טרומפלדור טעה

כשהיינו ילדים, לימדו אותנו שטרומפלדור היה גיבור.


הוא לא היה גיבור כי הוא עלה לארץ. גם לא כי הוא הלך להיות חקלאי בעמק החולה למרות שהוא השאיר את היד שלו במזרח הרחוק במלחמת רוסיה-יפן. הוא אפילו לא היה גיבור כי הקים עם חברים שלו נקודת ישוב מבודדת.


טרומפלדור היה גיבור, המורה הייתה מסבירה, כי אפילו כשעמד למות הוא חייך ואמר "טוב למות בעד ארצנו".


אחר כך, כשגדלנו, אמרו לנו שכנראה הסיפור הזה הוא פיקציה ובעצם טרומפלדור שחרר קללה ברוסית, ואחר כך המציאו את הסיפור - אבל לנו זה לא שינה. מבחינתנו איש בלי יד תמיד יהיה טרומפלדור, וגיבור תמיד יהיה זה שאומר שטוב למות בעד ארצנו.


בפברואר חגגתי יומולדת 33.


הערב דיברתי עם הבנות שלי כשהן נסעו עם אמא שלהן בדרך הביתה. יערה סיפרה לי שדינה, הגננת, לא הייתה היום. מיכל סיפרה לי שבגן שלה - הגן של הגדולים, כמו שהיא מכנה אותו - עשו הכנות למסיבת יום עצמאות.


ואני אוהב אותן. ואני אוהב את אמא שלהן. ואני חושב ששלושתן אוהבות אותי.


ויש לי חיים.


ולא טוב למות בעד ארצנו.


כי כשמתים בעד ארצנו, אז מתים.


אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי עומד בצפירה של יום הזיכרון. בטח הייתי בן 5 או 6. בשנות ה- 80, סרטי השואה היו הארד קור. היו מראים את התמונות האורגינליות של שחרור המחנות בסרטי שחור לבן עם קריינות מפחידה. מבחינתי, כנכד לניצולים, יום השואה היה יום האבל והזיכרון המשפחתי. ידעתי שיום השואה זה על המשפחות של סבתא וסבא שלי. 


אבל יום הזיכרון לחללי צה"ל לא היה עד כדי כך רציני עבורי. סך הכל, לא הכרתי אף אחד שאפילו הכיר מישהו שמת באיזה מלחמה. נכון שבזמן מלחמת לבנון הייתה שקופית עם השמות של הנופלים של אותו יום, והקריין בטלוויזיה היה מקריא את השמות שהיו צצים ליד תמונה של שלושה רובים צ'כים שנושאים עליהם קסדה בריטית ישנה, אבל בשבילי לא היה בזה שום דבר עצוב - מבחינתי, הם הופיעו בטלוויזיה! איזה כיף להם!


ואז הייתה הצפירה, וראיתי את אבא, שבדיוק תלה כביסה, עומד.


עומד בשקט מוחלט. בדום.


ולא הבנתי מה אכפת לו מהצפירה. הרי לא יום השואה. זה הרי לא יום "שלנו".


שאלתי אותו אחרי הצפירה למה הוא עומד בכזה דום מתוח. את התשובה שלו אני זוכר גם היום, יותר מ- 25 שנים אחרי: "אין אף אחד בארץ שלא מכיר מישהו שנפל. גם אני מכיר הרבה אנשים שנפלו. בגלל זה אני עומד".


שמעתי אותו. הקשבתי לו. לקחתי לתשומת לבי. גם היום אני זוכר את זה.


אבל אז?


אז אלו היו הוראות כלליות כאלה כמו "הסתכל ימינה ושמאלה בכביש" או "אסור להבריז מבית ספר". מין חוק כזה שאתה לא מבין את הרציונל שלו, אבל אתה עושה כי אתה ילד טוב.


הרי טוב למות בעד ארצנו - אז מה הביג דיל?


ב- 29.11.95 התגייסתי לצה"ל.


לא הכרתי אף אחד שנהרג בצבא.


הייתי בן רבע לשמונה עשרה כשהתגייסתי. למחרת ביקשתי מקצין המיון בבקו"ם ללכת לחי"ר. לא היה לי ספק איפה אשרת - בבית ספר לימדו אותי שטוב למות בעד ארצנו.


אני זוכר שדווקא אבא, שהשתתף בשתי מלחמות וגויס לעוד אחת ניסה להניא אותי מהדחף ללכת לקרבי. הוא אמר שאני לא באמת צריך את זה. שאין בזה שום תהילה או ברק. שהכי כיף להיות אפסנאי, ולתת לאחרים לאכול חרא.


אם הייתי צריך משהו שידרבן אותי לעשות פעולה - זו העובדה שההורים שלי רצו שלא אעשה אותה. ברור שעשיתי את ההפך ממה שאמר.


ולא הכרתי אף אחד שנהרג. אפילו לא אחד. אפילו לא מרחוק.


רק טובה שהייתה איתי בחטיבת הביניים תמיד ברחה מהכתה בצפירה. אמרו שאיזה דוד שלה נהרג, אבל אף פעם לא דיברתי איתה על זה, כי לא ממש היינו חברים. 


חוץ ממנה - לא הכרתי אפילו בן אדם אחד שהיה לו קשר לאנשים שנהרגו בצבא.


שלוש שנים, ארבעה קווים בלבנון ושניים בשטחים אחר כך, הגיע יום השחרור שלי: 26.11.98. כבר יכולתי לספור לא פחות מתשעה אנשים שהכרתי היטב שנהרגו בצבא.


זה התחיל עם גיא לוי מראשון שחטף כדור בצומת נצרים בספטמבר 96, במהומות מנהרת הכותל.


ואחר כך תום כיתאין, המפקד שלי מהטירונות, ומיקי כ"ץ שגם היה מ"כ בפלוגה, שנהרגו באסון המסוקים בפברואר 97. יחד איתם נהרגו עוד המון חבר'ה מפלוגת העורב של החטיבה שהכרתי עוד מימי הטירונות. הצוות של אוגוסט 95 שנעלם כולו, כלל אנשים כמו עומר שליט או גלעד מושל שעשו איתי אינספור תורנויות מטבח ושמירות בסיסיות. 


שנה אחר כך, רונן אשל שהיה איתי בתיכון נהרג מפצמ"ר שריסק את העמדה שלו במוצב כרכום. כמה שבועות אחריו אייל שמעוני, שהיה מפק"צ שלי בהכנה לבה"ד 1 חטף טיל לתוך הטנק שישב בו. אמא של יוני דבירי, שהיה עם אשל בעמדה ונהרג גם הוא ואמא של שמעוני הקימו אחרי כמה חודשים את ארגון ארבע אמהות.


במאי 98, יהודה סלם שישן מיטה לידי בקורס מש"קי דרגון, ואבי לימואי שעשה איתי קורס סמלים היו בדרך למארב ברכס רמים. מספרים שלימואי בדיוק נגע בכתפו של יהודה כשהוא מעביר לו התפקדות, ואז שניהם עלו ביחד על מטען.


וכשאתה בצבא, זו המציאות - כי טוב למות בעד ארצנו. כי כשרואים את האורות של ישראל מאחורה, ואת לבנון מקדימה, אז הכל שווה את זה. כי המטרה: ביטחון לישובי הצפון!


וזה הגיוני. ואתה אפילו גאה לספר לחבר'ה שהכרת את זה, ואת ההוא, וכשמגיע לך חייל חדש אתה מציג לו את הרשימה של הנופלים שקשורים אליך, או למוצב, והוא מתרשם מזה ממש כמו שאתה התרשמת מאותו דביל שהתגייס שנתיים לפניך וסיפר לך בקו הראשון שעשית ששלושה חברים שלו עלו על מטען.


זה הגיוני, וזה סביר, וזה אפילו נראה לך מתבקש. ואפילו צחקת על זה עם האפסנאי של הגדוד ושאלת אותו פעם האם כשנהרג לך חייל מהמחלקה, אתה יכול לשמור את הקיטבג שלו כ"ספיירים" ברס"פיה שלך.


זה הגיוני כי טוב למות בעד ארצנו, וכי המוות מלווה אותך כמו צל לכל מקום. כי בכל צעד בדרך לפעילות אתה יכול לעלות על מטען ואתה שואל את עצמך אם כל הכוסיות שהיו איתך בתיכון יבכו בלוויה שלך, ואם יהיו ממנה תמונות יפות.


בבוקר הייתי בבקו"ם. שתים עשרה שעות אחרי שיצאתי משם, בלילה, נהרג אוהד נחמיאס, שהיה חייל שלי.


כשהטלפון צלצל ועודד סיפר לי שהוא נהרג וגיא גלבוע, בן מחזור שלי, נפצע, תפסתי את הראש והתיישבתי על המיטה בחדר, בבית של ההורים.


והתחלתי לבכות.


לא כי המוות של נחמיאס היה טרגי יותר או פחות מהמוות של כל השאר.


התחלתי לבכות כי הבנתי שלא טוב למות בעד ארצנו.


כי הבנתי שאני אידיוט.


ושהם מתים.


ושהם לא עברו היום בבקו"ם. ושלי אולי אין מושג מה אני הולך לעשות עם החיים שלי, אבל להם אפילו אין אופציה לבחור.


ולרשימה שהתחילה לפני עשור וחצי, ב- 1996, נוספו מאז גם אייל וייס - המג"ד שכל כך הערצתי - שנהרג בשנת 2000 בפעילות של יחידת דובדבן עליה פיקד; ואייל יואל שהיה סמ"פ שלי בטירונות ונהרג במחנה הפליטים בג'נין בחומת מגן בשנת 2002; ועינן שרעבי מגדוד המילואים שלי שנהרג גם הוא כשנלחמנו שם, במחנה; וקובי אזולאי שבכלל לא אמור היה להיות איתנו שם, בג'נין, אבל התנדב למילואים וכשבגדוד שלי לא היה מקום הוא הצטרף לגדוד של אייל, ונהרג איתו באותה סימטה מחורבנת; ואודי גולדווסר שהכרתי טוב מהגדוד שלנו במילואים שנהרג ב- 2006 בהיתקלות שהתחילה את לבנון השנייה.


חמישה עשר אנשים.


והמחשבה שהכי מתסכלת היא לא להיזכר באנשים.


המחשבה הכי מתסכלת היא זו שבה אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מה היה יוצא מהם.


על אייל וייס אני פעם הימרתי שהוא יהיה רמטכ"ל. אייל יואל התחתן קצת לפני חומת מגן. אחרי 9 שנים בטח כבר היו לו ילדים. אשל, מוזר שכמותו, יכול היה להיות ספורטאי מצטיין אבל בחר ללכת לקרבי. הוא היה איש מבריק. היום הוא כבר היה אמור להיות בן 34. בטח היה לומד, עושה עם עצמו משהו. לימואי היה צייר מוכשר, ופעם אפילו צייר אותי ואת רותם אפרת שהגיע איתי לקורס. הוא צייר אותנו כקריקטורות עם סטיק לייט ענק מאחורינו, כדי לצחוק עלינו (היינו מהנח"ל והכל). ותום? תום גר בנווה שלום, ישוב יהודי-ערבי. הוא בטח היה הופך לשמאלן לתפארת, ונלחם למען השלום.


והמחשבה של מה היה קורה אילו לא מרפה. אם אייל לא היה נכנס לסמטה. אם אשל היה בדיוק יוצא מהעמדה לפני שהפצמ"ר פגע. אם וייס לא היה עומד איפה שעמד כשנהרג.


ולי?


לי יש חיים. יש לי שתי בנות ואשה שאני אוהב, ואני חושב שגם הן אוהבות אותי.


ויש לי עבודה. ויש לי שמחות קטנות, ואכזבות קטנות.


ואני קם כל בוקר, והשמש זורחת.


אבל בימים לפני יום הזיכרון, כשאני מקשט את המרפסת שלי עם לא פחות מחמישה דגלי ישראל שגורמים לכל השכנים הירושלמים הימניים שלי להרגיש נבוכים מפרץ הפטריוטיות של השכן הדגנרט מלמעלה (אני), אני לא יכול שלא לחשוב עליהם. להיזכר בקולות. לראות את הפנים.


כי לא טוב למות בעד ארצנו.


למות זה רע.


למות זה לא טוב.


למות זה טוב רק כשזה קורה במיטה שלך, בלילה, אחרי שחיית חיים ארוכים ומספקים ויש לך ילדים ונכדים ונינים ולא יודע מה, והעברת את המידע שצברת הלאה, לדורות הבאים. ככה מתים כמו שצריך - לא זרוקים באיזו פינה, מכוסים בעפר ודם, מאובקים ואפופים בריח של גופרית. 


מוות כזה הוא לא הירואי. אין בו רומנטיקה.


היחידים שחושבים שיש רומנטיקה במוות "למען ארצנו" הם כאלו שלא יודעים איך המוות הזה נראה. אנשים כמו שאני הייתי, פעם, מזמן.


טוב רק לחיות בעד ארצנו.


טוב לחיות.


חבל שתום לא חי. מישהו שיילחם למען השלום דווקא נשמע יופי של רעיון.