הצילו

טיפש אחד.

זאת המחשבה האחרונה שעברה בראש רגע לפני שהדמעות ירדו באוטו.

זה היה בשעה 20:03, בדרך בית לחם בירושלים. שמעתי ברדיו את מהדורת החדשות של הערוץ של המדינה. כי ככה זה. הכאפה בסוף תגיע, גם אם נורא תנסה להתחמק ממנה.

כבר 24 שעות שאני די מנותק מהפייסבוק והטוויטר והכל. היו לזה כמה סיבות, אבל אחת מהן הייתה הידיעה שטרכטנברג עומד לפרסם את המסקנות שלו. ידעתי שלא אוכל לעצור את עצמי מלהתמכר למסך ולראות בשידור חי את מסיבת העיתונאים.

בבוקר צילמתי כתבה עם המסכנים שישנים במאהל של קרית יובל. אנשים שאין להם לאן ללכת. אין להם קורת גג. צילמתי אחר כך בגן הסוס, השדרות רוטשילד של ירושלים. לא היה שם כלום - רק כמה אמנים שמכרו את מרכולתם לעוברים ושווים, ודף A4 שנותר כפליט אחרון, תלוי על איזה עמוד נשכח בפינה, שבו רשום הון-שלטון-אסון. המאהל בגן הסוס לא קיים כבר כמעט חודש, מאז ההפגנה הענקית של תחילת ספטמבר.

אבל שמרתי על ריחוק. התחלתי את האייטם, ערכתי אותו, וסיימתי אותו. החלטתי מראש שאני בניתוק רגשי ממנו. שאני לא רוצה להתעסק עם זה מעבר לדיווח רגיל.

שאני לא מעורב היום.

כי אני, טיפש שכמותי, אני עוד האמנתי.

כי אני כותב כבר שנה שלמה בבלוג הזה כמה חרא לי. ואני יורה מילים לתוך המסך ושופך את הקרביים שלי בפוסטים שמקבלים כל מיני שמות שעורך טוב היה נותן לטקסט, במקום לתת להם את הכותרת המתבקשת. הכותרת האחת והיחידה שמייצגת את מה שאני מרגיש: הצילו.

והערב הלכתי לראות עוד דירה שהאישה שאני כל כך אוהב ראתה לפני. משהו קטן. 65 מ"ר, בצד הישראלי של הקו הירוק בשכונת ארמון הנציב בירושלים. 3 חדרים בלי מעלית בקומה העליונה. דירה בבניין בן שלושים שנה לפחות. 

ואהבתי את הדירה. בחיי שאהבתי. וכבר יכולתי לדמיין לרגע את הבנות שלי משחקות במעבר שמתחת לבניין, ואיך אנחנו עולים במדרגות כשאני נותן יד לבת השנתיים, כשבת הארבע רצה למעלה לפנינו כי איכשהו היא תמיד ממהרת לכל מקום ורוצה להיות הראשונה שנוגעת בדלת. 

ויכולתי לדמיין איך אני מכין ארוחת ערב פעם במילניום, כשאני חוזר מספיק מוקדם, לי ולה. ואיפה תהיה המיטה שלנו. ואיפה נשים את הספות, ואיזה יופי של כיווני אוויר. ואם מקפידים לא להסתכל למטה אלא רק לשמיים, בכלל לא רואים את הבתים של הכפר צור באהר.

ואז נכנסתי לאוטו, והדלקתי חדשות. והתחילו לדבר, ולתאר את מה שטרכטנברג מציע. הוא ייתן לי כמה גרושים על כל ילדה, וזה מה שאמור להציל אותי. והוא מציע שיבנו עוד איזה מיליון יחידות דיור (איפה בדיוק, אגב?), והוא הכי מפרגן לי כי אני הרי עמוד השדרה של מדינת ישראל.

ואני מקשיב טוב טוב, ואני לא מצליח להבין איך כל זה עוזר לי. איך אני, גבר שאמור לדאוג למשפחה שלו (וסליחה על הפרימיטיביות - אבל ככה אני רואה את זה), אחד שעובד ומרוויח משכורת טובה - איך לעזאזל אני לא רואה מצב לקנות את הדירה הקטנה הזאת?

והכאפה הזאת, טרכטנברג שמייצג את המקסימום שמדינת ישראל תיתן לי (כי הרי עכשיו יהיו דיונים, וכל משרד ינסה להסיר את "רוע הגזירה" ממה שהוא אמור לתת, ויתחיל מו"מ ואם יתנו חצי מהפירורים שהוא מציע זה יהיה מפתיע), הכאפה הזאת באה אחרי הקיץ שבו באמת האמנתי.

האמנתי שמקשיבים לי. 

האמנתי שיש תקווה.

האמנתי שיכול להיות שאני משנה את העולם בשבילי. בשבילה. בשביל הבנות. בשביל כולן. ועבדתי כמו משוגע על המחאה הזאת. ודאגתי לסיקור. וצייצתי בטירוף בטוויטר כדי שאנשים יבואו להפגנות. וטלפנתי לחברים כדי להוציא אותם מהבית. והדגשתי כל הזמן שזה לא נגד ביבי או נגד שטייניץ - הדגשתי שזה בעדנו. שאם נראה להם שאנחנו רוצים שינוי, הוא יבוא: הרי הם השרים שלנו! הם הממשלה שלנו! הם שלנו! הם רוצים שיהיה לנו טוב!

ולקחתי את הבנות לכל הפגנה כמעט. והתרוממות הרוח שאחרי ההפגנות האלה, והאנרגיות החיוביות הביאו אותי לכתוב כמה מהפוסטים היותר נקראים בבלוג הזה. 

והאמנתי.

ורציתי.

וחשבתי שאפילו צריך לתת צ'אנס לטרכטנברג. והאמנתי בריאל פוליטיק שאומר שביבי רוצה לשמור על הכסא שלו אז שווה לו להיענות לדרישות. שווה לו להוריד את המיסוי על הדירות. שווה לו לאפשר לי ולאנשים כמוני לקנות בית. חשבתי שלמישהו חייב להיות אכפת. הרי הם לא הגיעו להיות שרים רק מתוך תאוות שררה. אני באמת באמת מאמין בזה.

עצרתי את האוטו בצד בשעה 20:07. לא ראיתי טוב את הכביש דרך הדמעות כששמעתי את טרכטנברג מתראיין אצל יונית ומסביר לי שמהאחד בינואר הקרוב המצב שלי ישתנה דרמטית כי לא מעלים את הבלו על הדלק, וכי הוא החליט ליישם שני חוקים שהאוצר דוחה כבר שנים בעזרת חוק ההסדרים.

בכיתי כמו ילד שהעליבו אותו. 

בכיתי כמו אוהד שגילה שהשחקן שהכי סמך עליו עבר לקבוצה שהוא הכי שונא או מכר את המשחק שבו הקבוצה הפסידה את האליפות.

בכיתי כמו שאנשים בוכים כשהם שומעים את רעש הניפוץ של החלום שלהם.

והגעתי הביתה, לדירה השכורה שלנו - 3 חדרים, קומה עליונה בלי מעלית. הדירה שכשאני עולה אליה אני נותן יד ליערה, ומיכל תמיד רצה קדימה, כי היא תמיד ממהרת הילדה הזאת.

ונזכרתי שהיא לא שלי. והיא לעולם לא תהיה שלי.

ורציתי ללכת לגן הסוס להפגין - אבל כבר אין שם אף אחד. רק שלט אחד, שנותר בפינה.

קיץ 2011 היה קיץ של תקווה. של זריחה. של אמונה. של הזדכות מוחלטת על הציניות.

קיץ שבו הרשיתי ללב להאמין ולא לאפשר למוח להתבטא. קיץ שבו הרשיתי לעצמי לדבר במלים גדולות כמו שינוי, וצדק.

והוא נגמר.

והסימן הראשון לחורף הקודר הן הדמעות שיורדות כמו גשם, כשאתה מרגיש כמה צורבת הכאפה שקיבלת.

וזה לא הכאב, כמו ההשפלה.

כמו זה שאתה בן 33, עם עבודה טובה, ואשה שאתה אוהב וילדות מהממות - ואתה חתיכת סמרטוט שלא יכול לספק להן קורת גג משלך. משלהן.

נכשלתי.

וזה כואב.

אבל הם לא ישברו אותי. כי יש לי כבוד עצמי. ואני הולך להילחם עליו, ועל העתיד של המשפחה שלי.

כי עכשיו זה לא "העם" שדורש צדק חברתי. עכשיו זה אישי.