איגוד

באחד מימי חמישי לפני תשעה חודשים נשלחתי לבאר שבע להחליף את העורך הקבוע של המהדורה שלנו שם. כשאתה מגיע כאורח לרגע לדסק אחר, אתה שואל את העורך הקבוע ואת הכתבים אילו נושאים יש להם על סדר היום.

אחת הכתבות שכולם הסכימו שחייבים לעשות באותו יום חמישי הייתה על עובדות הנקיון של אוניברסיטת בן גוריון. מסתבר שהמנקות שהרוויחו שכר זעום, עובדות קבלן כמובן, ניסו להתאגד. רצו שמישהו יגן עליהן מפני פיטורין שרירותיים, ומפני מצב בו הן עומדות לבד מול הנהלת האוניברסיטה ומול החברה הקבלנית - והרי איזה כוח יש להן, כשרובן עולות חדשות ונאלצות לעבוד בשביל גרושים גם כך, כי לא מצאו עבודה אחרת.

אגודת הסטודנטים של בן גוריון עמדה לצד המנקות, והן הצליחו להתאגד דרך ארגון כוח לעובדים. הן הצליחו לחתום על הסכם קיבוצי חדש, שמבטיח להן זכויות סוציאליות בסיסיות כמו גם סוג של ביטחון תעסוקתי שהוא מעבר ל-30 ימי התראה ללא שימוע.

האייטם הזה ניגן על כל מיתר סוציאליסטי בלב. זה סיפור קלאסי של האנשים השקופים שמבינים שיש להם כוח אם רק יעמדו אחד לצד השני. שבסוף, אם מתעקשים ומתאמצים ומגלים סולידריות אפשר לנצח את הגדולים. את הקבלן. את האוניברסיטה.

ואז הגיע זמן השידור, ומאיה המגישה הקריאה את הפתיח שכתבתי, והבמאי צעק "רול!" והכתבה התחילה לרוץ, ואחת המנקות - עם מבטא רוסי כבד ועברית רצוצה למדי - אמרה: "היינו ביחד ורק בביחד ניצחנו".

והמשפט הזה, הלא ממש נכון תחבירית, נשאר לי חקוק בזיכרון. 

הוא נשאר שם, כי ברגע שהיא אמרה את זה, פתאום קלטתי עובדה שידעתי מזמן שהיא נכונה אבל משום מה הדחקתי אותה כל הזמן לאחורי הראש - אולי כי זה לא היה נוח, ואולי כי אף פעם אין תזמון טוב, ואולי זה כי קיוויתי "שמישהו יעשה משהו" כמו שכולנו עושים כל כך הרבה פעמים:

הרי גם אני לא מאוגד. הרי גם לי, כמו לרוב האנשים במקצוע העיתונות, יש אופק תעסוקתי של 30 יום ללא שימוע. כן, בכל רגע נתון לפי החוזים האישיים שלנו, יכולים לבוא מעסיקינו ולומר לנו לא לבוא יותר לעבודה בעוד חודש. אז ברור, מגיעים פיצויים כחוק והכל, אבל איזה מין חיים אלה כשאתה יכול לתכנן את ההכנסות שלך רק חודש קדימה?

ופתאום הבנתי שהמנקה מהאוניברסיטה בבאר שבע נמצאת כעת במצב הרבה יותר טוב ממני - היא מאוגדת. היא פתחה במו"מ על הסכם קיבוצי באמצעות הנציגים שלה. היא זוכה לביטחון תעסוקתי. שקופה או לא, היא הרבה יותר נראית ממני. מהעיתונאי שמחזיק מעצמו, כמו רוב עמיתיו, כאילו הוא איזה מי יודע מה.

אני חושב שהעבודה שלי היא אחת העבודות הכי מרגשות שיש. אנחנו יודעים הכל ראשונים (כולל סודות שאסור לספר), אנחנו אלה שמתקשרים אליהם החברים כשהם רוצים לברר למה הכוונה במשהו שראו או שמעו - אנחנו סוכני המידע.

העבודה שלי היא אחת העבודות עם הכי הרבה אחריות שיש. אנחנו יושבים על הצומת הכי דרמטית שיש: אנחנו קובעים, במידה מסוימת, על מה ידברו מחר בפינת הקפה במשרד. התפקיד שלנו הוא לאפשר לצופים, מאזינים או קוראים שלנו לנהל את שגרת היומיום שלהם ואנחנו מעדכנים אותם מה קרה מעבר לשדה הראייה שלהם היום. אנחנו מספרים להם מה עשו האנשים שהם בחרו לתפקידים שונים, איך משרדי הממשלה שלהם מתפקדים, מה חדש בתרבות שהם צורכים וכמה-כמה נגמר במשחק ההוא שלא יכלו לצפות בו.

וכל הגורמים האלה (ולא ציינתי את כמות האהבה שמורעפת על כל עיתונאי מצד כל מיני יח"צנים ודוברים ושאר עסקנים ובלבד שייתן לאותו מרעיף ולו כותרת מפרגנת אחת), כולם מתלכדים לידי תחושה אחת - אופוריה. עיתונאים חיים באופוריה תמידית. מכת האדרנלין שמקבלים לפני שידור ידיעה בלעדית או לפני פרסום דרמטי היא משהו שקשה מאוד להתחרות איתו. ואנחנו בטוחים שלעולם חוסן. הרי אנחנו טובים בעבודה שלנו ואוהבים אותה והכל.

אבל אנחנו שוכחים משהו בסיסי:

אנחנו פועלים.

שכירים.

ובניגוד לרוב הפועלים (כולל המנקות ההן מהדרום), ובניגוד לרוב השכירים - לנו אין אף אחד שמגן עלינו. יש את אגודת העיתונאים, שהעובדה שאני בביזנס הזה כבר כמעט עשור ומעולם לא הציעו לי להצטרף אליה מראה משהו לגבי האפקטיביות שלה, כך שהיא לא רלבנטית. אבל חשוב מכך: אין לנו שום שוט כנגד מעסיקים שפוגעים בזכויות העובדים שלהם.

הרי לעולם לא נשבית את התקשורת. אתית אני חושב שזה מעוות להשבית את הגורם שתפקידו לאפשר לאנשים לקבל מידע שבעזרתו הם מקבלים החלטות. אי אפשר להשבית שירות כזה לציבור. מעשית, הרי אנחנו בתחרות. העורך של ידיעות אחרונות לעולם לא ייתן הוראה שלא להוריד את העיתון לדפוס בשביל להציל את עובדי חדשות ערוץ 2. הקריין מקול ישראל לא יקבל הוראה שלא להקריא את מבזק חדשות השעה ארבע, בשביל לעזור לעובדי הארץ.

זה לא יקרה - וטוב שכך.

והבעלים של גופי התקשורת יודעים את זה. הם יודעים שאתית ומעשית לא נשבות לעולם. הם גם יודעים עוד משהו: שבכל שנה מסיימים מאות אנשים מוכשרים יותר או פחות את הפקולטות לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות ובבית הספר כותרת, ומוכנים לעבוד בשביל כל סכום, נמוך ככל שיהיה, ולו רק בשביל להכניס "רגל בדלת" ולהיות בתקשורת. כולם חולמים להפוך לטאלנטים. כולם בטוחים שאם יעבדו לשנה-שנתיים בשביל גרושים, הם יגיעו בסוף לאיזו בוננזה של כסף גדול.

אני יודע - גם אני הייתי כזה. המשרה הראשונה שלי בתקשורת הייתה ככתב בחדשות 10 עם הקמתה של החברה הזאת. המשכורת שלי, כולל נסיעות וסלולרי והכל הייתה 4,500 ש"ח. ומדובר במשרה שהיא הרבה יותר ממשרה מלאה. פעם חישבתי, אחרי חודש שבו סימנתי את שעות העבודה והמנוחה שלי, שהרווחתי 12 ש"ח לשעה. לא, אין פה טעות. שניים עשר שקלים לשעת עבודה. עבודה אמיתית, לא שעות שבהן ישבתי בדסק או משהו.

בנוסף לכך, היה לי גם סעיף מפורש בחוזה שאוסר עליי להצטרף לאיגוד עובדים כלשהו. כשבאתי לחתום על החוזה, אמרתי לזו שהחתימה על החוזים שאני יודע שאסור להכניס סעיף כזה. הרי זה לא חוקי. הרי הזכות להתאגד היא זכות מעוגנת בחוק, ומניעתה היא עבירה פלילית, ולמדנו בשנה א' במשפטים שאם יש סעיף בחוזה שסותר לחלוטין את הוראות החוק - הוא מתבטל.

היא לקחה מידי את החוזה, כיווצה את גבותיה והסתכלה עליי במבט של "מה נהיה איתך, ילד? על מה אתה מדבר?" ואמרה לי: "אז אל תחתום. זכותך".

מובן שמיד חתמתי.

וכך מתנהלת תעשיית העיתונות בישראל. התחרות על כל מקום פנוי היא עצומה, אז העובדים מעדיפים לוותר על זכויות בסיסיות שמעוגנות בחוק ולוותר על שכר הוגן - רק בשביל לעבוד במקצוע הזה.

הנסיעה מבאר שבע לירושלים באותו יום חמישי בו ערכתי את מהדורת הדרום לקחה לי שעה וקצת. נסעתי באוטובוס, ובניגוד לרוב הפעמים לא נרדמתי. ההכרה בכך שאין אף אחד שיוכל להגן עליי אם אזדקק לסיוע בתור עובד לא נתנה מנוח.

כמה חודשים אחר כך פרצה המחאה החברתית הגדולה של הקיץ שהמסר שלה היה דומה - אנחנו בני אדם. יש לנו זכויות. אנחנו לא רק אמצעי ייצור. אנחנו לא רק מריונטות בידיהם של המעסיקים שכאשר נמאס להם לשחק בהן, הם יכולים פשוט לזרוק אותן לפח ולעולם לא להסתכל לאחור.

יש לנו זכויות.

ואז פגשתי עוד עיתונאים שדעתם כדעתי. ואז התחילה ההתארגנות שהשבוע יצאה מהארון. יאיר טרצ'יצקי שדוחף להקים איגוד ארצי לעיתונאים בישראל היה הדוחף העיקרי. ודרור פויר הצטרף. ועינת פישביין. ונורית קנטי שעבדתי איתה ביחד תקופה קצרה בחדשות 10. וחברים מעוד גופי תקשורת. וכולם עם אותו מסר ואותו רעיון: אנחנו עיתונאים, אנחנו מתים על העבודה שלנו - אבל אנחנו מצפים ליחס הוגן מהמעסיקים. אנחנו רוצים שגם בענף שלנו יהיו יחסי עבודה תקינים.

יש לנו זכויות!

המשבר בחדשות 10 רק חידד עוד יותר את הצורך בהקמת האיגוד. הרי הטאלנטים שמרוויחים גם כיום משכורות גבוהות ישרדו בכל מקרה אם הערוץ ייסגר. הרי אלה שהפכו לדובריה הראשיים של ההנהלה כנגד האיגוד, הם הרי ימצאו לעצמם מוקדם מאוד סידור עבודה אחר או סבב הרצאות בתשלום על ההתרסקות של החברה בה עבדו מול ועדי עובדים או יהודים עשירים מארה"ב. לאנשים האלה אין בעיה להמליץ לעובדים האחרים שלא להצטרף.


הרי אם יוקם ועד עובדים בחדשות 10 במסגרת האיגוד, העובדים האחרים עלולים - חלילה! - לבקש תוספות שכר שלא ניתנו במקום העבודה הזה כבר למעלה משנה. בהינתן שסכום הכסף שמשולם למשכורות הוא סכום קבוע (ובמקום כמו ערוץ 10 שבו אין כסף, ברור שלא ניתן להעביר עוד למשכורת), מישהו יצטרך לוותר על חלק משכרו כדי להעלות את שכרם של האנשים השקופים של התקשורת. לאלה שלא מופיעים על המסך בחוזה טאלנט. האינטרס שלהם ושל ההנהלה הוא אחד: ההנהלה לא רוצה איגוד כדי שתוכל להמשיך לעמוד מול העובדים כשהם בודדים, ולא כשיש להם כוח, והטאלנטים פשוט לא רוצים להתחלק בקופה עם כל האנשים ה"קטנים" (ויודגש מיד: ממש לא כולם. בעבר, במשברים קודמים, הטאלנטים היו הראשונים להציע להפחית משכרם למען הקולקטיב. הדור ההוא, כנראה, די נעלם).

סביר שגם להנהלה, כמו לטאלנטים שמדברים נגד האיגוד, יימצא חיש מהר סידור עבודה. הרי מדובר באנשים מנוסים שניהלו ערוץ טלוויזיה, לא בקוטלי קנים. אבל מי יידאג למפיקת השידור? מי ישמור על הזכויות של איש ה- VTR? מי ישים אוכל על השולחן של הילדים של ה- AD שמטפלת בצוותים? מי יוודא שהמקליט גומר את החודש? איפה בדיוק יעבוד הצלם המנוסה, שכבר 9 שנים קורע את התחת בשביל המערכת?

האם להנהלה או לדובריה מקרב העיתונאים הבכירים יהיה אכפת בכלל? 

לדעתי התשובה היא לא. ממש לא. כמו בכל ספינה טובעת שאין בה ארגון מסודר - זה יהיה כל איש לעצמו, כשכולם מתנגשים בכולם ומנסים להיאחז בכל דבר שיצוף כדי לזכות בעוד רגע בלי לטבוע, גם אם זה אומר להעיף מי שהיו חברים לאוניה עד לפני רגע ולשלוח אותם אל המצולות.

אז הקמנו איגוד, ופנינו מיוזמתנו לעופר עיני וביקשנו ממנו להתאגד בהסתדרות כגוף עצמאי לחלוטין. הלכנו אליו כי אם נתאגד במסגרת כוח לעובדים והמנקות מאוניברסיטת בן גוריון ישבתו כאקט של סולידריות, לאיש לא יהיה אכפת. נרצה או לא נרצה - הן עדיין שקופות מדי. אבל אם נמל התעופה בן גוריון ישבות כאקט של סולידריות עם המפעל (גוף התקשורת) שאותו אנחנו נייצג - ירעדו אמות הספים.

זה כוח.

וכוח (לא כוחניות - כוח) נותן זכויות.

ההנהלה של ערוץ 10 מספרת לעובדים שאם הם יתאגדו במסגרת האיגוד החדש, משקיע חדש לא יגיע והערוץ יגווע. מה הסאבטקסט של האמירה הזאת? אף אחד לא יבוא, אם הוא יידע שאתם רוצים תנאים סוציאליים בסיסיים כמו שימוע לפני פיטורין. אף אחד לא יבוא אם לא תסכימו לוותר על כל סיכוי שיש לכם לזכויות.

אני חושב שזה מחריד. לשמחתי, אני עובד היום במקום עבודה הוגן - אחד היותר הוגנים שיש בתקשורת הישראלית. אבל העובדה שדבר כזה נאמר ברי"ש גלי מזעזעת. הרי ברור שדברים דומים יאמרו בכל גוף תקשורת בו יהיה משבר.

לכן חשוב שהאיגוד הזה, איגוד העיתונאים שמאחד בתוכו את כלל העיתונאים בישראל ולא רק גוף תקשורת כזה או אחר, יגיע מהר ככל האפשר לכל עיתונאי מהביטאון של מטולה ועד המקומון של אילת. מרשות השידור, דרך חברת החדשות הישראלית, דרך חדשות 10, ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ - כל גופי התקשורת בישראל.

השבוע הזה, השבוע שבו הקמנו את ארגון העיתונאים בישראל היה קשה. הוא היה תובעני. הצלחנו כבר לצרף מאות מאמצעי תקשורת רבים. אז נכון, באיגוד הזה חברים כל המתחרים של מקום העבודה שלי, וזה קצת מוזר שאנשים מגופים שמתגוששים בזירה התקשורתית יכולים להיות סולידאריים זה לזה - אבל עובדה שזה עובד. זה עובד כי כולנו שכירים. כי יש לנו את אותן הבעיות. כי הגיע הזמן שמכל מערכת בישראל, מכל דסק ומכל קונטרול ובית דפוס תצא קריאה חד משמעית:

עיתונאי ישראל - התאחדו!