גם כשאת מגמגמת

אהובה שלי,


בכל ערב, כשאני עולה על האוטובוס שלוקח אותי מזרחה, אני רואה את האורות של הבית שלך, והם כבויים. לא מדליקים אותם כי את לא שם. את לא בבית. 


אני קורא עליך בעיתון כל יום. באתרי האינטרנט. בכל יום עוד כותרת נוראית. עוד חדשות רעות. אני שומע מה אומרים עליך מאחורי הגב שלי. אני שומע מה אומרים עליי.


ואת - את ניצבת עירומה מול כולם. מושפלת. מסתכלת על הרצפה. מנסה להבין איך זה קרה לך.


אדומה שלי,


קשה לי בלעדיך. אני מתגעגע.


אני רוצה לבוא ולהתארח אצלך. להרגיש צמרמורת כשאת יוצאת מהחדר שלך, מהמקלחת, ורצה אליי - אל זה שאוהב אותך כל כך.


אני רוצה שוב לעטוף אותך באהבה. להרגיש אותך. לשיר לך.


ואת - את עומדת מבולבלת. לא מבינה למה מפרידים ביני לבינך. 


אלופה שלי,


אני רוצה לדאוג לך. אני רוצה להיות שם בשבילך.


אני רוצה ללוות אותך כשטוב, אבל גם כשרע. אני רוצה שתדעי שאני יודע שאת לא השתנית. אני יודע שמאלצים אותך להתנהג בצורה שעליה כותבים. אני יודע שזו לא את.


אני רוצה להבטיח לך שמה שסיכמנו בתוקף. שגם אם תפסידי, אני לא אשבר. אעמוד מאחוריך ואעודד אותך יותר.


ואת - את מסתכלת מרחוק. לא מעזה להסתכל לי בעיניים. לא מפענחת מה קורה סביבך ולמה זה קורה לך. דווקא לך.


הקבוצה שלי,


אני רוצה שתדעי שגם השנה אהיה איתך. קניתי הערב מנוי. שער 7, בבית שהאורות עוד לא דולקים בו.


אני רוצה שתדעי שכשהאורות יעלו בבית, בבלומפילד, אני אתרגש.


אל תדאגי. אני יודע שההוא שמתעלל בך לא קשור אליך. 


ואת - את בסוף תרימי את העיניים מהרצפה. את תסתכלי מסביב ותראי אותי, ועוד המון אחרים שאוהבים אותך. את פתאום תזכרי שאת זו את. שאת הכי יפה בעולם. שלא סתם התאהבתי בך.


כי לעולם לא נפקיר אותך.


גם כשקשה.


גם כשנורא.


לעולם לא תצעדי לבד, הפועל תל אביב.