כשכותבים טקסט למהדורות החדשות שמסכמות יום כמו שעברנו היום, משתמשים בקלישאות חבוטות: "יום קשה" או "יום דמים".
יום שבו יש פיגוע שמורכב מכל כך הרבה תקריות, יום של הקזת דם נוראית שבו ישראל הותקפה בתוך שטחה, באזור שבו הגבולות שלה מוכרים על ידי כל העולם והם גבולות שלום שסומנו על ידי שני הצדדים כך שאיש לא יכול לטעון בעד "זכות" ה"התנגדות" - יום כזה הוא יום נורא.
וכן, צריך להגיב לזה. וזו זכותנו המלאה. לעזאזל, זו חובתנו - אם לא נגיב למתקפה כזו בתוך שטח ישראל הריבונית, עדיף כבר לסגור את הבאסטה מעכשיו ולחזור למדינות מהן באנו.
ביבי כינס מסיבת עיתונאים הרבה לפני שהודיעו רשמית על חזרה לשגרה בדרום. לקראת מסיבת העיתונאים הוא שיגר "כלי טיס" של חיל האוויר שיהרגו איזה ערבי ממש-לא-ציוני ברצועת עזה. הוא נתן פקודות לפיקוד העורף להתכונן לליל פורענות כשהחברים הממש-לא-ציונים של הערבי הממש-לא-ציוני יחליטו שהעובדה שהציונים הרגו אותו זו סיבה מצוינת להרוג ציונים אחרים.
פייר? מרשימה התגובה של לשכת ראש הממשלה.
תקתקו עבודה. תגובה מקיפה תוך שעות.
ואז פתאום ירד האסימון.
אנסה להימנע מהקלישאות על משפחות הנרצחים, ואני מבקש להבהיר מעכשיו שהלב יוצא אליהן.
אבל בכל זאת - כששבעה ישראלים נהרגים, כל הממשלה על הרגליים.
וכאשר לפי ההערכות הכי נמוכות, שלוש מאות אלף ישראלים במצטבר מפגינים במשך חודש וזועקים מדם לבם - הממשלה שותקת ולא עושה דבר.
מקימים ועדה.
דנים.
ממזמזים זמן.
וביבי דיבר היום על הביטחון האישי של אזרחי ישראל. על כך שהממשלה לא תאפשר פגיעה בו.
אני מבקש לומר לך דבר אחד, אדוני ראש הממשלה:
הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע בפיגוע הוא הרבה פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא לגמור את החודש.
הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע מטיל איראני או רקטת חיזבאללה הוא פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא להגיע אי פעם לבעלות על דירה משלי.
אז מה זה ביטחון אישי?
האם חובתה של ממשלה הוא רק לדאוג שאחיה? שאנשום?
או שאולי חובתה של הממשלה הוא גם לדאוג לאיזה סוג של חיים אחיה? לדאוג שיהיו לי צרכים בסיסיים? לדאוג שאוכל לחיות חיים שהם יותר מסתם קיום ביולוגי?
שאוכל לחיות באמת?
כי זו הנקודה שביבי לא מבין. הוא לא מבין שביטחון אישי זו לא טייסת אף 35, ולא מרכבה סימן 4, ולא טיל חץ, ולא נתונים מקרו כלכליים ולא חברות ב- OECD ואפילו לא הגז והנפט של תשובה מול חוף חדרה.
ביטחון אישי זו רווחה.
זו הידיעה שחייך שווים יותר מאשר היותך אורגניזם על בסיס פחמני שיש לשמר את קיומו עד שייפח את נשמתו באופן ספונטני.
זו הידיעה שאתה בן אדם. שיש לך צרכים, והמדינה שלך מספקת לך אותם כי הביטחון שדרוש לך הוא הידיעה שאם תנהג לפי הכללים והחוקים היא לא תתן לך להתרסק.
שלוש מאות אלף בני אדם, לפי הספירה המצטברת של העיתון של ביבי - ישראל היום - דרשו צדק חברתי ברחובות בחודש האחרון.
אם ביבי היה משקיע בפתרונות עבורם אפילו חצי ממה שהשקיע כדי להרוג איזה ערבי ממש-לא-ציוני היום, הכל היה נראה אחרת.
כבר לא היה צורך בהפגנות, כי הוא היה עושה מאמץ לספק את הביטחון האישי האמיתי.
כי אנחנו לא רוצים רק חיים.
כי אנחנו לא רוצים רק קיום.
כי אנחנו רוצים חיים וקיום - בכבוד.
תעשה מה שאתה צריך לעשות כדי לסיים את סבב האלימות הזה, ביבי. אבל דע לך: אנחנו כבר לא מפחדים. אנחנו כבר יודעים מה מגיע לנו.
העיניים שלנו נפקחו ואנחנו רואים דרך הסיסמאות הנבובות ושומעים את האמת למרות רעש תופי המלחמה.
העבודה שלך היא לא רק לשמור על הגבול. העבודה שלך היא בעיקר לוודא שמי שחי בתוך הגבול הזה יחיה טוב. כי אחרי שבועות של מחאה ויום של קרבות אנחנו כבר יודעים להגדיר לעצמנו שנכשלת. שהממשלה שלך נכשלה. ממשלה שנכשלה היא ממשלה שתנקום עד חורמה את מותך, אבל לא תנקוף אצבע למענך כשאתה עדיין בחיים.
נכשלת ביבי.
הגיע הזמן שתתקן.
יום שבו יש פיגוע שמורכב מכל כך הרבה תקריות, יום של הקזת דם נוראית שבו ישראל הותקפה בתוך שטחה, באזור שבו הגבולות שלה מוכרים על ידי כל העולם והם גבולות שלום שסומנו על ידי שני הצדדים כך שאיש לא יכול לטעון בעד "זכות" ה"התנגדות" - יום כזה הוא יום נורא.
וכן, צריך להגיב לזה. וזו זכותנו המלאה. לעזאזל, זו חובתנו - אם לא נגיב למתקפה כזו בתוך שטח ישראל הריבונית, עדיף כבר לסגור את הבאסטה מעכשיו ולחזור למדינות מהן באנו.
ביבי כינס מסיבת עיתונאים הרבה לפני שהודיעו רשמית על חזרה לשגרה בדרום. לקראת מסיבת העיתונאים הוא שיגר "כלי טיס" של חיל האוויר שיהרגו איזה ערבי ממש-לא-ציוני ברצועת עזה. הוא נתן פקודות לפיקוד העורף להתכונן לליל פורענות כשהחברים הממש-לא-ציונים של הערבי הממש-לא-ציוני יחליטו שהעובדה שהציונים הרגו אותו זו סיבה מצוינת להרוג ציונים אחרים.
פייר? מרשימה התגובה של לשכת ראש הממשלה.
תקתקו עבודה. תגובה מקיפה תוך שעות.
ואז פתאום ירד האסימון.
אנסה להימנע מהקלישאות על משפחות הנרצחים, ואני מבקש להבהיר מעכשיו שהלב יוצא אליהן.
אבל בכל זאת - כששבעה ישראלים נהרגים, כל הממשלה על הרגליים.
וכאשר לפי ההערכות הכי נמוכות, שלוש מאות אלף ישראלים במצטבר מפגינים במשך חודש וזועקים מדם לבם - הממשלה שותקת ולא עושה דבר.
מקימים ועדה.
דנים.
ממזמזים זמן.
וביבי דיבר היום על הביטחון האישי של אזרחי ישראל. על כך שהממשלה לא תאפשר פגיעה בו.
אני מבקש לומר לך דבר אחד, אדוני ראש הממשלה:
הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע בפיגוע הוא הרבה פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא לגמור את החודש.
הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע מטיל איראני או רקטת חיזבאללה הוא פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא להגיע אי פעם לבעלות על דירה משלי.
אז מה זה ביטחון אישי?
האם חובתה של ממשלה הוא רק לדאוג שאחיה? שאנשום?
או שאולי חובתה של הממשלה הוא גם לדאוג לאיזה סוג של חיים אחיה? לדאוג שיהיו לי צרכים בסיסיים? לדאוג שאוכל לחיות חיים שהם יותר מסתם קיום ביולוגי?
שאוכל לחיות באמת?
כי זו הנקודה שביבי לא מבין. הוא לא מבין שביטחון אישי זו לא טייסת אף 35, ולא מרכבה סימן 4, ולא טיל חץ, ולא נתונים מקרו כלכליים ולא חברות ב- OECD ואפילו לא הגז והנפט של תשובה מול חוף חדרה.
ביטחון אישי זו רווחה.
זו הידיעה שחייך שווים יותר מאשר היותך אורגניזם על בסיס פחמני שיש לשמר את קיומו עד שייפח את נשמתו באופן ספונטני.
זו הידיעה שאתה בן אדם. שיש לך צרכים, והמדינה שלך מספקת לך אותם כי הביטחון שדרוש לך הוא הידיעה שאם תנהג לפי הכללים והחוקים היא לא תתן לך להתרסק.
שלוש מאות אלף בני אדם, לפי הספירה המצטברת של העיתון של ביבי - ישראל היום - דרשו צדק חברתי ברחובות בחודש האחרון.
אם ביבי היה משקיע בפתרונות עבורם אפילו חצי ממה שהשקיע כדי להרוג איזה ערבי ממש-לא-ציוני היום, הכל היה נראה אחרת.
כבר לא היה צורך בהפגנות, כי הוא היה עושה מאמץ לספק את הביטחון האישי האמיתי.
כי אנחנו לא רוצים רק חיים.
כי אנחנו לא רוצים רק קיום.
כי אנחנו רוצים חיים וקיום - בכבוד.
תעשה מה שאתה צריך לעשות כדי לסיים את סבב האלימות הזה, ביבי. אבל דע לך: אנחנו כבר לא מפחדים. אנחנו כבר יודעים מה מגיע לנו.
העיניים שלנו נפקחו ואנחנו רואים דרך הסיסמאות הנבובות ושומעים את האמת למרות רעש תופי המלחמה.
העבודה שלך היא לא רק לשמור על הגבול. העבודה שלך היא בעיקר לוודא שמי שחי בתוך הגבול הזה יחיה טוב. כי אחרי שבועות של מחאה ויום של קרבות אנחנו כבר יודעים להגדיר לעצמנו שנכשלת. שהממשלה שלך נכשלה. ממשלה שנכשלה היא ממשלה שתנקום עד חורמה את מותך, אבל לא תנקוף אצבע למענך כשאתה עדיין בחיים.
נכשלת ביבי.
הגיע הזמן שתתקן.
הזכרת לי שיר של ברכט, שצריך להיות המשורר הרשמי של המאבק:
השבמחקמי שמתגונן
מי שמתגונן כי נוטלים ממנו את האויר
כשלוחצים על צוארו, בשבילו עומד סעיף
וזועק, שפעל להגנה עצמית. אבל
אותו סעיף עצמו מסובב את הגב וזז הצידה
כשאתה מתגונן כי לוקחים ממך את הלחם.
ובכל זאת מת גם מי שאינו אוכל, גם האוכל מעט מדי
אם כי לאט. ובמשך כל השנים שהוא הולך ומת
אסור לו להתגונן.
הר זהב אתה דמגוג קטן ושפל מיטב הנוער ביישובים משרת ביחידות הטובות ביותר בצהל ומהווה את חוד החנית בהתיישבות בהתנדבות בכל מיזם חברתי ואילו אתה פיון קטן ובכיין בוחר להיטפל בשקרים לנוער הנפלא שגר בבנימין
השבמחקאנחנו נמשיך לחיות פה לבנות ולחנך ואילו אתה תשקע בתהום הנשייה של הבורגנות התל אביבית השמאלנית