צו 8

את הפוסט הזה אני לא אמור לכתוב בכלל.

אני כותב אותו מהחמ"ל, על הלפטופ שלי שעליו אני מסדר את רשימות השמירה ואת סידור היציאות הביתה של החבר'ה מהפלוגה. חיברתי אותו לאייפון, ואני טוחן לטובתו את חבילת הגלישה שהחברים מאורנג' השחילו לי כשקניתי את הצעצוע החביב של סטיב ג'ובס ושות'.

אני מקווה שאשתי לא קוראת את הפוסט הזה, כי היא קצת תזעם מהמשפט על טחינת חבילת הגלישה - אתם יודעים, עוד הוצאה מהאוברדרפט והכל.

עד ה- 15/9 אני במילואים. יושב עם הפלוגה שלי על הר מול שתי התנחלויות ואינספור מאחזים לא חוקיים, עם מכשירי קשר שמטרטרים יומם ולילה, עמדות שמירה, סיורים, נשקים והכל.

בלי קשר למה אני חושב על ההתנחלויות, מדינת ישראל החליטה שזה המקום הכי חשוב להיות בו. היא החליטה שהיא רוצה לשלוח לפה פלוגת חי"ר "שתגן בגזרתה" ו"תמנע פח"ע" ו"תאפשר קיום אורח חיים סדיר" וכל מיני ססמאות נבובות אחרות שרשומות על פלקטים בעשרות מוצבים של צה"ל מהחרמון בצפון ועד אילת בדרום.

אני כרגע שומר פה על העכשיו. על מדינת ישראל של 2011, ועל האינטרסים שלתפישתה משרתים את המדיניות שלה. אם יהיה בכך צורך, אני והחבר'ה פה גם נילחם כדי להגן על אותם אינטרסים - כי זה כל הקונספט של צה"ל ושל המילואים.

וזה אומר שאני לא יכול להילחם על מה שחשוב באמת.

אני מנוע - פיזית - מלהגיע להפגנות שיש במוצ"ש למען הדבר הכי חשוב שאני צריך לדאוג לו: העתיד של הבנות שלי.

עכשיו, כשאני כותב בחמ"ל, אשתי ושתי הבנות שלנו נמצאות כמה עשרות קילומטרים דרומה מפה, בירושלים, ומנסות לתפקד כמשפחה חד הורית. המדינה, זו שקראה לי לבוא ולעזור לה ולשמור על האינטרסים שלה פה, לא נוקפת אצבע כדי לעזור למשפחה שהשארתי מאחור.

אשתי עובדת במשרה מלאה, והמדינה חושבת שזה מאוד הגיוני שהיא תמשיך לעבוד במשרה מלאה כשהשותף שלה לחיים בצבא - אז מה אם אין גן ואין מי שישמור עליהן כי אין לה עם מי לחלוק בעומס? אז מה אם עכשיו החופש הגדול? אז מה אם צריך לדאוג לבנות שלנו, אלו שעוד כמה שנים גם יתגייסו לצבא? אז מה אם בייביסיטר עולה 30 ש"ח לשעה (במקרה הטוב) ויום עבודה זה 8 שעות ומילואים זה 26 ימים כך שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים שאף אחד לא יפצה אותנו עליה?

ובתסכול מסתכמת גם כל המחאה שיש בארץ.

שוב ושוב ושוב המדינה לא נוקפת אצבע כדי לעזור לאזרחיה. שוב ושוב ושוב אתה מוצא את עצמך ניצב מול רשימת דרישות מצדה של המדינה - והיא, מצדה, לא תעזור לך. היא תטרפד כל יוזמה שמשמעותה היא שאתה תקבל יותר. 

וככה זה עם המילואים, וככה זה עם הדירות במחיר אנושי שאין פה, וככה זה עם עגלת הסופר שעולה 600 שקלים כי קנית חיתולים לקטנה, וככה זה עם הדלק, וככה זה עם הגנים שעולים כמו עוד שכר דירה - כי אנחנו שוב ושוב מוצאים את עצמנו לגמרי לבד, למרות שאנחנו מוקפים במיליוני ישראלים שנמצאים בדיוק באותו מצב כמונו.

כי אנחנו לבד מול הממשלה שהפכה אותנו ללא יותר מלקוחות, כאילו היא איזה כלבו שמטרתו למכור לנו מוצרים ולהרוויח עליהם כמה שיותר כסף - לעזאזל, אני כמילואימניק הרי לא יותר ממוצר - ורק כשממש אין ברירה לעשות פה ושם איזה מבצע הנחות, שנרגיש טוב עם עצמנו.

אז לא בא לי יותר מבצעי הנחות של המדינה. לא רוצה יותר "הטבות". אני רוצה שהמדינה לא תהיה חברה בע"מ. אני רוצה מדינה שהיא חברה במובן הסוציולוגי - לא הכלכלי.

ולמה אני כותב את כל זה?

כי אני צריך שתייצגו אותי.

ביום שבת הקרוב תהיה צעדת המיליון. אומרים שביבי ושרי הממשלה די מבסוטים מזה שכל המדינה התעסקה במצב הביטחוני מאז הפיגועים באילת והרקטות שבאו אחריו מעזה.

כל ישראלי שאכפת לו מהמדינה צריך לצאת במוצ"ש להפגנה הזאת. צריך לומר לממשלה בקול: נכון, אתם פה גם כדי לדאוג לקיום שלנו, ולהגן על המדינה - אבל אנחנו לא רוצים רק להתקיים.

אנחנו רוצים לחיות.

אנחנו רוצים את הזכות להיות מאושרים או לפחות לקבל צ'אנס הוגן להגיע לאושר כזה. להגיע לדירה משלנו. להגיע לסוג של איתנות כלכלית שבה נוכל להגיד לעצמנו, ברמה מסוימת של ודאות, שגם אם נצטרך להוציא כמה אלפי שקלים בבת אחת - עדיין נוכל לשלם בזמן את החשבונות בלי לקרוס.

זו לא דרישה מוגזמת.

זו רק דרישה להתקיים בכבוד.

ואני לא אוכל להיות שם אתכם, במוצ"ש. אני, כבר סיפרתי לכם, עסוק בלהגן על ההווה.

אני צריך שתייצגו אותי. שתצעקו בשמי. שתילחמו בשביל העתיד של הבנות שלי, כמו שאני אלחם בשבילכם היום, אם אדרש לכך.

החודשיים האחרונים הם מהרגעים המופתיים ביותר בחייה של מדינת ישראל. הם הראו שאנחנו מסוגלים לקיים מחאה שקטה, לא אלימה, לא צעקנית - וסופר עוצמתית.

אנחנו משנים את המדינה והופכים אותה למקום שטוב יותר לחיות בו. שראוי יותר להגן עליו.

אני מבקש מכם - בואו לייצג אותי. שימו איתי כתף. אני אהיה פה, בחמ"ל, בין קשרים מטרטרים ועמדות שמירה והכל. אתם תילחמו שם, איפה שחשוב באמת, ועל מה שחשוב באמת.

זו המלחמה על העתיד שלנו. של כולם.

זו המלחמה הכי חשובה שאזרחי ישראל אי פעם היו מעורבים בה. מלחמה על אופיה של מדינת ישראל: מדינה של אינדיבידואלים העומדים לבדם או מדינה שיש בה חברה, ורווחה, וערבות הדדית ושהביטוי "ואהבת לרעך כמוך" הוא נר לרגליה.

במוצ"ש יש לכל ישראלי הזדמנות לשנות את העולם. זה נדיר.

אז באווירה צה"לית, כראוי ללובש מדים (גם אם מילואימניק):

הכוח, היכון להסתערות!

הכוח - קדימה להסתער!!!

תבואו. תבואו ותניפו את הדגלים. תבואו, כי זה צו 8 לכל אחד וכל אחת. תבואו, כי אנחנו חייבים את זה לעצמנו. תבואו, כי אין מעשה ציוני מזה.

תבואו בשבילי.

תבואו בשבילכם.

ביטחון אישי

כשכותבים טקסט למהדורות החדשות שמסכמות יום כמו שעברנו היום, משתמשים בקלישאות חבוטות: "יום קשה" או "יום דמים".


יום שבו יש פיגוע שמורכב מכל כך הרבה תקריות, יום של הקזת דם נוראית שבו ישראל הותקפה בתוך שטחה, באזור שבו הגבולות שלה מוכרים על ידי כל העולם והם גבולות שלום שסומנו על ידי שני הצדדים כך שאיש לא יכול לטעון בעד "זכות" ה"התנגדות" - יום כזה הוא יום נורא.


וכן, צריך להגיב לזה. וזו זכותנו המלאה. לעזאזל, זו חובתנו - אם לא נגיב למתקפה כזו בתוך שטח ישראל הריבונית, עדיף כבר לסגור את הבאסטה מעכשיו ולחזור למדינות מהן באנו.


ביבי כינס מסיבת עיתונאים הרבה לפני שהודיעו רשמית על חזרה לשגרה בדרום. לקראת מסיבת העיתונאים הוא שיגר "כלי טיס" של חיל האוויר שיהרגו איזה ערבי ממש-לא-ציוני ברצועת עזה. הוא נתן פקודות לפיקוד העורף להתכונן לליל פורענות כשהחברים הממש-לא-ציונים של הערבי הממש-לא-ציוני יחליטו שהעובדה שהציונים הרגו אותו זו סיבה מצוינת להרוג ציונים אחרים.


פייר? מרשימה התגובה של לשכת ראש הממשלה.


תקתקו עבודה. תגובה מקיפה תוך שעות.


ואז פתאום ירד האסימון.


אנסה להימנע מהקלישאות על משפחות הנרצחים, ואני מבקש להבהיר מעכשיו שהלב יוצא אליהן.


אבל בכל זאת - כששבעה ישראלים נהרגים, כל הממשלה על הרגליים.


וכאשר לפי ההערכות הכי נמוכות, שלוש מאות אלף ישראלים במצטבר מפגינים במשך חודש וזועקים מדם לבם - הממשלה שותקת ולא עושה דבר.


מקימים ועדה.


דנים.


ממזמזים זמן.


וביבי דיבר היום על הביטחון האישי של אזרחי ישראל. על כך שהממשלה לא תאפשר פגיעה בו.


אני מבקש לומר לך דבר אחד, אדוני ראש הממשלה:


הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע בפיגוע הוא הרבה פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא לגמור את החודש.


הסיכוי שלי, למרות שאני תושב ירושלים, להיפגע מטיל איראני או רקטת חיזבאללה הוא פחות מאשר אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלי לא להגיע אי פעם לבעלות על דירה משלי.


אז מה זה ביטחון אישי?


האם חובתה של ממשלה הוא רק לדאוג שאחיה? שאנשום?


או שאולי חובתה של הממשלה הוא גם לדאוג לאיזה סוג של חיים אחיה? לדאוג שיהיו לי צרכים בסיסיים? לדאוג שאוכל לחיות חיים שהם יותר מסתם קיום ביולוגי? 


שאוכל לחיות באמת?


כי זו הנקודה שביבי לא מבין. הוא לא מבין שביטחון אישי זו לא טייסת אף 35, ולא מרכבה סימן 4, ולא טיל חץ, ולא נתונים מקרו כלכליים ולא חברות ב- OECD ואפילו לא הגז והנפט של תשובה מול חוף חדרה.


ביטחון אישי זו רווחה.


זו הידיעה שחייך שווים יותר מאשר היותך אורגניזם על בסיס פחמני שיש לשמר את קיומו עד שייפח את נשמתו באופן ספונטני.


זו הידיעה שאתה בן אדם. שיש לך צרכים, והמדינה שלך מספקת לך אותם כי הביטחון שדרוש לך הוא הידיעה שאם תנהג לפי הכללים והחוקים היא לא תתן לך להתרסק.


שלוש מאות אלף בני אדם, לפי הספירה המצטברת של העיתון של ביבי - ישראל היום - דרשו צדק חברתי ברחובות בחודש האחרון.


אם ביבי היה משקיע בפתרונות עבורם אפילו חצי ממה שהשקיע כדי להרוג איזה ערבי ממש-לא-ציוני היום, הכל היה נראה אחרת.


כבר לא היה צורך בהפגנות, כי הוא היה עושה מאמץ לספק את הביטחון האישי האמיתי.


כי אנחנו לא רוצים רק חיים.


כי אנחנו לא רוצים רק קיום.


כי אנחנו רוצים חיים וקיום - בכבוד.


תעשה מה שאתה צריך לעשות כדי לסיים את סבב האלימות הזה, ביבי. אבל דע לך: אנחנו כבר לא מפחדים. אנחנו כבר יודעים מה מגיע לנו.


העיניים שלנו נפקחו ואנחנו רואים דרך הסיסמאות הנבובות ושומעים את האמת למרות רעש תופי המלחמה. 


העבודה שלך היא לא רק לשמור על הגבול. העבודה שלך היא בעיקר לוודא שמי שחי בתוך הגבול הזה יחיה טוב. כי אחרי שבועות של מחאה ויום של קרבות אנחנו כבר יודעים להגדיר לעצמנו שנכשלת. שהממשלה שלך נכשלה. ממשלה שנכשלה היא ממשלה שתנקום עד חורמה את מותך, אבל לא תנקוף אצבע למענך כשאתה עדיין בחיים.


נכשלת ביבי. 


הגיע הזמן שתתקן.

משבר אמונה

הערב, בפעם הראשונה מזה שבועות, חוויתי את מה שהדתיים מכנים בשם "משבר אמונה".


אחרי שבועות של מחאה; אחרי שבועות של אמונה יוקדת בכוח של אנשים לקבוע את עתידם; אחרי שבועות שבהם הזדכיתי מכל טיפה מאוקיינוס הציניות שאופף אותי כבר שנים; אחרי שבועות שבהם קמתי בכל בוקר כשאני גאה בעם שלי והלכתי לישון בכל לילה כשהלב דופק מרוב אהבה למה שקורה פה - 


אחרי כל אלה, שוב חדר ללב רגש שאני מכיר. זה ששמר עליי כל השנים מאכזבות.


חוסר אמונה.


מה שטוב בחוסר אמונה, היא העובדה שלא משנה מה - מקסימום תופתע לטובה. הרי אתה מניח שכל מה שאתה רוצה שיקרה לא יקרה, כך שאין אכזבות ואם פעם בכמה זמן קרה מה שרצית, אז שיחקת אותה.


זה מצב שאי אפשר להפסיד בו כלום כמעט.


כלום, חוץ מאת התחושה של לקום כל בוקר גאה וללכת לישון בכל לילה כשהלב מתפוצץ מאהבה.


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


ואני התאהבתי בשבועות האחרונים.


התאהבתי במדינת ישראל.


התאהבתי כי גיליתי שאני לא לבד. כי גיליתי שכל השנים שבהן השתמשתי בציניות ובאי האמונה כמגן, כאמצעי שישמור על הלב משברון והתרסקות - כל השנים האלו הייתי מוקף באנשים כמוני בדיוק, שעשו בדיוק אותו דבר. רומנטיקנים חסרי תקנה שמאמינים שאדם לאדם הוא אדם. אידיאליסטים שמפחדים לדבר בקול כדי שלא יבוזו להם וירסקו אותם מבפנים.


וראיתי אותם בהפגנות. ובמאהלים. ובעצרות. ובמצעדי העגלות.


והעיניים של כולם נוצצות כל כך, כאילו שפתאום הוסר מעליהם מין עול עצום. איזה רדיד אפל שדרכו הם יכולים לראות, אבל אי אפשר לראות אותם - והיה להם רע עם הרדיד הזה, והם אפילו לא הבינו. ולפתע מותר להוריד את הרדיד, וכולם רואים אותם. הם קצת נבוכים בהתחלה, אבל כשהרוח נוגעת בפניהם בפעם הראשונה אחרי שנים שהפנים היו מכוסות ומבודדות, הם משתחררים.


הם מרגישים כמי שניצלו מכלא פנימי. כמו אסירים שלפתע תא המאסר שלהם נפתח, ובחוץ יש את היום היפה ביותר בשנה - והם בני חורין.


וגם אני השתחררתי. ופתאום מותר לדבר על מושגים שלא העזתי לדבר עליהם מאז התיכון, אי שם בראשית שנות התשעים של המאה שעברה. פתאום השיחות בעבודה והדיונים עם חברים מזכירים "פעולה אידיאולוגית" בקן השומר הצעיר ברחוב ברזילי בראשון בשנת 1989, כשמדברים על מושגים כמו צדק. ושוויון. ואחווה בין פועלים ועובדים.


פתאום מדברים על דברים שהעזתי לדבר עליהם רק עם עצמי, באפלה הגדולה שהייתה מסביב ובשקט. בלב. בלי שישמעו. פתאום מסתבר שמותר לחשוב אחרת. שכולנו הוקרבנו למולך ואפילו לא הבנו שכל אלו שרצו שנתחרה איתם במירוץ ההישרדות האינסופי שנזרקנו אליו הם לא אויבים שרוצים לפגוע בנו אלא קורבנות של השיטה, ממש כמונו.


לא תחרות אלא אחווה. 


סולידריות.


והאוויר המשחרר הזה שפתאום נכנס לריאות מנפח אותן. ואפשר לנשום.


והערב, אחרי הרבה זמן, לא הצלחתי לנשום את האוויר הזה. פתאום שמתי לב, אחרי המון זמן, לאור הכתמתם המדכא של הרחוב בערב במקום לראות כל הזמן רק את הלבן הבוהק והיפה של הירח.


וכבר התחלתי להכין את עצמי לקראת האפלה שתיכף תבוא. "כן, עוד מעט סיפור המחאה כבר לא יהיה אייטם", הסכמתי עם המפיקה שעבדה איתי על המהדורה, והיא הסתכלה עליי בפליאה כי כבר שלושה שבועות שהיא אומרת את זה על המחאה ואני תמיד אמרתי שמה פתאום. שזה שינוי אמיתי. שזו היסטוריה וזה יהיה אייטם שאפילו הנכדים שלנו ילמדו עליו.


והבוקר הסכמתי איתה, כי פתאום הלב אמר שצריך שוב לעטות את הרדיד. שצריך שוב לרפד אותו מסביב בציניות וחוסר אמונה, כדי שלא יישבר. כדי לחסוך את הדמעות כשהכל יתמוטט. כשהדבר המופלא הזה שקורה ברחובות ישראל ייפח את נשמתו.


משבר אמונה.


וכתבתי על זה בטוויטר. והשפלתי ראש, כי אני תמיד כותב את הציוצים הכי אופטימיים על המהפכה שמתרחשת פה.


ואז באה תגובה ממישהו בת"א. וממישהי בקריות. וממישהו בקיבוץ בעמק הירדן. ואחד מרביבים. וכל מיני אנשים מופלאים שהכרתי בשבועות האחרונים וזכיתי להכיר אותם כשעיניהם כבר לא סומאות. כשכבר הסירו את הרדיד המעיק וחשו את הרוח הנעימה בלחיים.


וכולם אמרו לא לאבד תקווה. ואחד מספר על מה שקורה בגן מאיר בתל אביב. ואחר אומר שמחר תהיה פעילות בדרום תל אביב. ושלישית מספרת שהייתה בהפגנה בקיסריה. והרביעי אומר לי "קח יומיים שלושה של חופש, ותחזור מלא אנרגיות". ועוד אחת כתבה לי שמדובר בריצה למרחקים ארוכים, וצריך לנשום ולהיות מוכנים למאבק ארוך.


ושוב התאהבתי.


התאהבתי שוב באותם האנשים.


וניסיתי לפענח לעצמי למה פתאום הרגשתי צורך להיעטף בשכבות ההגנה שדחיתי בשאט נפש רק לפני כמה ימים.


והבנתי.


ביום ראשון אני יוצא ל- 26 ימי מילואים על איזה פיסטין שכוח אל בשומרון. ואני מפחד לחזור באמצע ספטמבר למדינה אחרת.


אני מפחד לגלות שבזמן שהממשלה קראה לי לשים יד ולעזור לה בהגנה על המדינה, היא הצליחה לכופף את היד של אלו שרוצים לעזור לי ולמדינה.


ואני מפחד על רחל שנשארת לבד עם הבנות, ולא תקבל שום עזרה בשבועיים האלה מאף גורם במדינת ישראל שאינו בן משפחה או חבר שלנו כי המדינה חושבת שזה שאני משאיר אותה לבד בחופש הגדול כשאין סידור כמו גן או קייטנה (כי בסוף אוגוסט פשוט אין דברים כאלה) זו לגמרי בעיה שלנו.


ואז נתתי לעצמי סטירה.


כי הרי על זה אני מוחה. הרי זה כל המאבק.


הוא על זה שאנחנו רוצים שלמדינה יהיה אכפת מאיתנו כמו שלנו אכפת ממנה. אנחנו רוצים עזרה - לא סעד. אנחנו רק מבקשים לקבל ממנה אהבה.


אנחנו מבקשים להסיר מעל עיניה את הרדיד שראשיה מתעקשים לעטות עליה. אנחנו רוצים שגם היא, הארץ שלנו, תרגיש את מגע הרוח. שתסיר מעליה - כמו שעשינו אנחנו - את הציניות שמגנה עליה.


שתסיר את חוסר האמונה שלה בנו. 


בעצמה.


ואני מתרגש נורא כשאני כותב את זה, כי אני כל כך מאוהב במדינה שלי ובאנשים שגרים בה, שזה גורם לי לדמוע. 


אז ביום ראשון אעלה על מדי ב' ואפרד מהמחאה לחודש - אבל אצא למילואים בלי הציניות. ובלי אי האמונה.


כי אני כבר לא צריך להתגונן. כי אני כבר לא מפחד.


כי אני מאוהב. 


כי אהבה היא רגש אופטימי. היא רגש מאמין. היא רגש שמניח שהוא רק יגדל, ויהפוך ליותר ויותר כייפי. אהבה היא הרגש שהכי דורש אמונה. הרגש שהכי דורש ממך להניח שאתה שם את כל כולך כי זה יחזור אליך, ועם ריבית.


אני נפרד מכם לכמה שבועות, אבל עשו טובה, חברים:


תמשיכו להאמין. תמשיכו לעשות. תביאו אתכם לכל הפגנה ולכל פעילות עוד מישהו אחד - במקומי.


כי אני שוב מאמין.


מאמין לגמרי.


כי כבר לא צריך ציניות כדי להצליח אלא רק אמונה.


ואני מאמין.

לידתו של עם

והעולם רועד.


והוא השתנה לעד.


והבנתי את זה הערב בשעה 22:51, כשצעדתי ברחוב רד"ק בואכה בית הנשיא כשאני דוחף את מיכלי בעגלה שלה, והיא ישנה ומחבקת את הבובה של נפתלי.


אחרי ארוחת ערב התארגנו. נעמה, אמא של רחל, אמרה שהיא באה. היה לגמרי ברור שגם אח שלה יבוא - הוא הרי נמצא כל ערב במאהל כי הוא הרי פעיל ירושלמי כזה. התלבטנו אם לקחת את הבנות או לא, ואז הן החליטו למשוך את שנת הצהריים שלהן עד השעה 5 אחרי הצהריים, ואם ממילא ברור שהן לא יירדמו מוקדם אז יאללה, שיבואו להפגין. חוץ מזה, הן אמרו שהן רוצות. הן הרי כבר ותיקות הפגנות: רק ביום ראשון האחרון הן הפגינו איתנו בצעדת העגלות שאמא שלהן ארגנה.


החנינו בבית שלנו, והתחלנו את המסע לעבר המאהל בגן הסוס, במרכז העיר. בדרך עברנו ברחוב בלפור - הרחוב של המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל. המאבטח ראה שאנחנו עם עגלה ונתן לנו להיכנס לרחוב ולעבור מטלביה לכיכר פריז. בדרך הראיתי למיכל את "הבית של ראש הממשלה". היא אמרה שהילה הגננת לימדה אותם שראש הממשלה הוא איש חשוב. שלמדו על זה ביום העצמאות. אמרתי לה שאנחנו מפגינים נגדו. "בגללו המחירים של הדירות גבוהים", קבעה ילדת המהפכה. אמרתי לה שאני לא יודע אם הוא היחיד שאשם, אבל הוא בטח היחיד שיכול להוריד אותם. "אז בוא נגיד לו שיוריד" היא אמרה.


הגיוני.


אז הלכנו להפגנה כדי להגיד לו.


זו לא הליכה ארוכה ממעון ראש הממשלה למרכז העיר. סיפור של 10 דקות הליכה בקצב בינוני לאורך רחוב קינג ג'ורג'. בדרך עוברים ליד בית פרומין, הבניין ששימש את הכנסת עד 1966. הבניין שראה את בן גוריון יושב בראשות הממשלה. ואת שרת. ואת אשכול. אומרים שבקרוב ישפצו אותו ויפתחו בו מוזיאון. עוברים גם ליד בצלאל המקורי - המקום שהוציא מתוכו את האמנים הגדולים של הארץ. 


ופתאום, כמו כשמגיעים לבלומפילד באיחור, אחרי שהקבוצות כבר עלו לחימום והקהל שר בכל הכוח, אתה שומע את הנהמה האדירה מקצה הרחוב.


אלפים.


אלפים מתקבצים מכל פינה. מקינג ג'ורג', ומנחלאות, ומרחביה. קבוצות קבוצות. חלקן קבוצות של 5-6 כמונו, וחלק קבוצות של עשרות. ומגיעים. ובאים. וזורמים. ושוצפים.


הגענו בעשרה לתשע למאהל. הטור כבר התחיל להתקדם ולרדת למדרחוב בן יהודה. ואין מקום לזוז. ולמרות הדוחק כולם אדיבים זה לזה. וכולם מפנים מקום. ואף אחד לא כועס, ולא נרגן, ולא זועם ולא זועף.


כי זה היופי של מהפכת האוהלים של 2011.


יש בה אדיבות ונועם שאין במהפכות בדרך כלל. אין בה גרם של אלימות. יש בה זעם - טונות של זעם - אבל זעם שרוצים לתעל לפעולה חיובית. אין בה נקמה.


זו המהפכה של האנשים הטובים.


וזו מהפכה.


אוף, כמה שזו מהפכה.


כשהגענו לכיכר ציון כבר היינו 20,000. 


כיכר ציון.


מקום ארור.


פיגועים, עוני וחנויות שנסגרות מחוסר לקוחות וכמובן ההפגנה ההיא, עם רבין במדי אס אס. והמרפסת הזכורה לדיראון עליה ביבי עמד ו"לא שם לב". 


ופתאום, היא מלאה באנשים שרוצים בדיוק את מה שאני רוצה. פתאום היא המקום שאני הכי רוצה להיות בו באותו רגע. פתאום, לראשונה בחיי, אני אוהב את ירושלים ואני אוהב את הירושלמים. 


חתכנו ימינה בכיכר. החלטנו לעשות קיצור דרך לבית ראש הממשלה. אי אפשר לגרור שתי ילדות בתוך הנחיל הרבה זמן. זה לא נעים.


וכל הרחובות מסביב מלאים באנשים. וכולם באו להפגין. כולם רוצים להיות חלק. כולם רוצים לחלוק את הרגע הכי קסום שהיה בישראל מאז שאני זוכר את עצמי.


בקינג ג'ורג', נעמה ואני מתחילים לשיר את האינטרנציונל. אמצע ירושלים, ואנחנו שרים בקולי קולות. ויש אנשים שמזהים את השיר שבדרך כלל היה מביא לסקילה בעיר הזאת, והם מחייכים. כי זה שיר שמדבר על שינוי העולם לטובת הפועל.


ומגיעים לכיכר פריז, ונעצרים.


לא כי החלטנו - אלא כי אי אפשר להתקדם סנטימטר. מדברים כבר על 30,000, ואנשים ממשיכים להגיע מקטמון ומטלביה ומאגרון וממרכז העיר ומרחביה. ועוד ועוד.


ואליעד עמר מצייץ בטוויטר שתל אביב עברו את ה- 200,000. 


ואני המום. 


ומיכל על הכתפיים שלי, ואני אומר לה "תזכרי הכל. תזכרי את הרגעים האלה ילדה שלי. תזכרי כי יום אחד את תספרי לילדים שלך על הערב הזה".


ואני אומר לה את זה כי לידי עומדים דודי ועפרה מעמק הירדן, ונועם המ"פ שלי מהמילואים שהוא מושבניק, ומאחוריי שניים עם כיפה סרוגה, ולידם מישהו עם שלט "יש"ע דורש צדק חברתי", ותנועות נוער, וסטודנטים, וזקנים וצעירים וגם אשתי והילדות שלי. שלוש הנשים המהממות שלי שחולקות איתי את הרגע הזה. 


ואני מבין שב- 06/08/2011 האומה הישראלית קמה.


שלראשונה מזה שנים, אולי בפעם הראשונה מאז תש"ח - אף אחד לא מתעניין בלא לצאת פראייר. ואין שום רצון לתפוס כמה שאפשר ולברוח. ואכפת לאנשים - באמת אכפת - האחד מהשני. וכולם מבינים שכולנו ביחד. שאנחנו במאבק הזה ביחד עד הסוף. שכולנו נרוויח ביחד או נפסיד ביחד.


וקם פה עם אמיתי. עם ישראלי, ולא גלובלי או אמריקני. ישראלי אורגינלי. עם של פעם. עם אידיאליסט, סולידרי ומלא באהבת הזולת. עם טוב. עם שאנשיו דורשים צדק חברתי לא רק לעצמם כפרטים - אלא כאומה.


רחל ויערה פרשו בסביבות 10 בערב.


בסביבות 10:30 הצעתי למיכלי שנלך הביתה. היא הסכימה. הייתי צריך לעבור דרך אלפי אנשים כדי לצאת וממש חששתי מזה. עגלה עם ילדה בת 4 בפנים מול רבבות שלא רוצים להפסיד את מקומם זה לא פשוט.


ולפתע, כאילו מדובר במשה שחוצה את ים סוף, נפתח לי גוש האנשים לשניים - וכולם נותנים לעבור בשמחה, ואומרים למיכלי כל הכבוד שהיא באה להפגין.


וכולם מחייכים, ולמרות שהחושך ירד שעתיים קודם לכן, אור אדיר בוקע מכיכר פריז. כאילו כל אחד מעשרות האלפים הוא נורה שרק חיכתה שידליקו אותה, ועכשיו החשמל זורם דרכו בזרם אדיר והוא יישא איתו את האור הזה לכל מקום. כאילו כל אחד זורח.


ברחוב רמב"ן אני נתקל בנחיל אדיר של מפגינים שבאים מכיוון קטמון הישנה. בטח איזו קהילה של בית כנסת כי הם כולם בני עשרים ומשהו, זוגות זוגות. והם צועדים בצעד בטוח, עם דגלי ישראל ושלטי "העם דורש צדק חברתי", ואני יודע שאין שום סיכוי שאני והם אי פעם הצבענו אותו דבר, ובא לי לחבק אותם. 


ואני מרגיש כאילו אני פוגש בני משפחה שלא ראיתי מימיי, ואני יודע שיש לנו איזה אב או אם היסטוריים משותפים ונורא רוצה להבין איפה התנתקנו זה מזה, אבל זה לא מעניין - כי עכשיו אנחנו ביחד. כי המשפחה שלי גדלה.


ועולים לרחוב רד"ק לכיוון בית הנשיא והבית שלנו, ומיכלי חיבקה את נפתלי חזק חזק, ושמה מוצץ בפה, ונרדמה לי בעגלה.


הרחוב היה מלא במכוניות ואופנועים של מפגינים. המדרכות הופקעו לטובת כלי הרכב. ואני עם ילדה ישנה בעגלה, ולרדת לכביש זו לא אופציה.


ופתאום נהג של מרצדס שחורה, כזו של ערסים, עוצר לידי וצועק לי "אתה מההפגנה?". הסתובבתי אליו ואמרתי שכן. 


והוא עצר את האוטו, ויצא ממנו, וצעק לכל הנהגים מאחוריו בחי"ת ועי"ן גרוניות: הוא לקח את הילדה להפגנה ואין לו מקום לעבור! נחכה רגע שיגיע לקצה הסמטה! אין לו מקום על המדרכה!


וכולם מקשיבים לו, ופתאום מתחילים לצפצף עם הצופרים שלהם את צפצוף התמיכה שכולם מכירים. וכל הולכי הרגל ברחוב חוגגים איתם, ואני ומיכל צועדים על הכביש שהמרצדס חסם בשבילנו.


והתחלתי לבכות.


התחלתי לבכות כמו ילד.


כי בערב הזה ראיתי את העם שלי נולד מחדש.


כי בערב הזה התאהבתי מחדש במדינה שלי.


כי בערב הזה נורא בא לי להניף את דגל ישראל מהמרפסת, כמו שאני עושה ביום העצמאות.


כי בערב הזה אפילו העיר הקשה הזאת, ירושלים, עיר דוויה ומסוכסכת וענייה ואפורה ואומללה שכמותה - היא הרימה ראש יפה כל כך שלא יכולתי שלא להתאהב בה. ואני כל כך גאה בשכנים שלי.


וגם כשהדמעות הגיעו לזווית הפה, הן לא הצליחו למחוק את החיוך.


ואני כל כך גאה במדינה שלי.


ואני יודע שגם אלו שהיו ח"כים בבית פרומין לידו עברתי הערב, דור מייסדי המדינה, היה מתפוצץ מגאווה אם עדיין היה איתנו.


ובכיתי כי את התאריך הזה, ה- 06/08/2011 אני אזכור לעולם.


כי חלקתי עם אשתי ועם הבנות שלי את אחד האירועים ההיסטוריים והמכוננים של האומה הישראלית מאז 1948. כי כולנו היינו בכיכר פריז ביום שבו העם הישראלי נוצר. כי חום גופנו היה כור ההיתוך, והחשמל שעבר בינינו היה מקור הכוח של הכור הזה.


כי העם הישראלי קם.


והוא יודע מה הוא דורש.


הוא דורש את הדי אן איי שלו בחזרה. הוא דורש לדחות את המוטציה שנכפית עליו.


והייתי שם.


ואין שום מקום אחר בעולם שהייתי רוצה להיות בו יותר מאשר המקום בו הייתי הערב, עם האנשים איתם הייתי הערב.


כי הערב הזה, ה- 06/08/2011 ייזכר לעד כערב שבו שינינו את העולם.


כי הערב הזה יצרתי לבנות שלי עולם טוב יותר.


כי עולם ישן עדי יסוד נחרימה, ומגב כפוף נסיר העול. את עולמנו אז נקימה: לא כלום אתמול - מחר, הכל.


מהפכת האוהלים 2011. 


קיץ האהבה של ישראל.

המחאה של הישראלים

בוקר טוב ספינולוגים. שלום יועצי תקשורת. אהלן ארתור פינקלשטיין. אהלן גידי, ורוני, וכל שאר החברים והקולגות לשעבר שמנסים לעזור לביבי לצאת מה"משבר" שבו הוא נתון.

תיכף אסביר למה שמתי את המילה משבר במירכאות. 

אתמול נזרעו זרעי הספין, והבוקר הוא כבר גדל - מדובר במחאה של אוכלי סושי. כן כן, לא מדובר במחאה של עניים. של אנשים מסכנים. מדובר במחאה של אנשים שאוכלים אורז עם טונה ארוזים בתוך אצה. מתנשאים. כאלה שסבא לא הוריש להם דירה בבזל ולכן הם ממורמרים. לא אנשים "אותנטיים".

ומדובר באנשים שחלקם אשכרה שמאלנים (סליחה: סמולנים). כאלה שבטח רוצים להחריב את המדינה ולתת אותה לערבים, פלוס סושי. וחוץ מזה הם "אנרכיסטים". וחוץ מזה הם לא העלו דרישות. והדרישות שהם לא העלו יעלו מיליארדים. וביבי הרי זיהה את הבעיה ממזמן. 

והבעיה היא בכלל לא של הממשלה. הבעיה היא הטייקונים. הבעיה היא הריכוזיות. וצריך רפורמה. והקמנו ועדה לבחינת משהו. והקמנו צוות לבדיקת משהו. ונעשה את השינויים כדי להשיג. וזה. וההוא. וצריך להוריד את המס ההוא. ואת המס הזה. ולעשות ככה.

ספינים בכל פינה.

סיסמאות נבובות מתוכן.

אמירות שאין מאחוריהן כלום חוץ מדבר אחד: הישרדות. שמירה על הסדר הישן. שימור הקיים. הריגת המחאה הכי אמיתית שקמה פה מאז שנות השבעים.

בוקר טוב ספינולוגים. שלום יועצי תקשורת. אהלן ארתור פינקלשטיין. אהלן גידי, ורוני, וכל שאר החברים והקולגות לשעבר שמנסים לעזור לביבי לצאת מה"משבר" שבו הוא נתון.

אתם צודקים - זו ממש לא מחאה של עניים. זו מחאה של אנשים שנמצאים רגע לפני העוני ומבקשים מהממשלה שלהם לעזור להם לא להגיע לשם. זו מחאה של אנשים שמבקשים תקווה.

זו מחאה של ציונים אמיתיים שבניגוד לראש הממשלה שלהם לא ירדו מימיהם מהארץ. זו מחאה של אנשים שרוצים לגור במדינת ישראל, ולבנות בה בית, ולנטוע בה עץ, ולגדל בה ילדים ולחיות ברווחה. לא רווחה במובן הביביאיסטי של קצבאות מנוונות - רווחה של אנשים שמוציאים את לחמם בכבוד, ואשכרה נשארים להם כמה גרושים לקנות דברים שהם מעבר לצרכים קיומיים מידיים. אפילו סושי, רחמנא ליצלן.

רווחה של אנשים שמסוגלים לרכוש לעצמם דירה קטנה שתהיה מבצרם ושממנה לא יוכלו לפנות אותם תוך 30 יום. 

רווחה של הורים שמגדלים את הדור הבא של המדינה הזאת, את החיילים והחיילות שישמרו עלינו עוד 15 ו- 20 שנה, את עורכי הדין והרופאים ואנשי ההייטק והירקנים ופועלי הייצור - ורוצים לגדל אותם עם החינוך הטוב ביותר. חינוך ציבורי, לא פרטי. חינוך של המדינה.

רווחה של מערכת בריאות שבה גם לאזרחים שגרים במצפה רמון יש סיכוי סביר לחיות אם יקבלו התקף לב, ממש כאילו לבם חדל לפעום בצהלה או בקטמון הישנה.

אנחנו רוצים לחזור לחברה של פעם, לפני האולטרה קפיטליזם של ביבי ושות'. אנחנו רוצים להיות שוב ערבים זה לזה. אנחנו רוצים לאהוב אחד את השני כמו שציוו אותנו חז"ל במקום להתמודד זה מול זה על מעט הפירורים שניתנים לאזרחי ישראל על ידי ממשלה אטומה וערלת לב.

כי אנחנו לא בטריות. אנחנו לא מתכת. אנחנו לא שבבים ואנחנו לא קבצים. אנחנו לא אמצעי ייצור שנועדו לייצר כסף לבעלי ההון ולממשלה.

אנחנו בני אדם.

ויש לנו זכויות טבעיות שאפילו ארצות הברית, המדינה שביבי כל כך מעריץ, מכירה בהן: יש לנו זכות לאושר. אנחנו לא חייבים להיות חלכאים ונדכאים.

מותר לנו לחיות!

אנחנו עובדים מספיק קשה כדי להרוויח את הזכות הבסיסית הזאת. וכן, אפילו מותר לנו סושי.

בוקר טוב ספינולוגים. שלום יועצי תקשורת. אהלן ארתור פינקלשטיין. אהלן גידי, ורוני, וכל שאר החברים והקולגות לשעבר שמנסים לעזור לביבי לצאת מה"משבר" שבו הוא נתון.

דווקא אהבתי את ההתקפה נגד הטייקונים. הרי כולנו ממילא שונאים אותם. ותכל'ס אנחנו די מעריכים את האירוניה שדווקא ביבי נאלץ לצאת להתקפה חזיתית נגד חבריו הטובים ביותר.

אבל תרשו לי לשאול:

איך, לעזאזל, מעז זה שהחליט שיגבו ממקדונלד'ס ישראל פחות מס ממה שגובים מהילד המחוצ'קן שהופך המבורגרים במטבח לדבר עכשיו על חוסר שיוויון?!

איך, לעזאזל, מעז המפריט הלאומי לדבר על ריכוזיות? הוא לא שם לב שהוא מכר את המדינה לאותם אנשים כל הזמן?!

איך, לעזאזל, מעז זה שהוריד את מס ההכנסה ונתן לי 200 שקל בזמן שנתן מאות אלפי שקלים כל חודש לטייקונים במהלך הזה, לדבר עכשיו על פערים?!

בוקר טוב ספינולוגים. שלום יועצי תקשורת. אהלן ארתור פינקלשטיין. אהלן גידי, ורוני, וכל שאר החברים והקולגות לשעבר שמנסים לעזור לביבי לצאת מה"משבר" שבו הוא נתון.

כמעט הצלחתם. אנשים נכנסו מתחת לאלונקה כמו שביבי ביקש. בעלי ההון שתקו כדי לא להפריע. עופר עיני שותק גם הוא כדי לא לשבור את הסדר הישן שגם הוא חלק ממנו. המתקפה התקשורתית מתואמת ומדוייקת. שילוב בין תקיפה אישית של הסימבולים לבין ספינים. 

אבל מה שקורה כרגע לא עובד בכלים הרגילים.

לא מדובר פה בקרב על תוספת יוקר שבה הם אומרים 10, אתם אומרים 2, וסוגרים על 4-6. מדובר פה בקרב על נראטיב.

מדובר פה בקרב על המדינה.

וזו המדינה שלי, ושל החברים מהאוהלים ושל המעמד הבינוני כולו.

זו לא המדינה של הטייקונים שגרים רוב השנה בחו"ל.

זו המדינה של אלו שתמיד גרו פה ורוצים לגור פה תמיד. שלא ירדו מהארץ בניגוד לראש הממשלה שבחרו. זו המדינה של הישראלים -  וזו המחאה שלנו. 

זו המחאה של אלו שתמיד נמצאים מתחת לאלונקה - אבל לא מתחת לאלונקת הרייטינג של ביבי, אלא מתחת לאלונקה שמחזיקה את מדינת ישראל.

זו המחאה של הישראלים.

בוקר טוב ספינולוגים. שלום יועצי תקשורת. אהלן ארתור פינקלשטיין. אהלן גידי, ורוני, וכל שאר החברים והקולגות לשעבר שמנסים לעזור לביבי לצאת מה"משבר" שבו הוא נתון.

הבטחתי לכם שאסביר למה המילה משבר הייתה במירכאות בפתח הדברים. הסיבה פשוטה: זה לא משבר. זה רק עם שדורש את מה שמגיע לו. שדורש מראש הממשלה שלו (!) להתחיל לעבוד עבורו ולא עבור אינטרסים שעומדים בניגוד מוחלט לאינטרס שלו.

אם אנשים שמבקשים לגור במדינה שלהם בכבוד זה "משבר" - אז ביבי צריך ללכת הביתה. אם הוא מבין שבדיוק בשביל זה מעסיקים אותו, שיעשה שורת צעדים אמיתיים ומידיים שיגרמו לנו להאמין לו שהבין. 

שיעשה משהו, גידי ורוני וארתור וכולם - כי אם הוא לא יעשה, נעשה אנחנו. את המחיר הוא ישלם בקלפי, והקלפי תגיע הרבה יותר מהר ממה שהוא צופה.

הישראלים דורשים לקבל בחזרה את המדינה כי היא שלנו.

לא רוצים "ישראל היום" - רוצים בחזרה את ישראל. 

היום.