קתרזיס

02:44.


זה מה שכתוב בפינה השמאלית התחתונה של המסך שעליו המלים האלה נכתבות. כשמעבירים את החץ מעל הספרות האלה, הוא מציין שכבר התחיל יום ראשון, ה- 24/7/2011.


בעוד 3 או 3 וחצי שעות, זוג רגליים קטנטנות יטופפו את דרכן לחדר השינה שלנו, ויגידו "אבא!" או "אמא!" וידרשו שוקו או מיץ, תלוי אם אלו רגליים שיחגגו יומולדת 4 עוד יומיים, או רגליים שחגגו שנתיים לפני חודש. אלו לא שעות להיות ער בהן. אלו שעות בהן אנשים שקמים בבוקר לעמל יומם אמורים לישון.


ואין שום סיכוי שהעפעפיים שלי יסכימו להיסגר. אין סיכוי שהגוף יסכים לשכב לנוח. אין סיכוי שהלב ירפה מעט את הקצב בו הוא מפמפם דם, והכליה תפסיק לייצר כל כך הרבה אדרנלין, והמוח יפסיק לרצות לקרוא כל פסיק, כל תו, כל אמירה בכל שפה על מה שעברתי הערב.


מוצאי שבת, ה- 23/7/2011 הוא כנראה הערב האופטימי ביותר שעבר על מדינת ישראל בעשור וחצי האחרונים. הוא גם כנראה הערב המשמעותי ביותר, החיובי ביותר, החיוני ביותר והמרגש ביותר שעבר על המדינה שלנו כמדינה.


לא סמכתי על זה שיהיו הסעות מירושלים. כל האי ודאות של "יהיו-או-לא-יהיו" שהיה בשעות הבוקר, עוד מהשעה בה קיפלתי את האוהל בו ישנו במאהל המחאה בבירה, שכנע אותי לקחת את האוטו. אז כן, הדלק יקר - אבל להפגנה הזאת, ידעתי, אני חייב להגיע.


החניתי בחניון החדש בהיכל התרבות. חניון הייטק. נורה ירוקה מסמנת מקום חניה פנוי, וכשאתה מחנה היא מתחלפת לאדום, כדי שיהיה ברור גם לאנשים מרחוק שאין שם חניה. זה חניון נקי. נקי מדי. נקי ללא רבב. חשבתי ביני לביני שזה קצת פרדוקסלי לחנות בחניון כזה כשבאים להפגנה חברתית, אבל השארתי שם את האוטו.


כשהמעלית מהחניון פלטה אותי החוצה בכיכר הבימה, כבר היו שם אלפים. לעזאזל, היו שם עשרות אלפים. אנשים עם חולצות פולו מכופתרות ליד חבר'ה עם גופיות קרועות. קרוקסים וסנדלי שורש ליד נעלי עקב גבוה. חולצות כחולות של תנועות נוער ליד חולצות סוף מסלול של גבעתי. ערסים ובורגנים. אשכנזים וספרדים. שמאלנים וימנים. ערבים ויהודים.


כולם.


והם באו, כמוני, כדי לצעוק שדי. שנמאס. שאנחנו רוצים שינוי בשביל כולם - לא משהו סקטוריאלי. לא רק לחילונים-שמאלנים-כן-לחלק-את-ירושלים או לימנים-דתיים-אף-שעל-מרמת-הגולן או כל טייפקאסט אחר. בפעם הראשונה שאני זוכר, התכנסו עשרות אלפים כדי להפגין למען מטרה שאין עליה שום מחלוקת מפלגתית: למען שיוויון. למען צדק חלוקתי. למען מדינת רווחה.


פתאום אני רואה את אחינועם ואורן, ומצטלמים ביחד. ומתארגנים על דגל אדום - ואני אומר לאורן שזה כמו בבלומפילד, אבל בעצם זה מזכיר לי יותר את המצעדים ההם, בשנות השמונים, באחד במאי כשאנשים עוד האמינו בחזון סוציאלי כלשהו.


ומתחילים לרדת ברחוב מרמורק, והנה רינו צרור שניגש ואומר לי "זה חזק. חזק מאוד". והנה החבר'ה של טויטו, זכרו לברכה, מכיכר הלחם. פעם, באמצע שנות האלפיים, הוא אמר לי שמהפכה חברתית תתרחש בישראל רק "כשהאשכנזים ממרכז תל אביב ייצאו להפגין". ואני חושב כמה זה חבל שהוא נפטר צעיר והוא לא זוכה לראות את לב תל אביב זועק לתמורה. 


לשינוי. 


למהפכה.


והצמרמורת.


הצמרמורת שנעה מהגב ועולה במעלה העורף ומתפצלת לשניים לכיוון האוזניים וגורמת לרגע לקרקפת להרגיש כאילו התרוממה באוויר. כי זה הריכוז של האנשים הכי יפים בישראל. של האנשים הכי טובים. של הלבבות הכי זכים. של אנשים אכפתיים. והאנרגיה המטורפת הזאת, והברק בעיניים של כולם גורם לך להבין שאתה חווה מין אהבה קולקטיבית כזאת.


וכולם מחייכים מסביב. ופה ושם אנשים תופסים את הראש ולא מאמינים שעשרות אלפים יצאו מהבית להפגין לא למען איזו מטרה סקטוריאלית אלא למען מצב שבו אם הם מנצחים - כל המדינה מנצחת. כל הסקטורים. כל הפלגים וכל השבטים וכל הערים וכל האנשים.


בהפגנות השמאל והימין קשה לסמן טובים ורעים - הרי שני הצדדים רוצים שיהיה טוב במדינת ישראל והם רק חלוקים על הדרך להשיג את הטוב הזה. כאן זה אחרת.


בהפגנה הזאת נמתח קו ברור וחד בין הטוב המוחלט לרע המוחלט.


הרי איש לא טוען כנגד הקבלנים, ולא נגד בעלי הדירות. הם לא הרעים - ממש לא. המסר הוא אחר. המסר של ההפגנה אומר: תנו לנו קורת גג. תנו לנו את התנאי הבסיסי הזה. וזה רלבנטי לערבים, ולמתנחלים, ולחרדים, ולבורגנים, ולהתיישבות העובדת, ותושבי אילת ותושבי קצרין ותושבי יקנעם ותושבי מצפה רמון - לכווווולם.


ומי שבעד המסר הפשוט הזה נמצא בצד של הטובים. ומי שלא מסוגל לקלוט את העובדה שקורת גג היא אחד הדברים הבסיסיים ביותר שאומה צריכה לספק לאזרחיה - הוא ברעים.


טובים ורעים. שחור ולבן. 


אין פה אפור. גם אין סיבה שיהיה.


ודווקא השחור והלבן הזה מחבר כל כך בין כולם. מחבר בין דע"ם לבין בני עקיבא. בין חד"ש לחרדים.


וצועדים ברחובות, וכל מיני שכנים יוצאים החוצה עם מכסי סירים ודופקים בקול, והתופים של הצועדים עושים שמח, וצועקים ססמאות על סולידריות חברתית וצדק חלוקתי, ופונים במגדל של גינדי, עוד סמל של התנכרות המדינה לאזרחיה למען אלו שיש להם, וככל שמתקרבים לרחבת המוזיאון מצטופפים עוד ועוד.


עצרנו על האי תנועה בשאול המלך לנפנף בדגל האדום ולהצטלם. שתהיה מזכרת. ובכל רגע חגי או לירון או אני פוגשים עוד מישהו או מישהי שאנחנו מכירים, כי כולם פה. כי אנשים מבינים שזה הקרב האחרון. הרגע שבו אם נהיה אדישים - המלחמה כולה אבודה.


והם התגייסו. והם באו מירושלים, ומכפר סבא, ומקריית שמונה ומבאר שבע.


והטור של הצועדים שחולפים על פנינו נראה אינסופי, והוא לרוחבה ולאורכה של השדרה. ושוב, הצמרמורת. ההבנה שאנחנו מסתכלים כרגע על רגע משמעותי. רוב הפעמים לא תדע שרגע הוא משמעותי עד שהוא כבר חלף ועבר. תבין זאת רק בדיעבד. בהפגנה הזאת כולנו יודעים שצריך לנשום פנימה כל נהרת פנים. כל חיוך. כל מבט חטוף של אושר. מבינים שזה רגע היסטורי. שיש תנועה טקטונית. שבקרוב תחל רעידת האדמה.


לירון עמד לימיני כשהגענו לכיכר של המוזיאון. חגי אחריו. מאחורינו אורי שנער, לשעבר הבוס של קשת ואיש שהפרוטה מצויה בכיסו ובכל זאת מבין את המסר ומתחבר אליו. משמאל ילד קטן, ולפנינו אנשי תנועת המחנות העולים.


ומשתדלים להיות ציניים, כרגיל. הרי התרגלנו בשנים האחרונות לבנות חומה של ציניות מסביב כדי להתגונן מכל האסונות שתוקפים פה חדשות לבקרים. אבל המחאה הזאת יודעת לסדוק באבחה אחת את הציניות, ואז היא מנשקת במקום בו נפער הסדק ומעטה הציניות כולו מתנפץ.


ואתה מרגיש חשוף כמו שלא הרגשת מזה שנים. וכל מילה שנאמרת חודרת ישר לתוך הלב. ואתה רוצה לחבק המון מהאנשים שנמצאים שם כי אתה רואה בעיניים שלהם את מה שבטח רואים בעיניים שלך: אמונה אמיתית. אמונה שמה שאתה עושה כרגע הוא אמת.


ופתאום הילד הזה שעומד לשמאלך נראה מוכר.


ואתה מבין שבעצם זה אתה, פעם, לפני שהחיים קרו. שזה אתה כשהאמנת - באמת האמנת! - ביכולת שלך, הקטן, לשנות מציאות. להביא את התודעה לייצר הוויה. ואתה מסתכל לילד הזה בעיניים, ונותן לו יד כי הוא ילד בין כל המבוגרים האלה וצריך לשמור עליו, ודמעה בורחת לך ואתה נורא מקווה שלא ישימו לב אז אתה מספר איזו בדיחה סרת טעם ומטופשת, כדי לשמור על פאסון.


ולא פגשת אותו המון זמן. והוא מביט בך ואתה נזכר איך נראית לפני שנים, כשתער גילוח לא היה רלבנטי לחיים שלך. ואתה מחזיק לו את היד יותר חזק, ואתה מבין שהוא היה בפנים כל הזמן, ושבצעדה של שעה בערך הוא יצא החוצה עם כל צעד.


ואתה כל כך שמח שהוא חזר ולא בטוח אם זה אתה מחזיק לו את היד או שאולי זה דווקא הוא שמחזיק את היד שלך.


03:22 בירושלים.


אין מצב לישון. הן ממילא יתעוררו בקרוב. הן הלכו לישון מוקדם. היו עייפות אחרי לילה במאהל המחאה.


הוא נורא דומה לשתיהן, הילד הזה. הוא נורא תמים, ומאמין, ויודע שאם ישמור על הכללים הם ישמרו עליו. והוא לא חושב שיש רוע בעולם. והוא בטוח שאם הוא יהיה טוב, הכל יהיה טוב.


והוא לא צריך ציניות, כי הוא מאמין באמת.


והוא חזר.


ואני נורא התגעגעתי אליו.


ואני לא מתכוון להילחם בשבילו. אני מתכוון להילחם בשבילן. אני מתכוון להגן עליהן מהצורך להיות ציניות. להגן מהצורך להגן על עצמן.


אני הולך לברוא להן עולם אחר. טוב יותר. הולך לעשות את זה עם כל האנשים הנפלאים שהיו היום בהפגנה בתל אביב.


כי יש טובים ורעים. כי הקו הוא ברור. כי מי שבצד שלנו הוא הטוב המוחלט ומי שלא הוא רע. כי זה לא עניין מפלגתי.


זה עניין של ילדים. אלו שישנים בחדר השני, ואלו שיצאו היום החוצה לכמה שעות וחזרו להאמין.


אנחנו ננצח.


אנחנו ננצח כי אנחנו הטובים.


ושוב הצמרמורת. והדמעות.


והן לא עצובות. הן הדמעות הכי לא עצובות בעולם. הן הדמעות של הזיכוך המוחלט של הנפש. של הקתרזיס. של הרגע הכי יפה שהיה בארץ המסוכסכת הזאת מזה שנים.


כן. אין לי שמץ של ספק.


אנחנו ננצח.