בחדר השני, מרחק שלושה מטרים וקיר ממני, ישנות שתי קטנטנות. אחת בת ארבע וקצת, השנייה בת שנתיים וקצת. מבחינתן, הן ישנות בבית שלהן.
אבל זה לא באמת הבית שלהן. הוא לא רשום בטאבו על שם ההורים שלהן. הוא רשום על שם א', בעלת הבית שלנו. וזה גם אף פעם לא יהיה הבית של ההורים שלהן - והבית שלהן באמת - כי עם עלויות המחיה הנוכחיות ספק אם אמא ואבא שלהן יצליחו אי פעם לחסוך מספיק כסף כדי לקנות משהו שיהיה שלהן באמת. ארבעה קירות מהם לא יוכלו לפנות אותן כי בעלת הבית החליטה.
בית.
איזה דבר אלמנטרי זה בית. משהו שכל אחד מאיתנו לוקח כמובן מאליו. בית זה מבצר. זה דל"ת אמות. זה המקום הכי אינטימי שיש לבן אדם.
ולנו אין כזה. לא משהו קבוע.
במוצ"ש תהיה הפגנה, כמו ההפגנות שהיינו בהן בקיץ. הקולגות שלי בעבודה אומרים שזה לא אייטם. שזה כבר לא מעניין אף אחד. שהיה נחמד בקיץ, כשכולם נתנו "פוש" ביחד - אבל יאללה נו, לא כל כך הצליח, אז מה נעשה. וחוץ מזה, למי בכלל יש כוח להתחיל פתאום מחדש את המאבק? הרי היה טרכטנברג, וביבי אמר שיהיה בסדר.
וגם הכדורגל חזר, והזוועתונים שמשדרים בטלוויזיה בקיץ חלפו להם ואוטוטו מתחילה עונת הריאליטי מבית קשת, רשת, ערוץ 10 וכל שאר האנשים שמייצרים רעש לבן על בסיס יומיומי.
ובואו לא נשכח ששחררו את גלעד שליט, והוא כבר יצא לטיול, ועוד רגע יהיה מבזק חדשות שידווח שכן, יש לנו אישור! גלעד אכל מילקי!
הכל מעניין, בלי ציניות. הכל מוכר עיתונים ומביא מפרסמים, ובעיקר לא מעצבן את בעלי ההון ואת הממשלה וכולם מאושרים כרגע.
הכל סבבה בפלשתינה-א"י.
אז הבאטם ליין בשיחות המסדרון עם הקולגות פשוט: חלאס נו. עבר זמנה של המחאה. משעמם. אייטם הבא, בבקשה.
בחדשות שלנו יש קטע כזה שבו נותנים לאנשים מהרחוב לענות על שאלה לגבי עמדתם באיזה נושא שעל סדר היום ומשדרים את זה בתחילת המהדורה. היום יצאתי לצלם את זה עם אחד הצלמים שלנו. החלטנו לנסוע ברכבת הקלה (הנסיעה עדיין בחינם) למרכז ירושלים ולראיין שם את מר עובר וגברת שב - הישראלים הממוצעים.
השאלה שהחלטנו לעשות הייתה "האם אתה יודע שיש הפגנה במוצ"ש והאם אתה מתכוון להגיע".
חלק ידעו. חלק לא.
בכניסה לאחת החנויות ישב גבר גדול גוף, בשנות השישים לחייו. "בוא", צעק לי, "בוא תראיין אותי! אני רוצה להיות בטלוויזיה". מה אכפת לי, חשבתי לעצמי. בוא נדבר איתו.
שאלתי אותו אם הוא יודע על ההפגנה ואם הוא מתכוון להגיע. "כן," הוא אמר לי. "בטח שאני יודע שיש הפגנה. ואני לא אגיע בשום אופן. אתה יודע למה?"
נענעתי את הראש מצד לצד. לא, אני לא מבין.
"אני לא אגיע", הסביר, "כי אני ראיתי את אלה שמפגינים. הם עצלנים. בטלנים. בטלנים, אני אומר לך. אני, כשהייתי צעיר נסעתי עם תלת אופן בכל ירושלים לחלק חלבה. אתה יודע מה זה לנסוע מצאת החמה עד צאת הנשמה? ואלה שם, המפגינים רק אומרים 'תביא לי ותיתן לי'. הם עצלנים! הם לא עובדים! הם בטלנים, ולא מוכשרים, ובטח גם ההורים שלהם היו לא מוצלחים ולא השאירו לעצמם כסף כדי לעזור להם! לא מגיע להם כלום!".
אמרתי לשי, הצלם, שסיימנו את הראיון כשסיים את המשפט.
וכל משפט שהוא אמר ננעץ לי בלב כמו סכין. הנה, יושב מולי איש שקורא לי בטלן. שאומר שאני עצלן. שאומר שלא מגיע לי לתת לבנות שלי בית משלהן. בית שהוא באמת שלהן.
וידאתי עם שי שהוא הפסיק "לרוץ" עם המצלמה.
"אני חייב להגיד לך משהו," אמרתי לו, "ותמחל לי אם אשמע לך חוצפן או כועס, בסדר?"
הוא הסתכל עליי במבט משתומם, אבל אמר לי לדבר.
סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי משני הצדדים עלו בשנות השישים מרומניה ישר למתפרה בכיתן דימונה. שסבא שלי ניצול השואה איבד את השמיעה ליד המכונות עליהן עבד. שסבתא הייתה מדדה על הרגל המרוסקת שנתנו לה הנאצים בוקר בוקר למפעל כדי להביא אוכל הביתה. שאת הסבא והסבתא שלי מהצד השני כלל לא הכרתי כי הם נפטרו עשור אחרי שעלו לארץ, ושגם הם עבדו עד הרגע האחרון. וסיפרתי לו שאבא ואמא שלי עובדים, ושאשתי עובדת, ושהנה - גם אני עובד, אחרת לא היינו נפגשים. ושהמשכורות שלנו לא רעות. ושהחל מדור הסבים שלי ואילך כולנו עשינו צבא, ועושים מילואים, ואנחנו באמת אזרחים טובים.
ושאין לי בית.
וגם לא יהיה לי, כי אין סיכוי שאוכל לחסוך כסף כדי לקנות בית אמיתי לבנות שלי.
ושאני אחד מאלה שהולכים להפגנות. הבטלנים. העצלנים. אלה שלדעתו לא מגיע להם כלום.
הוא שתק לרגע ואמר "לא לא, ברור שלא התכוונתי אליך", והושיט יד ולחץ לי את היד בחום. הוא משך אותי אליו ולחש לי באוזן: "יש לי בית רק כי אני חי מהירושה שאבא שלי, זכרו לברכה, הוריש לי".
אז למה דיברת כמו שדיברת, שאלתי אותו.
כי המחאה זה נגד ביבי, ואני בעד ביבי הוא ענה.
אז לא, הוא לא יבוא להפגנה, אבל לפחות הוא הסתכל לי בעיניים עם מבט קצת מבויש.
ואני לא רוצה שיסתכלו לי בעיניים עם מבט קצת מבויש. אני לא רוצה שידברו עליי כ"מעמד הבינוני הקורס" או "אלה שנושאים בנטל ולא מקבלים דבר".
אני רוצה שלבנות שישנות שלושה מטר וקיר ממני יהיה בית. אני רוצה להיות מסוגל לתת להן את מה שכל בן אנוש שמכבד את עצמו רוצה להעניק למשפחה שלו - ביטחון. ידיעה ודאית שתהיה קורת גג, ואוכל על השולחן.
זה הצדק החברתי.
זה.
לא ביבי כן או ביבי לא.
אז במוצ"ש הקרוב אני הולך להפגין שוב. אני הולך להפגין כי אני לא בטלן. כי אני לא עצלן. כי מגיע לי שיהיה לי טוב במדינה שאני כל כך אוהב.
עזבו אותי מהעם שדורש צדק חברתי.
אני דורש צדק חברתי. אני!
אז כן, מתחילים את המחאה מחדש. אני עושה את זה בשביל הבנות שלי. בשביל האישה המדהימה שחיה איתי.
וכן, גם בשבילי.
בואו גם. אין שום דבר יותר חשוב מזה בעולם כולו. זה העתיד שלנו. זה יותר דחוף ויותר מהותי מכל דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות באותו היום.
ועכשיו אני אלך לחדר ליד, שלושה מטר וקיר ממני, ואתן נשיקה על המצח מעל שני זוגות עפעפיים סגורים ואבטיח להן לא להרפות עד שאצליח לתת להן ביטחון.
מגיע להן.
אבל זה לא באמת הבית שלהן. הוא לא רשום בטאבו על שם ההורים שלהן. הוא רשום על שם א', בעלת הבית שלנו. וזה גם אף פעם לא יהיה הבית של ההורים שלהן - והבית שלהן באמת - כי עם עלויות המחיה הנוכחיות ספק אם אמא ואבא שלהן יצליחו אי פעם לחסוך מספיק כסף כדי לקנות משהו שיהיה שלהן באמת. ארבעה קירות מהם לא יוכלו לפנות אותן כי בעלת הבית החליטה.
בית.
איזה דבר אלמנטרי זה בית. משהו שכל אחד מאיתנו לוקח כמובן מאליו. בית זה מבצר. זה דל"ת אמות. זה המקום הכי אינטימי שיש לבן אדם.
ולנו אין כזה. לא משהו קבוע.
במוצ"ש תהיה הפגנה, כמו ההפגנות שהיינו בהן בקיץ. הקולגות שלי בעבודה אומרים שזה לא אייטם. שזה כבר לא מעניין אף אחד. שהיה נחמד בקיץ, כשכולם נתנו "פוש" ביחד - אבל יאללה נו, לא כל כך הצליח, אז מה נעשה. וחוץ מזה, למי בכלל יש כוח להתחיל פתאום מחדש את המאבק? הרי היה טרכטנברג, וביבי אמר שיהיה בסדר.
וגם הכדורגל חזר, והזוועתונים שמשדרים בטלוויזיה בקיץ חלפו להם ואוטוטו מתחילה עונת הריאליטי מבית קשת, רשת, ערוץ 10 וכל שאר האנשים שמייצרים רעש לבן על בסיס יומיומי.
ובואו לא נשכח ששחררו את גלעד שליט, והוא כבר יצא לטיול, ועוד רגע יהיה מבזק חדשות שידווח שכן, יש לנו אישור! גלעד אכל מילקי!
הכל מעניין, בלי ציניות. הכל מוכר עיתונים ומביא מפרסמים, ובעיקר לא מעצבן את בעלי ההון ואת הממשלה וכולם מאושרים כרגע.
הכל סבבה בפלשתינה-א"י.
אז הבאטם ליין בשיחות המסדרון עם הקולגות פשוט: חלאס נו. עבר זמנה של המחאה. משעמם. אייטם הבא, בבקשה.
בחדשות שלנו יש קטע כזה שבו נותנים לאנשים מהרחוב לענות על שאלה לגבי עמדתם באיזה נושא שעל סדר היום ומשדרים את זה בתחילת המהדורה. היום יצאתי לצלם את זה עם אחד הצלמים שלנו. החלטנו לנסוע ברכבת הקלה (הנסיעה עדיין בחינם) למרכז ירושלים ולראיין שם את מר עובר וגברת שב - הישראלים הממוצעים.
השאלה שהחלטנו לעשות הייתה "האם אתה יודע שיש הפגנה במוצ"ש והאם אתה מתכוון להגיע".
חלק ידעו. חלק לא.
בכניסה לאחת החנויות ישב גבר גדול גוף, בשנות השישים לחייו. "בוא", צעק לי, "בוא תראיין אותי! אני רוצה להיות בטלוויזיה". מה אכפת לי, חשבתי לעצמי. בוא נדבר איתו.
שאלתי אותו אם הוא יודע על ההפגנה ואם הוא מתכוון להגיע. "כן," הוא אמר לי. "בטח שאני יודע שיש הפגנה. ואני לא אגיע בשום אופן. אתה יודע למה?"
נענעתי את הראש מצד לצד. לא, אני לא מבין.
"אני לא אגיע", הסביר, "כי אני ראיתי את אלה שמפגינים. הם עצלנים. בטלנים. בטלנים, אני אומר לך. אני, כשהייתי צעיר נסעתי עם תלת אופן בכל ירושלים לחלק חלבה. אתה יודע מה זה לנסוע מצאת החמה עד צאת הנשמה? ואלה שם, המפגינים רק אומרים 'תביא לי ותיתן לי'. הם עצלנים! הם לא עובדים! הם בטלנים, ולא מוכשרים, ובטח גם ההורים שלהם היו לא מוצלחים ולא השאירו לעצמם כסף כדי לעזור להם! לא מגיע להם כלום!".
אמרתי לשי, הצלם, שסיימנו את הראיון כשסיים את המשפט.
וכל משפט שהוא אמר ננעץ לי בלב כמו סכין. הנה, יושב מולי איש שקורא לי בטלן. שאומר שאני עצלן. שאומר שלא מגיע לי לתת לבנות שלי בית משלהן. בית שהוא באמת שלהן.
וידאתי עם שי שהוא הפסיק "לרוץ" עם המצלמה.
"אני חייב להגיד לך משהו," אמרתי לו, "ותמחל לי אם אשמע לך חוצפן או כועס, בסדר?"
הוא הסתכל עליי במבט משתומם, אבל אמר לי לדבר.
סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי משני הצדדים עלו בשנות השישים מרומניה ישר למתפרה בכיתן דימונה. שסבא שלי ניצול השואה איבד את השמיעה ליד המכונות עליהן עבד. שסבתא הייתה מדדה על הרגל המרוסקת שנתנו לה הנאצים בוקר בוקר למפעל כדי להביא אוכל הביתה. שאת הסבא והסבתא שלי מהצד השני כלל לא הכרתי כי הם נפטרו עשור אחרי שעלו לארץ, ושגם הם עבדו עד הרגע האחרון. וסיפרתי לו שאבא ואמא שלי עובדים, ושאשתי עובדת, ושהנה - גם אני עובד, אחרת לא היינו נפגשים. ושהמשכורות שלנו לא רעות. ושהחל מדור הסבים שלי ואילך כולנו עשינו צבא, ועושים מילואים, ואנחנו באמת אזרחים טובים.
ושאין לי בית.
וגם לא יהיה לי, כי אין סיכוי שאוכל לחסוך כסף כדי לקנות בית אמיתי לבנות שלי.
ושאני אחד מאלה שהולכים להפגנות. הבטלנים. העצלנים. אלה שלדעתו לא מגיע להם כלום.
הוא שתק לרגע ואמר "לא לא, ברור שלא התכוונתי אליך", והושיט יד ולחץ לי את היד בחום. הוא משך אותי אליו ולחש לי באוזן: "יש לי בית רק כי אני חי מהירושה שאבא שלי, זכרו לברכה, הוריש לי".
אז למה דיברת כמו שדיברת, שאלתי אותו.
כי המחאה זה נגד ביבי, ואני בעד ביבי הוא ענה.
אז לא, הוא לא יבוא להפגנה, אבל לפחות הוא הסתכל לי בעיניים עם מבט קצת מבויש.
ואני לא רוצה שיסתכלו לי בעיניים עם מבט קצת מבויש. אני לא רוצה שידברו עליי כ"מעמד הבינוני הקורס" או "אלה שנושאים בנטל ולא מקבלים דבר".
אני רוצה שלבנות שישנות שלושה מטר וקיר ממני יהיה בית. אני רוצה להיות מסוגל לתת להן את מה שכל בן אנוש שמכבד את עצמו רוצה להעניק למשפחה שלו - ביטחון. ידיעה ודאית שתהיה קורת גג, ואוכל על השולחן.
זה הצדק החברתי.
זה.
לא ביבי כן או ביבי לא.
אז במוצ"ש הקרוב אני הולך להפגין שוב. אני הולך להפגין כי אני לא בטלן. כי אני לא עצלן. כי מגיע לי שיהיה לי טוב במדינה שאני כל כך אוהב.
עזבו אותי מהעם שדורש צדק חברתי.
אני דורש צדק חברתי. אני!
אז כן, מתחילים את המחאה מחדש. אני עושה את זה בשביל הבנות שלי. בשביל האישה המדהימה שחיה איתי.
וכן, גם בשבילי.
בואו גם. אין שום דבר יותר חשוב מזה בעולם כולו. זה העתיד שלנו. זה יותר דחוף ויותר מהותי מכל דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות באותו היום.
ועכשיו אני אלך לחדר ליד, שלושה מטר וקיר ממני, ואתן נשיקה על המצח מעל שני זוגות עפעפיים סגורים ואבטיח להן לא להרפות עד שאצליח לתת להן ביטחון.
מגיע להן.
אתה יודע מה, אני לא יודעת כמה אתה מרוויח, אבל אני לגמרי בטוחה שאם היית מתנהל כלכלית נכון, ולא מתעקש לקנות בית דווקא בירושלים, היית מצליח לקנות בית. אני ירושלמית במקור, ועזבתי לעיר אחרת. כי עם כל הסנטימנטים שלי לירושלים, ויש הרבה, לא יכולתי להתפרנס בכבוד ולא יכולתי להרשות לעצמי לקנות שם בית. קיבלתי החלטה רציונלית ועזבתי.
השבמחקאז או שתשאר בשכירות ותקבל את זה כמו גבר, או שתבין שאי אפשר לצפות לקנות דירה באחת משתי הערים הכי יקרות בארץ (ת"א וירושלים) בלי הורים עשירים או אקזיט מטורף.
וחוץ מזה, שיהיה לך בהצלחה.
חיים.
השבמחקאני חייבת להגיב ולו בגלל המעצבנת היחידה שהגיבה.
לא פעם אתה מצליח להגיד בבחירת מילים כ"כ מדוייקת את מה שמסתובב לי בראש.
אני לא גרה בירושלים. אני גרה בפריפריה- גיאוגרפית וחברתית, ובעל הבית שלי נחמד, ונותן לילדים שלי שוקולד וסוכריות, אבל לא משנה מה יהיה הוא נשאר "סוחר העבדים המודרני" שלי. לא משנה מה היחסים ביננו תמיד יהיו מושתתים על הפחד שהוא יעלה לי את המחיר או לא יתקן לי את הדליפה במקלחת עד שאני אצטרך לשלם והכי גרוע- שיחליט למכור לצמישהו שיש לו את הבית ואני אשאר בלי.
אז תודה לך.
אני אבוא להפגנה בשבת וברגע זה גם שולחת את הפוסט הזה לכל מכרי כדי שיבינו למה זה חשוב.
תודה.
אני לא קורא קבוע של הבלוג (הגעתי לכאן מריטוויט שמישהו עשה) אבל אני כן רוצה להגיב לתגובה של האנונימית שמאד מאפיינת חלק מהאנשים שלא מתחברים למאבק החברתי כי להם 'יש' וזה לא משנה מה יש להם - דירה, כסף או בריאות.
השבמחקאני אנסה שלא להכנס להיבריס מיותר אבל אני דוגמה טובה למישהו שבאמת יש לו. יש לי דירה, יש לי הכנסה גבוהה שממקמת אותי במקום הטוב בעשירון העליון ומבחינה כלכלית לא חסר לי דבר.
אבל האם אנחנו רוצים שדברים אלמנטריים כמו דירה והכנסה שמאפשרת רמת חיים סבירה יהיו מנת חלקם של אלו מהעשירון העליון בלבד? או אלו שהתמזל מזלם להיוולד להורים הנכונים? הרי היום על מנת לרכוש דירה צנועה בעיר לא מרכזית צריך הון ראשוני בסדר גודל של כמה מאות אלפי שקלים. מבחינת מחיר ממוצע של דירה בערך של משכורות ממוצעות, ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם - זה הזוי. שיעור המשפחות העניות ששני בני הזוג עובדים בהם נמצא בנסיקה - וגם זה הזוי. השכר הממוצע (שלא לדבר על החציוני) לא יכול לאפשר חיים ברמת חיים מינימלית המקובלת במערב - הזוי כבר אמרתי?
אני לא רוצה להכנס לסיבה למה בדיוק זה קורה. אם זה באשמת החרדים/ערבים, באשמת הרגולטור שישן בזמן שעושקים לציבור את הפנסיות שלו ואת הכסף שלו או באשמת תקציב הבטחון. זה לא העניין פה. העניין הוא שגדל דור שלם של צעירים שעבדו ועשו הכל לפי הספר ופשוט אין להם. וזה סיפור של מעמד שלם - בין אם מדובר בבעל עסק שביטוח לאומי שוחט אותו ובין אם מדובר באדם מן היישוב שחותכים לו כל שנה 4 אחוזים דמי ניהול מקרן הפנסיה שלו שבנוסף גם משיגה תשואת חסר או מישהו שהבנק לא מתבייש לקחת ממנו 10 אחוזים על הלוואה בעוד שהריבית שהוא מציע לבעלי פקדונות ארוכי טווח היא 3 אחוזים.
אני מסתכל שמאלה וימינה אל החברים שלי - וגם אל הילדים שלי ומבין שכדי לחיות טוב במדינה הזו צריך להיות אדם כמוני - מישהו שמרוויח משכורת של עשירון עליון, שיש לו הכנסה פסיבית ובנוסף בורך במזל לא מבוטל. והאמת? זה לא מתאים לי. לא בגלל שלי *אין* אלא בגלל שלרוב חברי *אין* וכנראה שגם לילדי או נכדיי לא יהיה.
אני בעד המחאה החברתית למרות שברור לי לחלוטין, אגב, ששינוי סדר העדיפויות יפגע בי ובהכנסה שלי - לפחות בטווח הקצר. אבל זו המשמעות של להיות אזרח במדינה שלי שהדור שלי אחראי עליה.
נ.ב.
לחיים - שכחתי לומר שמאד אהבתי את הפוסט הזה. החרדה הקיומית לילדים, אגב, תמיד נשארת.
אתה יודע ששום מחאה בעולם לא תוכל להוריד את מחירי הדיור, כן? שום ראש ממשלה ושום שר אוצר לא יכולים להוריד את מחירי הדיור. שום רפורמה לא יכולה להוריד אותם. בשום מדינה עד כה לא הצליחו להוריד את מחירי הדיור בתקופות כלכליות של צמיחה, כמו זו שמתרחשת בארץ. הגיע הזמן שפשוט תכיר במציאות: ישנם רבים שיכולים להרשות לעצמם את המחירים האלו, בייחוד בסביבה של ריבית נמוכה, כשקל לקחת משכנתאות.
השבמחקייתכן שהם ירדו בטווח הארוך, אבל בינתיים נראה לי שאתה קצת חי בסרט. תעבור מהמרכז למקום יותר זול.
אתה מייגע אותי. אתה יודע למה המחאה לא הצליחה בקיץ? כי סירבו להגיד "לא ביבי". אתה יודע למה אתה ואשתך לא מצליחים לחסוך כסף כדי לקנות דירה? בגלל ביבי. אתה רוצה שיהיה יותר טוב? אז המחאה הזו צריכה לעשות שני דברים:
השבמחק1. להצליח להעביר לתוך מנגנון מפלגתי את הדרישות שלה, כדי שהנציגים המפלגתיים באמת ייצגו את ההמונים שבוחרים בהם.
2. לעודד הרבה אנשים להצביע בעד הנציגים הללו כדי שהאג'נדה שלהם תקודם בכנסת.
אין שום מנגנון כרגע שמתרגם את ההמונים שמחו להשפעה פוליטית. ביבי התעלם מאיתנו בקיץ, והוא ימשיך להתעלם מאיתנו גם ביום שבת. למה? כי מסרבים להאשים את ביבי.
יודעים למה ירושלים ותל אביב הן שתי הערים היקרות? כי בהן יש עבודה. שם בן אדם יכול לעבוד ולהתפרנס יחסית בכבוד.
השבמחקגם לי אין כסף לדירה בירושלים או בת"א. אז קניתי דירה בחיפה. 2.5 חדרים, המינימום כדי לאפשר למשפחה שלי תחושת בית. אבל יש בעיה קטנה. אני לא מוצאת עבודה. כבר שנה שאני לא מוצאת עבודה. כי אני לא מהנדסת, ולא כלכלנית ולא עו"ד, מה שמשאיר לי אפשרות לעבוד כפקידה. זו בערך חלוקת התעסוקה בחיפה. וכפקידה אני לא מרויחה מספיק כדי לממן גנים ודלק שיאפשרו לי להגיע לעבודה.
הלוואי והבעיה היתה של חיים, והלוואי והיה אפשר לפתור אותה בצעד פשוט כמו מעבר דירה.
גם אני אפגין בשבת.
לכל אלו ששולחים את חיים לגור במקום אחר, תנוחו! כל אחד יגור איפה שהוא רוצה, המדינה מצידה צריכה לדאוג שהשכר יהיה הוגן ושהוצאות המחיה, גם הן יהיו סבירות, נכון, מחירי הדיור לא ירדו, כנראה, אבל המשכורת שאדם עובד יקבל תצטרך להיות הוגנת וכרגע היא לא.
השבמחקאני מסכימה עם ההוא מעלי- צריך להגיד את זה בפה מלא: ביבי אשם, גם אם התחילו את זה לפניו, הוא יכול היה למשל, אהה, לעצור את זה. הוא בחר להחמיר עם זה- שילך הביתה.
אהה, וברור שאפגין בשבת. לוותר על הפגנה במזג אוויר כל כך קסום?!
השבמחקואומרים שהשמאלנים הם שמוותרים על ירושלים...
השבמחקאבל האנונימי מהתגובה הראשונה, מוותר על אנשים כמו חיים בירושלים...
אין דבר יותר מגוחך מאשר להאשים את ביבי במחירי הדיור או בעלויות המחיה בארץ. אפשר אולי להאשים אותו בקיצוצי מיסים, אולי אפילו בהפרטה אחת או שתיים, אבל מחירי הדיור ועלויות המחיה לא קשורים לביבי, לא קשורים לקפיטליזם, לא קשורים לניאו-ליברליזם, ולא קשורים להמון שטויות אחרות שנזרקו לחלל האוויר באוגוסט האחרון וחבל שלא התנדפו מיד לאחר מכן.
השבמחקהפוסט כתוב מאד מרגש, האמת שאני עדיין מתלבט אם להגיע
השבמחקhttp://hamahapechahahagula.blogspot.com/2011/10/blog-post_25.html
אבל בעיקר מטריד אותי שנראה שלא טרחת לקרוא את הדוח של טרכטנברג, או לפחות את הסיכום שלו בהארץ, אם יש משהו שאתה חייב לילדות שלך זה להרחיב את האופקים שלך ולא להיות כרוך אחרי הסיסמאות הנבובות של מטה המחאה.
זה כמובן לא יאפשר לך לקנות דירה...
הסיכוי הסביר ביותר שלנו זה לדאוג שדוח טרכטנברג ימומש ואז עוד שנתיים המחירים ירדו בצורה מאוזנת.
אני ממליץ גם להתנדב למשמר החברתי hamishmar.org.il
טרכטנברג דווקא חושב שניתן להוריד את המחירים וחשוב מזה ליצבם ע"י איזון בין הביקוש להיצע, הוא אפילו העריך בדוח את ההפסד הממוצע למשק בית בכ-300000 ש"ח בגלל שהדבר לא נעשה, ברור שאם הנעשה בדוח לא יבוצע אז אתה צודק שהדבר העיקרי שמשפיע זוהי הריבית שלא קשורה לשום פוליטיקאי :)
השבמחק