נושאת הדגל

היא לחוצה כבר יומיים, נושאת הדגל.

היא לא הייתה כל כך לחוצה מאז החתונה שלה. צריכה שהכל ידפוק פיקס. שלא יהיו פאדיחות. השם שלה, אחרי הכל, רשום על התוצאה.

כבר ארבעה ימים שהטלפון שלה לא מפסיק לצלצל. מאז שפרסמה את ההפגנה. עיתונאים, אנשים מהרחוב שרוצים מידע, טרמפיסטים שרוצים לקחת קרדיט ושתזכיר אותם או תתן להם להשתתף, יח"צנים - כל אחד שרוצה מתקשר וחופר לה במוח שעות. והיא, מנומסת שכמותה, מתפנה לכל אחד ומסבירה להם משהו נורא פשוט: אני ממש לא מובילה פה את הכל. אני סתם מישהי שאכפת לה. אני לא רוצה שאף אחד ייקח קרדיט. גם אני לא רוצה את הקרדיט הזה. זה למען כולנו.

והאנשים הקטנים לא מבינים. לא מאמינים שיכול להיות שמישהו עושה משהו מתוך אכפתיות. מתוך אלטרואיזם. בלי לרצות להרוויח שום דבר.

עשיתי את החיבור בינה לבין זאת שמארגנת את אנשי הרוח. זאת של אנשי הרוח לא ישנה כבר שבוע. מפרפרת בין סופרים ומשוררים ומביאה אותם למאהלים. דואגת למוראל של הגרים שם. דואגת שיידעו שיש מאחוריהם עושר רוחני עצום. ארגנה אפילו שעות סיפור יומיות לילדים במאהל התל אביבי עם טובי הספרים. אני מכיר אותה מטוויטר. פעם קראה איזה פוסט שלי והתחילה לעקוב - ואני עקבתי בחזרה כי היא כותבת מרתקת וזה תענוג לקרוא את מה שהיא כותבת. טוב נו, היא סופרת והכל.

והיא עושה לילות כימים על העניין הזה של שעת הסיפור. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל מתכוונת לעשות הפגנה בירושלים היא מיד רצה לטלפון. שיהיה סופר שיספר לילדים סיפור. שיהיה טוב. שאנשים יידעו שהם לא לבד.

והיא עושה הכל בהתנדבות, ואף אחד אפילו לא משלם לה את הטלפון.

והזמרת, היפה ירקוני של המחאה - היא מסתובבת בין המאהלים בארץ כבר שבוע וחצי עם גיטרה. הולכת לכל מקום גם אם זה רק כמה אנשים. נותנת לחבר'ה דקות ארוכות של אושר עם הקול הנעים והצלול שלה והשירים המתוקים והבועטים שמצליחים לחדור לפלייליסט של התחנה של המדינה למרות שהפיקה את האלבום שלה לבד ובלי יח"צ. היא התעקשה שזה יהיה לבד. היא טיפוס פייטרי כזה - לא אחת שתתפשר על התוצאה או על הזכויות שלה.

ולא דיברתי איתה אף פעם לפני כן, אפילו שאנחנו מתכתבים כבר המון זמן דרך הפיד בטוויטר. וכשאמרתי לה שנושאת הדגל רוצה להרים הפגנה, היא מיד התגייסה, ואמרה שתבוא - כי הרי צריך מוזיקה למי שיבואו להפגנה. והיא עשתה טלפונים עד ניו יורק וארגנה את הזמר שיופיע אחריה. אחד שמשלמים לא מעט כדי לראות אותו בהופעות, והוא יבוא בחינם.

ונושאת הדגל פנתה לסטודנטים שמיד הביאו את ההגברה, בתרומה. וההוא מרשת הסופרים הענקית שחוטף על הראש (ובצדק) על כל מיני החלטות די דפוקות שלו לאחרונה החליט לתרום את המים, כי יהיה חם למפגינים. ולא - הוא לא רוצה קרדיט. הוא תורם כי אכפת לו. וכל רשימות התפוצה בעיר מריצות את הפלאייר של ההפגנה. וכמה קהילות של דתיים הייטק מעבירות את זה בינם לבין עצמם.

וכולם מתגייסים. וכולם מתנדבים. ואפילו אלו שניסו לתפוס טרמפ כבר מתביישים בעצמם כי אולי גם הם סוף סוף מבינים שמה שקורה במדינה יותר גדול מאיזה אזכור תקשורתי. יותר גדול מקרדיט. יותר גדול מכולנו.

כי הזמרת, והסופרת, ונושאת הדגל, והסטודנטים, והארגון שהתרים את ההוא מהסופרמרקטים וההוא מהסופרמרקטים עצמו - כולם עושים את זה מהסיבות הכי נכונות.

כי מה שעובר עכשיו בארץ הוא גל צלול ומקסים שכל כולו חיוביות. פתאום מושגים כמו אכפתיות חזרו להיות אופנתיים. כי פתאום אני עושה דברים ולא מפחד לצאת פראייר. כי זה כבר לא אישיו. כי עכשיו עושים דברים בשביל הקולקטיב. בשביל האחרים.

כי עכשיו זה הזמן שבו אני מרגיש הכי קרוב בעולם לאנשים שהיו זרים מוחלטים עד לפני שבועיים. כי עכשיו זה הזמן שבו העולם שלנו עובר את הטלטלה הכי חיובית, הכי מלכדת, הכי נעימה שהוא עבר מאז תש"ח.

חלק מאלה שרואים את הפלאייר של נושאת הדגל שואלים מה אנחנו רוצים. חלק מהארגונים מבקשים לנסח רשימת דרישות. ופתאום אתה מבין שזה לא רק הדיור. אנחנו פשוט נלחמים על הפנים של המדינה. אנחנו דוחים את הסדר שניסו לכפות עלינו בעשור האחרון - הסדר שאומר שכל אדם לעצמו. שתפוס כמה שתוכל, או שתפסיד. שאתה חייב לדרוך על הראשים של האחרים כדי להגיע לראש הפירמידה.

הזמרת, נושאת הדגל, הסופרת - הן מורדות בסדר הזה. הן, ואיתן עשרות אלפים בארץ, הוציאו מהנפטלין את הדגל שסבתא וסבא האמינו בו, ושאפילו ההורים של סבתא וסבא והסבים שלהם הניפו אותו: ואהבת לרעך כמוך. כל ישראל ערבים זה לזה.

אמרו שהפכנו לחברה של אינדיבידואלים. דיברו על זה שאנחנו מנותקים אחד מהשני. דיברו על מדינת תל אביב ומדינת ישראל. דיברו על כך שיש פה לפחות שלושה מעמדות שלא מתקשרים זה עם זה. 

הערב הייתי אצל ההורים, במודיעין. פתאום שמעתי שיחה מאחת המרפסות מסביב. דיברו על פער מעמדי, ועל הצורך במהפכה חברתית. על סולידריות. כשהשפה משתנה - הכל משתנה.

השפה השתנתה.

ואני יודע שכל מי שיגיע להפגנה לא בא בשביל הופעה. הם באים בשביל הסיבות הכי נכונות. הם באים כי כמוני, וכמו נושאת הדגל והסופרת והזמרת - הם רוצים לשנות את העולם שלנו.

ואני מתרגש עד דמעות כשאני מבין כמה כוחות חיוביים התגייסו כדי שההפגנה של נושאת הדגל תצליח. אני מתרגש, כי אני יודע שאני והבנות שלי חווים את אחד הרגעים הכי יפים שהיו במדינה שלנו מאז שקמה. ונושאת הדגל כל כך לחוצה, וכל כך מחויבת, וכל כך שקועה באירוע עד שאין לה אפשרות להרים ראש ולראות איזה אלופה היא. איך היא הולכת ללמד את הבנות שלי מה זו דמוקרטיה. מה זו מחויבות.

תרימי ראש לרגע. תסתכלי מסביב.

את משנה את העולם.

ואני כל כך, כל כך גאה בך.

כי העולם משתנה בזכותך, ובזכות איה כורם ובזכות רוני גלבפיש ובזכות כל הנשים והגברים שנמצאים גם עכשיו באוהל או בבית ומדברים וחושבים על מהפכה - לא על מהפכה שלטונית אלא על מהפכה מחשבתית. על לייצר שינוי תודעתי.

כי החזרנו את הסולידריות לאנשים שגרים במדינה הזאת.

כי החזרנו את ישראל לישראלים.

כל כך גאה בך ובדגל שאת מניפה.

אם לא הייתי יודע שאת נשואה, אשתי היקרה, הייתי מציע לך להתחתן איתי.