כשהעולם משתנה

כשהעולם משתנה, הוא בדרך כלל משתנה בצורה מינורית. כזו שצריך כלי עבודה של מומחים כדי להבחין בה. כזו שהעין הבלתי מזויינת לא תראה.

מדעני האקלים יבחינו בתנודה של אלפית המעלה. הגאולוגים יבחינו בשינוי קטן בהרכב הסלעים. הפיזיקאים ימדדו פליטות אור מעולמות רחוקים. הם יחקרו זאת במשך שנים, ורק אחרי מדידות של מיקרונים וננומטרים הם יפרסמו באיזה רבעון מדעי שהעולם השתנה.

אבל ממש קצת.

כשהעולם משתנה, הוא לא עושה זאת בבת אחת. נדבך, ועוד נדבך, ועוד אחד. לאט לאט. כמו האבולוציה של דרווין - זה עניין של כמה דורות, אם לא של אלפי שנים.

העולם משתנה כל הזמן. יש רק פעם אחת שבה אנחנו יכולים לראות זאת: כשהעולם שלנו מתפרץ. כשהר געש מתפוצץ או כשהאדמה רועדת.

והעולם שלנו כאן, בישראל, השתנה. האדמה רועדת והר הגעש מתפוצץ בהתפרצות דרמטית.

אני מנסה להיזכר באיך העולם נראה לפני שבועיים. לא הרבה זמן - ארבעה עשר ימים.

חצי מדינה התעסקה בגמר כוכב נולד. אני הייתי עסוק בחמש שנים למלחמת לבנון השנייה ובפלאשבקים שהייתי תקוע איתם. מוני הראל ואלי טביב התקוטטו על ניהול הקבוצה שלי ואני רפרשתי כל שתי דקות את אתרי הספורט כי אני חייב לדעת מה קורה עם הפועל. כי חוץ מהמשפחה, מה חשוב יותר מהחולצה האדומה שמלווה אותי מאז הילדות?!

וביום חמישי הפועל תשחק בליגה האירופית ואני אפילו עוד לא טרחתי לגשת להביא את המנוי איתו אכנס למשחק.

כי זה כבר לא ממש הדבר הכי מעניין בעולם.

העולם השתנה.

בשבועיים האחרונים, מאז שהתחילה מחאת האוהלים, עברתי סדנת גמילה מציניות. הזדכיתי על כל מנגנון הגנה שבניתי לאורך השנים, מנגנונים שנועדו לאפשר לי להתנהג כאילו שכחתי את הדברים שהאמנתי בהם. ויתרתי על האינסטינקט להטיל ספק בתום לבם ויושרם של אנשים שמדברים בשפה שתמיד רציתי לשמוע, ותמיד פחדתי שאם תדובר לידי הזינוק של הלב לשמיים יהיה שני רק לדרמת ההתרסקות שלו לקרקע.

ויתרתי על הפחד.

בשבועיים האחרונים אנחנו יוצאים מהארון.

כל מי שכף רגלו דרכה באחד המאהלים בארץ יוכל לספר לכם על החוויה.

הם מגיעים בהתחלה, כמוני, עם מבט סקפטי. עם ארשת פנים שאומרת "אני לא בטוח שאני אמור להיות פה". ומישהו מציע לשבת. ומתגלגלת שיחה קצרה. ופתאום כל מיני מושגים שהם לא שמעו שנים מצטלצלים באוזניים. 

ערבות הדדית.

סולידריות.

חברה.

צדק. 

וההוא שהגיע רק לפני רגע מרגיש פתאום חופשי. פתאום מותר להגיד מילים גדולות. מילים שרק לפני רבע שעה היו מעלות גיחוך של מבוכה. מילים כמו פרדיגמה או אידיאולוגיה או אפילו - רחמנא ליצלן - סוציאל דמוקרטיה.

ויש ביניהם חרדים, ודתיים לאומיים, וימנים, ושמאלנים, וערבים, ואפילו תיירים זרים.

וכולם, תוך רגע מתחברים למסר אחד, פשוט, שעומד בסתירה מוחלטת למה שניסו להלעיט אותנו בו בשנים האחרונות: מותר לדרוש שיהיה פה אחרת. מותר לדרוש שבני אדם יהיו בני אדם ויזכו ליחס של בני אדם ושלא יתנהגו אליהם כחומר גלם המיועד להדפסת כסף לבעלי ההון או לממשלה.

זו כבר מזמן לא מחאתם של השמאלנים הבורגנים התל אביבים. זו מחאה ירושלמית, וחיפאית, והיא הגיעה עד קרית גת, ובאר שבע, ואופקים ובית שמש וקרית שמונה ורמלה ועכו ובית שאן.

זו מחאה שכל משמעותה היא אחת: תחזירו לנו את המדינה כי היא שלנו. כי אנחנו לא אמצעי ייצור. כי אנחנו בעלי הבית. כי יש לנו זכויות בסיסיות שהופרו פעם אחר פעם בשנים האחרונות.

ואני לא זוכר איך היה קודם. אני אפילו לא זוכר את השפה של לפני שבועיים. אני לא זוכר למה דברים שנראים לי עכשיו טיפשיים, על גבול המגוחכים נראו לי קודם כל כך חשובים. ובעיקר, אני לא יודע להסביר לעצמי דבר אחד בסיסי:

איך זה שאני, שמחזיק מעצמי בחור נבון, התכסיתי גם כן בשכבה כזו של טמטום עצמי עד שלא ראיתי את המציאות כמו שאני רואה אותה כרגע. עד שלא ראיתי את המציאות כמו שהיא. כמה אסקפיזם צרכתי, טיפש שכמותי?!

כי אז, לפני שבועיים, בר רפאלי הייתה מעניינת. כי אז, לפני שבועיים, לראות גולים של הפועל בלופ של יוטיוב היה הדבר הכי חשוב בעולם. כי אז, לפני שבועיים, הפוליטיקה הארגונית של מקום העבודה הייתה נושא להרהר בו בדרך הביתה.

ועכשיו כל מה שמעניין זה השינוי. זה להחזיר את המדינה לציבור. זה לשכנע את הממשלה שתפקידה לשרת את האזרח ולא רק להשתמש בו לצרכיה.

זה להראות לכולם שהעולם השתנה.

לפני שלוש שעות, על המסך שבו אני כותב, אשתי קידמה את ההפגנה שהיא מארגנת ביום ראשון. המפיקה התותחית הזאת הרימה תוך יום וקצת הפגנת משפחות מול בית ראש הממשלה שתגיע בתהלוכה עד מאהל המחאה בירושלים. היא סידרה הגברה, ותאורה, וציוד והכל.

אני מספר את זה כי אשתי היא לאו דווקא הטיפוס שיקום ויארגן הפגנות. תנו לה את הפופקורן דל הקלוריות מול השידור החוזר ה- 49 של בנות גילמור והיא מבסוטית כל הערב. אבל ביום שישי האחרון, כשהלכנו לישון במאהל המחאה הירושלמי, גם היא - כמוני - השתנתה.

כי זו המהפכה האמיתית. הרגע שבו התודעה משתנה, והיא משנה את ההוויה. הרגע בו סדרי העדיפויות משתנים. הרגע שבו העולם משתנה באמת.

לכו למאהלים, חברים. שבו שם כמה דקות. תגיעו עם המבט הסקפטי. תוך דקות יושיבו אתכם שם, ויגלגלו אתכם שיחה.

ולפני שתשימו לב תתחילו לדבר במלים גדולות.

מלים שלא השתמשתם בהן שנים. מלים שלא שמעתם שמישהו אומר אותן לידכם במשך שנים, אלא אם הוא היה ציני.

לכו תזדכו על הציניות ותתחברו לחלום הסופר מציאותי שאומר שאפשר שיהיה פה אחרת. שאפשר שנהיה יותר מסתם סחבות שגוררות פה רגליים לכמה עשורים ומנסות לשרוד.

העולם שלי השתנה.

מאוד השתנה.

הלוואי שישתנה גם העולם שלכם.