תדע כל אם עבריה

כל ישראלי שלא התרגש כשראה את התמונות של גלעד שליט מגיע הביתה בטח נמצא ברשימת הממתינים לתרומת איברים, כי אין לו לב.


גם מתנגדים לעסקה, כמוני למשל (וכבר הסברתי למה אני מתנגד בפוסט מלפני למעלה משנה) לא יכולים שלא להתרגש כשחייל ישראלי חוזר למשפחה שלו, ולא יכולים שלא למחות דמעה של התרגשות כשאב אומר לבן אותו לא ראה חמש שנים "בוא נלך לאמא".


אבל עכשיו, כשגלעד שליט חזר הביתה וישן (אני מקווה) בשקט בבית שבו גדל, הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל את ההכרעה החשובה ביותר שהיא יכולה לעשות בהקשר של עסקת שליט - ההחלטה שעדיין לא התקבלה.


כשאודי גולדווסר ואלדד רגב מהגדוד שלי נחטפו ביום האחרון של אותה תעסוקה בצפון ביולי 2006, היום הראשון של מלחמת לבנון השנייה, תחושת התדהמה והאכזבה וההשפלה בגדוד צרבה את הלב וחרכה את האיברים הפנימיים. רתחנו. בערנו מתשוקת נקמה. לא האמנו שזה קרה לנו - לנו! אחד הגדודים הכי פעילים במערך המילואים של ישראל! - ובעיקר קשה היה להכיל את העובדה שאנחנו יורדים מתעסוקה מבצעית עם שני הרוגים, פצוע קשה ושני נעדרים.


שני נעדרים זו צלקת גם כי הלב נשבר כשחושבים על המשפחות ועל החבר'ה עצמם (אודי ואני הכרנו היטב, ועד היום אני מצטער על אותה כוס קפה שלא ישבנו אליה שבוע ומשהו לפני החטיפה כי מיהרתי לפזר חבר'ה מהפלוגה שלי במוצבים אחרים), אבל זו גם צלקת כי ברור מה המחיר. ברור לכל לוחם שחטיפה זו תקלה מבצעית. זה אירוע נקודתי, יום קרב, שהופך ברגע לאסון לאומי שמשפיע חודשים ושנים קדימה.


כמעט ולא דיברתי עם אף אחד מהחבר'ה אחרי שהשתחררנו, משהו כמו שבוע אחרי שפרצו הקרבות. לא היה לי זמן. הייתי עסוק מדי בסיקור המלחמה כעיתונאי, וזו הייתה אחלה דרך להשתקם נפשית - הרי ברגע שיש מצלמות בינך לבין האייטם אתה מנותק ממנו. אתה לא חלק ממנו, למרות שהוא התחיל במשמרת שלך. אתה נוכח-לא-נוכח, מעבד את המידע בלי העומס הרגשי הנלווה אליו מתוקף היכרותך האישית עם האייטם, ועם מושאי הסיקור. אני ממליץ על זה לכל אחד. בשיא הרצינות.


אבל אז, חודש וחצי אחרי המלחמה הזמינו אותנו למילואים חד יומי כדי להציג לנו את עיקרי התחקיר המבצעי על היום שבו התחילה המלחמה "שלנו". בהפסקות בין שיחה לשיחה התכנסנו כל החבר'ה באופן ספונטני בשולחנות העץ עם הפרגולות שהציבה האגודה למען החייל. אני לא זוכר מי היה זה שהעלה את הנושא, אבל פתאום מישהו אמר שהוא ביקש מההורים שלו שאם הוא ייחטף - שיעזבו אותו אם המחיר הוא יותר משניים שלושה מחבלים תמורתו. ואז עוד מישהו אמר את זה. ועוד מישהו סיפר שאמר זאת לחברה שלו. ואני סיפרתי לחבר'ה את האמת - שגם אני אמרתי את אותו הדבר בדיוק לאשתי, שהייתה נשואה לי פחות משנה אז.


כי אנחנו לוחמים.


כי אנחנו מבינים שהתפקיד שלנו הוא לשמור על האזרחים, ואם יהרגו אזרחים כתוצאה משחרור מחבלים בשביל לשחרר אותנו - אז נכשלנו במשימה. 


ואנחנו הרי מכירים את עמישראל. ואת העניין של פדיון שבויים, וערבות הדדית וערך הרעות וכל שאר הקלישאות. אבל אנחנו, כך גיליתי פתאום, ממש לא רוצים שאזרחים יגנו עלינו. שהם ישלמו את המחיר שאנחנו יודעים שאנחנו עלולים לשלם כשאנחנו עוטים עלינו מדים אחת לשנה. המחיר שידענו שיתכן ונשלם אז, בימים שאחרי התיכון, כשביקשנו מקצין המיון ללכת לקרבי.


אפשר לדמות את המצב במדינה לכפר שתושביו מרגישים מאויימים ומחליטים לבנות חומה שתגן עליהם מהפושעים והאויבים. הם בונים חומה לתפארת, חזקה וגבוהה. והם גאים בחומת התפארת שלהם, בה השקיעו כל כך הרבה מסים ומאמצים. היא בבת עינם. ויום אחד מגיע אויב ומתחיל להכות בחומה. מנסה לפרוץ אותה.


תושבי הכפר, שגאים בחומה שלהם יוצאים החוצה מהחומות וניצבים בגופם כדי להגן על החומה, כי הרי היא בבת עינם והם גאים בה, והשקיעו בה והכל - אבל מה יוצא מזה? החומה נשארת, אבל התושבים עליהם היא אמורה להגן נטבחים בהמוניהם.


אנחנו, הלוחמים בצבא בסדיר ומילואים - אנחנו החומה שאמורה להגן על אזרחי ישראל. לא הם עלינו.


ישראל כל כך התאהבה בחומה שלה, עד שהיא מעדיפה שאזרחים ישלמו את המחיר ובלבד שלא תיפול ולו לבנה אחת מהחומה הזאת. זה, חברות וחברים, הזוי. לגמרי הזוי.


וחמאס וחיזבאללה יודעים את זה, ולכן הם חוטפים חיילים - גלעד שליט לא היה "שבוי". שבוי הוא מי שנלכד בשעת קרב. בסערת המלחמה. גלעד שליט, ממש כמו אודי ואלדד מהגדוד שלי היה חטוף. מישהו שבאו במיוחד כדי ללכוד אותו לצרכי מיקוח. ממש כמו הנוסעים במטוס סבנה בשנת 1972, או נוסעי אייר פראנס שנחטפו לאנטבה 4 שנים מאוחר יותר.


וממש כמו שחטיפות המטוסים לא הסתיימו עד שארגוני הטרור לא הבינו שלא ייצא להם כלום מהחטיפות האלה כי אין איתם משא ומתן שמביא לשחרור מחבלים (חוץ ממשאים ומתנים שמטרתם הייתה לאפשר זמן עד פעולה צבאית), כך יימשכו חטיפות לוחמי צה"ל עד שלא נפסיק לשלם את המחיר אותו גובים מאיתנו.


הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל החלטה עקרונית, ערכית, קשה.


הגיע הזמן שראש הממשלה יתייצב בפני אזרחי ישראל - לא בפני אויבי המדינה אלא בפני הישראלים! - ויודיע להם שגלעד שליט היה האחרון שלגביו יתקיים משא ומתן. שתדע כל אם עבריה שאם בנה או בתה נחטפים לצורכי מיקוח, ממשלת ישראל לא תשחרר יותר מקומץ מחבלים עבורם.


ברגע שאזרחי ישראל יידעו את זה, ברגע שאנחנו כאומה נפנים את זה - אז אמנם החטוף הבא יסבול ייסורים שהמוח מסרב לעכל, והלב נשבר כשחושבים על הזוועה של משפחה שיודעת שיקירה חי אבל לא מקיימים משא ומתן לשחרורו, אבל זה ייגמר. זה לא יקרה יותר. לא נשחרר יותר מחבלים שרצחו ישראלים (ואומרים בריש גלי שישמחו לרצוח שוב) עבור חייל צה"ל שאמור היה לשמור על אותם אזרחים.


יהיו מי שיגידו שזו בגידה בערך הרעות. שחיילי צה"ל לא יצאו לקרב כשהם יודעים שמדינת ישראל לא תעשה הכל כדי להחזיר אותם הביתה.


תרשו לי לומר שני דברים על כך:


האחד - מי שיציאתו לקרב תלויה בהערכתו את מצבו האישי בסיום אותו קרב, נמצא בביזנס הלא נכון. למלחמה יודעים איך נכנסים, ולא איך יוצאים ממנה. כשחייל צה"ל נשבע אמונים למדינה הוא אומר לה שהוא מסכים אפילו להקריב את חייו למענה ולמען הגנתה. אנחנו החומה, להזכירכם. אנחנו אמורים להישבר קצת, כדי שהכפר שמאחור יישאר ללא פגע. אני לא מעלה על דעתי שיש לוחם כלשהו בשריון, בחי"ר, בהנדסה, בתותחנים או בכל זרוע לוחמת אחרת שמה שעובר לו בראש רגע לפני אירוע קרב או פעילות מבצעית הוא "האם כן או לא יחזירו אותי מהשבי". הדבר היחיד שעובר בראש הוא "איך אני לא מאכזב את החבר'ה שעומדים לידי". כל השאר זה קשקוש.


השני - כל לוחם בצה"ל יודע שאם אחד מחבריו רואה שהוא נחטף, אותו חבר אמור לירות (כן, כן - אשכרה לירות) לעבר אירוע החטיפה ולעצור אותו בכל מחיר, לרבות פגיעה בחייל החטוף. זו פקודה שאני יכול להעיד אישית שקיימת בצה"ל לפחות מאז שאני מכיר אותו (החל מנובמבר 95) ואני יודע שקיימת הרבה לפני כן. אם הצבא נותן הוראה כזאת (מוצדקת לגמרי בעיניי, אגב), ואם זו לא פגיעה בערך הרעות - אי קיומו של משא ומתן סחטני היא ודאי לא פגיעה בערך החשוב הזה.


די. הגיע הזמן שנפסיק עם העולם ההפוך שבו אזרחים נפגעים כדי שחיילים ישובו הביתה בשלום.


הגיע הזמן לקבל את ההחלטה הזאת, שלגמרי נמצאת בסמכותו של הדרג המדיני. החלטה שדומות לה קיבלו גם מדינות דמוקרטיות אחרות כמו ארצות הברית ובריטניה - עסקאות שבויים שנפלו בשבי בסערת הקרב? בוודאי. עסקאות חטופים שנחטפו במסגרת פיגוע מיקוח? בשום פנים ואופן לא.


אני מאמין שרוב הלוחמים בצה"ל נמצאים בדעתי. אני יודע שרוב החבר'ה בפלוגה שלי חושבים ככה. הגיע הזמן שנתחיל לחשוב ככה גם כמדינה.


בואו נוודא שגלעד שליט יהיה האחרון. בואו נבטיח זאת לעצמנו.


החומה, חברות וחברים, נבנתה כדי להגן על אלה שמאחוריה. הם אמורים לחסות מאחוריה - לא לכסות אותה.


הגיע הזמן שניזכר בעובדה הפשוטה הזאת.