אבודים

את ש' לא ראיתי מאז סוף התיכון. מאז יולי 1995. היא למדה איתי בכתה בחטיבת הביניים, ואז עוד שנה בתיכון, ואז בכתה י"א וי"ב היא למדה במגמה הכימית - ואני, הנבער מדעת, הלכתי ללמוד גיאוגרפיה והיסטוריה.

היא לא באה לפגישת המחזור שעשינו מוקדם יותר השנה. אני יודע שדווקא איתרו אותה והזמינו אותה, אבל היא לא באה כמו רבים אחרים.

אין לי מושג מה עשתה בצבא, ואני גם ממש לא יודע מה קרה איתה אחר כך. היא אחת ממאות - אם לא יותר מכך - של אנשים שאני זוכר היטב, ועדיין מסוגל לשמוע את צליל הקול שלהם המדויק, ולזכור איך נראו בנקודות זמן ספציפיות. אנשים עם מדים. אנשים עם בגדי הספורט של התיכון. עם התלבושת האחידה של היסודי וחטיבת הביניים. עם תיק על הצד בפורום של קמפוס הר הצופים באוניברסיטה.

וחלק מהם היו חברים שלי.

ממש חברים.

כאלה שהאמנתי שנגיע לגיל הזקנה ביחד. שאכיר את הילדים שיהיו להם יום אחד, ושהם יכירו את שלי. כאלו שהייתי בטוח שהם כמו משפחה. שלא ניפרד לעולם.

כאלה שאתה חווה איתם חוויות שבאמת משפיעות עליך. זאת שהתנשקת איתה בפעם הראשונה. זה שהיה בא איתך אחרי בית ספר לכל מיני הרפתקאות טיפשיות (ניסיון לבדוק אם אפשר ללכת רק דרך הגינות והחניות במקום דרך הרחוב כשצועדים מבית הספר הביתה, למשל) ברחובות של השכונה. אלה שהיית יוצא איתם לפאב עם הכניסה-מוזלת-לחיילים כשהיית בסדיר. זו שישבה לידך בכתה וסיפרה לך את כל הסודות שלה.

האנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. האנשים שזכרת בעל פה את מספר הטלפון שלהם בעידן שבו לא היה לטלפון זיכרון ובטח שלא היה חיוג מהיר.

החברים שלך.

והם אובדים לאורך השנים.

הם אובדים לא כי רבתם, ולא כי הם לא מעניינים אותך יותר - הם אובדים כי ככה זה. כי דרכיכם נפרדות וכל אחד פונה לכיוון שלו, וכל אחד בורא לעצמו עולם משלו עם תחומי העניין שלו.

אבל מגיעות נקודות זמן בהן פתאום הם צפים באופן מפתיע בראש. אולי זה כי פגשת אותם. אולי זה כי היית בסיטואציה שהזכירה אותם. אולי זה סתם, כי התגעגעת.

זה קרה לי הבוקר באחת הצורות הכי ביזאריות שיש - הגעתי ליומולדת של הבת של חברים טובים שלנו. כשנכנסתי לאולם בו הייתה המסיבה, הבנות (ואמא שלהן האומללה נשרכת אחריהן) אצו רצו לראות את המפעילה. ניגשתי להניח את התיקים והמטריות בצד ופתאום שמעתי קול שהייתי מזהה גם עוד 20 שנה. לא, אין לה קול מיוחד. גם לא איזה פגם בדיבור. גם לא איזה טון ספציפי שמאפיין אותה.

זו הייתה ש'. לא היה לי ספק בכך גם 16 שנה מאז הפעם האחרונה שבה שמעתי את הקול הזה.

הסתובבתי, והנה היא הייתה: מפעילת הילדים. והיא מדברת עם הילדים, ואני רואה אותה בעיניים עם התחפושת אבל רואה אותה אחרת לגמרי בראש. אני נזכר בה, בכתה ז' בשיעורי אנגלית. ובכתה ט' כשכתבנו יחד את ספר המחזור. ובכתה י'. ובסיום התיכון.

ואז הם התחילו לעבור בראש. כל הפרצופים, והשמות, והקולות, והמראות של כל מי שהיו פעם חלק חשוב בחיי ועכשיו הם כבר לא. כל החברים והחברות שהייתי בטוח שיהיו שם תמיד. כל אלה שהייתי מדבר איתם כל יום, ולפעמים אפילו הרבה יותר מפעם ביום. אלה שבמקרה הטוב הם איזה פרצוף נשכח בפייסבוק, או במקרה הממש טוב - טלפון בראש השנה.

ואולי זה המחיר הכי קשה של ההתבגרות. ההבנה הזאת שאנשים יעלמו מחייך גם אם תנסה נורא חזק לשמור על קשר עם כולם. 

ההבנה שפשוט אי אפשר לשמור את כולם. אפילו לא את רובם.

שרוב האנשים שאתה פוגש הם רק אורחים לרגע, גם אם הרגע הזה נמשך כמה שנים.

וכשנגמרה ההפעלה ניגשתי לש'. היא זיהתה אותי מיד. אמרה שהיא עובדת בהייטק, ונשואה, ויש ילדים, וזו אחלה חלטורה הפעלות הילדים האלה. ושמעתי אותה אבל לא הקשבתי למלים. הקשבתי רק לקול. קול שהייתי שומע פעם בכל יום, הרבה יותר מפעם ביום. והפעם שמרתי אותו במדף ה"שמורים" של הספריה שיש במוח.

כי כשהתובנה שחלק גדול מהאנשים ילכו לאיבוד מביאה אותך להכין רשימה וירטואלית בראש. כי כל אחד מהאבודים נגע בחיים שלך, ואם אתה מאבד אותם - אתה מפחד - אתה עלול לאבד גם את אותו חלק מעצמך בו הם נגעו.

כי אתה מבין שיש מעט מאוד אנשים שבאמת יצעדו איתך יד ביד כל החיים. אתה מבין שכאשר יש לך הזדמנות לחוות לרגע פגישה עם אנשים שפעם הנחת שתמיד יהיו שם, אתה צריך לנצור כל רגע ולמצות אותו.

ספק גדול אם אראה את ש' מתישהו בעשור או שניים הקרובים. ספק גדול אם אראה מי מהחברים האלה שליוו אותי כל כך הרבה זמן.

אבל הם עדיין איתי.

כי כשאני מגיע למקומות שבהם היינו יחד - לשכונה הישנה, לאוניברסיטה או המעונות, למקומות שבהם הייתי בצבא או סתם כשאני נודד למקומות האלה בזיכרון, כשאני שם גם הם שם. פתאום הזכרונות מציפים כאילו מדובר בשיטפון באיזה ואדי במדבר - בבת אחת, בזרם ענק שסוחף איתו את כל מה שעומד בדרך. שוטף את הציניות ואת מנגנוני ההגנה ומחזיר חיים חדשים למקומות שלא ראו מים במשך חודשים ושנים. פתאום בבת אחת אתה יוצא מההוויה היומיומית של "עכשיו" וחוזר לזו של "אז". 

ואני זוכר כל פרט. וכל קול. וכל פרצוף.

ולפעמים אני שואל את עצמי אם יש לי מקום בזיכרון לכולם - כי ככל שעוברות השנים החברים והחברות שנעלמים לי הולכים ומתרבים. כל אחד שנעלם משאיר אחריו שובל של זיכרונות. של תמונות. של קולות.

ולפעמים אני שואל את עצמי אם כל האנשים האלה שנגעו בחיי גם מרגישים אותו דבר.

ואם גם הם זוכרים.

אותי.