סיפור שאין בו חן ואין בו חסד

א' ואני גדלנו ביחד בראשון. היינו ביחד בגן של שרית, ובטרום חובה של דליה וגן חובה של צפרירה. עלינו ביחד לכיתה א'. למדנו באותה כיתה עד כיתה ג', ואז עזבתי לשכבה אחרת.


הוא מהאנשים האלה שאני מדבר איתם פעמיים-שלוש בשנה. לא יותר. אלה שאתה מתקשר אליהם להגיד שנה טובה בראש השנה, וחג שמח בפסח, ומדברים עוד פעם אחת מתישהו כדי לשמור על קשר, כי על כמה אנשים אתה יכול להגיד שאתה מכיר אותם מהתקופה ששניכם הייתם עם חיתולים? עם אנשים כאלה שומרים על קשר גם אם מסלולי החיים שלכם שונים לגמרי.


ולו יש ילדים, וגם לי. והאמהות שלנו עדיין מדברות פעם בכמה זמן.


זו הייתה שכונה מאוד הומוגנית. האחים הגדולים שלנו היו הילדים של חורף 73. אנחנו, "הגל השני", נולדנו בסוף שנות ה- 70, לתוך עידן בגין. כמעט לכולם היו שני ילדים. ההורים של רובנו היו כאלו שעלו ארצה בסוף שנות החמישים ותחילת השישים.


וגם נ', כמונו, היה כזה.


הוא היה עם א' ואיתי בגן של שרית, ובטרום חובה של דליה וגן חובה של צפרירה. והוא היה איתנו באותה כיתה א'1 של בית הספר היסודי אשכולות. בתמונות מהגן הוא ואני תמיד יושבים אחד ליד השני כי היינו באותו הגובה פחות או יותר. יש אצל ההורים שלי סרט 8 מ"מ שצילמו בגן של שרית. בטח הייתי בן 3 או משהו. רואים אותו רוקד מסביב לכיסא שעליו אני יושב עם זר יומולדת, כולי מבסוט מתשומת הלב.


אחיו הגדול היה עם אחותי בכיתה. אמא שלו ואמא שלי היו נפגשות בסופר. ידעתי איך היא נראית, והיא ידעה איך קוראים לי. ופעם, כשהסתבכנו במכות עם ילדים גדולים היא באה לעזור לנו והתקשרה לאמא שלי להגיד שאני לא אשם, ואני לא שכחתי לה את זה עד היום למרות שעברה הרבה יותר מרבע מאה מאז.


בכיתה ג' עברתי לשכבה אחרת בבית הספר. עדיין הייתי רואה אותו כל בוקר. היינו מדברים לפעמים בהפסקות. שיחות ילדים כאלה על מי יותר שווה בסדרה המצוירת על מלחמת הכוכבים (אני אהבתי את ג'ייסון, הוא אהב את טייני), או שהיינו נפגשים בגוגואים מאחורי הבניין של בית הספר. הוא היה הרבה יותר טוב ממני.


ככל שהתבגרנו הקשר הלך והתרופף. אתם יודעים איך זה - כל אחד כבר מוצא לעצמו מעגל חברים משלו. ועדיין, למרות שכבר לא מדברים כי מאמצים מין גישה מצ'ואיסטית טיפשית של מתבגרים ("הוא לא בחבר'ה שלי"), עדיין יודעים שאי אפשר להתעלם מהעובדה שאתם מכירים מהתקופה שבה הדבר הכי מסובך שידעתם לעשות הוא לזחול.


התגייסתי לפני כולם. את יום ההולדת ה- 18 שלי חגגתי באימון מתקדם, עם פז"ם של ארבעה וחצי חודשים בצה"ל. כשרוב בני גילי עוד עשו בגרויות, אני כבר עשיתי קו ראשון בלבנון.


כשהייתי יוצא הביתה, פעם, בשלושה-ארבעה שבועות, היינו יוצאים לגרין או לפילגש ברחובות כי הייתה שם כניסה חינם לחיילים עד שעה 23:00, ובירה בחמישה שקלים. חיילים. אין כסף. כל השכבה שלי הייתה שם, ולאט לאט, ככל שעברו החודשים התווספו עוד ועוד פרצופים שהכרתי עוד מימי הגן. א', ונ', וי' וכל מיני אחרים שמיד כשהיה להם חוגר הצטרפו לליין החיילים התפרנים במועדונים של העיר המנומנמת מדרום לעיר שלנו.


ראיתי אותו באיזה יום ראשון אחד כשהיה בדרך לטירונות. עמדנו בתחנת האוטובוס של קו 274 להסעות ברידינג ליד המאפייה של עלפי. נ' היה עם תג של גבעתי וכומתת בקו"ם, כשאני כבר עם רקע של סוף מסלול על סיכת הלוחם, כולי מבסוט מעצמי על זה שאני כבר יותר משנה וחודשיים בצבא כשהוא עדיין  טירון. בפעם הראשונה מזה יותר מעשר שנים דיברנו. "נחלוואי הא?" הוא פתח את השיחה, ואני עניתי בלי לחשוב פעמיים "מה אתה עושה בגבעתי? פאדיחות קצת, לא?". ודיברנו על מה כל מיני חבר'ה שהכרנו מהשכונה עושים, ולאן זה התגייס, ולאן זאת עברה, ועל ליאת שהייתה חברה שלי בכיתה א' והצהירה שהיא דתייה למרות שהיא ממש לא, ועל האבא היפני של אחד שהיה איתנו בבית ספר ועל מיליון דברים ששני ילדים שלא דיברו אחד עם השני עשר שנים יכולים לדבר עליהם בנסיעה של כמעט שעה מדרום ראשון לצפון תל אביב.


כשהגענו לרידינג, והורדנו את התיק הכבד מהאוטובוס הוא רץ למחלקה שלו (טירון, אחרי הכל), ואני עליתי על ההסעה שלקחה אותי לקורס סמלים בביסל"ח. אני זוכר שחשבתי לעצמי (בקול נורמלי, כזה שבו אדם מדבר עם עצמו) איזה טיפשי זה ששנינו דיברנו כרגע במשך יותר משעה בחתך דיבור צבאי להפליא, תוך כדי שימוש במונחים צה"ליים.


החודשים עברו, והיינו על סף סיום עוד קו בלבנון, בגזרה המרכזית. גבעתי באו לחפיפות, כמו תמיד, ברגע האחרון. ככה זה בסדיר - ממש לא בוער לך להחליף מישהו מיחידה אחרת כי הפז"ם דופק, אז למה למהר. יצאנו עם המ"פ שלהם למארב חפיפה בוואדי תנור שדווקא לא היה בגזרה שלנו, אבל בגלל שזה היה בגזרת כרכום שהייתה גזרה חמה, לשם היינו מוציאים מארבים. המ"פ קרא לכמה חיילים שבאו לחפיפה כדי לבוא איתנו לתדריך ולצאת איתנו לפעילות.


ואז ראיתי את נ'. זה היה הקו הראשון שלו בלבנון, והוא היה עסוק בלפרוק את הציוד של הרס"פ שלו שצווח עליו ועל עוד כמה צעירים בקולי קולות. הנהנתי בנימוס, שיידע שראיתי אותו (הרי כבר הייתי ותיק, אחרי הכל - הוא צריך לגשת אליי, לא להיפך!), והוא הגביה גבות ונתן לי מבט שכל משמעותו היא "אהלן!". יצאנו עם המ"פ שלו למארב, וחזרנו אחרי 48 שעות ארצה. הוא כבר היה בחפיפות על איזו בט"שית כשארזנו את הציוד ופינינו את המוצב לטובת גבעתי.


שבוע אחר כך, באירוע שקיבל את השם כרכום 2 או כרכום 3 (היו כל כך הרבה אירועי כרכום, שאני לא זוכר), יצא כוח של גבעתי למארב באזור ואדי תנור. הם יצאו ממוצב כרכום עצמו. קצת אחרי שיצאו מהמוצב, על הציר שיורד לכיוון מוצב האו"ם - ציר שצעדתי עליו מאות פעמים - הופעלו עליהם לא פחות מארבעה מטעני כלימגור, מטענים שזורקים את הרסס שלהם קדימה ומחוררים כל מה שנמצא ברדיוס של 200 מעלות מסביבם. 


נ' חטף 6 רסיסים, ושני חברים שלו נהרגו.


בשטח הוא הוגדר כפצוע קשה. בבית החולים התברר שאחד הרסיסים פגע לו בחוט השדרה, והוא נשאר משותק מהחזה ומטה.


הוא היה בלבנון בדיוק שבוע.


היינו קבוצה קטנה מאוד בלבנון. רק כמה מאות חוו את אזור הביטחון בדרום לבנון. מאות, לא אלפים, ובטח שלא עשרות אלפים. אנחנו היינו "הבנים ששומרים על המדינה". כל פעם כשמישהו נפצע או נהרג, ידענו על כך תוך דקות. זה קצת כמו משפחה - חדשות רעות טסות מהר.


שמעתי שהוא נפצע, וכמו רוב הדברים באותם ימים בחרתי לעשות את הדבר שעשיתי הכי טוב: הדחקתי את זה. לא יכולתי להרשות לעצמי לחשוב על הרוגים, פצועים או "מה יקרה לי אם" למיניהם. בכלל, חי"רניקים לוקחים בעיקר כי יש להם את היכולת הנדירה שלא לחשוב. להניח שהם חסינים לכל. שהם סופרמנים שלא יקרה להם כלום.


לחי"ר לוקחים מטומטמים, ואני הייתי מטומטם לתפארת.


כמה חודשים אחר כך, צעדתי ברחוב רוטשילד. חזרתי לחופשה מאימון ברמת הגולן. הלכתי לקניון החדש שפתחו ברחוב כי שם היינו נפגשים עם כל החבר'ה מהשכבה או על מדים, או על ג'ינס וחולצה של הפלוגה והגדוד. מין שופוני כזה, מחויב המציאות, וחשוב מזה - ההזדמנות היחידה שיש למישהו שיוצא פעם ב- 21 ימים לראות בנות ולהיות איתן באינטראקציה כלשהי גם היא מסתכמת בלחיצת יד ותו לא.


אני זוכר שעברתי את הפינה של ז'בוטינסקי, 200 מטרים מהקניון, כשראיתי את אמא שלו, עם רעמת התלתלים האדומים שהכרתי מאז שהייתי ילד. קפאתי במקום וראיתי שהיא דוחפת משהו.


לא לקח לי יותר משניה להבין שהיא בטח דוחפת אותו. מבט נוסף גילה לי את הראש הבלונדיני שלו בין הזרועות שלה, מלפניה. ומשום מה יצרתי איתו קשר עין, לשנייה שנראתה לי כמו נצח. ואני זיהיתי אותו, והוא זיהה אותי.


והשפלתי מבט, וברחתי.


חציתי מהר לצד השני של הכביש, עם דופק מהיר, ועם מבט שקבור עמוק במעבר החציה. ולא רציתי לראות אותו. 


לא הייתי מסוגל.


הוא ייצג בשבילי באותו רגע את כל מה שעלול היה לקרות לי. את כל מה שהדחקתי. את כל מה שאני יודע שאסור לי לחשוב עליו. ולא ריחמתי עליו - ריחמתי עליי. וגם לא היה לי מה להגיד לו. מה, להגיד שאני מצטער? לנחם אותו על זה שאין לו רגליים? על זה שאני בכלל לא יודע אם יצא לו להיות עם מישהי לפני שהוא איבד את פלג הגוף התחתון שלו? 


וזה גם בא לי בהפתעה. בתוך רגע הפכתי ממאצ'ו דגנרט ועתיר הורמונים, בטוח בעצמו, בדרך לפגוש את החבר'ה, למין סחבה שמוצב מולה מראה והיא רואה עצמה בעליבותה. 


עמדתי איזה 5 דקות בצומת, בצד של המשביר, מסתכל על הרעמה של אמא שלו הולכת ומתרחקת לכיוון השכונה שלנו כשהיא דוחפת את הבן שלה באדיקות והוא פשוט יושב שם.


הוא לא הסתכל אחורה. הוא לא ניסה למצוא אותי שוב. אני חושב, בדיעבד, שבטח הוא כבר התרגל לאנשים שנמלטים מפניו. שמרגישים רגשות אשם, או רחמים או לא יודע מה.


ולא סלחתי לעצמי מעולם על הרגע הזה שבו אני יודע שהוא ראה אותי, ושהוא יודע שברחתי מפניו. מפני הילד שהיה איתי בגן.


כשהלכתי לקניון, לא סיפרתי לאף אחד. ברור שלא סיפרתי גם להורים. עשיתי את מה שהייתי הכי טוב בו, כאמור: הדחקתי. סגרתי על זה את הדלת.


הערב א' התקשר אליי. כשחבר ותיק שמדברים איתו פעמיים שלוש בשנה מתקשר, אתה עונה. בדיוק ירדתי מהאוטובוס בירושלים אחרי יום עבודה ארוך שכלל נסיעה לבאר שבע.


"שמעת?", הוא שאל, "נ' מת". 


שאלתי איך זה קרה. הוא אמר שנ' לקח כדורים בערב יום הזיכרון והתאבד. שאמא שלו שמעה מאיזו אמא אחרת בשכונה שצה"ל החליט להכיר בו כחלל כי הוא היה נכה 100%. הוא סיפר שבאיזשהו מקום אולי זה לטובה כי הוא היה נורא בודד ומדוכא. א' אמר שהפסיכולוגיה מכירה מקרים רבים שבהם בוחרים תאריך סימבולי להתאבדות, ואין לך תאריך סימבולי יותר מיום הזיכרון.


והוא דיבר, ודיבר, ואני די בטוח שעניתי, אבל ממש לא הקשבתי.


לא הקשבתי כי פתאום הרחוב התחיל להסתובב לי, ובמקום להיות ברחוב יפו בירושלים בשעת ערב הייתי שוב ברחוב רוטשילד בראשון בשעת צהריים, וחזרתי שוב ושוב לאותו רגע שבו המבטים שלנו נפגשים ואני לא הושטתי יד, אלא ברחתי. לאותו רגע אחרון שבו ראיתי אותו, מתישהו לפני 13 שנה.


וכשניתקנו את השיחה, עלו לי פלאשבקים מהתמונות שלנו מהגן, כשאנחנו יושבים אחד ליד השני כי אנחנו די באותו גובה. ונזכרתי בדברים שאחותי אמרה על אחיו הגדול. וברעמה המתולתלת של אמא שלו, ואיך היא הגנה עליי אז, לפני מיליון שנה.


ואיך אני לא מצאתי את האומץ לגשת ולדבר איתו. 


ואז שאלתי את עצמי כמה מאיתנו מסתובבים עם המועקות האלה מאז, מלפני עשור וחצי מלבנון. וכמה מאיתנו בעצם נפצעו הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים להודות. וכמה תיבות פנדורה שהייתי בטוח שסגרתי ייפתחו מחדש.


נ' נולד בראשון ב- 1978. הוא מת בראשון ב- 2011.


אבל הוא מת באמת בלבנון, ב- 1997.


הייתי צריך לגשת אליו. להגיד לו משהו. 


ועכשיו זה מאוחר מדי.


ונורא עצוב לי.