו מהופנטים. וגם אני חשבתי רק על זה ביום שבת- איזה מזל שהילדים שלי לא היו שם.
אני שולחת את הפוסט לכל אוהדי הפועל האהובים שלי ומקווה שאחד מהם יפרסם אותו בפורום שלכם של אוהדי הפועל ומביעה בקשה- בשם האמהות שרוצות להמשיך ולאפשר לאבות השרופים להעמיד דור חדש של אדומים- מה עושים? איך מחזירים את האוירה הנכונה? איך חוזרים לדמותנו הטבעית והספורטיבית? איך הספורט חוזר לייצג את אחוות העמים, את החברות והשמחה?
ומקווה שתחשבו על זה... הלוואי ומדובר רק ב"קומץ"...