יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

חמישים שקל לשנות את העולם

את רותי (שם בדוי) פגשתי בפעם הראשונה עוד לפני שהתחילה את החיים הבוגרים שלה. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער של המפלגה שמימנה את את תא הסטודנטים שלי, ובאה לעזור לנו בבחירות לאגודת הסטודנטים אי שם בתחילת המילניום.


היא נרשמה לאוניברסיטה שבה למדתי. הלכה ללמוד חינוך, בקטע ערכי. רצתה להיות מורה. לגדל את הדור הבא. בכלל, היא מהטיפוסים האלה שתמיד עשו - התנדבה בקליטת עלייה, פעלה בקהילה בחו"ל מטעם הסוכנות. הכי ישראל היפה. ישראל של פעם.


ואז היא סיימה ללמוד וגילתה שקשה למצוא משרה בהוראה שאיכשהו משלמת את החשבונות. והיא גילתה גם שלנסות ולגור בירושלים מחוץ למעונות זה כמעט בלתי אפשרי.


והכסף המעט שהיה לה הלך ונגמר.


ורותי באמת עבדה בהמון עבודות. לא התעצלה, ולא התבטלה, וחיפשה מקום. ובכל פעם שמצאה זו הייתה עבודה זמנית. לא משהו שאפשר להשתקע בו. לגדול איתו. להיבנות ממנו.


אז היא עברה לגור אצל ההורים, והצליחה לחסוך כמה גרושים כדי לשכור דירה לידם. אחרי הכל, היא כבר ממש לא ילדה, ובגילה כבר לא גרים אצל אמא. והיא פתחה לעצמה עסק עצמאי שבו היא עובדת מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה רק כדי שתוכל איכשהו לממן את ההוצאות. היא לא חושבת בכלל על לקנות מוצרי "יוקרה" כמו קוטג' או גבינה צהובה. היא חיה מהיד לפה. ונלחמת כמו לביאה, ולא מוותרת על הסיכוי שלה לחיים טובים במדינה שהיא כל כך אוהבת.


ואני כותב כל הזמן על המחאה, ועל כמה חשוב להגיע להפגנות. פרסמתי פוסט על זה רק לפני שלושה ימים. והיום כתבתי בטוויטר ובפייסבוק משהו שאני לגמרי עומד מאחוריו. שבמוצאי שבת הקרובה, כשההפגנות למען הצדק החברתי יחזרו, יהיו שני סוגים של אנשים במדינה:


יהיו הציונים, הפטריוטים, האכפתיים - אלה שרוצים שתהיה לנו מדינה טובה, ויהיו אלה שיושבים בבית ולא באו להפגנה.


כי הרי ההפגנות האלה הם לא נגד ביבי, ולא בעד איזה מועמד אחר לראשות הממשלה. הן לא מפלגתיות. הן הפגנות שדורשות שיהיה פה טוב. שנוכל לחיות פה בכבוד, במדינה שאנחנו כל כך אוהבים.


כשכתבתי את זה, התגובות לא איחרו לבוא. היו אנשים בטוויטר שבאים להפגנה והתרעמו על כך שאני "מעז" לקרוא להם ציונים (כאילו ציונות זה עניין של מחנה פוליטי. לעולם לא אבין אנשים שחושבים כך), והיה אפילו פרסומאי מוכשר שאני מאוד אוהב שקרא לי דמגוג מהצד השני.


כל התגובות האלה היו די צפויות, אני חייב לומר.


כולן פרט לאחת.


הבליפ של הטלפון אותת על הודעה. זאת הייתה רותי.


יש עוד סוג של אנשים שנשארים בבית, היא כתבה לי. כאלה שלא הולכים להפגנה כי ההסעה מהעיר שלי עולה 50 שקל, ואין לי 50 שקל לשלם להסעה.


ואני התביישתי.


לא התביישתי בשבילה. ממש לא.


היא גיבורה בעיניי.


התביישתי בשבילנו. בשביל המדינה שלי. בשביל ישראל שאני כל כך אוהב שיש בה מישהי שנותנת את כל כולה ולא מצליחה לשלם על הסעה שאפשר לשלם עליה בשטר אחד, לא היקר ביותר.


ואתם יודעים מה?


כל הזמן כתבתי על הבעיות שלי. על הרצונות שלי. על למה ההפגנה הזאת חשובה לי ולמשפחה הקטנה שלי. ועכשיו אני אחשוב בעיקר עליה כשאעמוד בלילה בקור הירושלמי עם עוד אנשים יקרים שהמדינה שלהם היא משהו שהם מסכימים להילחם עליו במוצ"ש.


אני אחשוב עליה, ואני אייצג אותה, ומחר נלך לחלק פלאיירים בעיר כדי להביא עוד ועוד אנשים להפגנה הזאת.


כשלה יהיה טוב, כשהיא לא תפחד להוציא 50 שקל, אז נדע שניצחנו.


כי מגיע לה צדק. 


מגיע לה צדק חברתי. 


לה, ולכולנו.


ואנחנו נשיג את זה בשבילנו, ובשבילה - נשיג את זה כי אנחנו צודקים, וכי ידינו נקיות והלב שלנו זך. אז כן, רותי, אולי לא תבואי להפגין בגלל 50 שקל, אבל אני אביא 50 איש שיפגינו בשמך. נשבע לך.

יום שני, 24 באוקטובר 2011

בית

בחדר השני, מרחק שלושה מטרים וקיר ממני, ישנות שתי קטנטנות. אחת בת ארבע וקצת, השנייה בת שנתיים וקצת. מבחינתן, הן ישנות בבית שלהן. 


אבל זה לא באמת הבית שלהן. הוא לא רשום בטאבו על שם ההורים שלהן. הוא רשום על שם א', בעלת הבית שלנו. וזה גם אף פעם לא יהיה הבית של ההורים שלהן - והבית שלהן באמת - כי עם עלויות המחיה הנוכחיות ספק אם אמא ואבא שלהן יצליחו אי פעם לחסוך מספיק כסף כדי לקנות משהו שיהיה שלהן באמת. ארבעה קירות מהם לא יוכלו לפנות אותן כי בעלת הבית החליטה.


בית.


איזה דבר אלמנטרי זה בית. משהו שכל אחד מאיתנו לוקח כמובן מאליו. בית זה מבצר. זה דל"ת אמות. זה המקום הכי אינטימי שיש לבן אדם.


ולנו אין כזה. לא משהו קבוע.


במוצ"ש תהיה הפגנה, כמו ההפגנות שהיינו בהן בקיץ. הקולגות שלי בעבודה אומרים שזה לא אייטם. שזה כבר לא מעניין אף אחד. שהיה נחמד בקיץ, כשכולם נתנו "פוש" ביחד - אבל יאללה נו, לא כל כך הצליח, אז מה נעשה. וחוץ מזה, למי בכלל יש כוח להתחיל פתאום מחדש את המאבק? הרי היה טרכטנברג, וביבי אמר שיהיה בסדר.


וגם הכדורגל חזר, והזוועתונים שמשדרים בטלוויזיה בקיץ חלפו להם ואוטוטו מתחילה עונת הריאליטי מבית קשת, רשת, ערוץ 10 וכל שאר האנשים שמייצרים רעש לבן על בסיס יומיומי.


ובואו לא נשכח ששחררו את גלעד שליט, והוא כבר יצא לטיול, ועוד רגע יהיה מבזק חדשות שידווח שכן, יש לנו אישור! גלעד אכל מילקי!


הכל מעניין, בלי ציניות. הכל מוכר עיתונים ומביא מפרסמים, ובעיקר לא מעצבן את בעלי ההון ואת הממשלה וכולם מאושרים כרגע.


הכל סבבה בפלשתינה-א"י.


אז הבאטם ליין בשיחות המסדרון עם הקולגות פשוט: חלאס נו. עבר זמנה של המחאה. משעמם. אייטם הבא, בבקשה.


בחדשות שלנו יש קטע כזה שבו נותנים לאנשים מהרחוב לענות על שאלה לגבי עמדתם באיזה נושא שעל סדר היום ומשדרים את זה בתחילת המהדורה. היום יצאתי לצלם את זה עם אחד הצלמים שלנו. החלטנו לנסוע ברכבת הקלה (הנסיעה עדיין בחינם) למרכז ירושלים ולראיין שם את מר עובר וגברת שב - הישראלים הממוצעים.


השאלה שהחלטנו לעשות הייתה "האם אתה יודע שיש הפגנה במוצ"ש והאם אתה מתכוון להגיע".


חלק ידעו. חלק לא.


בכניסה לאחת החנויות ישב גבר גדול גוף, בשנות השישים לחייו. "בוא", צעק לי, "בוא תראיין אותי! אני רוצה להיות בטלוויזיה". מה אכפת לי, חשבתי לעצמי. בוא נדבר איתו.


שאלתי אותו אם הוא יודע על ההפגנה ואם הוא מתכוון להגיע. "כן," הוא אמר לי. "בטח שאני יודע שיש הפגנה. ואני לא אגיע בשום אופן. אתה יודע למה?"


נענעתי את הראש מצד לצד. לא, אני לא מבין.


"אני לא אגיע", הסביר, "כי אני ראיתי את אלה שמפגינים. הם עצלנים. בטלנים. בטלנים, אני אומר לך. אני, כשהייתי צעיר נסעתי עם תלת אופן בכל ירושלים לחלק חלבה. אתה יודע מה זה לנסוע מצאת החמה עד צאת הנשמה? ואלה שם, המפגינים רק אומרים 'תביא לי ותיתן לי'. הם עצלנים! הם לא עובדים! הם בטלנים, ולא מוכשרים, ובטח גם ההורים שלהם היו לא מוצלחים ולא השאירו לעצמם כסף כדי לעזור להם! לא מגיע להם כלום!".


אמרתי לשי, הצלם, שסיימנו את הראיון כשסיים את המשפט.


וכל משפט שהוא אמר ננעץ לי בלב כמו סכין. הנה, יושב מולי איש שקורא לי בטלן. שאומר שאני עצלן. שאומר שלא מגיע לי לתת לבנות שלי בית משלהן. בית שהוא באמת שלהן.


וידאתי עם שי שהוא הפסיק "לרוץ" עם המצלמה. 


"אני חייב להגיד לך משהו," אמרתי לו, "ותמחל לי אם אשמע לך חוצפן או כועס, בסדר?"


הוא הסתכל עליי במבט משתומם, אבל אמר לי לדבר.


סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי משני הצדדים עלו בשנות השישים מרומניה ישר למתפרה בכיתן דימונה. שסבא שלי ניצול השואה איבד את השמיעה ליד המכונות עליהן עבד. שסבתא הייתה מדדה על הרגל המרוסקת שנתנו לה הנאצים בוקר בוקר למפעל כדי להביא אוכל הביתה. שאת הסבא והסבתא שלי מהצד השני כלל לא הכרתי כי הם נפטרו עשור אחרי שעלו לארץ, ושגם הם עבדו עד הרגע האחרון. וסיפרתי לו שאבא ואמא שלי עובדים, ושאשתי עובדת, ושהנה - גם אני עובד, אחרת לא היינו נפגשים. ושהמשכורות שלנו לא רעות. ושהחל מדור הסבים שלי ואילך כולנו עשינו צבא, ועושים מילואים, ואנחנו באמת אזרחים טובים.


ושאין לי בית.


וגם לא יהיה לי, כי אין סיכוי שאוכל לחסוך כסף כדי לקנות בית אמיתי לבנות שלי.


ושאני אחד מאלה שהולכים להפגנות. הבטלנים. העצלנים. אלה שלדעתו לא מגיע להם כלום.


הוא שתק לרגע ואמר "לא לא, ברור שלא התכוונתי אליך", והושיט יד ולחץ לי את היד בחום. הוא משך אותי אליו ולחש לי באוזן: "יש לי בית רק כי אני חי מהירושה שאבא שלי, זכרו לברכה, הוריש לי".


אז למה דיברת כמו שדיברת, שאלתי אותו.


כי המחאה זה נגד ביבי, ואני בעד ביבי הוא ענה.


אז לא, הוא לא יבוא להפגנה, אבל לפחות הוא הסתכל לי בעיניים עם מבט קצת מבויש.


ואני לא רוצה שיסתכלו לי בעיניים עם מבט קצת מבויש. אני לא רוצה שידברו עליי כ"מעמד הבינוני הקורס" או "אלה שנושאים בנטל ולא מקבלים דבר".


אני רוצה שלבנות שישנות שלושה מטר וקיר ממני יהיה בית. אני רוצה להיות מסוגל לתת להן את מה שכל בן אנוש שמכבד את עצמו רוצה להעניק למשפחה שלו - ביטחון. ידיעה ודאית שתהיה קורת גג, ואוכל על השולחן.


זה הצדק החברתי. 


זה. 


לא ביבי כן או ביבי לא.


אז במוצ"ש הקרוב אני הולך להפגין שוב. אני הולך להפגין כי אני לא בטלן. כי אני לא עצלן. כי מגיע לי שיהיה לי טוב במדינה שאני כל כך אוהב.


עזבו אותי מהעם שדורש צדק חברתי.


אני דורש צדק חברתי. אני!


אז כן, מתחילים את המחאה מחדש. אני עושה את זה בשביל הבנות שלי. בשביל האישה המדהימה שחיה איתי. 


וכן, גם בשבילי.


בואו גם. אין שום דבר יותר חשוב מזה בעולם כולו. זה העתיד שלנו. זה יותר דחוף ויותר מהותי מכל דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות באותו היום.


ועכשיו אני אלך לחדר ליד, שלושה מטר וקיר ממני, ואתן נשיקה על המצח מעל שני זוגות עפעפיים סגורים ואבטיח להן לא להרפות עד שאצליח לתת להן ביטחון.


מגיע להן.





יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

תדע כל אם עבריה

כל ישראלי שלא התרגש כשראה את התמונות של גלעד שליט מגיע הביתה בטח נמצא ברשימת הממתינים לתרומת איברים, כי אין לו לב.


גם מתנגדים לעסקה, כמוני למשל (וכבר הסברתי למה אני מתנגד בפוסט מלפני למעלה משנה) לא יכולים שלא להתרגש כשחייל ישראלי חוזר למשפחה שלו, ולא יכולים שלא למחות דמעה של התרגשות כשאב אומר לבן אותו לא ראה חמש שנים "בוא נלך לאמא".


אבל עכשיו, כשגלעד שליט חזר הביתה וישן (אני מקווה) בשקט בבית שבו גדל, הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל את ההכרעה החשובה ביותר שהיא יכולה לעשות בהקשר של עסקת שליט - ההחלטה שעדיין לא התקבלה.


כשאודי גולדווסר ואלדד רגב מהגדוד שלי נחטפו ביום האחרון של אותה תעסוקה בצפון ביולי 2006, היום הראשון של מלחמת לבנון השנייה, תחושת התדהמה והאכזבה וההשפלה בגדוד צרבה את הלב וחרכה את האיברים הפנימיים. רתחנו. בערנו מתשוקת נקמה. לא האמנו שזה קרה לנו - לנו! אחד הגדודים הכי פעילים במערך המילואים של ישראל! - ובעיקר קשה היה להכיל את העובדה שאנחנו יורדים מתעסוקה מבצעית עם שני הרוגים, פצוע קשה ושני נעדרים.


שני נעדרים זו צלקת גם כי הלב נשבר כשחושבים על המשפחות ועל החבר'ה עצמם (אודי ואני הכרנו היטב, ועד היום אני מצטער על אותה כוס קפה שלא ישבנו אליה שבוע ומשהו לפני החטיפה כי מיהרתי לפזר חבר'ה מהפלוגה שלי במוצבים אחרים), אבל זו גם צלקת כי ברור מה המחיר. ברור לכל לוחם שחטיפה זו תקלה מבצעית. זה אירוע נקודתי, יום קרב, שהופך ברגע לאסון לאומי שמשפיע חודשים ושנים קדימה.


כמעט ולא דיברתי עם אף אחד מהחבר'ה אחרי שהשתחררנו, משהו כמו שבוע אחרי שפרצו הקרבות. לא היה לי זמן. הייתי עסוק מדי בסיקור המלחמה כעיתונאי, וזו הייתה אחלה דרך להשתקם נפשית - הרי ברגע שיש מצלמות בינך לבין האייטם אתה מנותק ממנו. אתה לא חלק ממנו, למרות שהוא התחיל במשמרת שלך. אתה נוכח-לא-נוכח, מעבד את המידע בלי העומס הרגשי הנלווה אליו מתוקף היכרותך האישית עם האייטם, ועם מושאי הסיקור. אני ממליץ על זה לכל אחד. בשיא הרצינות.


אבל אז, חודש וחצי אחרי המלחמה הזמינו אותנו למילואים חד יומי כדי להציג לנו את עיקרי התחקיר המבצעי על היום שבו התחילה המלחמה "שלנו". בהפסקות בין שיחה לשיחה התכנסנו כל החבר'ה באופן ספונטני בשולחנות העץ עם הפרגולות שהציבה האגודה למען החייל. אני לא זוכר מי היה זה שהעלה את הנושא, אבל פתאום מישהו אמר שהוא ביקש מההורים שלו שאם הוא ייחטף - שיעזבו אותו אם המחיר הוא יותר משניים שלושה מחבלים תמורתו. ואז עוד מישהו אמר את זה. ועוד מישהו סיפר שאמר זאת לחברה שלו. ואני סיפרתי לחבר'ה את האמת - שגם אני אמרתי את אותו הדבר בדיוק לאשתי, שהייתה נשואה לי פחות משנה אז.


כי אנחנו לוחמים.


כי אנחנו מבינים שהתפקיד שלנו הוא לשמור על האזרחים, ואם יהרגו אזרחים כתוצאה משחרור מחבלים בשביל לשחרר אותנו - אז נכשלנו במשימה. 


ואנחנו הרי מכירים את עמישראל. ואת העניין של פדיון שבויים, וערבות הדדית וערך הרעות וכל שאר הקלישאות. אבל אנחנו, כך גיליתי פתאום, ממש לא רוצים שאזרחים יגנו עלינו. שהם ישלמו את המחיר שאנחנו יודעים שאנחנו עלולים לשלם כשאנחנו עוטים עלינו מדים אחת לשנה. המחיר שידענו שיתכן ונשלם אז, בימים שאחרי התיכון, כשביקשנו מקצין המיון ללכת לקרבי.


אפשר לדמות את המצב במדינה לכפר שתושביו מרגישים מאויימים ומחליטים לבנות חומה שתגן עליהם מהפושעים והאויבים. הם בונים חומה לתפארת, חזקה וגבוהה. והם גאים בחומת התפארת שלהם, בה השקיעו כל כך הרבה מסים ומאמצים. היא בבת עינם. ויום אחד מגיע אויב ומתחיל להכות בחומה. מנסה לפרוץ אותה.


תושבי הכפר, שגאים בחומה שלהם יוצאים החוצה מהחומות וניצבים בגופם כדי להגן על החומה, כי הרי היא בבת עינם והם גאים בה, והשקיעו בה והכל - אבל מה יוצא מזה? החומה נשארת, אבל התושבים עליהם היא אמורה להגן נטבחים בהמוניהם.


אנחנו, הלוחמים בצבא בסדיר ומילואים - אנחנו החומה שאמורה להגן על אזרחי ישראל. לא הם עלינו.


ישראל כל כך התאהבה בחומה שלה, עד שהיא מעדיפה שאזרחים ישלמו את המחיר ובלבד שלא תיפול ולו לבנה אחת מהחומה הזאת. זה, חברות וחברים, הזוי. לגמרי הזוי.


וחמאס וחיזבאללה יודעים את זה, ולכן הם חוטפים חיילים - גלעד שליט לא היה "שבוי". שבוי הוא מי שנלכד בשעת קרב. בסערת המלחמה. גלעד שליט, ממש כמו אודי ואלדד מהגדוד שלי היה חטוף. מישהו שבאו במיוחד כדי ללכוד אותו לצרכי מיקוח. ממש כמו הנוסעים במטוס סבנה בשנת 1972, או נוסעי אייר פראנס שנחטפו לאנטבה 4 שנים מאוחר יותר.


וממש כמו שחטיפות המטוסים לא הסתיימו עד שארגוני הטרור לא הבינו שלא ייצא להם כלום מהחטיפות האלה כי אין איתם משא ומתן שמביא לשחרור מחבלים (חוץ ממשאים ומתנים שמטרתם הייתה לאפשר זמן עד פעולה צבאית), כך יימשכו חטיפות לוחמי צה"ל עד שלא נפסיק לשלם את המחיר אותו גובים מאיתנו.


הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל החלטה עקרונית, ערכית, קשה.


הגיע הזמן שראש הממשלה יתייצב בפני אזרחי ישראל - לא בפני אויבי המדינה אלא בפני הישראלים! - ויודיע להם שגלעד שליט היה האחרון שלגביו יתקיים משא ומתן. שתדע כל אם עבריה שאם בנה או בתה נחטפים לצורכי מיקוח, ממשלת ישראל לא תשחרר יותר מקומץ מחבלים עבורם.


ברגע שאזרחי ישראל יידעו את זה, ברגע שאנחנו כאומה נפנים את זה - אז אמנם החטוף הבא יסבול ייסורים שהמוח מסרב לעכל, והלב נשבר כשחושבים על הזוועה של משפחה שיודעת שיקירה חי אבל לא מקיימים משא ומתן לשחרורו, אבל זה ייגמר. זה לא יקרה יותר. לא נשחרר יותר מחבלים שרצחו ישראלים (ואומרים בריש גלי שישמחו לרצוח שוב) עבור חייל צה"ל שאמור היה לשמור על אותם אזרחים.


יהיו מי שיגידו שזו בגידה בערך הרעות. שחיילי צה"ל לא יצאו לקרב כשהם יודעים שמדינת ישראל לא תעשה הכל כדי להחזיר אותם הביתה.


תרשו לי לומר שני דברים על כך:


האחד - מי שיציאתו לקרב תלויה בהערכתו את מצבו האישי בסיום אותו קרב, נמצא בביזנס הלא נכון. למלחמה יודעים איך נכנסים, ולא איך יוצאים ממנה. כשחייל צה"ל נשבע אמונים למדינה הוא אומר לה שהוא מסכים אפילו להקריב את חייו למענה ולמען הגנתה. אנחנו החומה, להזכירכם. אנחנו אמורים להישבר קצת, כדי שהכפר שמאחור יישאר ללא פגע. אני לא מעלה על דעתי שיש לוחם כלשהו בשריון, בחי"ר, בהנדסה, בתותחנים או בכל זרוע לוחמת אחרת שמה שעובר לו בראש רגע לפני אירוע קרב או פעילות מבצעית הוא "האם כן או לא יחזירו אותי מהשבי". הדבר היחיד שעובר בראש הוא "איך אני לא מאכזב את החבר'ה שעומדים לידי". כל השאר זה קשקוש.


השני - כל לוחם בצה"ל יודע שאם אחד מחבריו רואה שהוא נחטף, אותו חבר אמור לירות (כן, כן - אשכרה לירות) לעבר אירוע החטיפה ולעצור אותו בכל מחיר, לרבות פגיעה בחייל החטוף. זו פקודה שאני יכול להעיד אישית שקיימת בצה"ל לפחות מאז שאני מכיר אותו (החל מנובמבר 95) ואני יודע שקיימת הרבה לפני כן. אם הצבא נותן הוראה כזאת (מוצדקת לגמרי בעיניי, אגב), ואם זו לא פגיעה בערך הרעות - אי קיומו של משא ומתן סחטני היא ודאי לא פגיעה בערך החשוב הזה.


די. הגיע הזמן שנפסיק עם העולם ההפוך שבו אזרחים נפגעים כדי שחיילים ישובו הביתה בשלום.


הגיע הזמן לקבל את ההחלטה הזאת, שלגמרי נמצאת בסמכותו של הדרג המדיני. החלטה שדומות לה קיבלו גם מדינות דמוקרטיות אחרות כמו ארצות הברית ובריטניה - עסקאות שבויים שנפלו בשבי בסערת הקרב? בוודאי. עסקאות חטופים שנחטפו במסגרת פיגוע מיקוח? בשום פנים ואופן לא.


אני מאמין שרוב הלוחמים בצה"ל נמצאים בדעתי. אני יודע שרוב החבר'ה בפלוגה שלי חושבים ככה. הגיע הזמן שנתחיל לחשוב ככה גם כמדינה.


בואו נוודא שגלעד שליט יהיה האחרון. בואו נבטיח זאת לעצמנו.


החומה, חברות וחברים, נבנתה כדי להגן על אלה שמאחוריה. הם אמורים לחסות מאחוריה - לא לכסות אותה.


הגיע הזמן שניזכר בעובדה הפשוטה הזאת.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

צום

כשנגמרה המהדורה הערב, עם איחולי גמר חתימה טובה לצופינו, הודינו כרגיל אחד לשני בקונטרול על המאמץ היום, ורגע לפני פרידה אמרתי לכל הקונטרול גמר חתימה טובה וצום קל, ואמרתי להם שהשנה דווקא אמור ללכת בקלות כי יהיה יופי של מזג אוויר.


אחרי רגע קצר של שתיקה, ר' אמר לי "מאיפה לך לדעת מה זה לצום? הרי אתה לא צם".


אני רגיל לתגובה הזאת מאנשים לפני יום כיפור. אני שומע אותה יותר מ-20 שנה. בהתחלה מחברים בבית הספר, אח"כ מהחבר'ה במחלקה בצבא, מחברים באוניברסיטה ומקולגות בעבודה.


כי הרי זה לא הגיוני שאני - אני! - אצום.


הרי אני הראשון שיעיד שאחד הדברים שאני הכי אוהב כשטסים לחו"ל זה את חתיכות הבייקון העשויות היטב שבאות יחד עם הביצה המקושקשת בארוחת הבוקר במלון. אני ממש אוהב קלמרי מטוגן. אל תאמינו לאלה שאומרים שמדובר בשרצים - מדובר במעדן. לובסטרים וסרטנים, לעומת זאת, זה ממש לא הקאפ אוף טי שלי. יותר מדי התעסקות עם האוכל. שרימפס? תלוי איך עושים אותו.


אני אמנם לא מכין את כל אלה בבית (זה לא עניין של אידיאולוגיה כמו של פרקטיקה - לא יודע להכין כאלה דברים. עוף, לעומת זאת, זה משהו שאני יודע לעשות מצוין), אבל ממש אין לי בעיה איתם.


אני גם נוסע בשבת.


בכל שבת.


כל שבת אנחנו לוקחים את הבנות לעשות משהו. לשבת עם ילדה בת שנתיים וילדה בת 4 נעולים יממה שלמה בבית גורם למרפסת הקומה הרביעית לקרוץ ולקרוא לך לבוא ולדלג מעל המעקה. אנחנו פחות בקטע של להתאבד, אז אנחנו מעדיפים לטייל איתן בארץ או ללכת איתן לבקר חברים או משפחה.


בקיצור - כבר הבנתם עד עכשיו: דתי אני לא. ממש לא.


אז אני יכול להבין את אלה שמתקשים להבין שאני אשכרה צם ביום כיפור. לא סתם צם: גם לא מדליק חשמל (על כל נגזרותיו, לרבות מכשירי חשמל), ולא כותב, ולא כלום. החריג היחיד שאני עושה נוגע להכנת אוכל לבנות שלי. מבחינתי להכין להן אוכל (כן, כולל להפעיל מיקרו אם צריך) זה לגיטימי מאין כמותו. חוץ מזה, אצלנו בבית זה יום כיפור באקסטרים שלו. הכי קיצוני שיש.


ולא, אני לא עושה את זה מטעמי דת. לעזאזל, אני די משוכנע בזה שאני אתאיסט. הרי אני לא מסכים להעלות על דעתי, גם בחלומותיי הגרועים ביותר, שיש חיי נצח. החיים האלה קשים מספיק כמו שהם, אז לסבול את זה לעולמי עד? ותארו לכם משהו עוד יותר מעורר פלצות - לחלוק את חיי הנצח שלכם בעולם הבא, אם אכן יש כזה, עם דני נוימן או עם ביבי נתניהו. היש מחשבה מעוררת קבס יותר מזאת?!


אני גם לא חושב שמה שאני עושה זה חטא. עם כל הכבוד לתורתנו הקדושה, אני מאמין שהיא מסמך מרתק - אבל גם חוקי חמורבי מרתקים, וגם הקודקס של נפוליאון.


אז למה אתה צם, תמיד שואלים אותי. 


ובכן, זה לא קשור לדת, ובטח שלא לחטאים (צר לי - אני לא חושב שאני כזה חוטא, וגם אם כן, אני לא מאמין שלא לאכול ולא לשתות 25 שעות יקדם אותי איכשהו לחיים "מוסריים").


כשהייתי ילד, היינו מבלים חלק מימי כיפור בבית של סבא וסבתא שלי. בשכונה שבה הם גרו לא היה בית כנסת אשכנזי, אז כל החבר'ה של סבא היו לוקחים כיתה בבית הספר השכונתי, ותולים בד לבן באמצע שלה כדי לייצר עזרת נשים.


היינו משחקים מחוץ לכיתה הזאת, כשאמא הייתה נכנסת עם סבתא וסבא לתפילת היזכור לזכר הוריה, ואבא היה מצטרף מאוחר יותר לנעילה. אני ידעתי שאם אחמוק לעזרת הנשים סבתא תיתן לי את אחת מעוגיות הגבינה שהייתה אופה לסוף הצום. מין גן עדן עטוף בבצק מתוק, שהתחבא במטבח שלה בתוך פיילה ירוקה מאלומיניום, מכוסה מלמעלה במגבת מטבח משובצת. והיא תמיד הייתה לוקחת כמה עוגיות לבית הכנסת, שיהיה לנכד. הרי הילד לא צם. הוא קטן.


ואני זוכר שכשהייתי מגיע אליה לעזרת הנשים, ומקבל את העוגיה שלי, היא הייתה שולחת אותי החוצה לאכול כי שם צמים. והייתי מסיים את העוגיה, ותמיד מקפיד להיכנס לאזור של הגברים כדי לראות את סבא ואבא מכים על החזה עם היד כשכל המתפללים אומרים את אותן מלים בקול רם "אשמנו... בגדנו... זדנו.. חמסנו... עווינו... העווינו" ועוד המון מלים מוזרות. ואבא היה מסביר שאלה החטאים שעשינו בשנה האחרונה, ושהוא עומס עליו את חטאיי שלי עד שאהיה בן 13.


וכשכבר למדתי לקרוא, והיינו הולכים לבית הכנסת בשכונה שלנו, הוא היה מקפיד להראות לי את חטא "אי כיבוד הורים ומורים" כחטא שאני צריך להכות עליו. ככה זה כשאתה הילד עם הפוטנציאל הלא ממומש... אבל הוא היה אומר את זה בחצי חיוך, כשהוא עטוף בטלית, ומחבק אחרי זה.


והיו את 7 הפעמים שבהן אומרים "יי הוא האלוהים" שהוא היה מונה על האצבעות. ואז שמע ישראל ושופר. והייתי נפעם מההתרגשות שאחזה בכולם כשהיו צועקים את הקריאות בדיוק בקצב של שליח הציבור שעמד על הבימה. ואני זוכר את הכיף כשכל הילדים האשכנזים בשכונה, החבר'ה שלי מהכיתה, יורדים למטה במדרגות מהקומה השלישית לעבר הקומה הראשונה, של הספרדים, ומגלים שהחבר'ה שלנו שהוריהם לא באו מאירופה מסיימים תמיד עשר דקות אחרינו את הצום. מין שמחה קטנה כזו לאיד. שמחה של ילדים אהבלים.


ואז הגיע הצבא, ולראשונה בחיי הייתי בדילמה. הרי לא הייתי בבית ההורים, שם שמרו על כיפור. ורותם ונועם הקיבוצניקים מהאוהל שלי התארגנו על חומוס ופיתות לצום. וגם הישאם לא צם, כמובן, וגם גלעד לא. והתלבטתי אם לצום או לא - הרי אני לא באמת מאמין בשכר ועונש. אני לא מאמין שלמישהו אכפת אם צמתי או לא. אני לא מאמין שיש לצום הזה משמעות רוחנית כלשהי, כי אני לא מאמין באמת במשמעות רוחנית.


ואז חשבתי על סבא, שנפטר קצת לפני שהתגייסתי.


וחשבתי כמה זה יפה שהוא התפלל בבית הכנסת בדיוק כמו אבא שלו (שאבא שלי לא הכיר, כי כמו כל המשפחה של סבא וסבתא - גם הוא מת בשואה). ואיזה מדהים זה שאבא שלי מתפלל בדיוק כמו סבא, ומכיר את כל התנועות של מתי להתכופף, ומתי עומדים ומתי יושבים.


ופתאום קלטתי, באותו בוקר שלפני ערב יום הכיפורים על מדים, שאני צריך לקבל החלטה עקרונית - האם אני מתחיל מסורת משלי, או שאני הולך עם מסורת של 2000 שנה שאולי אני לא מסכים עם הסיבה שבעטיה התחילה, אבל אין ספק שהיא החזיקה את המשפחה שלי בעם הזה גם כשגרו 2000 קילומטר מפה.


ואז פתאום הבנתי שאין דבר כזה ישראלי. שהדת שלי היא ההגדרה הלאומית שלי, מה שמסביר לא מעט את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.


והוצאתי מהצ'ימידן את הכיפה שסבתא הכינה לי פעם, מזמן, וביקשה שאקח איתי לצבא - ליתר ביטחון. והחלטתי לצום. והלכתי לנעילה, ושמעתי איך תוקעים בשופר שמסומן ב"צ" (בצבא חותמים על השופר, כמובן), והתרגשתי. התרגשתי כי בחרתי להיות לויאלי למסורת המשפחתית. כי הרגשתי שאני מתחבר לכל מי שהיה לפני, וחולק איתי - לצערו, רוב הסיכויים - את אותו קוד גנטי.


ומחרתיים בערב אלך לנעילה, ואשים עליי את הטלית של סבא ז"ל, זאת ששמתי עליי לראשונה כשהתחתנתי באמצע העשור הקודם ויוצאת בדיוק פעם בשנה מעומק הארון, ואשים על הראש את הכיפה ההיא, מסבתא (שהייתה על ראשי באותו יום שבו הפכנו לזוג באופן רשמי). ואכה על החזה כמו שאבא וסבא עשו כשהייתי קטן, ואתוודה שזדתי, ופשעתי, והעוויתי ועוד מיליון דברים - למרות שחלק גדול מהחטאים האלה כלל לא עשיתי. ואקח את מיכל ויערה, ונספור יחד 7 פעמים "יי הוא האלוהים" עם האצבעות, ונשמע את השופר שיעיד שאפשר לאכול.


ואוכל איזו עוגה או עוגיה שאשתי הנפלאה תביא איתה. ואנשק לה, ואאחל לה ולבנות גמר חתימה טובה באמונה שלמה.


לא אמונה ב"קריעת רוע גזר דיני".


ממש לא.


אמונה שאני זוכה להמשיך מסורת עתיקה, שאם לא היו שומרים עליה לא הייתי גר פה, במדינה שלי. אמונה שבני המשפחה שלי שהיו לפני בעולם זכאים שאכבד אותם ואמשיך את דרכם. אמונה שאני מנחיל לבנות את אותם ערכים שהנחילו לסבתא שלי, זאת שהייתה מגניבה לי עוגיות גבינה מושלמות בבית הכנסת, לפני כמעט 30 שנה.


וזה מרגש אותי.


אז כן. אני צם.


לגמרי לגמרי צם. הכי אקסטרים צום שיש.


ושתהיה לכולכם גמר חתימה טובה, ושנה טובה.

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

טייקונים שמייקונים

זהבית כהן התפטרה! ניצחון הטוב על הרע! המחאה מצליחה!


האמירות האלה ממלאות את פייסבוק וטוויטר כבר כמה ימים. ישראל היום, הביטאון הרשמי של משפחת נתניהו מרח על העמוד הראשי שלו את האמירה "הצרכנים ניצחו". דיונים שלמים נערכו וכתבות, ופרשנויות, ומה לא - כי זהבית כהן עזבה את תנובה.


תסלחו לי שאני הורס את אווירת החג לכולם אבל - למי אכפת?!


שבועיים אחרי שהתחילה המחאה, ואחרי ההפגנה הראשונה שהיינו בטוחים שהיא עצומה בגודלה, הפגנה של 30,000 איש בתל אביב, ביבי נתניהו התייחס סוף סוף למחאה. הוא האשים את הריכוזיות במשק במצב הקשה של המעמד הבינוני. מקורביו דיברו שלא לייחוס בתדרוכי עיתונאים והפנו אצבע מאשימה לעבר הטייקונים. 


"הם", אמרו המקורבים, "הם משתלטים על כל חלקה טובה. הם מונעים תחרות. הם אשמים בכל".


ואז, בימים הראשונים של המחאה, כשרק הוקמו המאהלים בכל הארץ, ידענו לזהות את הספין. ידענו להגיד בקול רם את מה שנראה ששכחנו לאחרונה - יש רק אחראית אחת למצבם, רווחתם ושלומם של אזרחי ישראל: ממשלת ישראל.


אבל תיכף נחזור לזה. 


בואו נדבר רגע על הטייקונים.


לא אכפת לי מהם. חלקם אמנם חזירים קפיטליסטים שלא יירקו לעבר נזקק שיושיט יד לעזרה, אבל חלקם גם אנשים סופר נורמטיביים שעשו חיל בעסקים. הם סתם אנשים. הם לא "מחוללי כלכלה", ולא "הכרחיים לשוק הישראלי" ולא כלום.


חוץ משלושה ארבעה שירשו את הכסף מאבא, רובם בסך הכל היו בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לקחת את המתנות שממשלת ישראל - כן, שוב הממשלה - חילקה להם. הרי תנובה של פסגות וזהבית כהן, למשל, לא הייתה הופכת לתאגיד תאב בצע וכלל לא היינו רואים מאבק על הקוטג' אם לא היה משרד האוצר מאלץ את החקלאים למכור את הקואופרטיב לגוף פרטי כתנאי יסודי לקבלת סיוע ממשלתי. בכתב ההתאגדות של תנובה ה"מקורית" נכתב שתפקיד הקואופרטיב הוא לשווק תוצרת חקלאית לפועלים בארץ. לפועלים - לא לעשירים. לא במחיר מופרז. אבל באה ההפרטה - ובאו ההתייקרויות.


גם כביש 6, מפעלי ים המלח, בזק ועוד שנמכרו בחצי חינם, יס והוט והחברות הסלולריות שמתאמים מחירים לרעתנו, העובדה שיש בישראל מושג שנקרא "ספקית אינטרנט" (שלא קיים בשום מקום בעולם!) וצריך לשלם לה, תיאום העמלות של הבנקים, וכמובן מחירי הדיור - בכל אלה אשמים הטייקונים? זהבית כהן, תשובה, דנקנר, הדור הבא לבית עופר ושרי אריסון הם האחראים בכך?


התשובה היא חד משמעית לא.


האחראית היחידה לחוליי המשק הישראלי היא ממשלת ישראל.


תפקידה של הכנסת, הרשות המחוקקת, הוא לפקח על הממשלה, הרשות המבצעת, כדי שזו תעבוד למען האזרח. הכנסת לא מבצעת את עבודתה כבר שנים כי לח"כים הרבה יותר דחוף להעביר חוקים קאנוניים כמו החוק שמאפשר לקופאיות לקום לפיפי באמצע המשמרת (ואינני מזלזל בחשיבות העניין - רק שואל את עצמי מדוע הדבר הוא סעיף בספר החוקים של המדינה שלי, במקום להיות תקנה זניחה), מאשר להתעמת עם שר התחבורה - שחבר באותה הקואליציה - ולשאול אותו למה לעזאזל יש למעלה מ-400 איש שמתים על הכביש כל שנה.


יותר דחוף להם לקבל עמוד אחורי באחד העיתונים עם תמונה וידיעה על הצעת חוק שלעולם לא תבוא לעולם, מאשר לפקח ולשאול מה בדיוק עושים שני שרים שאפילו לא קיבלו תואר כמו "לענייני מודיעין" או "שר מתאם", סתם שניים שיש להם תואר "שר", עם הזמן שלהם בתפקידם הרם והנישא.


אז הח"כים עסוקים כל היום בחקיקה, ואז השרים שוכחים את עצמם. לא בקטע של שחיתות. אני לא חושב שיש טייקון כלשהו שהעביר כסף או הטבות לשר או לפקיד באוצר. אבל גם לא ממש צריך לעשות את זה - מדובר בשרים כל כך גרועים, כל כך לא בקיאים בעבודתם, עד שניתן להניח שהם ישעו יותר ללוביסט שמזמזם על אוזנם (ולאזרחים, להזכירכם, אמורים להיות לוביסטים בדמות הח"כים - רק שאלה לא עוסקים בביקורת על הממשלה), ויקנו כל מה שאותו נציג של בעלי ההון מוכרים להם. 


אבל בואו נניח לרגע שכל שרי הממשלה הם מקצוענים - הרי אנחנו אלה שבחרו אותם לכנסת, והיות והכנסת הצביעה בעד מינוים לתפקידי שר, הרי שאנחנו מינינו אותם באמצעות שליחינו. אסור להתעלם, גם במצב כזה, מנתון אחד קריטי:


ביבי נתניהו, גם כשר אוצר (תפקיד בו הוא מחזיק גם כיום, למי שלא יודע) ובוודאי כראש ממשלה, דוגל אידיאולוגית בכך שתפקידה של המדינה הוא לעשות כמה שפחות. הוא מאמין ב"כוחות השוק". בכך שבסוף מחירי הדיור יתיישרו מעצמם. בכך שאם הצלחת - הרי שתפקידה של המדינה לסייע לך להמשיך בדרכך זו, והכסף "יחלחל" מהמאיון העליון, במורד העשירונים, ועד הדלפונים.


ביבי נתניהו, חברות וחברים, יחד עם כל עוזריו ושותפיו לדרך ולאידיאולוגיה הממלאים את משרד האוצר, הם אלה שיצרו את הטייקונים יש מאין. הם המציאו אותם. בטירוף ההפרטה ו"היעילות של המגזר הפרטי" ו"האיש הרזה שסוחב איש שמן" הם פשוט העבירו בעלות על נכסי הציבור לכל דיכפין - ובהינתן שלרובנו לא היו כמה מיליארדים נזילים בצד, מי שקנו את המדינה היו תמיד אותם אנשים כי להם היו את אותם הסכומים.


ולא רק בכך אשמה הממשלה - אפילו את המעט שהיא מחויבת בו: פיקוח על התנהלותם של אותם רוכשים, אפילו את זה היא לא עושה. הרי אין מצב שממשלת ישראל זיהתה שיש תיאום עמלות בין הבנקים רק לפני כמה חודשים. אם אני, הדיוט מוחלט בנושאי כלכלה, יכולתי להבחין שכולם לוקחים אותן עמלות ובאותם מחירים - אז שלום שמחון או קודמו בתפקיד פואד בן אליעזר לא ידעו? אם כל מי שהלך לסופר יכול היה לראות שאין תחרות אמיתית במחירים ושכל מוצרי החלב עולים אותו דבר, אז ביבי נתניהו ויובל שטייניץ לא יודעים? 


אנחנו אמורים לקנות את זה?


בוודאי שלא.


ובכל זאת המשיכו למכור לנו את ההפרטה כתנאי מקדמי לכל התקדמות כלכלית, ויעיד כל מי שהגיע לסניף דואר כלשהו לאחרונה, שהתור נותר אותו דבר גם אחרי ההפרטה - אבל מה שכן, שמו מסכי פלזמה עם שעון ואינדיקציה למקומך בתור כדי שהיאוש יהיה יותר נוח.


חברות וחברים - הטייקונים לא מעניינים. באמת שלא. גם לא המנוולים והחזירים שביניהם.


כשטייקון נופל זה אולי נחמד לנו ברמת הרכילות והשמחה לאיד - אבל זה לא מה שישנה את חיינו. רחוק מכך.


השינוי יקרה במדינה כשממשלת ישראל, היא ולא אף אחד אחר, תחליט לדאוג לאזרחים. תחליט לשנות את המציאות הכלכלית האלימה שבה אנחנו חיים. הוא יקרה רק כשממשלת ישראל תחליף תקליט. רק כשגם היא תדחה את העמדות שהעולם כולו דחה. עמדות שאפילו בארצות הברית מפגינים נגדן.


ואם ממשלת ישראל והעומד בראשה לא יבינו זאת לבד, מההפגנות, הרי שתפקידם של כל אחד ואחת מאיתנו לזכור זאת היטב, ובבחירות לבוא חשבון עם כל אחד מאותם שליחי ציבור ששכחו שהם עובדים אצלנו. שהם שליחים שלנו.


כי שליח שנכשל בתפקידו, ראוי לו להיות מפוטר.


ביבי רוצה שנשנא את הטייקונים. הוא רוצה שנחשוב שהם מקור כל רע. הוא רוצה שנשכח שבלעדיו, ובלי העמדות שהוא מייצג - לא הייתה פה תופעה של טייקונים.


טייקונים שמייקונים - הממשלה. רק היא אחראית לזה שרע פה. רק היא יכולה לעשות שיהיה פה טוב.