בין אור לחושך

ב-14 בנובמבר ימלאו ארבעה חודשים ליום בו הוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד בתל אביב. ארבעה חודשים לאירוע האזרחי המרגש ביותר שאירע אי פעם בישראל: למחאה חברתית שאינה אלימה, אינה מפלגתית, אינה שונאת ומכוונת כל כולה לשיפור מצבם של כלל האזרחים ולא של סקטור כזה או אחר.


והייתה ההפגנה ההיא, הראשונה, בתל אביב. 30,000 איש שעמדו ודרשו צדק חברתי. ועוד מאהלים. ועוד. והפגנה של 100,000. ושל 300,000 בכל הארץ. ושל 420,000 מתוכם 60,000 בירושלים (!) - וצעקנו, ודרשנו, ומחינו. ולא קיבלנו דבר.


ואז הגיע טרכטנברג, וההצעות שלו שפותרות את כל הבעיות בעולם - חוץ מהדיור, החינוך, הבריאות והרווחה, ואפילו הקצת שהציע מתמסמס על ידי פקידי ממשלה שמקבלים הוראות מהשרים שלא להזדרז יותר מדי. וביבי נתניהו לא טרח להיפגש עם המוחים אפילו פעם אחת. 


כי לא סופרים אותנו.


וכל מה שביבי ושאר הניאו-קפיטליסטים רצו זה להגיע לרגע שבו בהתאחדות הסטודנטים כבר יחשבו על הפוטנציאל להשתלב בפריימריז של אחת המפלגות (ולשכוח שהצרות הכלכליות האמיתיות מגיעות אחרי שמסיימים את התואר, ושמה שמרגישים כסטודנטים זו בדיחה לעומת מה שעובר עליכם כהורים). כל מה שביבי ושאר הניאו-קפיטליסטים רצו זה שנוריד טיפה את הרגל מהגז. שיתחיל החורף, ואנשים יעדיפו להתכרבל עם הפוך מול הרעש הלבן בטלוויזיה מאשר לצאת שוב לרחוב ולהילחם עבור עצמם.


והם מרגישים שהם הצליחו.


אפשר לראות את זה די בקלות. הנה כמה כותרות מהשבוע האחרון: גורם ברשות השנייה מציע לזכייניות לא לסקר את המחאה, כי המחאה מבריחה מפרסמים - ואז לא יהיה להן כסף לייצר עוד כוכב נולד או הישרדות; ביבי ואריאל אטיאס סוגרים דיל ולפיו גם מעט הדירות של "מחיר למשתכן" שכבר יוצאות למכירה, ילכו לחרדים ולא למעמד הביניים; כולם מדברים על איראן בזמן שמחירי הדלק והחשמל מזנקים (ומסבירים לנו שזה כי לא העלו לנו בזמן ההפגנות, אז חייבים להעלות לנו עכשיו); והנה כותרת שקראתי שעתיים לפני שהתחלתי לכתוב - קרן נויבך, אחת השדרניות שהכי זוהו עם המאבק החברתי מצאה עצמה מחוץ למבט שני, בהוראה מגבוה. חבר מהרדיו אמר לי שזה עניין של זמן עד שיוציאו אותה גם מרשת ב'. ככה זה כשמתעקשים להתעסק באייטמים שראש הממשלה ממש היה מעדיף שנשכח מהם.


עזבו את המקרר, אומרת לנו ממשלת ישראל. תחשבו על הפרסים. עזבו את האוברדרפט, אומרים השרים. תחשבו על הפלסטינים. עזבו את הצדק החברתי, אומרים לנו בקואליציה. תחשבו על המהפכה בלוב.


חברות וחברים, מאור גדול שפרץ פה בקיץ כמעט בכל בית, האור שהניס את מסך הבערות שכל כך הרבה ממשלות בנו בעמל כדי שלא נבין מה חשוב ונתעסק עם מה שהן רוצות, מהאור הזה עברנו לאפלה רבתי.


אנחנו ניצבים בפני צומת מכרעת. הצומת שתקבע האם נחזור לריב אחד עם השני כמו מטומטמים על השאלה הרת הגורל האם ההתנחלות נווה יששכראל ט' תישאר בתחומי המדינה או תעבור לפלסטינים (ולא, אין לנו הסכם איתם - אבל ממתי זה מנע ממישהו פה להתווכח?), או האם נחזור לדבר על עצמנו. על מה שמשפיע לנו על היומיום.


על כסף.


על פרנסה.


על צדק חברתי.


חברות וחברים, סליחה על הבוטות, אבל האיראנים מעניינים לי את התחת. אם לאיראן תהיה פצצה גרעינית, או אם יהיה לה "סתם" ארסנל של אינספור נשקים אחרים, או עם נעשה איתם שלום והם יעברו לצטט את הרצל, בן גוריון, כצנלסון וז'בוטינסקי - לא משנה באיזה תסריט תבחרו, זה לא יקרב אותי כהוא זה למצב שבו אני יודע ברמה גבוהה של ודאות שאתן לבנותיי לגדול ברמת חיים נאותה שאינה נופלת מרמת החיים בה אני עצמי גדלתי.


גם אם יהיה שלום חם עם מצרים, וגם אם נהפוך לצ'ילבות והשלום הקר יהיה שלום קפוא - זה לא יעלה ולא יוריד את האוברדראפט שלי.


אבל לכל ה"גם אם" האלה יש צד שני.


גם אם ינסו להעלים את הצעקה שצעקנו בארבעת החודשים האחרונים משיקולי רייטינג ומפרסמים, וגם אם יפטרו עיתונאים ש"מעזים" לגעת בנושא החברתי, וגם אם לכל המפלגות נוח יותר לריב על אויבי ישראל מאשר לדאוג לאזרחי ישראל - גם אם כל אלה יקרו, העיניים שפקחנו בקיץ לא ישכחו את מה שראו ומה שהבינו.


אנחנו כבר לא עיוורים.


הקיץ הזה ניצחנו. גם אם לא נקצור את הפירות בחורף הקרוב - ביבי והניאו קפיטליסטים יקצרו את מחיר עוולותיהם בחורף הבא, בבחירות.


העם דורש צדק חברתי - והעם גם יקבל אותו.