עצוב להיות שם, כשזה קורה

זה קרה לפני 9 שנים בדיוק.

הטלפון הסלולרי שלי צלצל במעונות, בזמן שהייתי עסוק בשינה עמוקה כדי לדלל את ההנגאובר של עוד מסיבת הסטודנטים-של-שלישי באומן 17. יותר מדי שוטים של טקילה שעדי והלל נתנו לנו גבו את המחיר. טקילה בחינם היא אף פעם לא טקילה איכותית, ואת התוצאות מרגישים בבוקר למחרת.

על המסך של הנוקיה הופיע UNKNOWN CALLER.

את החיווי הזה על המסך כבר ראיתי כמה פעמים בחודשיים שקדמו ליום הזה.

באוגוסט 2002, רגע אחרי הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים שהיה קומה מתחת למשרד שלי באגודת הסטודנטים, סיימתי קדנציה כסגן יושב ראש האגודה. לא היה לי מושג מה לעשות הלאה. היו לי ביד כמה אופציות ללכת להיות עוזר פרלמנטרי ואפילו להיות עוזר של שר (אחרי הכל, התא היה מפלגתי - של מפלגת העבודה, שתמיד תמיד הייתה בקואליציה), ואופציה ללכת לעבודה אחרת, ממלכתית יותר.

ויום אחד ראיתי מודעה שמבטיחה עבודה מרתקת, ובניגוד לרוב ההצעות מהסוג הזה - אפילו לא נראתה מפוקפקת. שלחתי קורות חיים בקטע של "שלח לחמך" ושכחתי מזה. כשהטלפון צלצל והבחורה בצד השני של הקו ביקשה לוודא שאני בא מחר לאוניברסיטת תל אביב למבדקים לא ידעתי על מה מדובר. "לא שלחת קורות חיים לערוץ 10?" היא שאלה. חשבתי לרגע ולא ממש זכרתי שפניתי אליהם אי פעם. ובכלל, מעולם לא ראיתי ערוץ 10 - הרי לא היו לנו כבלים במעונות.

שאלתי אותה על מה מדובר. הזכירה לי שפניתי למודעה על עבודה מרתקת. שהעבודה זה בחברת החדשות החדשה שמקימים בערוץ. וואלה, חשבתי לעצמי - נלך.

כמה חודשים קודם לכן, באפריל אותה שנה, בסמטאות של מחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן שמענו חדשות בטרנזיסטור של אילן אנקונינה. אני חושב שזה היה בערך ביום החמישי ללחימה שם, אחרי שהגדוד כבר איבד שני הרוגים וכמה פצועים ויומיים שלושה לפני שגדוד אחר בחטיבה שלנו איבד 13 חיילים בהתקלות אחת, כשהחלטתי שאני רוצה להיות עיתונאי.

הטרנזיסטור של אנקונינה השמיע את מבזק החדשות של קול ישראל שדיווח שדובר צה"ל הודיע שבמחנה הפליטים בג'נין האש הולכת ושוככת. זה היה כמה דקות אחרי שלא מעט צרורות פילחו את האוויר, ובשנייה שבה הקריינית סיימה להקריא את הטקסט נשמע פיצוץ אדיר לידנו - עוד טיל של מסוק שפגע קרוב מדי אלינו במחנה הצפוף. נדהמתי מכמות הדיסאינפורמציה שדו"צ משחררים לאוויר ושאלתי את עצמי אם זה נובע מבורות או מרצון אמיתי לשקר. כמה ימים אח"כ, כשהתקפלנו מהמחנה הארור הזה מלקקים את הפצעים, כל מה שהיה לאלוף פיקוד המרכז להגיד לגדוד שלנו בשיחה שעשה איתנו בשעה 6 בבוקר רגע לפני השחרור היה "אל תדברו עם העיתונאים".

זה היה רגע מכריע מבחינתי. רגע שבו הבנתי שהמשימה האמיתית היא לספר מה קורה בעולם לאלה שלא נמצאים שם כדי לראות זאת במו עיניהם. לא לשפץ את המציאות - פשוט לדווח אותה. להעביר את המידע. 

והנה, כמה חודשים אח"כ, בצירוף מקרים שאולי נבע מקארמה, הייתה לי הזדמנות. נסעתי למחרת הטלפון מהבחורה ההיא לאוניברסיטת ת"א. שאלון עם קרוב לאלף שאלות טריוויה. מסתבר שהייתי לא רע, כי שבוע אח"כ זומנתי לראיון. באיזה מגדל בצבע שחור-לבן בדרך השלום בגבעתיים. הנה אני, סטודנט מבולבל ששוב סובל מהנגאובר (לעזאזל, תמיד קבעו הכל ביום רביעי, רגע אחרי המסיבות באומן. אפס התחשבות!) יושב מול מישהי שנראית כמו ספרנית, איש עם זקן, יעקב אילון ועמנואל רוזן.

יעקב אילון ועמנואל רוזן. מהטלוויזיה. מולי. על באמת.

אבל בגלל שהייתי טיפה'לה שיכור מאירועי היום שלפני כן (טקילה חינם. שוב), כנראה שהייתי חביב כי זומנתי לעוד ראיון. ועוד אחד. ואז לטירונות כתבים עם יעקב אילון וטלי בן עובדיה שסיפרו עליה שערכה שנים את המהדורה של ערוץ 2 ואת ynet וכאלה. ואני בכלל לא מבין מה אני עושה שם. הרי אני לא יודע כלום על עיתונות.

ואז רם לנדס נכנס לחדר ואמר שהם החליטו לקלוט כתבים שלא באו מהשטאנץ הגל"צניקי. שתקום חברת חדשות חדשה שתיתן פייט לערוץ 2. שמהחדר הזה ומהבניין הזה, המגדל בגבעתיים, תצא הבשורה.

ולימדו אותנו לערוך כתבות. למדנו מה זה סינק, ומה זה סאונד אפ, ואיך עושים את הצעד התימני כשמראיינים, ולימדו אותנו לתמצת את תפישת עולמו של אדם ל- 12 שניות, וסיפור שלם לדקה וארבעים שניות.

לימדו אותנו עיתונות טלוויזיה.

ומדי כתבה שערכנו עוד ועוד חברים מהטירונות הזאת נפרדו מאיתנו עד שנשארנו תשעה.

ובאותו יום בדצמבר 2002, כשהנוקיה צלצל במעונות והראה UNKNOWN CALLER, על הקו היה מישהו בשם שילה דה-בר שהציג את עצמו כמזכיר המערכת, כשהוא נשמע די משועשע מההגדרה. מזל טוב, הוא אמר. התקבלת לעבודה בחברת החדשות החדשה של ערוץ 10. אתה תהיה כתב בדסק הפוליטי, אחראי על סיקור החרדים והמפלגות החרדיות, הוא סיפר לי. תעבוד עם ציפי ברנד, כתבת המפלגות. המשכורת לא משהו, 4500 ש"ח, אבל לאט לאט נעלה לך אם נחליט שאתה טוב.

אחרי ההתרגשות מזה שהתקבלתי, פתאום חשבתי על זה. לעזאזל - 4500 שקל זה כלום. זה לא כסף. אבל החלטתי ללכת על זה - כשדבר שלא העלית על דעתך כיותר ממשאלת לב רק חצי שנה קודם לכן פתאום הופך למציאות, כסף הוא לא שיקול.

ושילה הזמין אותי לשיחת היכרות של כל הכתבים ביום שישי של אותו שבוע. בעשר בבוקר, במגדל ההוא בגבעתיים. בקומה ה- 15. תגיד שם שבאת לשיחה עם הכתבים, הוא אמר לי.

בבוקר יום שישי קמתי בשעה 09:35, בבית של ההורים במודיעין. 25 דקות לפני שאני אמור לפגוש את הבוסים שלי, הקולגות שלי, ומקום העבודה החדש שלי.


וגם 33 ק"מ משם.

צחצוח השיניים הסתכם ב"ויש" קצר מול הכיור. התלבשתי תוך כדי ירידה לאוטו. נסעתי כמו מטורף. הגעתי לבית הוורד, המגדל בגבעתיים בסביבות 10:15. לחפש חניה לקח עוד 5 דקות. המעלית עיכבה אותי עוד 5 דקות. ובשעה 10:25, התייצבתי מול חדר הישיבות של ערוץ 10, כשהדלת סגורה. החלטתי שזה הזמן לשחק אותה מלא ביטחון עצמי. פתחתי את הדלת, נכנסתי בנון שאלנט, והתיישבתי בכסא הפנוי הראשון שראיתי, תוך שאני מסנן "סליחה שהתעכבתי", מקווה שאף אחד לא שומע את הלב שלי דופק כאילו הוא התוף הענק של תזמורת סימפונית, ובמהירות שמאיימת לגרום לו להתפקע.

רם לנדס, המנכ"ל, דיבר ונתן לשילה דה בר (שהיה ראש המערכת, והופתעתי לגלות שהוא לא המזכיר, אחרי הכל) להציג את הנוכחים. הוא הציג את אלון בן דוד, גיל תמרי ודוד ויצטום שהכרתי מהמסך. ואת עמנואל רוזן, ואת יעקב אילון ואת מיקי חיימוביץ שבדיוק חתמה על החוזה שלה בחברה. ואת גיא סודרי, עורך המשנה, הכרתי מהתיכון (היה איתי בשכבה, אחרי הכל), ואת השמות של חיליק שריר, ולינוי בר גפן ואסף זוהר הכרתי מהרדיו. והיו עוד כתבים מהפרינט, כמו שרון גל שיהיה הכתב בחיפה ועוד אחרים. ואז הציגו אותנו, את טעוני הטיפוח - אלה שבאו מהקורס. אותי, ואת אמילי עמרוסי, ואת הדי גור ונתי יפת. ואת טלי בן עובדיה שהייתה "מפקדת הקורס" שלנו ותהיה העורכת הראשית, ואת רותם שדות.

והסוג-של-ניים-דרופינג הזה הטיל עליי מורא, אבל לא בקטע רע אלא בקטע של כבוד. הבנתי שאני זוכה לצעוד בין ענקים. שאעבוד עם האנשים הכי מוכשרים שיש בישראל.

הבנתי שזכיתי.

הסיסמה שנתנו למהדורה: "להיות שם כשזה קורה", התאימה לי בדיוק.

וכשחתמתי על החוזה שלי ביום תחילת העבודה הרשמי של החברה (1.1.2003) עוד לא היה אולפן אפילו. עבדו עליו יומם ולילה עד יום לפני השידור החי הראשון. ועשינו כל יום מהדורות "בכאילו" כדי לבדוק שהמערכת עובדת ומוכנה לשידור - שכתבות מצטלמות, נערכות ומספיקות להגיע לשידור הוירטואלי.

והן מעולם לא הגיעו.

למעשה, אם אני זוכר נכון - כל הטסטים האלה היו כשלונות מהדהדים.

ואז הגיע השידור הראשון. התכנסנו בדסק שמאחורי יעקב אילון לצפות בשידור הראשון. מיקי עדיין הייתה בהקפאה בגלל הזמן הקצר שעבר מאז שסיימה את העבודה בערוץ 2. אסור היה לה לקריין, אז היא התיישבה על הכסא האדום שמאחורי יעקב כשהגב שלה מופנה למצלמה, כדי שבכל זאת תהיה בשידור הראשון, אבל רק יודעי ח"ן יידעו מזה. סוג של עקיצה.

והכתבות הגיעו בזמן. ולא היה "בלאק" באוויר. והייתה מהדורה טובה, שדיברה על הבחירות שיהיו יומיים אחרי כן. ואחר כך נפתחו השמפניות, ויוסי מימן בא לברך. וטלי, העורכת, בכתה מהתרגשות.

ויצאנו לדרך.

ואחרי יומיים הייתי במטה הליכוד כשתוצאות הבחירות זרמו פנימה. ידעתי עשרים דקות לפני עמישראל שהליכוד זכה בכמעט 40 מנדטים. פתאום הייתי בעמדה שבה אתה יודע הכל ראשון. שבה אתה מספר לאחרים מה קרה, במקום להיות תלוי בדיווחים של אחרים. 

הגשמתי תוך פחות מעשרה חודשים את מה שבער בי אז, בסימטאות של מחנה הפליטים ג'נין.

חודשיים אח"כ כבר הייתי הכתב הזמני בכנסת כי לשירה פליקס נמאס מהבניין ברחוב רוטשילד בירושלים. את התפקיד הזמני הזה עשיתי ארבע שנים. הספקתי לעשות עם חדשות 10 מלחמה אחת, שגם התחילה במשמרת שלי במילואים (לבנון השנייה), שתי התמוטטויות של ראש ממשלה שלקה בשבץ מוחי, שתי מערכות בחירות (2003 ו- 2006), התנתקות אחת מעזה ואינספור פיגועים, שידורים פוליטיים ואירועים חדשותיים.

עבדתי 8 ימים בשבוע, 366 ימים בשנה, 53 שבועות בשנה, ונהניתי מכל רגע כמעט (ואפילו המשכורת הפכה ללא רעה!). ולמרות שחרב הסגירה עמדה מעל הראש כל הזמן לא הורדנו את הראש. נלחמנו באימפריה של ערוץ 2 בעוז. החוק היה שתמיד נהיה ראשונים באייטם, ותמיד נלך אחרונים. ולאט לאט התבססנו והפכנו להיות מוכרים. אם בתחילת הדרך אף אחד בכלל לא ידע שיש ערוץ 10, כשעזבתי בשנת 2007 כבר היינו חברת החדשות היותר טובה (גם אם לא יותר נצפית) וזכינו שנה אחר שנה בכל פרס אפשרי.

אני לא בחדשות 10 כבר ארבע שנים וחצי. מאז הספקתי לא מעט, אבל עדיין - כשאני עובר ליד דסק ירושלים שבו ביליתי את רוב התקופה שלי שם (היום אני עובד שתי קומות מעליו), או כשאני נוסע בכביש 1 מירושלים לתל אביב ורואה את המגדל השחור-לבן שעומד לו בדד בגבעתיים, את בית הוורד, אני מחייך.

כי ככה זה כשאתה רואה מקום שהיה הבית הראשון שלך. כשאתה רואה את המקום שנתן לך את הצ'אנס הראשון שלך. את המקום שלימד אותך כל מה שאתה יודע על המקצוע שאתה כל כך אוהב.

ועכשיו הבית הזה עומד בפני סגירה. ואני חושב על החברים משם שלא ימצאו עבודה - ה"לא טאלנטים" מהארכיון, ומעריכת הוידאו, וצוותי הצילום, וההפקה והקונטרול - ועצוב לי בשבילם.

ועצוב לי בשבילנו, הישראלים, שהבחירה שלנו תצטמצם לקבלת המידע שלנו מכלי תקשורת שהוא שופר של הממשלה, תהא אשר תהא, או מבעלי הון שהם מונופול בתחום המדיה האלקטרונית.

ועצוב לי אישית, כי יהרסו את הבית שבו "גדלתי". כי למרות שהיו לא מעט רגעים קשים, ועצבים, והרי בסופו של דבר עזבתי כי רציתי לעזוב מה שאומר שלא היה לי מושלם שם - למרות הכל, זה יישאר הבית. המקום הראשון שעבדתי בו.

עצוב לי נורא שסוגרים.

נורא נורא עצוב להיות שם, כשזה קורה.

לא לבד

את מ' ו-ט' (אותיות בדיוניות לאנשים לגמרי אמיתיים) הכרתי בחודשים האחרונים.


מ' חיפשה עבודה הרבה זמן. ט' עובד בחצי משרה שעל הדרך חוסכת לו לא מעט בהוצאות הדיור. שניהם למדו, שניהם שייכים למעמד בינוני והם ילדים של המעמד הבינוני. הם נשואים. ואין להם שום דרך לגמור את החודש.


והערב ט' חזר מהעבודה מיואש, וסיפר שנשבר לו להגיד לחברים שהוא לא יכול לצאת איתם. שאין לו כסף לצאת איתם כי הוא לא גומר את החודש.


וט' מרגיש מושפל. הוא לא יודה בזה, אבל אני יודע שט' מרגיש מושפל.


אני יודע - כי אני לא שונה ממנו בהרבה.


זאת אומרת, אצלנו בבית שנינו עובדים ומרוויחים משכורת לא רעה ביחס למשק הישראלי (גבוה מהממוצע במשק) אבל עם הוצאות שכר הדירה ועם ההוצאות על הגנים ועם הדלק והסופר והחיתולים והקוטג' והמסים והמע"מ והחשמל והמים - אנחנו בקושי מצליחים לסיים את החודש על האפס במאזן שבין הכנסה להוצאה. 


וכן, כמובן שאנחנו מגדלים אוברדראפט לתפארת. זה לא קשור למאזן הזה. זה נתון קבוע.


ועכשיו, כשהגיע החורף וקר בחוץ, כבר אין הפגנות. צריך להיות מטורף בקנה מידה פלילי כדי להוציא החוצה עשרות אלפים בכפור הזה. אני, למשל, לא אוציא את שתי הבנות שלי - שהיו כמעט בכל הפגנה - לכפור הירושלמי. עם כל הכבוד לצדק החברתי - תרופות לדלקת ריאות זה יקר.


כן, גם להיות חולה עולה הון.


וכולנו, כל מאות האלפים שצעקו כל הקיץ מדם לבם וביקשו בקשה אחת - לחיות כמו בני אדם במדינה שאנחנו כל כך אוהבים - כולנו בבתים. בין ארבעת הקירות שלרוב כלל לא בבעלותנו.


חזרנו לדירה השכורה שלעולם לא יהיה לנו כסף לרכוש, או אפילו מקדמה כדי להתחיל לשקול לקחת משכנתא. חזרנו לעבודה שמשלמת מעט מדי ביחס להוצאות היומיומיות. לחשבונות הלא נגמרים, שהסעיף "סך הכל לתשלום" בתחתית שלהם הולך וגדל - למרות שהצריכה לא גדלה.


כי ככה זה כשהכל מתייקר.


חזרנו לדיכאון של לפני המאהל ברוטשילד בתל אביב. לדכדוך של לפני המאהל בגן הסוס בירושלים. לפסימיות של לפני מאהל קרית שמונה.


חזרנו ליומיום של ישראל.


וזה מדכא עד העצם. והחורף נראה אפור יותר מבשנים קודמות למרות שהוא לא גשום יותר.


אבל אז אמרתי לט' את מה שאני אומר לעצמי כל הזמן.


שאם יש דבר אחד שלמדנו מההפגנות בקיץ האחרון, אם יש לקח אחד שאנחנו חייבים לקחת איתנו לכל מקום, ולזכור בכל רגע - זה משפט קצר בן שלוש מלים:


אנחנו לא לבד.


לא, אנחנו לא כישלונות. לא, אנחנו לא דפוקים. לא, אנחנו לא אהבלים. לא, אנחנו לא לא-יוצלחים.


אנחנו אנשים שנאבקים מאבק יומיומי כשאין אף אחד בעל כוח שנלחם לטובתנו. למעשה, כל גורמי הכוח: החברות הגדולות, המפרסמים, הטייקונים והממשלה - כן, גם הממשלה - כולם פועלים נגדנו. כולם מנסים להוציא מאיתנו את המקסימום מבלי לתת לנו כלום.


אבל אנחנו לא לבד. אחד מכל חמישה ישראלים בוגרים הפגין למען צדק חברתי בהפגנה ההיא, הענקית, שאחריה התקפלו המאהלים. מאות אלפים אחרים צפו בבית והתפללו שהמחאה תצליח.


אנחנו לא לבד.


אז עכשיו מנסים לפזר לנו מסכי עשן כדי להפריד ביננו - שנריב בין שמאל לימין על חוקי ההשתקה; שנריב בין דתיים לחילונים על הדרת נשים; שנריב על בית המשפט; שנריב על כל דבר.


הם רוצים שנשכח שאנחנו חולקים את אותה הבעיה. הם רוצים שנשכח שהמצב הכלכלי הוא לא בעיה של שמאלנים או ימנים. שהוא לא בעיה של דתיים או חילוניים או אתאיסטים או חרדים. הם רוצים שנפסיק לדבר על כסף. שנתבייש להגיד שאין לנו, ושנרגיש מושפלים לדרוש שיהיה. הם רוצים להחזיר אותנו לימים של לפני יולי 2011.


הם רוצים שנשכח שאנחנו לא לבד.


ואנחנו לא לבד.


וצריך להחזיק מעמד. להחזיק את הראש מעל המים לעוד כמה חודשים. כשייגמר החורף האפור הזה, יבוא לנו אביב - וכשהוא יבוא, נצא שוב לרחוב. נצא שוב ונזכיר לעצמנו, ולבנות שלי, ול-מ' ול-ט' שאנחנו לא לבד.


שאנחנו רוצים לחיות פה כמו בני אדם.


שהעם דורש צדק חברתי.


וגם נקבל אותו.

חוק השיתוק

הפוסט הזה יוצא דופן כי הוא לא לבד. הוא חלק מאירוע. אתר סלונה מקדיש את דף הבית שלו היום לחוק ההשתקה תחת הכותרת: "מחאת הבלוגרים - אומרים לא לחוק ההשתקה".


אני מודה: כשריקי מסלונה פנתה אליי ושאלה אותי אם ארצה ליטול חלק ביוזמה לפרסם בכמה בלוגים הסבר למה חוק ההשתקה של יריב לוין ומאיר שטרית רע לישראל קצת הופתעתי.


אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ירד אצלי האסימון והבנתי שרבים בארץ פשוט לא מבינים מה הבעיה. שהתזה של לוין ושטרית ולפיה "רק מדובר בהגדלת הקנס" תפסה אחיזה בציבור.


אז זהו. שממש לא מדובר רק בהגדלת הקנס.


בואו נתחיל מהחוק עצמו (אתם מוזמנים לפתוח אותו בחלון חדש כשתלחצו על הלינק הזה). הטקסט שנפתח לפניכם הוא הצעת החוק הרשמית של יריב לוין, מאיר שטרית, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון. חמישה ח"כים שלא סתם התאגדו כדי לייצר את החוק הזה - מדובר בחמישה ח"כים שממש לא אהבו כותרות לגביהם בשנים האחרונות (ורבים זוכרים בוודאי שישראל חסון, איש קדימה, הוא יוזם חוק הטוקבקים המופרך) ולכן החליטו להצר את צעדיה של התקשורת.


איש מהם לא הגיש תביעת דיבה על דברים שפורסמו אודותיהם מה שאומר שככלל, הם סבורים שלא היה להם קייס מספיק כדי לתבוע. או במילים אחרות: מה שפורסם לגביהם היה נכון, אבל עצבן אותם נורא שזה מתפרסם.


כן, הם כועסים נורא - אז הם החליטו להתנקם. הבעיה המרכזית אינה נעוצה בעצם הגדלת הקנס (למרות שמדובר בעניין בעייתי בפני עצמו, ועוד רגע ניגע בכך) אלא במוטיבציה של החוק. בסיבה לחקיקתו: בנקמה. ברצון להשתיק את הביקורת.


איך יודעים שהם רוצים להתנקם? אין פשוט מזה. 


הביטו בדברי ההסבר לחוק. דברי ההסבר הם מה שכותבים הח"כים כדי לשכנע בנחיצות הצעת החוק שלהם. שימו לב לציטוט הבא: "נוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, ולשם הרתעה (הדגשה שלי - ח.ה.ז), מוצע בזה להגדיל את הסכומים".


את מי רוצים חברי הכנסת להרתיע?


הרי עוד מימי מערכון "השופט בן זונה" של הגשש החיוור אפילו ילדים יודעים שאסור לקלל. שזו עוולה אזרחית. האדם הסביר - מר ישראל ישראלי - יודע שאם יחלק פלאייר בתיבות בבניין מגוריו ויכתוב בו שיושב ראש ועד הבית הוא זה שגונב את זוגות האופניים מהמקלטים בשכונה, יוכל יו"ר הוועד לתבוע אותו בתביעת דיבה ולקבל ממנו 50,000 שקלים עוד לפני הוכחת נזק.


האדם הסביר, הישראלי הממוצע - מורתע היטב גם כרגע. חמישים אלף ש"ח הם קנס כבד שרובנו לא יכולים לעמוד בו, מה גם שרוב האנשים הם נורמטיביים להפליא ואינם נוטים להוציא דיבה על אנשים אחרים.


ככה זה כבר 63 שנים.


אז את מי ביקשו חברי הכנסת, וראש הממשלה שתמך בהם (שגם הוא ורעייתו שבעי פרסום שלילי אותו אינם יכולים להכחיש אבל נורא מעצבן להם ת'עין) להרתיע? את ידיהם של מי ניסו לרפות כך שלא יגרום את הנזק הגלום בפרסום לשון הרע? 


את ידיה של התקשורת כמובן.


הבנתם את הדינמיקה?


בהיעדר אופוזיציה אפקטיבית (אדגיש שוב ששניים ממציעי החוק הזה - שטרית וחסון - הם חברי מפלגת האופוזיציה הראשית, ורבים מחבריה של המפלגה נטולת המצע הזאת הצביעו בעד חוק ההשתקה בקריאה ראשונה), האמצעי היחיד לבקרה ציבורית על התנהלותה של הממשלה, של 39 שריה וסגני שריה ושל הקואליציה היא התקשורת שמדווחת על מעשיהם של נבחרי הציבור.


הם לא אוהבים את זה, אז הם מחוקקים חוקים שנועדו לגרום לעורך לחשוב תשע פעמים לפני שהוא מפרסם ידיעות ששמות מי מנבחרי הציבור באור שלילי, במקום חמש הפעמים אותן הוא חושב כיום (מניסיון). התחקיר של גידי וייץ בהארץ אותו פרסם לפני כמה שבועות, ולפיו יריב לוין - אחד מיוזמי החוק - היה האיש של דודי אפל בניסיונות למשוך בחוטי הוועדה למינוי שופטים, תחקיר שיריב לוין לא תבע דיבה בגללו, ספק אם היה בא לעולם בחוק החדש: הרי איזה עורך יהיה מטורף מספיק לחשוף את המערכת, את עצמו ואת הכתב (מותר לתבוע את שלושת הגורמים האלה בתביעת דיבה נגד כלי תקשורת) לתביעה של 300,000 ש"ח אם מדובר בסיפור שקטן יותר מווטרגייט?!


איך הציבור יידע את כל הפוילע שטיקים של השרים, את הקומבינות מתחת לשולחן, את עסקאות המכר בסגנון בר און-חברון אם עורכים וכתבים יירתעו מקנס ויעדיפו לגנוז סיפור ש"רק" 99% ממנו ממוסמך, ולא 100%? 


הוא לא יידע.


וזו מטרתם של יוזמי החוק. שתראו רק מה שקורה במליאה, ותדעו רק מה שמופיע בהודעות לעיתונות או בדף המסרים של המפלגה הפלונית שתהיה בשלטון בכל רגע נתון.


ויש עוד חלק אחד לחוק הזה, שכולם משום מה שוכחים: פרק התגובה.


עיתונאים מחויבים גם כיום, לפי כל כללי האתיקה, לאפשר למי שמתפרסמים דברים לגביהם - להגיב. ככלל, לו הייתי רואה ידיעה שמגדירה עצמה כתחקיר ומגיעה ללא תגובה (כמו כל אתרי הזבל המתחזים לאתרי חדשות ונועדו להציג אתוס פוליטי מסוים), הייתי מתעלם ממנה אלא אם היה נאמר בפירוש שמושא התחקיר סירב להגיב. התגובה, יספר לכם כל מי שעוסק בעיתונות, היא מעין חותמת שהסיפור נכון - הלא סיפור שאינו נכון יוכחש על ידי מושא התחקיר מכל וכל ולעתים אפילו התגובה מקדמת את הסיפור כי היא שופכת עליו אור חדש ומעניין.


הנה ציטוט מהחוק החדש:



"סעיף 12א (א): פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה (הדגשה שלי, ח.ה.ז) על הפרסום בתוך זמן סביר"


בואו אגלה לכם סוד גלוי: כשאנחנו מראיינים מישהו לכתבה סטנדרטית בטלוויזיה, אנחנו נותנים לו 12 שניות לדבר. ברדיו זה טיפה'לה יותר זמן. בעיתון - אם הוא ממש חשוב - זו פסקה. זהו זה. ככה גם בתגובה לתחקיר, כאשר מובן שככל שהתחקיר עוסק בו יותר, כך גם יכול לגדול משמעותית זמן התגובה שיתאפשר לו. אז כן, בהחלט - אנחנו עורכים תגובות. לכן פעמים רבות כשהקריין או הכתב מקריאים לכם את תגובת הגורם שהגיב, תראו בגרפיקה שתופיע על המסך שלוש נקודות  - זה כדי להראות לכם ששם קטעו את המשפט המקורי.


לפי החוק החדש נצטרך לפרסם את התגובה המלאה - דהיינו, מבלי להחסיר ולו מילה אחת. עכשיו בואו נגיד שאתם עורכי דין כמו יריב לוין, למשל, ואתם רוצים למנוע מכתבה לא מחמיאה ללקוח שלכם להתפרסם. כל שנותר לכם לעשות הוא לשלוח תגובה של 40 עמודים. אף כלי תקשורת בעולם לא יפרסם אותה (לעיתון אין כל כך הרבה עמודים, לרדיו ולטלוויזיה אין מספיק זמן לשטות הזאת - בקיצור: להציף את המערכת עם התגובה), ו...הופ! זכיתם במיליון  וחצי שקלים כי כלי התקשורת לא עמד בדרישת החוק.


הדביקו לחוק הזה, במידה לא מבוטלת של צדק, את השם חוק ההשתקה. אפשר לקרוא לו גם חוק השיתוק.


יבואו עכשיו אנשים ויגידו לי - הי, זה הרי לא סביר שמישהו יעשה את זה.


ומישהו חשב אי פעם שסביר שחברי כנסת, בתמיכת הממשלה והעומד בראשה, ינסו להשתיק את התקשורת? ינסו לכבול את ידיה?


רוח רעה מאוד נושבת מכיוון הכנסת. רוח אנטי דמוקרטית. זו אותה רוח שמנסה לפגוע בבתי המשפט. לפגוע בתקשורת. לפגוע בארגוני אופוזיציה. לפגוע בכל מי ובכל מה שעלול "לסכן" את מחולליה של הרוח.


אבל אולי כדאי להזכיר ליריב לוין, מאיר שטרית ושאר מחוללי הרוח: מי שזורע את הרוח, סופו שיקצור את הסערה.


והיא בדרך. 


שלא יהיה לכם ספק בכך.


רוצים לקרוא עוד? כנסו ללינק הזה לסלונה.

שוברים שתיקה - תרתי משמע

אני לא זוכר מי היה הראשון ששם את התמונה שמשמאל הבוקר בפייסבוק. זה הקמפיין החדש של שוברים שתיקה שעונה לאיווט ליברמן, האיש שכינה את חברי הארגון הזה "סייעני טרור".


מכל ארגוני השמאל שהניאו-ימנים בכנסת שמו לעצמם למטרה להשמיד, שוברים שתיקה הוא הבעייתי ביותר להתמודדות. מדובר בארגון שאוסף עדויות של לוחמים - חיילי סדיר ומילואים מחיל הרגלים, השריון, התותחנים, ההנדסה, אלה שנושאים בנטל שנקרא "ביטחון ישראל" - ומפרסם אותן. העדויות כוללות דברים שראו ועשו במהלך שירותם בשטחים. בין השאר, הסכמתי שישתמשו בפוסט יקום מקביל שפורסם פה, כשביקשו לכלול אותו בחוברות שלהם.


הם, מה לעשות, מפרסמים את האמת כפי שהיא נראית בגובה המחסום. בין הכוונות של הנשק. את האמת של הלוחם בלי הפילטר של דובר צה"ל או של הפוליטיקאים.


גם צה"ל עצמו מתייחס ברצינות לדו"חות של שוברים שתיקה. מדובר בחיילים שרובם אינם סרבני שירות אלא בדיוק ההיפך - לו היו סרבנים, איך יכולים היו לדווח מה שראו?


אנשים כמוני. כאלה שלא מעלים על דעתם לסרב לשרת בצה"ל - יהיו משימותיו אשר יהיו ובלבד שלא יתנוסס מעליהן דגל שחור - אבל לעתים רואים דברים שלא אמורים היו לקרות, חושפים אותם לציבור והצבא מתקן את הליקויים.


הטקסט במודעה (שהוקטנה פה מטעמי מקום) ליד הכותרת "כמה מארבים כבר השכבת שאתה קורא לנו סייעני טרור" אומר: "מר ליברמן - בעדויות הלוחמים של שוברים שתיקה תמצא את מה שכנראה לא הכרת בשירותך כאפסנאי (ההדגשה במקור ח.ה.ז) : את מציאות הכיבוש שאתה והממשלה כל כך מנסים להסתיר". 


המודעה הזאת היא משהו שההזדהות שלי איתו היא מוחלטת. אנשים כמו איווט ליברמן (אפסנאי, כאמור), דני דנון (מפקד קורס הכנה לצה"ל של הסוכנות היהודית), אופיר אקוניס (כתב צבאי בעלון פיקוד המרכז), ציפי חוטובלי (שירתה שירות לאומי בסוכנות באטלנטה, ג'ורג'יה, ארצות הברית של אמריקה) הם המובילים של הגל העכור הניאו-ימני של חקיקה והתבטאויות כנגד ארגוני שמאל ובהם שוברים שתיקה. הם מכנים את שוברים שתיקה בכל קללה אפשרית תחת כל עץ רענן. הם גם אלה שהכי דוחפים ל"תגובה קשה" בכל פעם שיש אירוע ביטחוני.


הם אלה שמוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה - שלי. 


לא שלהם.


הקמפיין של שוברים שתיקה הוא בגדר מכה בבטן הרכה שלהם. הוא אומר להם את מה שאני תמיד חושב: רבאק, קודם תסכנו את עצמכם - אחר כך תשלחו אותי להסתכן.


כשהעליתי את התמונה הזאת לפייסבוק ולטוויטר נפתח דיון שבו המודעה הותקפה משני צידי הקשת הפוליטית:


ראשונים היו אלה החברים מימין שאמרו שליברמן עשה טירונות שלב ב' כי היה עולה חדש, ועל כן שירת שירות מקוצר כאפסנאי. התשובה שלי לחברים האלה הייתה פשוטה: בשירות הסדיר שירתו איתי שניים שהיו אמורים לעשות טירונות שלב ב' והתנדבו, ושירתו שירות מלא כלוחמים בצבא ההגנה לישראל.


ליברמן, זה שתמיד מנדב אנשים כמוני להפציץ את סכר אסואן, לפלוש לרצועת עזה או סתם לקפוץ לאיזו כוננות שנגרמה כי שוב איים על מדינה שכנה כדי לקבל עוד כמה קולות בקלפי - המנדב הלאומי בחר שלא להתנדב.


אבל הדיון המעניין יותר היה דווקא עם השמאל.


השמאל בישראל הוא עוף מוזר. הוא נורא רוצה לתת בראש לימין, אבל בעדינות. בנימוס. תוך שמירה על פאסון ותוך שמירה על העיקרון של יהי מחננו טהור.


דיון בסגנון הזה התקיים היום בפייסבוק ובטוויטר שלי. הטענה הייתה שהמודעה הזאת מדירה את כל מי שלא היה לוחם מהדיון הציבורי. ממתי, שאלו רבים, העובדה שמישהו שירת או לא שירת ואם שירת אז איפה שירת הופכת את האמירות שלו ללגיטימיות או לא לגיטימיות? למה, שאלו רבים מחבריי בשמאל, למה להשתמש בשירותו הצבאי של ליברמן כדי לנגח אותו? למה להיות כמוהם, כמו הימין (רחמנא ליצלן), ולהשתמש בטיעון שוביניסטי-מיליטריסטי?


קודם כל, אני רוצה להבהיר לכל מי שטענו את הטיעונים האלה ושאלו את השאלות האלה, שאני אוהב אותם ומעריץ אותם - ולא, אני לא ציני. אני אוהב אותם ומעריץ אותם כי הם מקפידים על כללי הפייר-פליי (שאיש לא מקפיד עליהם כשהדברים נאמרים עליהם), ובעיקר כי הם מקפידים על סולם הערכים שלהם. אני אוהב ומעריץ אנשים שלא מוותרים על האידיאולוגיה שלהם, גם אם איני מסכים איתה.


אבל כאן מדובר בעניין אחר.


השירות כלוחם בצה"ל הוא חוויה שמי שלא חווה אותה לא יבין אותה. אנחנו הרי מזהים האחד את השני מקילומטרים גם אם לא הכרנו קודם. אנחנו מעטים מאוד - הרבה פחות מעשרה אחוזים מכלל המשרתים בצה"ל (לפי אכ"א), והרי גם המשרתים בצה"ל הם רק אחוז מסוים מהאוכלוסיה הכללית.


יש לנו עולם חוויות אחר, עולם התייחסות אחר ותפישת עולם שונה. רק מי ששירת כלוחם והיה תחת אש יודע מה המשמעות של זה. רק הוא (או, תודה לאל שאפשר כבר לומר גם - היא) יודע מה זה להבין שיתכן ועוד רגע תגיע לחלק ההתחייבות "ואף להקריב את חיי" משבועת האמונים לצה"ל, ותצטרך להגשים את הההתחייבות הזאת.


זה לא משהו שאפשר להסביר אותו.


ואז בא איווט ליברמן, אפסנאי במיל., ואומר את המשפט הבא על שוברים שתיקה - ארגון, כאמור, שמורכב מלוחמים: "ברור שמדובר בסייעני טרור... שמטרתם להחליש את צה"ל".


סליחה?!


האנשים שמדינת ישראל שולחת לשלם בגופם, בבריאותם, בשלמות נפשם ורוחם - הם חברים בארגון של סייעני טרור שמטרתם להחליש את צה"ל?!


הם אנשים שחותרים תחת המדינה כמו שאמר מפקד קורס הסוכנות דני דנון?!


אף אחד - אף אחד! - שלא שירת כלוחם לא יודע מה עובר בראשו, בגופו ובנפשו של מי שכן שירת כלוחם. אף אחד שלא שירת כלוחם לא יודע מה זה כשריח מסוים מזכיר לך פתאום סיטואציה לא פשוטה, או כשרעש מסוים מזכיר לך משהו שרצית לשכוח או כשסצינת הפתיחה של טוראי ראיין היא דבר שאתה רואה רק כשאתה ממש חייב, כי זה יותר מסתם "תמונות קשות".


אף אחד שלא היה לוחם לא יכול לקרוא בשמות למי שהיה לוחם ומדבר על דברים שחווה במסגרת שירותו כלוחם, ממש כפי שאף אחד לא יכול לחוות דעתו על מה שעובר על קורבן פשע אלים מבלי שחווה זאת בעצמו.


זה לא שרק מי שהיה לוחם מוסמך לקבוע מה מותר ומה אסור לצה"ל ולמדינה לעשות. תודה לאל, אנחנו עדיין דמוקרטיה ואני מעדיף ראש ממשלה ושר ביטחון שאינם גנרלים על כאלה שכל חייהם הבוגרים עסקו בהעברת אוגדות ממקום למקום. אבל שלא יעז אף אחד שלא היה אחד מאיתנו, מאלה שכן מסכנים את עצמם, לקרוא לנו בשמות כמו שעשה האפסנאי הנכבד ממשרד החוץ כשמדובר בדברים שחווינו ועשינו וראינו תוך כדי אותו סיכון עצמי.


אז כן, חברים מהשמאל - אין לגיטימי יותר מלערער את הלגיטימציה של איווט ליברמן לקרוא ללוחמים סייעני טרור. זה מיליטריסטי? כן, אבל גם הצבא. זה שיח אלים? כן, אבל גם להיות לוחם זה לא בדיוק לאכול צמר גפן מתוק בלונה פארק. זה נמוך ובועט מתחת לחגורה? כן, אבל גם לקרוא ללוחמים כמו שעשה ליברמן זה מתחת לחגורה, אבל גם מעליה - זו בעיטה שגם כואבת שם למטה, אבל גם בחזה. בצד שמאל.


בלב.


מדובר באחד הקמפיינים הטובים שראיתי לאחרונה. אחד שאומר את האמת, בפשטות. באמת. 


ברוע.


כי המציאות רעה מאוד.


הקמפיין הזה הוא אולי צעד אפקטיבי ראשון מזה זמן, בדרך לשנות אותה.

עולמות מתנגשים

בסך הכל, הקווים די ברורים.


אלו שני עולמות שצריכים להתנגש. המרקסיסטים קוראים לזה תזה ואנטי תזה שצריכים ליצור סינתזה. הכימאים קוראים לזה בסיס וחומצה שיוצרים תגובה. הדתיים קוראים לזה יצר הטוב ויצר הרע.


שני עולמות.


עולם אחד הוא עולם ליברלי.  


עולם שבו יש יכולת להכיל ולאפשר ביטוי למחזיקים בדעת המיעוט מבלי לפגוע בהכרעת הרוב. עולם שבו הכל מרכינים ראשם לפני המשפט. עולם שבו שלטון החוק הוא ערך עליון כאמצעי להסדיר את היחסים בין בני האדם. עולם שלקח יותר מ-2500 שנה עד שיתפתח, מימי הפוליס באתונה ועד הדמוקרטיה המערבית בת ימינו.


העולם השני הוא עולם ניאו-שמרני.


עולם שבו הכרעת הרוב משמעותה הכל או כלום. עולם שבו המחזיקים בדעת המיעוט נדרשים ליישר קו או להפוך למדוכאים. עולם של לשלטון בחרתנו. עולם פרנואידי הבטוח כי עליו להתגונן כל הזמן מפני אלה שניצח בבחירות. עולם עתיק לאין שיעור מהפוליס האתונאי - עולם שקיים כמעט מיום שבו נוצרו שבטים ראשונים של בני אדם. עולם אלים (אלימות היא לא רק מכות, אחרי הכל) של שלטון שרואה לעצמו מטרה אחת: לשמר את עצמו.


ישראל היא נס דמוקרטי. כבר 63 שנים שהמדינה הזאת שרוב תושביה באים מארצות לא דמוקרטיות בעליל, מצליחה לעשות דבר שאינו מובן מאליו אפילו בארצות מערב אירופה: להעביר שלטון מצד פוליטי אחד לצד שני בלי נפגעים. הולכים לקלפי, מצביעים, מכבדים את הכרעת הבוחר - וזהו. בלי שדה גול יאיים להביא טנקים לפאריז.


אנחנו במצב הרבה פחות טוב מהשכנים שלנו ככל שהדברים נוגעים לכוח אדם, לעושר באוצרות טבע - לכל תחום.


אבל לישראל היה מאז ומעולם יתרון אחד ויחיד: היותה דמוקרטיה. העובדה שכל אזרח יכול להשפיע על זהותם של אלו שקובעים את עתידו היא זו שגורמת לנו להשתתף בצורה פעילה בבניית המדינה שלנו - אנחנו הולכים לצבא כי אנחנו יודעים שאנחנו אלה שמעצבים את גורלנו בקלפיות, ושעלינו לכבד את הכרעת הרוב ולצאת אפילו למלחמה שאיננו מסכימים עמה. הסוד הגלוי הזה, שאדם שמשתתף בצורה פעילה בהכרעה יהיה כנראה גם זה שיקבל אותה, הוא זה שמביא מדינות שהן דמוקרטיות מערביות לנצח תמיד - תמיד! - במלחמות חמות או קרות כנגד אומות טוטליטריות.


ועכשיו הדבר הזה שלקחנו כמובן מאליו, סל החירויות הבסיסיות שלנו, נמצא תחת מתקפה. בית המשפט שמשמש כשומר הסף של הדמוקרטיה מאוים בוועדה לבחירת שופטים בה הפוליטיקאים אומרים בפה מלא כי בכוונתם לבחור שופטים על פי אמת מידה אידיאולוגית (שלא לדבר על רעיון העוועים לבחור שופט עליון על פי מוצאו, במין גישה מתנשאת לפיה צריך "פרענק מחמד" במערכת המשפט, ולא לבחור שופט פלוני על סמך כישוריו); מהלכים אימים על התקשורת כדי לגנוז תחקירים, וכדי למנוע להתחיל בתחקירים חדשים; ניסיונות למנוע מימון מארגוני אופוזיציה שאיש לא טוען שהם עוברים על החוק רק בשל מחלוקת אידיאולוגית חריפה בינם לבין הממשלה; התעלמות מוחלטת של הממשלה מהפגנות שאחד מכל שישה ישראלים מעל גיל 18 נטל בהן חלק כדי להמשיך ולקיים סדר כלכלי שמאפיין יותר רפובליקות בננות ופחות מדינות רווחה מערביות; חוק החרם שקבע שניתן להחרים את בייגל בייגל כי הוא יקרן, אבל לא כי הוא מייצר באזור התעשייה ברקן; ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע התארגנות של ועדים כמו זה של המתמחים, שלא לדבר על מניעת התפטרות של עובדים ממקומות עבודתם תוך שימוש בבתי הדין ועוד. ועוד. ועוד.


חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק, עצמאות המשפט - כל אלה נמצאים תחת מתקפה.


הניאו-שמרנים רוצים לשנות את ישראל ולהפוך אותה לדמוקרטיה מודרכת. דמוקרטיה לפי המודל הרוסי. דמוקרטיה שבה מצביעים אחת לכמה שנים, אבל בין לבין - השליט אינו חייב דין וחשבון לאיש כמעט. אין איזונים ואין בלמים. אין שומר על השלטון.


הקווים ברורים, בסך הכל.


זה קרב בין הליברלים לניאו-שמרנים.


בין ישראל לבין ישראל היום.


הקרב הזה לא קשור לעמדות מדיניות. זה לא קשור לאיזה פתק אנחנו שמים בקלפי. זה קשור לערכים. לדמוקרטיה. לחופש הביטוי. הפסד בקרב הזה משמעותו סופה של ישראל הדמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים, והפיכתה למדינה שבה אומרים לכם מה לחשוב, מה להגיד, ובסוף - גם מה להצביע.


והניאו שמרנים בטוחים שבשבועות האחרונים הם ניצחו את הישראלים. הם מציעים עוד ועוד שוטים ועקרבים לייסר בהם את הליברלים. 


אבל הם לא מבינים דבר אחד. אפשר להשתמש בטקטיקות של הפחדה ושימוש בכוח רק עד גבול מסוים. עד הקו שבו לקורבן כבר אין מה להפסיד זולת כבלי שעבודו. בשלב הזה, שבו פגעו כבר בכל מה שיקר לו וכואב לו - הוא נלחם בחזרה. הוא מגיב. הוא מחזיר.


חברות וחברים, אנחנו ניצבים בפני רגע היסטורי. יש מאין, הצליח בנימין נתניהו דרך שיתוף הפעולה שלו עם כל היריב לוינים, ציפי חוטובליות ואיווט ליברמנים שמקיפים אותו בטבעת הדוקה, לייצר מחדש את האופוזיציה בישראל. ממצב של ריסוק מוחלט, ממצב שבו אפילו המכשירים כבר ניתקו עצמם מגופתה מרוב יאוש, היא קמה כעוף החול.


אין לה מנהיג, אבל יש לה חיילים. אין לה כיוון אבל יש לה תקווה. ובלב האפלה, פתאום אלומה של אור נכנסת לחייה, והאור דומיננטי לאין שיעור מהחושך.


המחאה החברתית שראינו כל הקיץ תתורגם להישג פוליטי. המחאה הדמוקרטית שנראה בחורף הקרוב תתורגם להישג חוקתי.


הישראלים חייבים לנצח. אין לנו ברירה - והדמוקרטיה תמיד מנצחת.


אמרתי כבר פעם: אנחנו לא רוצים מדינת ישראל היום. אנחנו רוצים בחזרה את מדינת ישראל. היום.

אבודים

את ש' לא ראיתי מאז סוף התיכון. מאז יולי 1995. היא למדה איתי בכתה בחטיבת הביניים, ואז עוד שנה בתיכון, ואז בכתה י"א וי"ב היא למדה במגמה הכימית - ואני, הנבער מדעת, הלכתי ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה.

היא לא באה לפגישת המחזור שעשינו מוקדם יותר השנה. אני יודע שדווקא איתרו אותה והזמינו אותה, אבל היא לא באה כמו רבים אחרים.

אין לי מושג מה עשתה בצבא, ואני גם ממש לא יודע מה קרה איתה אחר כך. היא אחת ממאות - אם לא יותר מכך - של אנשים שאני זוכר היטב, ועדיין מסוגל לשמוע את צליל הקול שלהם המדויק, ולזכור איך נראו בנקודות זמן ספציפיות. אנשים עם מדים. אנשים עם בגדי הספורט של התיכון. עם התלבושת האחידה של היסודי וחטיבת הביניים. עם תיק על הצד בפורום של קמפוס הר הצופים באוניברסיטה.

וחלק מהם היו חברים שלי.

ממש חברים.

כאלה שהאמנתי שנגיע לגיל הזקנה ביחד. שאכיר את הילדים שיהיו להם יום אחד, ושהם יכירו את שלי. כאלו שהייתי בטוח שהם כמו משפחה. שלא ניפרד לעולם.

כאלה שאתה חווה איתם חוויות שבאמת משפיעות עליך. זאת שהתנשקת איתה בפעם הראשונה. זה שהיה בא איתך אחרי בית ספר לכל מיני הרפתקאות טיפשיות (ניסיון לבדוק אם אפשר ללכת רק דרך הגינות והחניות במקום דרך הרחוב כשצועדים מבית הספר הביתה, למשל) ברחובות של השכונה. אלה שהיית יוצא איתם לפאב עם הכניסה-מוזלת-לחיילים כשהיית בסדיר. זו שישבה לידך בכתה וסיפרה לך את כל הסודות שלה.

האנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. האנשים שזכרת בעל פה את מספר הטלפון שלהם בעידן שבו לא היה לטלפון זיכרון ובטח שלא היה חיוג מהיר.

החברים שלך.

והם אובדים לאורך השנים.

הם אובדים לא כי רבתם, ולא כי הם לא מעניינים אותך יותר - הם אובדים כי ככה זה. כי דרכיכם נפרדות וכל אחד פונה לכיוון שלו, וכל אחד בורא לעצמו עולם משלו עם תחומי העניין שלו.

אבל מגיעות נקודות זמן בהן פתאום הם צפים באופן מפתיע בראש. אולי זה כי פגשת אותם. אולי זה כי היית בסיטואציה שהזכירה אותם. אולי זה סתם, כי התגעגעת.

זה קרה לי הבוקר באחת הצורות הכי ביזאריות שיש - הגעתי ליומולדת של הבת של חברים טובים שלנו. כשנכנסתי לאולם בו הייתה המסיבה, הבנות (ואמא שלהן האומללה נשרכת אחריהן) אצו רצו לראות את המפעילה. ניגשתי להניח את התיקים והמטריות בצד ופתאום שמעתי קול שהייתי מזהה גם עוד 20 שנה. לא, אין לה קול מיוחד. גם לא איזה פגם בדיבור. גם לא איזה טון ספציפי שמאפיין אותה.

זו הייתה ש'. לא היה לי ספק בכך גם 16 שנה מאז הפעם האחרונה שבה שמעתי את הקול הזה.

הסתובבתי, והנה היא הייתה: מפעילת הילדים. והיא מדברת עם הילדים, ואני רואה אותה בעיניים עם התחפושת אבל רואה אותה אחרת לגמרי בראש. אני נזכר בה, בכתה ז' בשיעורי אנגלית. ובכתה ט' כשכתבנו יחד את ספר המחזור. ובכתה י'. ובסיום התיכון.

ואז הם התחילו לעבור בראש. כל הפרצופים, והשמות, והקולות, והמראות של כל מי שהיו פעם חלק חשוב בחיי ועכשיו הם כבר לא. כל החברים והחברות שהייתי בטוח שיהיו שם תמיד. כל אלה שהייתי מדבר איתם כל יום, ולפעמים אפילו הרבה יותר מפעם ביום. אלה שבמקרה הטוב הם איזה פרצוף נשכח בפייסבוק, או במקרה הממש טוב - טלפון בראש השנה.

ואולי זה המחיר הכי קשה של ההתבגרות. ההבנה הזאת שאנשים יעלמו מחייך גם אם תנסה נורא חזק לשמור על קשר עם כולם. 

ההבנה שפשוט אי אפשר לשמור את כולם. אפילו לא את רובם.

שרוב האנשים שאתה פוגש הם רק אורחים לרגע, גם אם הרגע הזה נמשך כמה שנים.

וכשנגמרה ההפעלה ניגשתי לש'. היא זיהתה אותי מיד. אמרה שהיא עובדת בהייטק, ונשואה, ויש ילדים, וזו אחלה חלטורה הפעלות הילדים האלה. ושמעתי אותה אבל לא הקשבתי למלים. הקשבתי רק לקול. קול שהייתי שומע פעם בכל יום, הרבה יותר מפעם ביום. והפעם שמרתי אותו במדף ה"שמורים" של הספריה שיש במוח.

כי כשהתובנה שחלק גדול מהאנשים ילכו לאיבוד מביאה אותך להכין רשימה וירטואלית בראש. כי כל אחד מהאבודים נגע בחיים שלך, ואם אתה מאבד אותם - אתה מפחד - אתה עלול לאבד גם את אותו חלק מעצמך בו הם נגעו.

כי אתה מבין שיש מעט מאוד אנשים שבאמת יצעדו איתך יד ביד כל החיים. אתה מבין שכאשר יש לך הזדמנות לחוות לרגע פגישה עם אנשים שפעם הנחת שתמיד יהיו שם, אתה צריך לנצור כל רגע ולמצות אותו.

ספק גדול אם אראה את ש' מתישהו בעשור או שניים הקרובים. ספק גדול אם אראה מי מהחברים האלה שליוו אותי כל כך הרבה זמן.

אבל הם עדיין איתי.

כי כשאני מגיע למקומות שבהם היינו יחד - לשכונה הישנה, לאוניברסיטה או המעונות, למקומות שבהם הייתי בצבא או סתם כשאני נודד למקומות האלה בזיכרון, כשאני שם גם הם שם. פתאום הזכרונות מציפים כאילו מדובר בשיטפון באיזה ואדי במדבר - בבת אחת, בזרם ענק שסוחף איתו את כל מה שעומד בדרך. שוטף את הציניות ואת מנגנוני ההגנה ומחזיר חיים חדשים למקומות שלא ראו מים במשך חודשים ושנים. פתאום בבת אחת אתה יוצא מההוויה היומיומית של "עכשיו" וחוזר לזו של "אז". 

ואני זוכר כל פרט. וכל קול. וכל פרצוף.

ולפעמים אני שואל את עצמי אם יש לי מקום בזיכרון לכולם - כי ככל שעוברות השנים החברים והחברות שנעלמים לי הולכים ומתרבים. כל אחד שנעלם משאיר אחריו שובל של זיכרונות. של תמונות. של קולות.

ולפעמים אני שואל את עצמי אם כל האנשים האלה שנגעו בחיי גם מרגישים אותו דבר.

ואם גם הם זוכרים.

אותי.

בין אור לחושך

ב-14 בנובמבר ימלאו ארבעה חודשים ליום בו הוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב. ארבעה חודשים לאירוע האזרחי המרגש ביותר שאירע אי פעם בישראל: למחאה חברתית שאינה אלימה, אינה מפלגתית, אינה שונאת ומכוונת כל כולה לשיפור מצבם של כלל האזרחים ולא של סקטור כזה או אחר.


והייתה ההפגנה ההיא, הראשונה, בתל אביב. 30,000 איש שעמדו ודרשו צדק חברתי. ועוד מאהלים. ועוד. והפגנה של 100,000. ושל 300,000 בכל הארץ. ושל 420,000 מתוכם 60,000 בירושלים (!) - וצעקנו, ודרשנו, ומחינו. ולא קיבלנו דבר.


ואז הגיע טרכטנברג, וההצעות שלו שפותרות את כל הבעיות בעולם - חוץ מהדיור, החינוך, הבריאות והרווחה, ואפילו הקצת שהציע מתמסמס על ידי פקידי ממשלה שמקבלים הוראות מהשרים שלא להזדרז יותר מדי. וביבי נתניהו לא טרח להיפגש עם המוחים אפילו פעם אחת. 


כי לא סופרים אותנו.


וכל מה שביבי ושאר הניאו-קפיטליסטים רצו זה להגיע לרגע שבו בהתאחדות הסטודנטים כבר יחשבו על הפוטנציאל להשתלב בפריימריז של אחת המפלגות (ולשכוח שהצרות הכלכליות האמיתיות מגיעות אחרי שמסיימים את התואר, ושמה שמרגישים כסטודנטים זו בדיחה לעומת מה שעובר עליכם כהורים). כל מה שביבי ושאר הניאו-קפיטליסטים רצו זה שנוריד טיפה את הרגל מהגז. שיתחיל החורף, ואנשים יעדיפו להתכרבל עם הפוך מול הרעש הלבן בטלוויזיה מאשר לצאת שוב לרחוב ולהילחם עבור עצמם.


והם מרגישים שהם הצליחו.


אפשר לראות את זה די בקלות. הנה כמה כותרות מהשבוע האחרון: גורם ברשות השנייה מציע לזכייניות לא לסקר את המחאה, כי המחאה מבריחה מפרסמים - ואז לא יהיה להן כסף לייצר עוד כוכב נולד או הישרדות; ביבי ואריאל אטיאס סוגרים דיל ולפיו גם מעט הדירות של "מחיר למשתכן" שכבר יוצאות למכירה, ילכו לחרדים ולא למעמד הביניים; כולם מדברים על איראן בזמן שמחירי הדלק והחשמל מזנקים (ומסבירים לנו שזה כי לא העלו לנו בזמן ההפגנות, אז חייבים להעלות לנו עכשיו); והנה כותרת שקראתי שעתיים לפני שהתחלתי לכתוב - קרן נויבך, אחת השדרניות שהכי זוהו עם המאבק החברתי מצאה עצמה מחוץ למבט שני, בהוראה מגבוה. חבר מהרדיו אמר לי שזה עניין של זמן עד שיוציאו אותה גם מרשת ב'. ככה זה כשמתעקשים להתעסק באייטמים שראש הממשלה ממש היה מעדיף שנשכח מהם.


עזבו את המקרר, אומרת לנו ממשלת ישראל. תחשבו על הפרסים. עזבו את האוברדרפט, אומרים השרים. תחשבו על הפלסטינים. עזבו את הצדק החברתי, אומרים לנו בקואליציה. תחשבו על המהפכה בלוב.


חברות וחברים, מאור גדול שפרץ פה בקיץ כמעט בכל בית, האור שהניס את מסך הבערות שכל כך הרבה ממשלות בנו בעמל כדי שלא נבין מה חשוב ונתעסק עם מה שהן רוצות, מהאור הזה עברנו לאפלה רבתי.


אנחנו ניצבים בפני צומת מכרעת. הצומת שתקבע האם נחזור לריב אחד עם השני כמו מטומטמים על השאלה הרת הגורל האם ההתנחלות נווה יששכראל ט' תישאר בתחומי המדינה או תעבור לפלסטינים (ולא, אין לנו הסכם איתם - אבל ממתי זה מנע ממישהו פה להתווכח?), או האם נחזור לדבר על עצמנו. על מה שמשפיע לנו על היומיום.


על כסף.


על פרנסה.


על צדק חברתי.


חברות וחברים, סליחה על הבוטות, אבל האיראנים מעניינים לי את התחת. אם לאיראן תהיה פצצה גרעינית, או אם יהיה לה "סתם" ארסנל של אינספור נשקים אחרים, או עם נעשה איתם שלום והם יעברו לצטט את הרצל, בן גוריון, כצנלסון וז'בוטינסקי - לא משנה באיזה תסריט תבחרו, זה לא יקרב אותי כהוא זה למצב שבו אני יודע ברמה גבוהה של ודאות שאתן לבנותיי לגדול ברמת חיים נאותה שאינה נופלת מרמת החיים בה אני עצמי גדלתי.


גם אם יהיה שלום חם עם מצרים, וגם אם נהפוך לצ'ילבות והשלום הקר יהיה שלום קפוא - זה לא יעלה ולא יוריד את האוברדראפט שלי.


אבל לכל ה"גם אם" האלה יש צד שני.


גם אם ינסו להעלים את הצעקה שצעקנו בארבעת החודשים האחרונים משיקולי רייטינג ומפרסמים, וגם אם יפטרו עיתונאים ש"מעזים" לגעת בנושא החברתי, וגם אם לכל המפלגות נוח יותר לריב על אויבי ישראל מאשר לדאוג לאזרחי ישראל - גם אם כל אלה יקרו, העיניים שפקחנו בקיץ לא ישכחו את מה שראו ומה שהבינו.


אנחנו כבר לא עיוורים.


הקיץ הזה ניצחנו. גם אם לא נקצור את הפירות בחורף הקרוב - ביבי והניאו קפיטליסטים יקצרו את מחיר עוולותיהם בחורף הבא, בבחירות.


העם דורש צדק חברתי - והעם גם יקבל אותו.

חמישים שקל לשנות את העולם

את רותי (שם בדוי) פגשתי בפעם הראשונה עוד לפני שהתחילה את החיים הבוגרים שלה. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער של המפלגה שמימנה את את תא הסטודנטים שלי, ובאה לעזור לנו בבחירות לאגודת הסטודנטים אי שם בתחילת המילניום.


היא נרשמה לאוניברסיטה שבה למדתי. הלכה ללמוד חינוך, בקטע ערכי. רצתה להיות מורה. לגדל את הדור הבא. בכלל, היא מהטיפוסים האלה שתמיד עשו - התנדבה בקליטת עלייה, פעלה בקהילה בחו"ל מטעם הסוכנות. הכי ישראל היפה. ישראל של פעם.


ואז היא סיימה ללמוד וגילתה שקשה למצוא משרה בהוראה שאיכשהו משלמת את החשבונות. והיא גילתה גם שלנסות ולגור בירושלים מחוץ למעונות זה כמעט בלתי אפשרי.


והכסף המעט שהיה לה הלך ונגמר.


ורותי באמת עבדה בהמון עבודות. לא התעצלה, ולא התבטלה, וחיפשה מקום. ובכל פעם שמצאה זו הייתה עבודה זמנית. לא משהו שאפשר להשתקע בו. לגדול איתו. להיבנות ממנו.


אז היא עברה לגור אצל ההורים, והצליחה לחסוך כמה גרושים כדי לשכור דירה לידם. אחרי הכל, היא כבר ממש לא ילדה, ובגילה כבר לא גרים אצל אמא. והיא פתחה לעצמה עסק עצמאי שבו היא עובדת מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי שתוכל איכשהו לממן את ההוצאות. היא לא חושבת בכלל על לקנות מוצרי "יוקרה" כמו קוטג' או גבינה צהובה. היא חיה מהיד לפה. ונלחמת כמו לביאה, ולא מוותרת על הסיכוי שלה לחיים טובים במדינה שהיא כל כך אוהבת.


ואני כותב כל הזמן על המחאה, ועל כמה חשוב להגיע להפגנות. פרסמתי פוסט על זה רק לפני שלושה ימים. והיום כתבתי בטוויטר ובפייסבוק משהו שאני לגמרי עומד מאחוריו. שבמוצאי שבת הקרובה, כשההפגנות למען הצדק החברתי יחזרו, יהיו שני סוגים של אנשים במדינה:


יהיו הציונים, הפטריוטים, האכפתיים - אלה שרוצים שתהיה לנו מדינה טובה, ויהיו אלה שיושבים בבית ולא באו להפגנה.


כי הרי ההפגנות האלה הם לא נגד ביבי, ולא בעד איזה מועמד אחר לראשות הממשלה. הן לא מפלגתיות. הן הפגנות שדורשות שיהיה פה טוב. שנוכל לחיות פה בכבוד, במדינה שאנחנו כל כך אוהבים.


כשכתבתי את זה, התגובות לא איחרו לבוא. היו אנשים בטוויטר שבאים להפגנה והתרעמו על כך שאני "מעז" לקרוא להם ציונים (כאילו ציונות זה עניין של מחנה פוליטי. לעולם לא אבין אנשים שחושבים כך), והיה אפילו פרסומאי מוכשר שאני מאוד אוהב שקרא לי דמגוג מהצד השני.


כל התגובות האלה היו די צפויות, אני חייב לומר.


כולן פרט לאחת.


הבליפ של הטלפון אותת על הודעה. זאת הייתה רותי.


יש עוד סוג של אנשים שנשארים בבית, היא כתבה לי. כאלה שלא הולכים להפגנה כי ההסעה מהעיר שלי עולה 50 שקל, ואין לי 50 שקל לשלם להסעה.


ואני התביישתי.


לא התביישתי בשבילה. ממש לא.


היא גיבורה בעיניי.


התביישתי בשבילנו. בשביל המדינה שלי. בשביל ישראל שאני כל כך אוהב שיש בה מישהי שנותנת את כל כולה ולא מצליחה לשלם על הסעה שאפשר לשלם עליה בשטר אחד, לא היקר ביותר.


ואתם יודעים מה?


כל הזמן כתבתי על הבעיות שלי. על הרצונות שלי. על למה ההפגנה הזאת חשובה לי ולמשפחה הקטנה שלי. ועכשיו אני אחשוב בעיקר עליה כשאעמוד בלילה בקור הירושלמי עם עוד אנשים יקרים שהמדינה שלהם היא משהו שהם מסכימים להילחם עליו במוצ"ש.


אני אחשוב עליה, ואני אייצג אותה, ומחר נלך לחלק פלאיירים בעיר כדי להביא עוד ועוד אנשים להפגנה הזאת.


כשלה יהיה טוב, כשהיא לא תפחד להוציא 50 שקל, אז נדע שניצחנו.


כי מגיע לה צדק. 


מגיע לה צדק חברתי. 


לה, ולכולנו.


ואנחנו נשיג את זה בשבילנו, ובשבילה - נשיג את זה כי אנחנו צודקים, וכי ידינו נקיות והלב שלנו זך. אז כן, רותי, אולי לא תבואי להפגין בגלל 50 שקל, אבל אני אביא 50 איש שיפגינו בשמך. נשבע לך.

בית

בחדר השני, מרחק שלושה מטרים וקיר ממני, ישנות שתי קטנטנות. אחת בת ארבע וקצת, השנייה בת שנתיים וקצת. מבחינתן, הן ישנות בבית שלהן. 


אבל זה לא באמת הבית שלהן. הוא לא רשום בטאבו על שם ההורים שלהן. הוא רשום על שם א', בעלת הבית שלנו. וזה גם אף פעם לא יהיה הבית של ההורים שלהן - והבית שלהן באמת - כי עם עלויות המחיה הנוכחיות ספק אם אמא ואבא שלהן יצליחו אי פעם לחסוך מספיק כסף כדי לקנות משהו שיהיה שלהן באמת. ארבעה קירות מהם לא יוכלו לפנות אותן כי בעלת הבית החליטה.


בית.


איזה דבר אלמנטרי זה בית. משהו שכל אחד מאיתנו לוקח כמובן מאליו. בית זה מבצר. זה דל"ת אמות. זה המקום הכי אינטימי שיש לבן אדם.


ולנו אין כזה. לא משהו קבוע.


במוצ"ש תהיה הפגנה, כמו ההפגנות שהיינו בהן בקיץ. הקולגות שלי בעבודה אומרים שזה לא אייטם. שזה כבר לא מעניין אף אחד. שהיה נחמד בקיץ, כשכולם נתנו "פוש" ביחד - אבל יאללה נו, לא כל כך הצליח, אז מה נעשה. וחוץ מזה, למי בכלל יש כוח להתחיל פתאום מחדש את המאבק? הרי היה טרכטנברג, וביבי אמר שיהיה בסדר.


וגם הכדורגל חזר, והזוועתונים שמשדרים בטלוויזיה בקיץ חלפו להם ואוטוטו מתחילה עונת הריאליטי מבית קשת, רשת, ערוץ 10 וכל שאר האנשים שמייצרים רעש לבן על בסיס יומיומי.


ובואו לא נשכח ששחררו את גלעד שליט, והוא כבר יצא לטיול, ועוד רגע יהיה מבזק חדשות שידווח שכן, יש לנו אישור! גלעד אכל מילקי!


הכל מעניין, בלי ציניות. הכל מוכר עיתונים ומביא מפרסמים, ובעיקר לא מעצבן את בעלי ההון ואת הממשלה וכולם מאושרים כרגע.


הכל סבבה בפלשתינה-א"י.


אז הבאטם ליין בשיחות המסדרון עם הקולגות פשוט: חלאס נו. עבר זמנה של המחאה. משעמם. אייטם הבא, בבקשה.


בחדשות שלנו יש קטע כזה שבו נותנים לאנשים מהרחוב לענות על שאלה לגבי עמדתם באיזה נושא שעל סדר היום ומשדרים את זה בתחילת המהדורה. היום יצאתי לצלם את זה עם אחד הצלמים שלנו. החלטנו לנסוע ברכבת הקלה (הנסיעה עדיין בחינם) למרכז ירושלים ולראיין שם את מר עובר וגברת שב - הישראלים הממוצעים.


השאלה שהחלטנו לעשות הייתה "האם אתה יודע שיש הפגנה במוצ"ש והאם אתה מתכוון להגיע".


חלק ידעו. חלק לא.


בכניסה לאחת החנויות ישב גבר גדול גוף, בשנות השישים לחייו. "בוא", צעק לי, "בוא תראיין אותי! אני רוצה להיות בטלוויזיה". מה אכפת לי, חשבתי לעצמי. בוא נדבר איתו.


שאלתי אותו אם הוא יודע על ההפגנה ואם הוא מתכוון להגיע. "כן," הוא אמר לי. "בטח שאני יודע שיש הפגנה. ואני לא אגיע בשום אופן. אתה יודע למה?"


נענעתי את הראש מצד לצד. לא, אני לא מבין.


"אני לא אגיע", הסביר, "כי אני ראיתי את אלה שמפגינים. הם עצלנים. בטלנים. בטלנים, אני אומר לך. אני, כשהייתי צעיר נסעתי עם תלת אופן בכל ירושלים לחלק חלבה. אתה יודע מה זה לנסוע מצאת החמה עד צאת הנשמה? ואלה שם, המפגינים רק אומרים 'תביא לי ותיתן לי'. הם עצלנים! הם לא עובדים! הם בטלנים, ולא מוכשרים, ובטח גם ההורים שלהם היו לא מוצלחים ולא השאירו לעצמם כסף כדי לעזור להם! לא מגיע להם כלום!".


אמרתי לשי, הצלם, שסיימנו את הראיון כשסיים את המשפט.


וכל משפט שהוא אמר ננעץ לי בלב כמו סכין. הנה, יושב מולי איש שקורא לי בטלן. שאומר שאני עצלן. שאומר שלא מגיע לי לתת לבנות שלי בית משלהן. בית שהוא באמת שלהן.


וידאתי עם שי שהוא הפסיק "לרוץ" עם המצלמה. 


"אני חייב להגיד לך משהו," אמרתי לו, "ותמחל לי אם אשמע לך חוצפן או כועס, בסדר?"


הוא הסתכל עליי במבט משתומם, אבל אמר לי לדבר.


סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי משני הצדדים עלו בשנות השישים מרומניה ישר למתפרה בכיתן דימונה. שסבא שלי ניצול השואה איבד את השמיעה ליד המכונות עליהן עבד. שסבתא הייתה מדדה על הרגל המרוסקת שנתנו לה הנאצים בוקר בוקר למפעל כדי להביא אוכל הביתה. שאת הסבא והסבתא שלי מהצד השני כלל לא הכרתי כי הם נפטרו עשור אחרי שעלו לארץ, ושגם הם עבדו עד הרגע האחרון. וסיפרתי לו שאבא ואמא שלי עובדים, ושאשתי עובדת, ושהנה - גם אני עובד, אחרת לא היינו נפגשים. ושהמשכורות שלנו לא רעות. ושהחל מדור הסבים שלי ואילך כולנו עשינו צבא, ועושים מילואים, ואנחנו באמת אזרחים טובים.


ושאין לי בית.


וגם לא יהיה לי, כי אין סיכוי שאוכל לחסוך כסף כדי לקנות בית אמיתי לבנות שלי.


ושאני אחד מאלה שהולכים להפגנות. הבטלנים. העצלנים. אלה שלדעתו לא מגיע להם כלום.


הוא שתק לרגע ואמר "לא לא, ברור שלא התכוונתי אליך", והושיט יד ולחץ לי את היד בחום. הוא משך אותי אליו ולחש לי באוזן: "יש לי בית רק כי אני חי מהירושה שאבא שלי, זכרו לברכה, הוריש לי".


אז למה דיברת כמו שדיברת, שאלתי אותו.


כי המחאה זה נגד ביבי, ואני בעד ביבי הוא ענה.


אז לא, הוא לא יבוא להפגנה, אבל לפחות הוא הסתכל לי בעיניים עם מבט קצת מבויש.


ואני לא רוצה שיסתכלו לי בעיניים עם מבט קצת מבויש. אני לא רוצה שידברו עליי כ"מעמד הבינוני הקורס" או "אלה שנושאים בנטל ולא מקבלים דבר".


אני רוצה שלבנות שישנות שלושה מטר וקיר ממני יהיה בית. אני רוצה להיות מסוגל לתת להן את מה שכל בן אנוש שמכבד את עצמו רוצה להעניק למשפחה שלו - ביטחון. ידיעה ודאית שתהיה קורת גג, ואוכל על השולחן.


זה הצדק החברתי. 


זה. 


לא ביבי כן או ביבי לא.


אז במוצ"ש הקרוב אני הולך להפגין שוב. אני הולך להפגין כי אני לא בטלן. כי אני לא עצלן. כי מגיע לי שיהיה לי טוב במדינה שאני כל כך אוהב.


עזבו אותי מהעם שדורש צדק חברתי.


אני דורש צדק חברתי. אני!


אז כן, מתחילים את המחאה מחדש. אני עושה את זה בשביל הבנות שלי. בשביל האישה המדהימה שחיה איתי. 


וכן, גם בשבילי.


בואו גם. אין שום דבר יותר חשוב מזה בעולם כולו. זה העתיד שלנו. זה יותר דחוף ויותר מהותי מכל דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות באותו היום.


ועכשיו אני אלך לחדר ליד, שלושה מטר וקיר ממני, ואתן נשיקה על המצח מעל שני זוגות עפעפיים סגורים ואבטיח להן לא להרפות עד שאצליח לתת להן ביטחון.


מגיע להן.