לידתו של עם

והעולם רועד.


והוא השתנה לעד.


והבנתי את זה הערב בשעה 22:51, כשצעדתי ברחוב רד"ק בואכה בית הנשיא כשאני דוחף את מיכלי בעגלה שלה, והיא ישנה ומחבקת את הבובה של נפתלי.


אחרי ארוחת ערב התארגנו. נעמה, אמא של רחל, אמרה שהיא באה. היה לגמרי ברור שגם אח שלה יבוא - הוא הרי נמצא כל ערב במאהל כי הוא הרי פעיל ירושלמי כזה. התלבטנו אם לקחת את הבנות או לא, ואז הן החליטו למשוך את שנת הצהריים שלהן עד השעה 5 אחרי הצהריים, ואם ממילא ברור שהן לא יירדמו מוקדם אז יאללה, שיבואו להפגין. חוץ מזה, הן אמרו שהן רוצות. הן הרי כבר ותיקות הפגנות: רק ביום ראשון האחרון הן הפגינו איתנו בצעדת העגלות שאמא שלהן ארגנה.


החנינו בבית שלנו, והתחלנו את המסע לעבר המאהל בגן הסוס, במרכז העיר. בדרך עברנו ברחוב בלפור - הרחוב של המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל. המאבטח ראה שאנחנו עם עגלה ונתן לנו להיכנס לרחוב ולעבור מטלביה לכיכר פריז. בדרך הראיתי למיכל את "הבית של ראש הממשלה". היא אמרה שהילה הגננת לימדה אותם שראש הממשלה הוא איש חשוב. שלמדו על זה ביום העצמאות. אמרתי לה שאנחנו מפגינים נגדו. "בגללו המחירים של הדירות גבוהים", קבעה ילדת המהפכה. אמרתי לה שאני לא יודע אם הוא היחיד שאשם, אבל הוא בטח היחיד שיכול להוריד אותם. "אז בוא נגיד לו שיוריד" היא אמרה.


הגיוני.


אז הלכנו להפגנה כדי להגיד לו.


זו לא הליכה ארוכה ממעון ראש הממשלה למרכז העיר. סיפור של 10 דקות הליכה בקצב בינוני לאורך רחוב קינג ג'ורג'. בדרך עוברים ליד בית פרומין, הבניין ששימש את הכנסת עד 1966. הבניין שראה את בן גוריון יושב בראשות הממשלה. ואת שרת. ואת אשכול. אומרים שבקרוב ישפצו אותו ויפתחו בו מוזיאון. עוברים גם ליד בצלאל המקורי - המקום שהוציא מתוכו את האמנים הגדולים של הארץ. 


ופתאום, כמו כשמגיעים לבלומפילד באיחור, אחרי שהקבוצות כבר עלו לחימום והקהל שר בכל הכוח, אתה שומע את הנהמה האדירה מקצה הרחוב.


אלפים.


אלפים מתקבצים מכל פינה. מקינג ג'ורג', ומנחלאות, ומרחביה. קבוצות קבוצות. חלקן קבוצות של 5-6 כמונו, וחלק קבוצות של עשרות. ומגיעים. ובאים. וזורמים. ושוצפים.


הגענו בעשרה לתשע למאהל. הטור כבר התחיל להתקדם ולרדת למדרחוב בן יהודה. ואין מקום לזוז. ולמרות הדוחק כולם אדיבים זה לזה. וכולם מפנים מקום. ואף אחד לא כועס, ולא נרגן, ולא זועם ולא זועף.


כי זה היופי של מהפכת האוהלים של 2011.


יש בה אדיבות ונועם שאין במהפכות בדרך כלל. אין בה גרם של אלימות. יש בה זעם - טונות של זעם - אבל זעם שרוצים לתעל לפעולה חיובית. אין בה נקמה.


זו המהפכה של האנשים הטובים.


וזו מהפכה.


אוף, כמה שזו מהפכה.


כשהגענו לכיכר ציון כבר היינו 20,000. 


כיכר ציון.


מקום ארור.


פיגועים, עוני וחנויות שנסגרות מחוסר לקוחות וכמובן ההפגנה ההיא, עם רבין במדי אס אס. והמרפסת הזכורה לדיראון עליה ביבי עמד ו"לא שם לב". 


ופתאום, היא מלאה באנשים שרוצים בדיוק את מה שאני רוצה. פתאום היא המקום שאני הכי רוצה להיות בו באותו רגע. פתאום, לראשונה בחיי, אני אוהב את ירושלים ואני אוהב את הירושלמים. 


חתכנו ימינה בכיכר. החלטנו לעשות קיצור דרך לבית ראש הממשלה. אי אפשר לגרור שתי ילדות בתוך הנחיל הרבה זמן. זה לא נעים.


וכל הרחובות מסביב מלאים באנשים. וכולם באו להפגין. כולם רוצים להיות חלק. כולם רוצים לחלוק את הרגע הכי קסום שהיה בישראל מאז שאני זוכר את עצמי.


בקינג ג'ורג', נעמה ואני מתחילים לשיר את האינטרנציונל. אמצע ירושלים, ואנחנו שרים בקולי קולות. ויש אנשים שמזהים את השיר שבדרך כלל היה מביא לסקילה בעיר הזאת, והם מחייכים. כי זה שיר שמדבר על שינוי העולם לטובת הפועל.


ומגיעים לכיכר פריז, ונעצרים.


לא כי החלטנו - אלא כי אי אפשר להתקדם סנטימטר. מדברים כבר על 30,000, ואנשים ממשיכים להגיע מקטמון ומטלביה ומאגרון וממרכז העיר ומרחביה. ועוד ועוד.


ואליעד עמר מצייץ בטוויטר שתל אביב עברו את ה- 200,000. 


ואני המום. 


ומיכל על הכתפיים שלי, ואני אומר לה "תזכרי הכל. תזכרי את הרגעים האלה ילדה שלי. תזכרי כי יום אחד את תספרי לילדים שלך על הערב הזה".


ואני אומר לה את זה כי לידי עומדים דודי ועפרה מעמק הירדן, ונועם המ"פ שלי מהמילואים שהוא מושבניק, ומאחוריי שניים עם כיפה סרוגה, ולידם מישהו עם שלט "יש"ע דורש צדק חברתי", ותנועות נוער, וסטודנטים, וזקנים וצעירים וגם אשתי והילדות שלי. שלוש הנשים המהממות שלי שחולקות איתי את הרגע הזה. 


ואני מבין שב- 06/08/2011 האומה הישראלית קמה.


שלראשונה מזה שנים, אולי בפעם הראשונה מאז תש"ח - אף אחד לא מתעניין בלא לצאת פראייר. ואין שום רצון לתפוס כמה שאפשר ולברוח. ואכפת לאנשים - באמת אכפת - האחד מהשני. וכולם מבינים שכולנו ביחד. שאנחנו במאבק הזה ביחד עד הסוף. שכולנו נרוויח ביחד או נפסיד ביחד.


וקם פה עם אמיתי. עם ישראלי, ולא גלובלי או אמריקני. ישראלי אורגינלי. עם של פעם. עם אידיאליסט, סולידרי ומלא באהבת הזולת. עם טוב. עם שאנשיו דורשים צדק חברתי לא רק לעצמם כפרטים - אלא כאומה.


רחל ויערה פרשו בסביבות 10 בערב.


בסביבות 10:30 הצעתי למיכלי שנלך הביתה. היא הסכימה. הייתי צריך לעבור דרך אלפי אנשים כדי לצאת וממש חששתי מזה. עגלה עם ילדה בת 4 בפנים מול רבבות שלא רוצים להפסיד את מקומם זה לא פשוט.


ולפתע, כאילו מדובר במשה שחוצה את ים סוף, נפתח לי גוש האנשים לשניים - וכולם נותנים לעבור בשמחה, ואומרים למיכלי כל הכבוד שהיא באה להפגין.


וכולם מחייכים, ולמרות שהחושך ירד שעתיים קודם לכן, אור אדיר בוקע מכיכר פריז. כאילו כל אחד מעשרות האלפים הוא נורה שרק חיכתה שידליקו אותה, ועכשיו החשמל זורם דרכו בזרם אדיר והוא יישא איתו את האור הזה לכל מקום. כאילו כל אחד זורח.


ברחוב רמב"ן אני נתקל בנחיל אדיר של מפגינים שבאים מכיוון קטמון הישנה. בטח איזו קהילה של בית כנסת כי הם כולם בני עשרים ומשהו, זוגות זוגות. והם צועדים בצעד בטוח, עם דגלי ישראל ושלטי "העם דורש צדק חברתי", ואני יודע שאין שום סיכוי שאני והם אי פעם הצבענו אותו דבר, ובא לי לחבק אותם. 


ואני מרגיש כאילו אני פוגש בני משפחה שלא ראיתי מימיי, ואני יודע שיש לנו איזה אב או אם היסטוריים משותפים ונורא רוצה להבין איפה התנתקנו זה מזה, אבל זה לא מעניין - כי עכשיו אנחנו ביחד. כי המשפחה שלי גדלה.


ועולים לרחוב רד"ק לכיוון בית הנשיא והבית שלנו, ומיכלי חיבקה את נפתלי חזק חזק, ושמה מוצץ בפה, ונרדמה לי בעגלה.


הרחוב היה מלא במכוניות ואופנועים של מפגינים. המדרכות הופקעו לטובת כלי הרכב. ואני עם ילדה ישנה בעגלה, ולרדת לכביש זו לא אופציה.


ופתאום נהג של מרצדס שחורה, כזו של ערסים, עוצר לידי וצועק לי "אתה מההפגנה?". הסתובבתי אליו ואמרתי שכן. 


והוא עצר את האוטו, ויצא ממנו, וצעק לכל הנהגים מאחוריו בחי"ת ועי"ן גרוניות: הוא לקח את הילדה להפגנה ואין לו מקום לעבור! נחכה רגע שיגיע לקצה הסמטה! אין לו מקום על המדרכה!


וכולם מקשיבים לו, ופתאום מתחילים לצפצף עם הצופרים שלהם את צפצוף התמיכה שכולם מכירים. וכל הולכי הרגל ברחוב חוגגים איתם, ואני ומיכל צועדים על הכביש שהמרצדס חסם בשבילנו.


והתחלתי לבכות.


התחלתי לבכות כמו ילד.


כי בערב הזה ראיתי את העם שלי נולד מחדש.


כי בערב הזה התאהבתי מחדש במדינה שלי.


כי בערב הזה נורא בא לי להניף את דגל ישראל מהמרפסת, כמו שאני עושה ביום העצמאות.


כי בערב הזה אפילו העיר הקשה הזאת, ירושלים, עיר דוויה ומסוכסכת וענייה ואפורה ואומללה שכמותה - היא הרימה ראש יפה כל כך שלא יכולתי שלא להתאהב בה. ואני כל כך גאה בשכנים שלי.


וגם כשהדמעות הגיעו לזווית הפה, הן לא הצליחו למחוק את החיוך.


ואני כל כך גאה במדינה שלי.


ואני יודע שגם אלו שהיו ח"כים בבית פרומין לידו עברתי הערב, דור מייסדי המדינה, היה מתפוצץ מגאווה אם עדיין היה איתנו.


ובכיתי כי את התאריך הזה, ה- 06/08/2011 אני אזכור לעולם.


כי חלקתי עם אשתי ועם הבנות שלי את אחד האירועים ההיסטוריים והמכוננים של האומה הישראלית מאז 1948. כי כולנו היינו בכיכר פריז ביום שבו העם הישראלי נוצר. כי חום גופנו היה כור ההיתוך, והחשמל שעבר בינינו היה מקור הכוח של הכור הזה.


כי העם הישראלי קם.


והוא יודע מה הוא דורש.


הוא דורש את הדי אן איי שלו בחזרה. הוא דורש לדחות את המוטציה שנכפית עליו.


והייתי שם.


ואין שום מקום אחר בעולם שהייתי רוצה להיות בו יותר מאשר המקום בו הייתי הערב, עם האנשים איתם הייתי הערב.


כי הערב הזה, ה- 06/08/2011 ייזכר לעד כערב שבו שינינו את העולם.


כי הערב הזה יצרתי לבנות שלי עולם טוב יותר.


כי עולם ישן עדי יסוד נחרימה, ומגב כפוף נסיר העול. את עולמנו אז נקימה: לא כלום אתמול - מחר, הכל.


מהפכת האוהלים 2011. 


קיץ האהבה של ישראל.