כנס התקווה להצלת התקשורת

זו התחושה הזאת.


היא נורא מוזרה.


זר לא יבין זאת.


תכל'ס, אם לומר בכנות - אני לא בטוח שאני מבין זאת.


בשבועיים ויומיים הצלחנו לעשות דבר שאף אחד לא האמין שנצליח לעשות. הצלחנו לעשות משהו שרק חלמנו עליו, אבל זה היה מהחלומות האלה שאתה לא מספר עליהם לאחרים מחשש שיסתכלו עליך כאילו אתה לא שפוי. כאילו אתה חי באיזו בועה משל עצמך, מנותק מהמציאות.


עד לפני שבועיים ויומיים, כל מי שאינו עיתונאי היה בטוח שעיתונאים חיים טוב. שכל מי שהשם שלו מתפרסם על כתבה בעיתון או ששומעים את קולו ברדיו או רואים את פניו בטלוויזיה, נמצא בדרך לבוננזה כלכלית. הרי הוא בטלוויזיה. הרי היא כותבת בעיתון. הרי שמעתי אותם הבוקר בדרך לעבודה.


אני בספק אם יש מישהו שידע איזו תעשייה מנצלת היא תעשיית החדשות בישראל. למעשה, אני בטוח שאין אף אחד שלא היה חלק ממנה שידע על כך. הסיבה היא טכנית להכעיס: התקשורת הישראלית מדווחת על עוולות שמתרחשות בכל מקום במדינה. היא מדווחת על פועלים יגעי כפיים שלא מקבלים משכורת, על מחאה חברתית, על קריסת ענפים כלכליים - על הכל.


חוץ מאשר על עצמה.


ככה זה. אף אחד לא רואה את הגיבנת שלו.


וצרכן התקשורת הממוצע, כל אחד ואחת מאיתנו, יודע שטאלנטים מרוויחים תועפות. הוא גם יודע שברוב אמצעי התקשורת יש פרסומות של הגופים החזקים במשק שמשלמים לא מעט כדי לקבל עמוד בעיתון או 30 שניות במבזק הפרסומות הבא ברדיו או בטלוויזיה. הוא מניח שהכסף הזה בטח מעשיר את קופת יצרני החדשות שלו, ושבטח הם - אלה שטוענים שהם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, והרשות הרביעית וכל זה - בטח הם מתייחסים כמו שצריך לעובדים. רוצים אינדיקציה לזה שכולם חושבים כך? כל שנה רף הכניסה לפקולטות השונות לתקשורת במוסדות להשכלה גבוהה עולה. כולם רוצים להיות עיתונאים. טאלנטים. 


כולם רוצים את הבוננזה.


והצרכן הממוצע לא יודע שמאחורי הכתב שמבליח לו בשעה 20:07 בשידור חי ממקום שקר כלשהו עומדים גם צלם, ומקליט, ומפיק ניידת, ומפעיל ניידת. ושהם מעבירים את השידור לטכנאי ב- MCR שמעביר אותו לקונטרול. ובקונטרול הבמאי שואל את עוזרת הבמאי כמה זמן לאייטם הבא, וה-CG מכין את הסופר (הכתובית) עם הקרדיט לכתב כדי שהעורך והמפיק שיושבים מאחוריו לא יצרחו "איפה הסופר?!", ונתב התמונה מוודא שהכתב ייכנס לשידור בדיוק ברגע הנכון, והסאונדמן מבקש מהכתב לספור עד 10 כדי לוודא שהלוולים מדויקים. הוא גם לא יודע, צרכן התקשורת הממוצע שמחוץ לקונטרול יושב עורך משנה שבודק מה משדרים המתחרים, ויש עורכי וידאו שעדיין עורכים את החומרים למהדורת הלילה שתתחיל בעוד כמה שעות, ומפיקי שידור שרצים בין חדרי העריכה, והתחקירניות של תוכנית הבוקר שיישארו בדסק הרבה אחרי שכולם כבר יילכו.


התוכנית שלהן מתחילה ברבע לשבע, ואין טעם שייסעו הביתה לשעתיים-שלוש של שינה.


ומה שתיארתי עכשיו הן רק 2 דקות של שידור חי. ולא ציינתי את המאפרת של המגיש, ואת זו שאיפרה את הכתב בשטח, ואת המפיק הראשי שיושב תמיד ומוודא שהכל עובד, ואת הקשביה שבודקת חדשות מהעולם 24/7, וכך הרשימה היא אינסופית.


מאות אנשים עובדים כל יום כדי שתקראו את העיתון שלהם. כדי שתשמעו את המבזק שלהם. כדי שתראו את המהדורה שלהם.


מאות.


ואותם מאות, ברובם, הם עובדים מנוצלים.


הם עובדים שחתומים כולם על חוזה אישי שהדבר האישי היחיד בו הוא השם ומספר תעודת הזהות של העובד - כל שאר הסעיפים הם בדיוק מה שחתמו עליו שאר העובדים בחברה. ובכל חוזה אישי כזה נקבע שניתן יהיה לפטר את העובד בתוך 30 יום, בלי הסברים. 


חודש. זה האופק התעסוקתי של העיתונאי השכיר בישראל. העיתונאי הפרילנסר, שעושה בדיוק את עבודת השכיר אחד לאחד, נהנה מאופק תעסוקתי של 24 שעות בלבד.


זוהי מציאות המקצוע שלנו. זוהי המציאות בה חיים העיתונאים שמדווחים לכם על העולם. יש חרב תמידית על צווארם. ראשם נמצא תמיד על הגיליוטינה. להוריד את הלהב או לא היא החלטה של המנהלים שלהם - ולהם אין שום זכות להתערב בהחלטה.


במידה רבה, מדובר באחת התעשיות בהן מעמדו של העובד הוא הגרוע ביותר. אחוז ניכר מהעובדים הקבועים כלל לא נהנים מיחסי עובד-מעביד, ואלו שכן מרוויחים משכורות שבדרך כלל נמוכות יותר מהשכר הממוצע במשק. פועלים שחורים שמשדרים מהדורות חדשות נוצצות מגלאם, או מייצרים עיתונים מבריקים מרוב פוטושופ.


פועלים מנוצלים.


ואז החלטנו לשנות את המציאות הזאת.


החלטנו, קבוצה קטנה של עיתונאים, שהגיע הזמן להבין שבסופו של דבר אנחנו לא שונים מכל תעשייה מנצלת אחרת, ותעשיית החדשות הישראלית היא תעשייה מנצלת - גם אם אנחנו מתים על העבודה שלנו ולא חושבים להחליף אותה בעד שום הון כי היא מרתקת. 


והקמנו איגוד. והמצאנו לו שם: ארגון העיתונאים בישראל. 


והתחלנו בקטן. חתמנו ראשונים, וביד רועדת מהתרגשות, על טופס ההצטרפות להסתדרות. המשימה הבאה הייתה לצאת מהארון ולהתחיל להחתים חברים לארגון. נשמנו עמוק ופנינו לחברים שלנו. הצענו להם להצטרף.


והם באו.


והם עדיין באים.


והגענו היום, 16 ימים מאותו יום בו חתמנו על טפסי ההצטרפות שלנו, למצב שבו מאות עיתונאים מכל כלי התקשורת מאוגדים באיגוד. מאות שכוללים בתוכם כתבים, עורכים, צלמים, מפיקים, עורכי וידאו, מגיהים, גרפיקאים, מקליטים, פרשנים, טאלנטים-מגישים, שדרים - עיתונאים!


וביום שישי הקרוב נערוך את כנס היסוד של האיגוד. אולם גדול. 


הרבה אנשים.


הרבה אנשים שבאים לשמוע ולראות אם החלום הפך באמת למציאות. לראות אם באמת יש איגוד, או אם השמועה הזאת על ארגון שידאג לזכויות של העובדים בתחום הפרוץ הזה הן לא יותר ממקסם שווא.


והם יגלו שזה אמיתי. 


הם יגלו, והם יחושו תחושה שהם לא מכירים. הם יהיו מוקפים באנשים שהם מכירים מכל מיני אייטמים או מקומות עבודה, ויהיה להם פתאום נעים בכל הגוף. והם יהיו בטוחים שזה בגלל שהם מזהים כל כך הרבה אנשים שהצטרפו לאותו איגוד שהם הצטרפו. הם יהיו בטוחים שמה שהם מרגישים, התחושה הזו של ביטחון, נובעת מההיכרות עם כולם.


אבל רק כשהם יעכלו את המשמעות של ארגון עובדים של כלל התקשורת הישראלית - כזה שיילחם עבורם ויביא את הקולגות שלהם להילחם עבורם ממש כמו שהם יעשו עבור הקולגות שלהם - הם יבינו איך הם מרגישים באמת:


הם ירגישו סולידריות. הם ירגישו אחווה.


הם ירגישו את מה שלכתוב אותו עושה לי צמרמורת ומרגש אותי עד היסוד:


הם ירגישו שהם חלק מאיגוד. שיש איגוד מקצועי אמיתי לעיתונאים!


כי זו כל הזמן התחושה הזאת.



היא נורא מוזרה.


זר לא יבין זאת.


תכל'ס, אם לומר בכנות - אני לא בטוח שאני מבין זאת.


חלמנו על איגוד - והגשמנו את החלום.


ועכשיו כבר אף אחד לא מפחד יותר שיסתכלו עליו מוזר כשהוא מדבר על יחסי עבודה בתקשורת. ואם שינינו את השיח בתחום שלנו בשבועיים והפכנו מושגים כמו שכר הוגן, ייצוג עובדים וזכויות למושגים שמדברים עליהם בפינות הקפה בכל דסק חדשות בארץ - אז כבר עשינו מהפכה.


שיגיע כבר יום שישי. שיתחיל כבר הכנס.


זה יהיה הרגע בו נהפוך מסוג של עבדים שכותבים ידיעות לעובדים בעלי מודעות. זה לא יהיה כנס החירום להצלת התקשורת - זה יהיה כנס התקווה להצלת התקשורת.


אלה ימים מרגשים. 


מטלטלים. 


אלה הימים בהם חלום הופך למציאות. הימים הכי יפים שיש.