בסך הכל, הקווים די ברורים.
אלו שני עולמות שצריכים להתנגש. המרקסיסטים קוראים לזה תזה ואנטי תזה שצריכים ליצור סינתזה. הכימאים קוראים לזה בסיס וחומצה שיוצרים תגובה. הדתיים קוראים לזה יצר הטוב ויצר הרע.
שני עולמות.
עולם אחד הוא עולם ליברלי.
עולם שבו יש יכולת להכיל ולאפשר ביטוי למחזיקים בדעת המיעוט מבלי לפגוע בהכרעת הרוב. עולם שבו הכל מרכינים ראשם לפני המשפט. עולם שבו שלטון החוק הוא ערך עליון כאמצעי להסדיר את היחסים בין בני האדם. עולם שלקח יותר מ-2500 שנה עד שיתפתח, מימי הפוליס באתונה ועד הדמוקרטיה המערבית בת ימינו.
העולם השני הוא עולם ניאו-שמרני.
עולם שבו הכרעת הרוב משמעותה הכל או כלום. עולם שבו המחזיקים בדעת המיעוט נדרשים ליישר קו או להפוך למדוכאים. עולם של לשלטון בחרתנו. עולם פרנואידי הבטוח כי עליו להתגונן כל הזמן מפני אלה שניצח בבחירות. עולם עתיק לאין שיעור מהפוליס האתונאי - עולם שקיים כמעט מיום שבו נוצרו שבטים ראשונים של בני אדם. עולם אלים (אלימות היא לא רק מכות, אחרי הכל) של שלטון שרואה לעצמו מטרה אחת: לשמר את עצמו.
ישראל היא נס דמוקרטי. כבר 63 שנים שהמדינה הזאת שרוב תושביה באים מארצות לא דמוקרטיות בעליל, מצליחה לעשות דבר שאינו מובן מאליו אפילו בארצות מערב אירופה: להעביר שלטון מצד פוליטי אחד לצד שני בלי נפגעים. הולכים לקלפי, מצביעים, מכבדים את הכרעת הבוחר - וזהו. בלי שדה גול יאיים להביא טנקים לפאריז.
אנחנו במצב הרבה פחות טוב מהשכנים שלנו ככל שהדברים נוגעים לכוח אדם, לעושר באוצרות טבע - לכל תחום.
אבל לישראל היה מאז ומעולם יתרון אחד ויחיד: היותה דמוקרטיה. העובדה שכל אזרח יכול להשפיע על זהותם של אלו שקובעים את עתידו היא זו שגורמת לנו להשתתף בצורה פעילה בבניית המדינה שלנו - אנחנו הולכים לצבא כי אנחנו יודעים שאנחנו אלה שמעצבים את גורלנו בקלפיות, ושעלינו לכבד את הכרעת הרוב ולצאת אפילו למלחמה שאיננו מסכימים עמה. הסוד הגלוי הזה, שאדם שמשתתף בצורה פעילה בהכרעה יהיה כנראה גם זה שיקבל אותה, הוא זה שמביא מדינות שהן דמוקרטיות מערביות לנצח תמיד - תמיד! - במלחמות חמות או קרות כנגד אומות טוטליטריות.
ועכשיו הדבר הזה שלקחנו כמובן מאליו, סל החירויות הבסיסיות שלנו, נמצא תחת מתקפה. בית המשפט שמשמש כשומר הסף של הדמוקרטיה מאוים בוועדה לבחירת שופטים בה הפוליטיקאים אומרים בפה מלא כי בכוונתם לבחור שופטים על פי אמת מידה אידיאולוגית (שלא לדבר על רעיון העוועים לבחור שופט עליון על פי מוצאו, במין גישה מתנשאת לפיה צריך "פרענק מחמד" במערכת המשפט, ולא לבחור שופט פלוני על סמך כישוריו); מהלכים אימים על התקשורת כדי לגנוז תחקירים, וכדי למנוע להתחיל בתחקירים חדשים; ניסיונות למנוע מימון מארגוני אופוזיציה שאיש לא טוען שהם עוברים על החוק רק בשל מחלוקת אידיאולוגית חריפה בינם לבין הממשלה; התעלמות מוחלטת של הממשלה מהפגנות שאחד מכל שישה ישראלים מעל גיל 18 נטל בהן חלק כדי להמשיך ולקיים סדר כלכלי שמאפיין יותר רפובליקות בננות ופחות מדינות רווחה מערביות; חוק החרם שקבע שניתן להחרים את בייגל בייגל כי הוא יקרן, אבל לא כי הוא מייצר באזור התעשייה ברקן; ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע התארגנות של ועדים כמו זה של המתמחים, שלא לדבר על מניעת התפטרות של עובדים ממקומות עבודתם תוך שימוש בבתי הדין ועוד. ועוד. ועוד.
חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק, עצמאות המשפט - כל אלה נמצאים תחת מתקפה.
הניאו-שמרנים רוצים לשנות את ישראל ולהפוך אותה לדמוקרטיה מודרכת. דמוקרטיה לפי המודל הרוסי. דמוקרטיה שבה מצביעים אחת לכמה שנים, אבל בין לבין - השליט אינו חייב דין וחשבון לאיש כמעט. אין איזונים ואין בלמים. אין שומר על השלטון.
הקווים ברורים, בסך הכל.
זה קרב בין הליברלים לניאו-שמרנים.
בין ישראל לבין ישראל היום.
הקרב הזה לא קשור לעמדות מדיניות. זה לא קשור לאיזה פתק אנחנו שמים בקלפי. זה קשור לערכים. לדמוקרטיה. לחופש הביטוי. הפסד בקרב הזה משמעותו סופה של ישראל הדמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים, והפיכתה למדינה שבה אומרים לכם מה לחשוב, מה להגיד, ובסוף - גם מה להצביע.
והניאו שמרנים בטוחים שבשבועות האחרונים הם ניצחו את הישראלים. הם מציעים עוד ועוד שוטים ועקרבים לייסר בהם את הליברלים.
אבל הם לא מבינים דבר אחד. אפשר להשתמש בטקטיקות של הפחדה ושימוש בכוח רק עד גבול מסוים. עד הקו שבו לקורבן כבר אין מה להפסיד זולת כבלי שעבודו. בשלב הזה, שבו פגעו כבר בכל מה שיקר לו וכואב לו - הוא נלחם בחזרה. הוא מגיב. הוא מחזיר.
חברות וחברים, אנחנו ניצבים בפני רגע היסטורי. יש מאין, הצליח בנימין נתניהו דרך שיתוף הפעולה שלו עם כל היריב לוינים, ציפי חוטובליות ואיווט ליברמנים שמקיפים אותו בטבעת הדוקה, לייצר מחדש את האופוזיציה בישראל. ממצב של ריסוק מוחלט, ממצב שבו אפילו המכשירים כבר ניתקו עצמם מגופתה מרוב יאוש, היא קמה כעוף החול.
אין לה מנהיג, אבל יש לה חיילים. אין לה כיוון אבל יש לה תקווה. ובלב האפלה, פתאום אלומה של אור נכנסת לחייה, והאור דומיננטי לאין שיעור מהחושך.
המחאה החברתית שראינו כל הקיץ תתורגם להישג פוליטי. המחאה הדמוקרטית שנראה בחורף הקרוב תתורגם להישג חוקתי.
הישראלים חייבים לנצח. אין לנו ברירה - והדמוקרטיה תמיד מנצחת.
אמרתי כבר פעם: אנחנו לא רוצים מדינת ישראל היום. אנחנו רוצים בחזרה את מדינת ישראל. היום.
אלו שני עולמות שצריכים להתנגש. המרקסיסטים קוראים לזה תזה ואנטי תזה שצריכים ליצור סינתזה. הכימאים קוראים לזה בסיס וחומצה שיוצרים תגובה. הדתיים קוראים לזה יצר הטוב ויצר הרע.
שני עולמות.
עולם אחד הוא עולם ליברלי.
עולם שבו יש יכולת להכיל ולאפשר ביטוי למחזיקים בדעת המיעוט מבלי לפגוע בהכרעת הרוב. עולם שבו הכל מרכינים ראשם לפני המשפט. עולם שבו שלטון החוק הוא ערך עליון כאמצעי להסדיר את היחסים בין בני האדם. עולם שלקח יותר מ-2500 שנה עד שיתפתח, מימי הפוליס באתונה ועד הדמוקרטיה המערבית בת ימינו.
העולם השני הוא עולם ניאו-שמרני.
עולם שבו הכרעת הרוב משמעותה הכל או כלום. עולם שבו המחזיקים בדעת המיעוט נדרשים ליישר קו או להפוך למדוכאים. עולם של לשלטון בחרתנו. עולם פרנואידי הבטוח כי עליו להתגונן כל הזמן מפני אלה שניצח בבחירות. עולם עתיק לאין שיעור מהפוליס האתונאי - עולם שקיים כמעט מיום שבו נוצרו שבטים ראשונים של בני אדם. עולם אלים (אלימות היא לא רק מכות, אחרי הכל) של שלטון שרואה לעצמו מטרה אחת: לשמר את עצמו.
ישראל היא נס דמוקרטי. כבר 63 שנים שהמדינה הזאת שרוב תושביה באים מארצות לא דמוקרטיות בעליל, מצליחה לעשות דבר שאינו מובן מאליו אפילו בארצות מערב אירופה: להעביר שלטון מצד פוליטי אחד לצד שני בלי נפגעים. הולכים לקלפי, מצביעים, מכבדים את הכרעת הבוחר - וזהו. בלי שדה גול יאיים להביא טנקים לפאריז.
אנחנו במצב הרבה פחות טוב מהשכנים שלנו ככל שהדברים נוגעים לכוח אדם, לעושר באוצרות טבע - לכל תחום.
אבל לישראל היה מאז ומעולם יתרון אחד ויחיד: היותה דמוקרטיה. העובדה שכל אזרח יכול להשפיע על זהותם של אלו שקובעים את עתידו היא זו שגורמת לנו להשתתף בצורה פעילה בבניית המדינה שלנו - אנחנו הולכים לצבא כי אנחנו יודעים שאנחנו אלה שמעצבים את גורלנו בקלפיות, ושעלינו לכבד את הכרעת הרוב ולצאת אפילו למלחמה שאיננו מסכימים עמה. הסוד הגלוי הזה, שאדם שמשתתף בצורה פעילה בהכרעה יהיה כנראה גם זה שיקבל אותה, הוא זה שמביא מדינות שהן דמוקרטיות מערביות לנצח תמיד - תמיד! - במלחמות חמות או קרות כנגד אומות טוטליטריות.
ועכשיו הדבר הזה שלקחנו כמובן מאליו, סל החירויות הבסיסיות שלנו, נמצא תחת מתקפה. בית המשפט שמשמש כשומר הסף של הדמוקרטיה מאוים בוועדה לבחירת שופטים בה הפוליטיקאים אומרים בפה מלא כי בכוונתם לבחור שופטים על פי אמת מידה אידיאולוגית (שלא לדבר על רעיון העוועים לבחור שופט עליון על פי מוצאו, במין גישה מתנשאת לפיה צריך "פרענק מחמד" במערכת המשפט, ולא לבחור שופט פלוני על סמך כישוריו); מהלכים אימים על התקשורת כדי לגנוז תחקירים, וכדי למנוע להתחיל בתחקירים חדשים; ניסיונות למנוע מימון מארגוני אופוזיציה שאיש לא טוען שהם עוברים על החוק רק בשל מחלוקת אידיאולוגית חריפה בינם לבין הממשלה; התעלמות מוחלטת של הממשלה מהפגנות שאחד מכל שישה ישראלים מעל גיל 18 נטל בהן חלק כדי להמשיך ולקיים סדר כלכלי שמאפיין יותר רפובליקות בננות ופחות מדינות רווחה מערביות; חוק החרם שקבע שניתן להחרים את בייגל בייגל כי הוא יקרן, אבל לא כי הוא מייצר באזור התעשייה ברקן; ניסיונות חוזרים ונשנים למנוע התארגנות של ועדים כמו זה של המתמחים, שלא לדבר על מניעת התפטרות של עובדים ממקומות עבודתם תוך שימוש בבתי הדין ועוד. ועוד. ועוד.
חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק, עצמאות המשפט - כל אלה נמצאים תחת מתקפה.
הניאו-שמרנים רוצים לשנות את ישראל ולהפוך אותה לדמוקרטיה מודרכת. דמוקרטיה לפי המודל הרוסי. דמוקרטיה שבה מצביעים אחת לכמה שנים, אבל בין לבין - השליט אינו חייב דין וחשבון לאיש כמעט. אין איזונים ואין בלמים. אין שומר על השלטון.
הקווים ברורים, בסך הכל.
זה קרב בין הליברלים לניאו-שמרנים.
בין ישראל לבין ישראל היום.
הקרב הזה לא קשור לעמדות מדיניות. זה לא קשור לאיזה פתק אנחנו שמים בקלפי. זה קשור לערכים. לדמוקרטיה. לחופש הביטוי. הפסד בקרב הזה משמעותו סופה של ישראל הדמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים, והפיכתה למדינה שבה אומרים לכם מה לחשוב, מה להגיד, ובסוף - גם מה להצביע.
והניאו שמרנים בטוחים שבשבועות האחרונים הם ניצחו את הישראלים. הם מציעים עוד ועוד שוטים ועקרבים לייסר בהם את הליברלים.
אבל הם לא מבינים דבר אחד. אפשר להשתמש בטקטיקות של הפחדה ושימוש בכוח רק עד גבול מסוים. עד הקו שבו לקורבן כבר אין מה להפסיד זולת כבלי שעבודו. בשלב הזה, שבו פגעו כבר בכל מה שיקר לו וכואב לו - הוא נלחם בחזרה. הוא מגיב. הוא מחזיר.
חברות וחברים, אנחנו ניצבים בפני רגע היסטורי. יש מאין, הצליח בנימין נתניהו דרך שיתוף הפעולה שלו עם כל היריב לוינים, ציפי חוטובליות ואיווט ליברמנים שמקיפים אותו בטבעת הדוקה, לייצר מחדש את האופוזיציה בישראל. ממצב של ריסוק מוחלט, ממצב שבו אפילו המכשירים כבר ניתקו עצמם מגופתה מרוב יאוש, היא קמה כעוף החול.
אין לה מנהיג, אבל יש לה חיילים. אין לה כיוון אבל יש לה תקווה. ובלב האפלה, פתאום אלומה של אור נכנסת לחייה, והאור דומיננטי לאין שיעור מהחושך.
המחאה החברתית שראינו כל הקיץ תתורגם להישג פוליטי. המחאה הדמוקרטית שנראה בחורף הקרוב תתורגם להישג חוקתי.
הישראלים חייבים לנצח. אין לנו ברירה - והדמוקרטיה תמיד מנצחת.
אמרתי כבר פעם: אנחנו לא רוצים מדינת ישראל היום. אנחנו רוצים בחזרה את מדינת ישראל. היום.
דברים כדורבנות. מרטווטת ועושה שר בכל מקום. תודה.
השבמחקחוזקה של הדמוקרטיה - הוא החופש להכיל דעות שונות תחת הכרעת הרוב.
השבמחקלרוע המזל - הוכיחה ההסטוריה, כי זו גם חולשתה. כאשר הרוב, מנצל מתוך פחד, רשעות וטפשות את יכולתו, כדי לחסום כל דעה שונה.
מנצל לרעה את הדמוקרטיה - כנגדה. כנגדנו.
חובתנו, כאזרחי המדינה - להאבק על עצם קיומה של מדינת ישראל, הדמוקרטית.
אני לא בטוח שאני מסכים עם זה שדמוקרטיות תמיד מביסות משטרים טוטליטריים במלחמות. האמריקאים ידעו לספר יופי של סיפורים על וייטנאם, קמבודיה ועיראק. ישראל הדמוקרטית יצאה חבולה יופי-יופי ממלחמת יום הכיפורים (שהיא מלחמה שכל הצדדים הפסידו בה). הדמוקרטיה, כמו שידע לספר לך הנשיא המנוח הינדנבורג, לא תמיד מנצחת (לפחות, לא לפני שהאמריקאים, הבריטים והרוסים מתערבים).
השבמחק