יערונת,
את ישנה עכשיו. נרדמת לפני כמה דקות. אני רוצה לספר לך כמה דברים שאולי כשתהיי גדולה יותר תביני יותר טוב.
בואי נתחיל מוידוי: בכל בוקר שבת, כשאת באה למיטה ואומרת לי "אבא, קום!" אני נורא מתבאס. אין לך מושג כמה קשה לי להתעורר, ולנסות לגייס את כל החביבות שאין בי כדי לא להתעצבן על התינוקת שלי שהעירה אותי באמצע איזה חלום.
ואז אני מתנודד למטבח, מכין לך מיץ בבקבוק, ונשכב לידך על הספה בזמן שאת בוהה ברעש הלבן של ערוץ הופ.
אבל זה רק לפעמים, בונבון... בדרך כלל אני מספיק ערני להסתכל עליך כמו שצריך.
נולדת כתוצאה ממה שהצבא היה מגדיר כ"תקלה מבצעית". לא ממש היית מתוכננת. אחותך הייתה בת שנה וצ'ופצ'יק כשנוצרת. אני זוכר כשאמא עשתה את בדיקת ההריון. היינו... היינו קצת בהלם. מיכל בקושי התחילה ללכת, סוף סוף למדה לישון כמו שצריך בלילה ואז - בום! - עוד הריון.
וככל שאמא הלכה ותפחה (רק בבטן!!!), אני כל הזמן שאלתי את עצמי איך יהיה לי מקום בשבילך בלב. איך תכנסי שם, כשהוא כבר מלא עם אמא ועם מיכל. לא ידעתי איך את תהיי. אם אתן לך מספיק תשומת לב. לא ידעתי איך אפשר בכלל להכיל עוד מישהו במשפחה הקטנה שהיינו.
אומרים שהלב הוא בגודל של האגרוף, פחות או יותר.
זה קשקוש מתוקה שלי.
האגרוף שלי לא גדל כשנולדת, אבל הלב שלי התרחב עד כדי כך שהוא צובט לי עכשיו, כשאני חושב עליך. עד כדי כך שהוא כואב כשאני יודע שבחדר ליד את שוכבת לך מחובקת עם יפית - הבובה הכי מכוערת צפונית לאנטרקטיקה - ושאת פה. ושאת שלנו.
לראות אותך גדלה מיום ליום זה מדהים. מילה ראשונה בגיל עשרה חודשים ומאז לא הסתכלת אחורה. את כבר מכירה את כל הצבעים, ומציירת בתוך הקווים, ועושה ניסיונות לרוץ "על באמת", ולא מבינה שעם הגנים שקיבלת מאבא ואמא שלך כנראה שיוסיין בולט כבר לא תהיי.
ואת אוהבת שמקריאים לך סיפורים, ומתה על משחקים, ומשחקת כל כך יפה עם אחותך.
יש לך צחוק מתגלגל שהורס אותי. את הרי יודעת שעם החיוך שלך ואיזה חיבוק קטן תקבלי ממני כל מה שתרצי. לעזאזל, עזבי את החיבוק. חיוך - ואני גמור. נכון אמרתי לך שאני מתבאס כשאת מעירה אותי בשבת בבוקר? תעירי ממי. תעירי כמה שאת רוצה. מיליון השכמות לא יבטלו חיבוק ונשיקה אחד איתך, או "אף לאף" שאנחנו אוהבים לעשות. את זה אני יודע כשאני מסתכל עליך באמת.
לפני כמה דקות באת לסלון. קראת לי.
הסתובבתי והתכוונתי לכעוס - זמן שינה הוא זמן שינה! לא קמים מהמיטה אחרי שאמרנו לילה טוב!
"מה את עושה פה?" שאלתי
"מיכלי אמרה שהיא מפחדת שיבוא אריה", את ענית לי "בוא לחבק אותה".
כמעט ירדו לי דמעות. איזה בובה את. בכלל לא קמת בשבילך. אשכרה קמת מהמיטה כדי להגיד לי שאחותך סיפרה לך בשקט שהיא מפחדת. כי דאגת לה. כי את כל כולך לב אחד גדול ארוז בתוך 78 ס"מ על עשרה קילו.
את התקלה הכי טובה שקרתה לי בחיים. את מצליחה לרגש אותי כל פעם מחדש. לפורר את כל הציניות ולמוסס את כל הפוזה.
את ממיסה אותי.
ואני? אני לא מפסיק לחשוב איזה מזל יש לי שלפעמים יש תקלות מבצעיות. איזה מזל יש לי שנולדת. איזה כיף לי ולאמא שאת שלנו.
בובי - אני כל כך אוהב אותך. כל כך כל כך!
נולדת ב - 12/06/2009 בשעה 07:07. את בת שנתיים, ומספרת את זה בגאווה לכל מי שמסכים לשמוע. את מספרת שאת גדולה, וכשאני קורא לך תינוקת את אומרת לי שאת לא תינוקת, וכועסת עליי - הרי גיל שנתיים זה כבר גיל רציני!
אבל לא יעזור לך, תינוקת מהממת שלי. אני אמשיך לקרוא לך ככה גם כשתגדלי אפילו עוד.
אין מצב שהלב והאגרוף הם באמת באותו גודל.
אוף, כמה שאני אוהב אותך. אוהב!
עם לב שגדול פי מיליון מהאגרוף הכי גדול שאני יכול לחשוב עליו.
יום הולדת שמח מתוקה.
אני מת לראות מה יקרה איתך הלאה. אני מתרגש כל פעם כשאני רואה איך את מגלה עוד חלקים מהעולם וצוברת עוד חוויות.
את מרגשת אותי. אני לא יכול לכתוב לך יותר. המסך הופך למשהו מטושטש דרך דמעות הגאווה שיורדות מהעיניים.
תישני הלילה טוב, קטנה. מחר תהיי בת שנתיים. מחרתיים כבר תכבשי את העולם.
תישני.
אני פה, בחדר ליד, שומר עליך. חושב עליך.
אוהב אותך.
את ישנה עכשיו. נרדמת לפני כמה דקות. אני רוצה לספר לך כמה דברים שאולי כשתהיי גדולה יותר תביני יותר טוב.
בואי נתחיל מוידוי: בכל בוקר שבת, כשאת באה למיטה ואומרת לי "אבא, קום!" אני נורא מתבאס. אין לך מושג כמה קשה לי להתעורר, ולנסות לגייס את כל החביבות שאין בי כדי לא להתעצבן על התינוקת שלי שהעירה אותי באמצע איזה חלום.
ואז אני מתנודד למטבח, מכין לך מיץ בבקבוק, ונשכב לידך על הספה בזמן שאת בוהה ברעש הלבן של ערוץ הופ.
אבל זה רק לפעמים, בונבון... בדרך כלל אני מספיק ערני להסתכל עליך כמו שצריך.
נולדת כתוצאה ממה שהצבא היה מגדיר כ"תקלה מבצעית". לא ממש היית מתוכננת. אחותך הייתה בת שנה וצ'ופצ'יק כשנוצרת. אני זוכר כשאמא עשתה את בדיקת ההריון. היינו... היינו קצת בהלם. מיכל בקושי התחילה ללכת, סוף סוף למדה לישון כמו שצריך בלילה ואז - בום! - עוד הריון.
וככל שאמא הלכה ותפחה (רק בבטן!!!), אני כל הזמן שאלתי את עצמי איך יהיה לי מקום בשבילך בלב. איך תכנסי שם, כשהוא כבר מלא עם אמא ועם מיכל. לא ידעתי איך את תהיי. אם אתן לך מספיק תשומת לב. לא ידעתי איך אפשר בכלל להכיל עוד מישהו במשפחה הקטנה שהיינו.
אומרים שהלב הוא בגודל של האגרוף, פחות או יותר.
זה קשקוש מתוקה שלי.
האגרוף שלי לא גדל כשנולדת, אבל הלב שלי התרחב עד כדי כך שהוא צובט לי עכשיו, כשאני חושב עליך. עד כדי כך שהוא כואב כשאני יודע שבחדר ליד את שוכבת לך מחובקת עם יפית - הבובה הכי מכוערת צפונית לאנטרקטיקה - ושאת פה. ושאת שלנו.
לראות אותך גדלה מיום ליום זה מדהים. מילה ראשונה בגיל עשרה חודשים ומאז לא הסתכלת אחורה. את כבר מכירה את כל הצבעים, ומציירת בתוך הקווים, ועושה ניסיונות לרוץ "על באמת", ולא מבינה שעם הגנים שקיבלת מאבא ואמא שלך כנראה שיוסיין בולט כבר לא תהיי.
ואת אוהבת שמקריאים לך סיפורים, ומתה על משחקים, ומשחקת כל כך יפה עם אחותך.
יש לך צחוק מתגלגל שהורס אותי. את הרי יודעת שעם החיוך שלך ואיזה חיבוק קטן תקבלי ממני כל מה שתרצי. לעזאזל, עזבי את החיבוק. חיוך - ואני גמור. נכון אמרתי לך שאני מתבאס כשאת מעירה אותי בשבת בבוקר? תעירי ממי. תעירי כמה שאת רוצה. מיליון השכמות לא יבטלו חיבוק ונשיקה אחד איתך, או "אף לאף" שאנחנו אוהבים לעשות. את זה אני יודע כשאני מסתכל עליך באמת.
לפני כמה דקות באת לסלון. קראת לי.
הסתובבתי והתכוונתי לכעוס - זמן שינה הוא זמן שינה! לא קמים מהמיטה אחרי שאמרנו לילה טוב!
"מה את עושה פה?" שאלתי
"מיכלי אמרה שהיא מפחדת שיבוא אריה", את ענית לי "בוא לחבק אותה".
כמעט ירדו לי דמעות. איזה בובה את. בכלל לא קמת בשבילך. אשכרה קמת מהמיטה כדי להגיד לי שאחותך סיפרה לך בשקט שהיא מפחדת. כי דאגת לה. כי את כל כולך לב אחד גדול ארוז בתוך 78 ס"מ על עשרה קילו.
את התקלה הכי טובה שקרתה לי בחיים. את מצליחה לרגש אותי כל פעם מחדש. לפורר את כל הציניות ולמוסס את כל הפוזה.
את ממיסה אותי.
ואני? אני לא מפסיק לחשוב איזה מזל יש לי שלפעמים יש תקלות מבצעיות. איזה מזל יש לי שנולדת. איזה כיף לי ולאמא שאת שלנו.
בובי - אני כל כך אוהב אותך. כל כך כל כך!
נולדת ב - 12/06/2009 בשעה 07:07. את בת שנתיים, ומספרת את זה בגאווה לכל מי שמסכים לשמוע. את מספרת שאת גדולה, וכשאני קורא לך תינוקת את אומרת לי שאת לא תינוקת, וכועסת עליי - הרי גיל שנתיים זה כבר גיל רציני!
אבל לא יעזור לך, תינוקת מהממת שלי. אני אמשיך לקרוא לך ככה גם כשתגדלי אפילו עוד.
אין מצב שהלב והאגרוף הם באמת באותו גודל.
אוף, כמה שאני אוהב אותך. אוהב!
עם לב שגדול פי מיליון מהאגרוף הכי גדול שאני יכול לחשוב עליו.
יום הולדת שמח מתוקה.
אני מת לראות מה יקרה איתך הלאה. אני מתרגש כל פעם כשאני רואה איך את מגלה עוד חלקים מהעולם וצוברת עוד חוויות.
את מרגשת אותי. אני לא יכול לכתוב לך יותר. המסך הופך למשהו מטושטש דרך דמעות הגאווה שיורדות מהעיניים.
תישני הלילה טוב, קטנה. מחר תהיי בת שנתיים. מחרתיים כבר תכבשי את העולם.
תישני.
אני פה, בחדר ליד, שומר עליך. חושב עליך.
אוהב אותך.
מיד רצתי לחדר השני להעיר את הילדות ולנשנש קצת. תתבייש לך.
השבמחק