אם מי שקוראים את הבלוג הם מדגם מייצג של החברה הישראלית, הפוסט הזה נוגע ישירות רק לשניים מכל מאה קוראים.
לא סתם פתחתי את הטקסט במילים שירחיקו לא מעט מכם. אם תרצו, זה סימבולי לנושא של הפוסט הזה יותר מכל: צרת מעטים, ואין נחמה.
בל"ג בעומר, המדינה תצדיע לי כי כמה פוליטיקאים החליטו לעשות יום הצדעה למילואים אחרי שכל כך הרבה מאיתנו נהרגו בחומת מגן. בגלי צה"ל יקדישו בטח תוכנית לשאלות ותשובות שלי. ביבי יגיד משהו בפתח ישיבת הממשלה אם יזכור, ואם לא - ברק יגיד משהו בטקס שיהיה בבית הנשיא בערב. יספרו לי שאני כלי. שאני תותח. שאני הבסיס לעוצמתו של צה"ל, ואבן היסוד של בטחון העם היהודי בארצו.
אולי אפילו אקבל השנה, בפעם המי יודע כמה, גיליון של העיתון במחנה שיוקדש לי - ואפילו תהיה שם איגרת מהרמטכ"ל שתופנה אליי, ולרחל ולבנות.
יש מצב שאפילו אזכר בחיוך בצ'ק החמוד שצה"ל העביר לי ב- 01/05. קיבלתי 2500 שקל על תרומתי למען האומה בשנת 2010. זה מכסה כמעט שני שליש מהבייביסיטר ששילמנו בזמן שבו הייתי במילואים, כי מה לעשות שגם אשתי עובדת ומישהו צריך לשמור לכמה שעות על הדור הבא.
אבל אני אדע שמתחת לכל החיבוקים שאני מקבל מתחבאת אמת אחת ברורה ומרה:
אני אידיוט.
חיים הר-זהב, מ.א 5225155. הפלוגה המסייעת של גדוד יואב, חטיבה 5, חיל הרגלים. ימי מילואים בשנת 2010: 15. בשנת 2009: 34. בשנת 2008: 29. בשנת 2007: 40. בשנת 2006: 31.
הייתי יכול להמשיך אחורה עד המילואים הראשונים שלי אי שם בתחילת המילניום הנוכחי, אבל נראה לי שהבנתם כבר שבממוצע, כל יום עשירי מאז שהשתחררתי מהסדיר, הייתי במילואים.
המילואים שלי הם לא חד יומיים. אני נעלם מהבית לעשרה ימים כשיש אימון, ולעשרים ושישה עד שלושים ימים ברצף כשיש תעסוקה (בשנה שעברה, לראשונה מזה שנים לא הייתה לנו תעסוקה ולכן "הסתפקתי" בחמישה עשר ימי מילואים בשנה).
מה זה אומר?
כשהייתי רווק זה אמר לדאוג בעיקר על העבודה. אני זוכר את הפחד המצמית כשהייתי מגיע לדסק בגבעתיים להגיד לבוסים שלי שאני נעלם לחודש למילואים. בעולם התקשורת הישראלי - כמו ברוב החברה הישראלית, יש לומר - זה לא ממש נתפש כמשהו סביר, ללכת ככה לחודש. אז מה אם קראו לי? אז מה אם זה כדי לשמור לכם על החיים? אז מה אם זה כי אף אחד אחר לא עושה את זה?
הייתי צריך להדוף שאלות כמו "אתה לא יכול לבטל את זה?" או "אי אפשר לקצר את זה?", ופעם אפילו אמר לי ראש מערכת מנוול במיוחד שאם אני יוצא לחודש מילואים, זה אומר שאני יכול לשכוח מלקבל חופשה בתשלום בשנה הזאת, כי הוא לא מסכים שהכתב שלו בכנסת ייעדר לכל כך הרבה ימים בשנה. כי הוא לא אוהב את זה שיש לו כתב עם "בעיה".
אז חוקקו חוק שאומר שאני יכול להתלונן אם מקום העבודה לא מפרגן לי למילואים. נכון, ברור. מותר לי ללכת למשרד הביטחון, ומשרד הביטחון ייתקע את מי שמעז להציק לי. מאוד הגיוני. בטח שאני אלך להתלונן על האנשים שמשלמים לי משכורת. איזו שאלה. הם גם בטח ישאירו אותי שם אחרי שאתלונן.
אחרי שהתחתנתי והבנות נולדו, הבעיה הפכה לעמוקה הרבה יותר. אני ורחל מנסים להתחלק. אני אוסף לפעמים מהגן. אני בבית בשישבת, בניגוד לשאר השבוע ויש לי זמן להעסיק את הבנות (ואל תבינו לא נכון - זה לא שבסופי שבוע אשתי נעלמת. לא לא. פשוט יש, לשם שינוי, עוד מישהו איתה). אני עושה עם הבנות שלי סופר פעם בשבוע. אם אחת מהן חולה, אני ואשתי מבלים איתה את היום והלילה עד שתחלים.
אני אבא.
ואם אני לא נמצא ואחת הבנות חולה - מי בדיוק יעזור לאשתי לקחת את הילדה לרופא וישמור על השנייה? מה היא אמורה לעשות? לקחת את שתיהן בשלוש לפנות בוקר?
מי יעזור לה לארגן את הקטנות לגן בכל בוקר? לאסוף? לפזר?
ואם היא לקחה אותן לאנשהו והן נרדמות לה באוטו בדרך חזרה - מי יעזור לה להעלות את שתיהן ארבע קומות עד הבית?
ובכלל - נראה שאף אחד בארץ לא מבין שבנות הזוג שלנו עובדות, ובזמן שאנחנו במילואים הן לא מקבלות אפילו צ'ופצ'יק של הקלה במקום העבודה. אם היא יוצאת מוקדם כל השבוע כי אין מי שיתחלק איתה באיסוף מהגן, מקום העבודה שלה "קונס" אותה כי חסרות לה שעות עבודה. אף אחד לא מפצה אותה, אותנו, כלכלית. גם היא תלויה באדיבותו של הבוס שלה שנאלץ גם הוא לספוג את המילואים שלי.
את הכל היא צריכה לעשות לבד. פי שניים עבודה, עם הרבה יותר הוצאות (בייביסיטר, אוכל מוזמן מבחוץ כי למי יש זמן לבשל, משלוחים מהסופר כי אין מי שיסחוב - יו ניים איט). כשאני יוצא למילואים, מי שנלחמת באמת זו היא. מי שגיבורה זו היא. מי שמגיע לה יום הערכה בל"ג בעומר זו היא.
לא אני.
וכשאני חוזר מהמילואים אני לא מפצה אותה. הרי נעדרתי חודש מהעבודה, ואני עדיין עם הפחד המצמית מזה שיביאו מישהו במקומי שאין לו את ה"בעיה" שלי. זה אומר שאני צריך להשקיע פי שניים בעבודה על הזמן שפספסתי. זה אומר שגם שבוע עד שבועיים מהשחרור, היא עדיין ב"פול טורים" במצב מילואים.
פיצוי.
אין דבר כזה.
והגנרלים והפוליטיקאים מספרים לנו על הטבות כספיות שנתנו לנו (השבוע חידשתי רישיון רכב וקיבלתי הנחה של 100 שקל! בוא'נה, זה כמעט 3 שעות בייביסיטר שאשתי הייתה צריכה לשלם!), וארגוני המילואימניקים יספרו שזה הכל בלוף, ושבעצם אנחנו מקבלים הרבה פחות מענקים ממה שקיבלנו פעם (והם צודקים), וכל עמישראל ישאל את עצמו אם משלמים לי מספיק על זה שאני יכול להיהרג ולהשאיר את הבנות שלי יתומות בזמן שכולם בבית מצקצקים בלשון.
אבל האמת?
לא מעניין אותי הכסף.
לא מעניינות אותי ההטבות.
ולא מעניין אותי היום הערכה למילואים הזה, שבו פורטים אותנו לפרוטות כאילו זה איזה שירותרום דבילי.
אני רק רוצה שיעריכו אותי.
אני רק רוצה שיבואו לאשתי כשאני במילואים ויעזרו לה. שיבוא מישהו, ויראה שאכפת לו שהגיבורה הזאת, והבנות שלה שלא רואות את אבא חשובות לו. אני רק רוצה שכולם במדינה הזאת יבינו שכשאני שם מדים, אני שם בשבילכם. בחיי שאני הולך למילואים מתוך ציונות. אני הולך למילואים כי זה מה שאבא שלי עשה לפניי. כי צריך לשמור על המדינה. כי זה חשוב.
ואני רק מבקש שתתייחסו אליי ואל החברים שלי באותה דרך. שתעריכו אותנו באמת. שתתנו לנו להרגיש שאנחנו לא אידיוטים. שתפסיקו להגיד לאשתי "כמה מילואים הוא עושה - את לא יכולה להגיד לו שיפסיק?" במקום לתמוך בה. במקום להגיד לה "וואו, איזה תותחית את שאת עושה ויתורים כאלה למען המדינה. מגיע לך צל"ש!".
כי זה הכי כואב.
הכי כואב זה הזלזול.
הכי כואב זה שנותנים לי תחושה שאני אידיוט כי אני לא מתחמק כמו כולם.
הכי כואב זה שלא נזכרים בנו עד שאנחנו נהרגים.
אז בחייאת, תראו לנו אהבה. תתמכו בנו. תהיו שכנים טובים ותעזרו לאשתו של המילואימניק עם הקניות. תשאלו אותה בגן אם היא צריכה עזרה לאסוף את הילדים מחר, כי השותף שלה לא נמצא. אם ניגש אליכם אחד העובדים לספר שהוא יוצא למילואים, אל תשאלו אותו אם הוא יכול לבטל. אל תתנו לו את התחושה הנוראית שלא תפגעו בו הפעם, אבל עכשיו אתם יודעים שיש לו "בעיה" שתפריע גם בעתיד, ולכן יש מצב שהוא יוחלף במישהו שאין לו את ה"בעיה" הזאת.
כי אנחנו באמת שם בשבילכם תמיד. כי אם מחר יקרה משהו, התיק שלנו תמיד מוכן בבוידעם. כי כל העובדים המצטיינים והבני זוג שלא יוצאים למילואים אף פעם יצקצקו בלשון מול החדשות בזמן שאנחנו נהיה בקו הראשון.
לא צריך כסף.
לא צריך "הטבות".
רק קצת תמיכה והערכה. זה הכל.
המילואים היא צרת מעטים. ממש ממש מעטים. אולי בכל זאת, אם תקראו את זה, תהיה גם נחמה.
בחודש אוגוסט הקרוב לבנות שלי יש חופש מהגן. אני, ככל הנראה, אהיה בבית אל בתעסוקה. כל החודש. מה נעשה איתן? מי ישגיח עליהן? איך נעביר את החודש הזה כשאשתי חד הורית? אין לי מושג.
אבל קיבלתי צ'ק בתחילת החודש, ויש יום שידורים מיוחד שמביע הערכה.
שידחפו אותו אתם יודעים לאן.
בחיי שאני לא צריך כסף. לא קונים אותי בכסף, ולא כסף הוא הסיבה שבגללה אני עושה מילואים.
אני רוצה רק קצת הערכה. שתבינו מה עובר עלינו ועל המשפחה שלנו.
קצת. זה הכל.
לא סתם פתחתי את הטקסט במילים שירחיקו לא מעט מכם. אם תרצו, זה סימבולי לנושא של הפוסט הזה יותר מכל: צרת מעטים, ואין נחמה.
בל"ג בעומר, המדינה תצדיע לי כי כמה פוליטיקאים החליטו לעשות יום הצדעה למילואים אחרי שכל כך הרבה מאיתנו נהרגו בחומת מגן. בגלי צה"ל יקדישו בטח תוכנית לשאלות ותשובות שלי. ביבי יגיד משהו בפתח ישיבת הממשלה אם יזכור, ואם לא - ברק יגיד משהו בטקס שיהיה בבית הנשיא בערב. יספרו לי שאני כלי. שאני תותח. שאני הבסיס לעוצמתו של צה"ל, ואבן היסוד של בטחון העם היהודי בארצו.
אולי אפילו אקבל השנה, בפעם המי יודע כמה, גיליון של העיתון במחנה שיוקדש לי - ואפילו תהיה שם איגרת מהרמטכ"ל שתופנה אליי, ולרחל ולבנות.
יש מצב שאפילו אזכר בחיוך בצ'ק החמוד שצה"ל העביר לי ב- 01/05. קיבלתי 2500 שקל על תרומתי למען האומה בשנת 2010. זה מכסה כמעט שני שליש מהבייביסיטר ששילמנו בזמן שבו הייתי במילואים, כי מה לעשות שגם אשתי עובדת ומישהו צריך לשמור לכמה שעות על הדור הבא.
אבל אני אדע שמתחת לכל החיבוקים שאני מקבל מתחבאת אמת אחת ברורה ומרה:
אני אידיוט.
חיים הר-זהב, מ.א 5225155. הפלוגה המסייעת של גדוד יואב, חטיבה 5, חיל הרגלים. ימי מילואים בשנת 2010: 15. בשנת 2009: 34. בשנת 2008: 29. בשנת 2007: 40. בשנת 2006: 31.
הייתי יכול להמשיך אחורה עד המילואים הראשונים שלי אי שם בתחילת המילניום הנוכחי, אבל נראה לי שהבנתם כבר שבממוצע, כל יום עשירי מאז שהשתחררתי מהסדיר, הייתי במילואים.
המילואים שלי הם לא חד יומיים. אני נעלם מהבית לעשרה ימים כשיש אימון, ולעשרים ושישה עד שלושים ימים ברצף כשיש תעסוקה (בשנה שעברה, לראשונה מזה שנים לא הייתה לנו תעסוקה ולכן "הסתפקתי" בחמישה עשר ימי מילואים בשנה).
מה זה אומר?
כשהייתי רווק זה אמר לדאוג בעיקר על העבודה. אני זוכר את הפחד המצמית כשהייתי מגיע לדסק בגבעתיים להגיד לבוסים שלי שאני נעלם לחודש למילואים. בעולם התקשורת הישראלי - כמו ברוב החברה הישראלית, יש לומר - זה לא ממש נתפש כמשהו סביר, ללכת ככה לחודש. אז מה אם קראו לי? אז מה אם זה כדי לשמור לכם על החיים? אז מה אם זה כי אף אחד אחר לא עושה את זה?
הייתי צריך להדוף שאלות כמו "אתה לא יכול לבטל את זה?" או "אי אפשר לקצר את זה?", ופעם אפילו אמר לי ראש מערכת מנוול במיוחד שאם אני יוצא לחודש מילואים, זה אומר שאני יכול לשכוח מלקבל חופשה בתשלום בשנה הזאת, כי הוא לא מסכים שהכתב שלו בכנסת ייעדר לכל כך הרבה ימים בשנה. כי הוא לא אוהב את זה שיש לו כתב עם "בעיה".
אז חוקקו חוק שאומר שאני יכול להתלונן אם מקום העבודה לא מפרגן לי למילואים. נכון, ברור. מותר לי ללכת למשרד הביטחון, ומשרד הביטחון ייתקע את מי שמעז להציק לי. מאוד הגיוני. בטח שאני אלך להתלונן על האנשים שמשלמים לי משכורת. איזו שאלה. הם גם בטח ישאירו אותי שם אחרי שאתלונן.
אחרי שהתחתנתי והבנות נולדו, הבעיה הפכה לעמוקה הרבה יותר. אני ורחל מנסים להתחלק. אני אוסף לפעמים מהגן. אני בבית בשישבת, בניגוד לשאר השבוע ויש לי זמן להעסיק את הבנות (ואל תבינו לא נכון - זה לא שבסופי שבוע אשתי נעלמת. לא לא. פשוט יש, לשם שינוי, עוד מישהו איתה). אני עושה עם הבנות שלי סופר פעם בשבוע. אם אחת מהן חולה, אני ואשתי מבלים איתה את היום והלילה עד שתחלים.
אני אבא.
ואם אני לא נמצא ואחת הבנות חולה - מי בדיוק יעזור לאשתי לקחת את הילדה לרופא וישמור על השנייה? מה היא אמורה לעשות? לקחת את שתיהן בשלוש לפנות בוקר?
מי יעזור לה לארגן את הקטנות לגן בכל בוקר? לאסוף? לפזר?
ואם היא לקחה אותן לאנשהו והן נרדמות לה באוטו בדרך חזרה - מי יעזור לה להעלות את שתיהן ארבע קומות עד הבית?
ובכלל - נראה שאף אחד בארץ לא מבין שבנות הזוג שלנו עובדות, ובזמן שאנחנו במילואים הן לא מקבלות אפילו צ'ופצ'יק של הקלה במקום העבודה. אם היא יוצאת מוקדם כל השבוע כי אין מי שיתחלק איתה באיסוף מהגן, מקום העבודה שלה "קונס" אותה כי חסרות לה שעות עבודה. אף אחד לא מפצה אותה, אותנו, כלכלית. גם היא תלויה באדיבותו של הבוס שלה שנאלץ גם הוא לספוג את המילואים שלי.
את הכל היא צריכה לעשות לבד. פי שניים עבודה, עם הרבה יותר הוצאות (בייביסיטר, אוכל מוזמן מבחוץ כי למי יש זמן לבשל, משלוחים מהסופר כי אין מי שיסחוב - יו ניים איט). כשאני יוצא למילואים, מי שנלחמת באמת זו היא. מי שגיבורה זו היא. מי שמגיע לה יום הערכה בל"ג בעומר זו היא.
לא אני.
וכשאני חוזר מהמילואים אני לא מפצה אותה. הרי נעדרתי חודש מהעבודה, ואני עדיין עם הפחד המצמית מזה שיביאו מישהו במקומי שאין לו את ה"בעיה" שלי. זה אומר שאני צריך להשקיע פי שניים בעבודה על הזמן שפספסתי. זה אומר שגם שבוע עד שבועיים מהשחרור, היא עדיין ב"פול טורים" במצב מילואים.
פיצוי.
אין דבר כזה.
והגנרלים והפוליטיקאים מספרים לנו על הטבות כספיות שנתנו לנו (השבוע חידשתי רישיון רכב וקיבלתי הנחה של 100 שקל! בוא'נה, זה כמעט 3 שעות בייביסיטר שאשתי הייתה צריכה לשלם!), וארגוני המילואימניקים יספרו שזה הכל בלוף, ושבעצם אנחנו מקבלים הרבה פחות מענקים ממה שקיבלנו פעם (והם צודקים), וכל עמישראל ישאל את עצמו אם משלמים לי מספיק על זה שאני יכול להיהרג ולהשאיר את הבנות שלי יתומות בזמן שכולם בבית מצקצקים בלשון.
אבל האמת?
לא מעניין אותי הכסף.
לא מעניינות אותי ההטבות.
ולא מעניין אותי היום הערכה למילואים הזה, שבו פורטים אותנו לפרוטות כאילו זה איזה שירותרום דבילי.
אני רק רוצה שיעריכו אותי.
אני רק רוצה שיבואו לאשתי כשאני במילואים ויעזרו לה. שיבוא מישהו, ויראה שאכפת לו שהגיבורה הזאת, והבנות שלה שלא רואות את אבא חשובות לו. אני רק רוצה שכולם במדינה הזאת יבינו שכשאני שם מדים, אני שם בשבילכם. בחיי שאני הולך למילואים מתוך ציונות. אני הולך למילואים כי זה מה שאבא שלי עשה לפניי. כי צריך לשמור על המדינה. כי זה חשוב.
ואני רק מבקש שתתייחסו אליי ואל החברים שלי באותה דרך. שתעריכו אותנו באמת. שתתנו לנו להרגיש שאנחנו לא אידיוטים. שתפסיקו להגיד לאשתי "כמה מילואים הוא עושה - את לא יכולה להגיד לו שיפסיק?" במקום לתמוך בה. במקום להגיד לה "וואו, איזה תותחית את שאת עושה ויתורים כאלה למען המדינה. מגיע לך צל"ש!".
כי זה הכי כואב.
הכי כואב זה הזלזול.
הכי כואב זה שנותנים לי תחושה שאני אידיוט כי אני לא מתחמק כמו כולם.
הכי כואב זה שלא נזכרים בנו עד שאנחנו נהרגים.
אז בחייאת, תראו לנו אהבה. תתמכו בנו. תהיו שכנים טובים ותעזרו לאשתו של המילואימניק עם הקניות. תשאלו אותה בגן אם היא צריכה עזרה לאסוף את הילדים מחר, כי השותף שלה לא נמצא. אם ניגש אליכם אחד העובדים לספר שהוא יוצא למילואים, אל תשאלו אותו אם הוא יכול לבטל. אל תתנו לו את התחושה הנוראית שלא תפגעו בו הפעם, אבל עכשיו אתם יודעים שיש לו "בעיה" שתפריע גם בעתיד, ולכן יש מצב שהוא יוחלף במישהו שאין לו את ה"בעיה" הזאת.
כי אנחנו באמת שם בשבילכם תמיד. כי אם מחר יקרה משהו, התיק שלנו תמיד מוכן בבוידעם. כי כל העובדים המצטיינים והבני זוג שלא יוצאים למילואים אף פעם יצקצקו בלשון מול החדשות בזמן שאנחנו נהיה בקו הראשון.
לא צריך כסף.
לא צריך "הטבות".
רק קצת תמיכה והערכה. זה הכל.
המילואים היא צרת מעטים. ממש ממש מעטים. אולי בכל זאת, אם תקראו את זה, תהיה גם נחמה.
בחודש אוגוסט הקרוב לבנות שלי יש חופש מהגן. אני, ככל הנראה, אהיה בבית אל בתעסוקה. כל החודש. מה נעשה איתן? מי ישגיח עליהן? איך נעביר את החודש הזה כשאשתי חד הורית? אין לי מושג.
אבל קיבלתי צ'ק בתחילת החודש, ויש יום שידורים מיוחד שמביע הערכה.
שידחפו אותו אתם יודעים לאן.
בחיי שאני לא צריך כסף. לא קונים אותי בכסף, ולא כסף הוא הסיבה שבגללה אני עושה מילואים.
אני רוצה רק קצת הערכה. שתבינו מה עובר עלינו ועל המשפחה שלנו.
קצת. זה הכל.