הפוסט הזה יוצא דופן כי הוא לא לבד. הוא חלק מאירוע. אתר סלונה מקדיש את דף הבית שלו היום לחוק ההשתקה תחת הכותרת: "מחאת הבלוגרים - אומרים לא לחוק ההשתקה".
אני מודה: כשריקי מסלונה פנתה אליי ושאלה אותי אם ארצה ליטול חלק ביוזמה לפרסם בכמה בלוגים הסבר למה חוק ההשתקה של יריב לוין ומאיר שטרית רע לישראל קצת הופתעתי.
אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ירד אצלי האסימון והבנתי שרבים בארץ פשוט לא מבינים מה הבעיה. שהתזה של לוין ושטרית ולפיה "רק מדובר בהגדלת הקנס" תפסה אחיזה בציבור.
אז זהו. שממש לא מדובר רק בהגדלת הקנס.
בואו נתחיל מהחוק עצמו (אתם מוזמנים לפתוח אותו בחלון חדש כשתלחצו על הלינק הזה). הטקסט שנפתח לפניכם הוא הצעת החוק הרשמית של יריב לוין, מאיר שטרית, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון. חמישה ח"כים שלא סתם התאגדו כדי לייצר את החוק הזה - מדובר בחמישה ח"כים שממש לא אהבו כותרות לגביהם בשנים האחרונות (ורבים זוכרים בוודאי שישראל חסון, איש קדימה, הוא יוזם חוק הטוקבקים המופרך) ולכן החליטו להצר את צעדיה של התקשורת.
איש מהם לא הגיש תביעת דיבה על דברים שפורסמו אודותיהם מה שאומר שככלל, הם סבורים שלא היה להם קייס מספיק כדי לתבוע. או במילים אחרות: מה שפורסם לגביהם היה נכון, אבל עצבן אותם נורא שזה מתפרסם.
כן, הם כועסים נורא - אז הם החליטו להתנקם. הבעיה המרכזית אינה נעוצה בעצם הגדלת הקנס (למרות שמדובר בעניין בעייתי בפני עצמו, ועוד רגע ניגע בכך) אלא במוטיבציה של החוק. בסיבה לחקיקתו: בנקמה. ברצון להשתיק את הביקורת.
איך יודעים שהם רוצים להתנקם? אין פשוט מזה.
הביטו בדברי ההסבר לחוק. דברי ההסבר הם מה שכותבים הח"כים כדי לשכנע בנחיצות הצעת החוק שלהם. שימו לב לציטוט הבא: "נוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, ולשם הרתעה (הדגשה שלי - ח.ה.ז), מוצע בזה להגדיל את הסכומים".
את מי רוצים חברי הכנסת להרתיע?
הרי עוד מימי מערכון "השופט בן זונה" של הגשש החיוור אפילו ילדים יודעים שאסור לקלל. שזו עוולה אזרחית. האדם הסביר - מר ישראל ישראלי - יודע שאם יחלק פלאייר בתיבות בבניין מגוריו ויכתוב בו שיושב ראש ועד הבית הוא זה שגונב את זוגות האופניים מהמקלטים בשכונה, יוכל יו"ר הוועד לתבוע אותו בתביעת דיבה ולקבל ממנו 50,000 שקלים עוד לפני הוכחת נזק.
האדם הסביר, הישראלי הממוצע - מורתע היטב גם כרגע. חמישים אלף ש"ח הם קנס כבד שרובנו לא יכולים לעמוד בו, מה גם שרוב האנשים הם נורמטיביים להפליא ואינם נוטים להוציא דיבה על אנשים אחרים.
ככה זה כבר 63 שנים.
אז את מי ביקשו חברי הכנסת, וראש הממשלה שתמך בהם (שגם הוא ורעייתו שבעי פרסום שלילי אותו אינם יכולים להכחיש אבל נורא מעצבן להם ת'עין) להרתיע? את ידיהם של מי ניסו לרפות כך שלא יגרום את הנזק הגלום בפרסום לשון הרע?
את ידיה של התקשורת כמובן.
הבנתם את הדינמיקה?
בהיעדר אופוזיציה אפקטיבית (אדגיש שוב ששניים ממציעי החוק הזה - שטרית וחסון - הם חברי מפלגת האופוזיציה הראשית, ורבים מחבריה של המפלגה נטולת המצע הזאת הצביעו בעד חוק ההשתקה בקריאה ראשונה), האמצעי היחיד לבקרה ציבורית על התנהלותה של הממשלה, של 39 שריה וסגני שריה ושל הקואליציה היא התקשורת שמדווחת על מעשיהם של נבחרי הציבור.
הם לא אוהבים את זה, אז הם מחוקקים חוקים שנועדו לגרום לעורך לחשוב תשע פעמים לפני שהוא מפרסם ידיעות ששמות מי מנבחרי הציבור באור שלילי, במקום חמש הפעמים אותן הוא חושב כיום (מניסיון). התחקיר של גידי וייץ בהארץ אותו פרסם לפני כמה שבועות, ולפיו יריב לוין - אחד מיוזמי החוק - היה האיש של דודי אפל בניסיונות למשוך בחוטי הוועדה למינוי שופטים, תחקיר שיריב לוין לא תבע דיבה בגללו, ספק אם היה בא לעולם בחוק החדש: הרי איזה עורך יהיה מטורף מספיק לחשוף את המערכת, את עצמו ואת הכתב (מותר לתבוע את שלושת הגורמים האלה בתביעת דיבה נגד כלי תקשורת) לתביעה של 300,000 ש"ח אם מדובר בסיפור שקטן יותר מווטרגייט?!
איך הציבור יידע את כל הפוילע שטיקים של השרים, את הקומבינות מתחת לשולחן, את עסקאות המכר בסגנון בר און-חברון אם עורכים וכתבים יירתעו מקנס ויעדיפו לגנוז סיפור ש"רק" 99% ממנו ממוסמך, ולא 100%?
הוא לא יידע.
וזו מטרתם של יוזמי החוק. שתראו רק מה שקורה במליאה, ותדעו רק מה שמופיע בהודעות לעיתונות או בדף המסרים של המפלגה הפלונית שתהיה בשלטון בכל רגע נתון.
ויש עוד חלק אחד לחוק הזה, שכולם משום מה שוכחים: פרק התגובה.
עיתונאים מחויבים גם כיום, לפי כל כללי האתיקה, לאפשר למי שמתפרסמים דברים לגביהם - להגיב. ככלל, לו הייתי רואה ידיעה שמגדירה עצמה כתחקיר ומגיעה ללא תגובה (כמו כל אתרי הזבל המתחזים לאתרי חדשות ונועדו להציג אתוס פוליטי מסוים), הייתי מתעלם ממנה אלא אם היה נאמר בפירוש שמושא התחקיר סירב להגיב. התגובה, יספר לכם כל מי שעוסק בעיתונות, היא מעין חותמת שהסיפור נכון - הלא סיפור שאינו נכון יוכחש על ידי מושא התחקיר מכל וכל ולעתים אפילו התגובה מקדמת את הסיפור כי היא שופכת עליו אור חדש ומעניין.
הנה ציטוט מהחוק החדש:
"סעיף 12א (א): פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה (הדגשה שלי, ח.ה.ז) על הפרסום בתוך זמן סביר"
בואו אגלה לכם סוד גלוי: כשאנחנו מראיינים מישהו לכתבה סטנדרטית בטלוויזיה, אנחנו נותנים לו 12 שניות לדבר. ברדיו זה טיפה'לה יותר זמן. בעיתון - אם הוא ממש חשוב - זו פסקה. זהו זה. ככה גם בתגובה לתחקיר, כאשר מובן שככל שהתחקיר עוסק בו יותר, כך גם יכול לגדול משמעותית זמן התגובה שיתאפשר לו. אז כן, בהחלט - אנחנו עורכים תגובות. לכן פעמים רבות כשהקריין או הכתב מקריאים לכם את תגובת הגורם שהגיב, תראו בגרפיקה שתופיע על המסך שלוש נקודות - זה כדי להראות לכם ששם קטעו את המשפט המקורי.
לפי החוק החדש נצטרך לפרסם את התגובה המלאה - דהיינו, מבלי להחסיר ולו מילה אחת. עכשיו בואו נגיד שאתם עורכי דין כמו יריב לוין, למשל, ואתם רוצים למנוע מכתבה לא מחמיאה ללקוח שלכם להתפרסם. כל שנותר לכם לעשות הוא לשלוח תגובה של 40 עמודים. אף כלי תקשורת בעולם לא יפרסם אותה (לעיתון אין כל כך הרבה עמודים, לרדיו ולטלוויזיה אין מספיק זמן לשטות הזאת - בקיצור: להציף את המערכת עם התגובה), ו...הופ! זכיתם במיליון וחצי שקלים כי כלי התקשורת לא עמד בדרישת החוק.
הדביקו לחוק הזה, במידה לא מבוטלת של צדק, את השם חוק ההשתקה. אפשר לקרוא לו גם חוק השיתוק.
יבואו עכשיו אנשים ויגידו לי - הי, זה הרי לא סביר שמישהו יעשה את זה.
ומישהו חשב אי פעם שסביר שחברי כנסת, בתמיכת הממשלה והעומד בראשה, ינסו להשתיק את התקשורת? ינסו לכבול את ידיה?
רוח רעה מאוד נושבת מכיוון הכנסת. רוח אנטי דמוקרטית. זו אותה רוח שמנסה לפגוע בבתי המשפט. לפגוע בתקשורת. לפגוע בארגוני אופוזיציה. לפגוע בכל מי ובכל מה שעלול "לסכן" את מחולליה של הרוח.
אבל אולי כדאי להזכיר ליריב לוין, מאיר שטרית ושאר מחוללי הרוח: מי שזורע את הרוח, סופו שיקצור את הסערה.
והיא בדרך.
שלא יהיה לכם ספק בכך.
רוצים לקרוא עוד? כנסו ללינק הזה לסלונה.
אני מודה: כשריקי מסלונה פנתה אליי ושאלה אותי אם ארצה ליטול חלק ביוזמה לפרסם בכמה בלוגים הסבר למה חוק ההשתקה של יריב לוין ומאיר שטרית רע לישראל קצת הופתעתי.
אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ירד אצלי האסימון והבנתי שרבים בארץ פשוט לא מבינים מה הבעיה. שהתזה של לוין ושטרית ולפיה "רק מדובר בהגדלת הקנס" תפסה אחיזה בציבור.
אז זהו. שממש לא מדובר רק בהגדלת הקנס.
בואו נתחיל מהחוק עצמו (אתם מוזמנים לפתוח אותו בחלון חדש כשתלחצו על הלינק הזה). הטקסט שנפתח לפניכם הוא הצעת החוק הרשמית של יריב לוין, מאיר שטרית, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון. חמישה ח"כים שלא סתם התאגדו כדי לייצר את החוק הזה - מדובר בחמישה ח"כים שממש לא אהבו כותרות לגביהם בשנים האחרונות (ורבים זוכרים בוודאי שישראל חסון, איש קדימה, הוא יוזם חוק הטוקבקים המופרך) ולכן החליטו להצר את צעדיה של התקשורת.
איש מהם לא הגיש תביעת דיבה על דברים שפורסמו אודותיהם מה שאומר שככלל, הם סבורים שלא היה להם קייס מספיק כדי לתבוע. או במילים אחרות: מה שפורסם לגביהם היה נכון, אבל עצבן אותם נורא שזה מתפרסם.
כן, הם כועסים נורא - אז הם החליטו להתנקם. הבעיה המרכזית אינה נעוצה בעצם הגדלת הקנס (למרות שמדובר בעניין בעייתי בפני עצמו, ועוד רגע ניגע בכך) אלא במוטיבציה של החוק. בסיבה לחקיקתו: בנקמה. ברצון להשתיק את הביקורת.
איך יודעים שהם רוצים להתנקם? אין פשוט מזה.
הביטו בדברי ההסבר לחוק. דברי ההסבר הם מה שכותבים הח"כים כדי לשכנע בנחיצות הצעת החוק שלהם. שימו לב לציטוט הבא: "נוכח הנזק הגלום בפרסום לשון הרע, ולשם הרתעה (הדגשה שלי - ח.ה.ז), מוצע בזה להגדיל את הסכומים".
את מי רוצים חברי הכנסת להרתיע?
הרי עוד מימי מערכון "השופט בן זונה" של הגשש החיוור אפילו ילדים יודעים שאסור לקלל. שזו עוולה אזרחית. האדם הסביר - מר ישראל ישראלי - יודע שאם יחלק פלאייר בתיבות בבניין מגוריו ויכתוב בו שיושב ראש ועד הבית הוא זה שגונב את זוגות האופניים מהמקלטים בשכונה, יוכל יו"ר הוועד לתבוע אותו בתביעת דיבה ולקבל ממנו 50,000 שקלים עוד לפני הוכחת נזק.
האדם הסביר, הישראלי הממוצע - מורתע היטב גם כרגע. חמישים אלף ש"ח הם קנס כבד שרובנו לא יכולים לעמוד בו, מה גם שרוב האנשים הם נורמטיביים להפליא ואינם נוטים להוציא דיבה על אנשים אחרים.
ככה זה כבר 63 שנים.
אז את מי ביקשו חברי הכנסת, וראש הממשלה שתמך בהם (שגם הוא ורעייתו שבעי פרסום שלילי אותו אינם יכולים להכחיש אבל נורא מעצבן להם ת'עין) להרתיע? את ידיהם של מי ניסו לרפות כך שלא יגרום את הנזק הגלום בפרסום לשון הרע?
את ידיה של התקשורת כמובן.
הבנתם את הדינמיקה?
בהיעדר אופוזיציה אפקטיבית (אדגיש שוב ששניים ממציעי החוק הזה - שטרית וחסון - הם חברי מפלגת האופוזיציה הראשית, ורבים מחבריה של המפלגה נטולת המצע הזאת הצביעו בעד חוק ההשתקה בקריאה ראשונה), האמצעי היחיד לבקרה ציבורית על התנהלותה של הממשלה, של 39 שריה וסגני שריה ושל הקואליציה היא התקשורת שמדווחת על מעשיהם של נבחרי הציבור.
הם לא אוהבים את זה, אז הם מחוקקים חוקים שנועדו לגרום לעורך לחשוב תשע פעמים לפני שהוא מפרסם ידיעות ששמות מי מנבחרי הציבור באור שלילי, במקום חמש הפעמים אותן הוא חושב כיום (מניסיון). התחקיר של גידי וייץ בהארץ אותו פרסם לפני כמה שבועות, ולפיו יריב לוין - אחד מיוזמי החוק - היה האיש של דודי אפל בניסיונות למשוך בחוטי הוועדה למינוי שופטים, תחקיר שיריב לוין לא תבע דיבה בגללו, ספק אם היה בא לעולם בחוק החדש: הרי איזה עורך יהיה מטורף מספיק לחשוף את המערכת, את עצמו ואת הכתב (מותר לתבוע את שלושת הגורמים האלה בתביעת דיבה נגד כלי תקשורת) לתביעה של 300,000 ש"ח אם מדובר בסיפור שקטן יותר מווטרגייט?!
איך הציבור יידע את כל הפוילע שטיקים של השרים, את הקומבינות מתחת לשולחן, את עסקאות המכר בסגנון בר און-חברון אם עורכים וכתבים יירתעו מקנס ויעדיפו לגנוז סיפור ש"רק" 99% ממנו ממוסמך, ולא 100%?
הוא לא יידע.
וזו מטרתם של יוזמי החוק. שתראו רק מה שקורה במליאה, ותדעו רק מה שמופיע בהודעות לעיתונות או בדף המסרים של המפלגה הפלונית שתהיה בשלטון בכל רגע נתון.
ויש עוד חלק אחד לחוק הזה, שכולם משום מה שוכחים: פרק התגובה.
עיתונאים מחויבים גם כיום, לפי כל כללי האתיקה, לאפשר למי שמתפרסמים דברים לגביהם - להגיב. ככלל, לו הייתי רואה ידיעה שמגדירה עצמה כתחקיר ומגיעה ללא תגובה (כמו כל אתרי הזבל המתחזים לאתרי חדשות ונועדו להציג אתוס פוליטי מסוים), הייתי מתעלם ממנה אלא אם היה נאמר בפירוש שמושא התחקיר סירב להגיב. התגובה, יספר לכם כל מי שעוסק בעיתונות, היא מעין חותמת שהסיפור נכון - הלא סיפור שאינו נכון יוכחש על ידי מושא התחקיר מכל וכל ולעתים אפילו התגובה מקדמת את הסיפור כי היא שופכת עליו אור חדש ומעניין.
הנה ציטוט מהחוק החדש:
"סעיף 12א (א): פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו לפרסם את תגובתו המלאה (הדגשה שלי, ח.ה.ז) על הפרסום בתוך זמן סביר"
בואו אגלה לכם סוד גלוי: כשאנחנו מראיינים מישהו לכתבה סטנדרטית בטלוויזיה, אנחנו נותנים לו 12 שניות לדבר. ברדיו זה טיפה'לה יותר זמן. בעיתון - אם הוא ממש חשוב - זו פסקה. זהו זה. ככה גם בתגובה לתחקיר, כאשר מובן שככל שהתחקיר עוסק בו יותר, כך גם יכול לגדול משמעותית זמן התגובה שיתאפשר לו. אז כן, בהחלט - אנחנו עורכים תגובות. לכן פעמים רבות כשהקריין או הכתב מקריאים לכם את תגובת הגורם שהגיב, תראו בגרפיקה שתופיע על המסך שלוש נקודות - זה כדי להראות לכם ששם קטעו את המשפט המקורי.
לפי החוק החדש נצטרך לפרסם את התגובה המלאה - דהיינו, מבלי להחסיר ולו מילה אחת. עכשיו בואו נגיד שאתם עורכי דין כמו יריב לוין, למשל, ואתם רוצים למנוע מכתבה לא מחמיאה ללקוח שלכם להתפרסם. כל שנותר לכם לעשות הוא לשלוח תגובה של 40 עמודים. אף כלי תקשורת בעולם לא יפרסם אותה (לעיתון אין כל כך הרבה עמודים, לרדיו ולטלוויזיה אין מספיק זמן לשטות הזאת - בקיצור: להציף את המערכת עם התגובה), ו...הופ! זכיתם במיליון וחצי שקלים כי כלי התקשורת לא עמד בדרישת החוק.
הדביקו לחוק הזה, במידה לא מבוטלת של צדק, את השם חוק ההשתקה. אפשר לקרוא לו גם חוק השיתוק.
יבואו עכשיו אנשים ויגידו לי - הי, זה הרי לא סביר שמישהו יעשה את זה.
ומישהו חשב אי פעם שסביר שחברי כנסת, בתמיכת הממשלה והעומד בראשה, ינסו להשתיק את התקשורת? ינסו לכבול את ידיה?
רוח רעה מאוד נושבת מכיוון הכנסת. רוח אנטי דמוקרטית. זו אותה רוח שמנסה לפגוע בבתי המשפט. לפגוע בתקשורת. לפגוע בארגוני אופוזיציה. לפגוע בכל מי ובכל מה שעלול "לסכן" את מחולליה של הרוח.
אבל אולי כדאי להזכיר ליריב לוין, מאיר שטרית ושאר מחוללי הרוח: מי שזורע את הרוח, סופו שיקצור את הסערה.
והיא בדרך.
שלא יהיה לכם ספק בכך.
רוצים לקרוא עוד? כנסו ללינק הזה לסלונה.
