האחד במאי.
לא לא, חכו שנייה. אל תברחו.
שיניתי את התמונה שלי בפייסבוק לדגל אדום, ושמתי לינק לאינטרנציונל. כמות התגובות שמציגות אותי כמוצג מוזיאוני וארכאי לא ממש הפתיעה, והן היו רבות. הסיבה היא פשוטה: לא מלמדים בארץ על האחד במאי. זה לא מתאים לבעלי ההון, ולא מתאים לממשלה.
האחד במאי.
כשאומרים האחד במאי רוב האנשים חושבים על מצעדים של טנקים סובייטיים בכיכר האדומה בראשית שנות השמונים, או על שלושת אלפים צפון קוריאנים שעושים את אותן התנועות כדי לשמח את ליבו של "המנהיג האהוב" (ובואו נודה על האמת: האיש סוג של פסיכופת).
כשמתעמקים בזה קצת יותר, חלק מהאנשים יגידו "מה, מישהו עוד חושב שהתאריך הזה רלבנטי? הבולשיביזם מת, וטוב שכך!".
אז זהו, שאין שום קשר בין אחד במאי לבין קומוניזם, בולשביזם או פולחן האישיות של צפון קוריאה.
האחד במאי הוא תאריך שנולד דווקא במדינה הכי קפיטליסטית בעולם - ארצות הברית של אמריקה.
בשנות השמונים של המאה ה- 19, מצבם של פועלי התעשייה בארצות הברית היה רע. בעצם, רע היה טוב לעומת המצב שלהם. הם עבדו כל יום בין 16 ל- 19 שעות, כשגם ילדים מגיל 12 כבר הוכנסו לשוק העבודה. על חופשות לא היה טעם לדבר, וכשפועלים ניסו להתאגד הפתרון היה פשוט: בעל המפעל היה מפטר את כולם ומביא עובדים אחרים במקומם.
עובדי התעשייה היו צל אדם. לא יותר מאמצעי לייצור כסף עבור בעלי ההון. לצורך העניין, המתכת או הכותנה שעיבד המפעל זכו ליחס טוב לאין שיעור מאשר הפועלים שעיבדו אותם.
פועלי שיקגו החליטו לקיים צעדת מחאה ביום ראשון, האחד במאי 1886, בדרישה למשהו שנראה לכל אחד מאיתנו כעניין מובן מאליו: יום עבודה בן 8 שעות. הם טענו, מהפכנים מטורפים שכמותם, שיום עבודה של 18 שעות הוא עבדות לשמה.
בעלי המפעלים בשיקגו, בגיבוי מלא ממושל אילינוי והממשלה הפדרלית, החליטו שליוזמה המהפכנית הזו אסור לתת לקרות. הם שכרו שומרים חמושים שיעמדו בדרכה של התהלוכה שצעדה לכיוון שערי המפעלים.
הפועלים לבשו חולצות לבנות, משום שמדובר היה ביום ראשון (היום היחיד בשבוע שבו היה להם חופש), ונשאו שלטים. כשהגיעו לקרבת המפעלים הודיע מפקד כוח המשטרה שאם יתקדמו, תיפתח עליהם אש. הם החליטו להתקדם תוך צעדה איטית.
מהמטח הראשון שנורה על ידי השוטרים והשומרים החמושים נהרגו ארבעה מפגינים ונפצעו עשרות. שמונה נוספים נהרגו כשניסו לפנות את גופות חבריהם ואת הפצועים. חולצותיהם הלבנות של רבים מהמפגינים הפכו אדומות מדם חבריהם. עשרה מפגינים נעצרו והועמדו למשפט ראווה בו נשפטו על עמדותיהם ה"אנטי אמריקניות".
נזכיר שוב: העמדות האנטי אמריקניות הן הדרישה ליום עבודה בן 8 שעות.
שני דברים נולדו באותו היום בשיקגו: האחד במאי כתאריך שכל כולו דאגה לתנאי הפועלים והעובדים ברחבי העולם, והדגל האדום: בהלוויות של ההרוגים הניפו רבים מהפועלים את חולצותיהם שהוכתמו בדם על תרני דגלים.
אוקי, תגידו, שיחקת אותה עם הטריוויה. איך זה קשור לימינו? הרי כולנו מסכימים שהמהפכות המרקסיסטיות נכשלו (ולראיה: כמעט כל המדינות הקומוניסטיות זרקו את הקומוניזם מהמדרגות והפכו לקפיטליסטיות). הרי כולנו יודעים שאין יותר פרולטריון, מעמד פועלים, שעובד 18 שעות ליד מכונות מהבילות מחום. כולנו יודעים שיש היום זכויות לפועלים.
אז זהו, שלא.
היום הפרולטריון בהחלט קיים. הוא פשוט אחר. הוא כבר לא פועל הייצור שעלול לסיים את חייו בתאונת עבודה ולאיש לא יהיה אכפת. הוא גם לא נראה מוזנח, וללא שיניים בפיו, ועם תוחלת חיים של 45 שנים לכל היותר.
היום הפרולטריון זה אני. את. אתה. כל מי שעובד כשכיר.
במאה ה-21 הפרולטריון הוא אנשים שיודעים שניתן לפטר אותם בהתראה של 30 יום, כי אין יותר קביעות. הפרולטריון הם אלה שבמקום העבודה שלהם אין ועד ויש רק חוזים אישיים כדי שאיש לא יידע מה מרוויח חברו ולא יבקש העלאת שכר. הפרולטריון הם אלה שאין להם מקום מגורים קבוע וחיים בשכירות ממנה ניתן לפנות אותם בתוך חודש. הפרולטריון הם אלה שהדלק שלהם מתייקר כל הזמן ואיש לא מפצה אותם על העלות הנוספת. הפרולטריון הם אלה שסופגים וסופגים את כל עליות המחירים בזמן שהשכר לא עולה, וכך הם קונים הרבה פחות באותו הסכום.
אנחנו הפרולטריון.
ובאחד במאי, צריך כל אחד מאיתנו להיזכר באותם מפגינים שלחמו כדי להשיג עבורנו דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ולשאול את עצמנו מה עשינו כדי שילדינו ונכדינו ייקחו כמובן מאליו דברים כמו קביעות תעסוקתית, כמו מגורים במחיר הגיוני, כמו שכר הוגן, כמו מצב שבו עובד לעובד הוא אדם, ולא זאב.
אז כן, השנה האחד במאי יצא על ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וטוב עשו ארגוני העובדים כשהקדימו את המצעדים לימים חמישי ושישי - אבל לאלו בינינו שלא צעדו, בואו ננצל את הזמן עד כניסתו של יום הזיכרון כדי להזכיר לעצמנו שלפני שאנחנו עובדים, ולפני שאנחנו משרתים את מטרותיהם של בעלי ההון שמעסיקים אותנו, לפני הכל: אנחנו בני אדם.
יש לנו זכויות טבעיות.
אנחנו עובדים כדי לחיות, ולא חיים כדי לעבוד.
כשהייתי ילד, הייתי הולך עם ההורים למצעד האחד במאי בתל אביב. ישראל קיסר שהיה מזכ"ל ההסתדרות היה עומד על המרפסת מול עשרות אלפי הצועדים ומכריז: "יחי האחד במאי!"
גם היום זה רלבנטי.
גם היום צריך את האחד במאי. גם היום צריך להזכיר לבעלי ההון שאנחנו לא עוד משהו שצריך לתמחר אותו בתמחור המוצר. לא עוד הוצאה.
בני אדם. לא עובדים.
בני אדם.
חג פועלים שמח.
לא לא, חכו שנייה. אל תברחו.
שיניתי את התמונה שלי בפייסבוק לדגל אדום, ושמתי לינק לאינטרנציונל. כמות התגובות שמציגות אותי כמוצג מוזיאוני וארכאי לא ממש הפתיעה, והן היו רבות. הסיבה היא פשוטה: לא מלמדים בארץ על האחד במאי. זה לא מתאים לבעלי ההון, ולא מתאים לממשלה.
האחד במאי.
כשאומרים האחד במאי רוב האנשים חושבים על מצעדים של טנקים סובייטיים בכיכר האדומה בראשית שנות השמונים, או על שלושת אלפים צפון קוריאנים שעושים את אותן התנועות כדי לשמח את ליבו של "המנהיג האהוב" (ובואו נודה על האמת: האיש סוג של פסיכופת).
כשמתעמקים בזה קצת יותר, חלק מהאנשים יגידו "מה, מישהו עוד חושב שהתאריך הזה רלבנטי? הבולשיביזם מת, וטוב שכך!".
אז זהו, שאין שום קשר בין אחד במאי לבין קומוניזם, בולשביזם או פולחן האישיות של צפון קוריאה.
האחד במאי הוא תאריך שנולד דווקא במדינה הכי קפיטליסטית בעולם - ארצות הברית של אמריקה.
בשנות השמונים של המאה ה- 19, מצבם של פועלי התעשייה בארצות הברית היה רע. בעצם, רע היה טוב לעומת המצב שלהם. הם עבדו כל יום בין 16 ל- 19 שעות, כשגם ילדים מגיל 12 כבר הוכנסו לשוק העבודה. על חופשות לא היה טעם לדבר, וכשפועלים ניסו להתאגד הפתרון היה פשוט: בעל המפעל היה מפטר את כולם ומביא עובדים אחרים במקומם.
עובדי התעשייה היו צל אדם. לא יותר מאמצעי לייצור כסף עבור בעלי ההון. לצורך העניין, המתכת או הכותנה שעיבד המפעל זכו ליחס טוב לאין שיעור מאשר הפועלים שעיבדו אותם.
פועלי שיקגו החליטו לקיים צעדת מחאה ביום ראשון, האחד במאי 1886, בדרישה למשהו שנראה לכל אחד מאיתנו כעניין מובן מאליו: יום עבודה בן 8 שעות. הם טענו, מהפכנים מטורפים שכמותם, שיום עבודה של 18 שעות הוא עבדות לשמה.
בעלי המפעלים בשיקגו, בגיבוי מלא ממושל אילינוי והממשלה הפדרלית, החליטו שליוזמה המהפכנית הזו אסור לתת לקרות. הם שכרו שומרים חמושים שיעמדו בדרכה של התהלוכה שצעדה לכיוון שערי המפעלים.
הפועלים לבשו חולצות לבנות, משום שמדובר היה ביום ראשון (היום היחיד בשבוע שבו היה להם חופש), ונשאו שלטים. כשהגיעו לקרבת המפעלים הודיע מפקד כוח המשטרה שאם יתקדמו, תיפתח עליהם אש. הם החליטו להתקדם תוך צעדה איטית.
מהמטח הראשון שנורה על ידי השוטרים והשומרים החמושים נהרגו ארבעה מפגינים ונפצעו עשרות. שמונה נוספים נהרגו כשניסו לפנות את גופות חבריהם ואת הפצועים. חולצותיהם הלבנות של רבים מהמפגינים הפכו אדומות מדם חבריהם. עשרה מפגינים נעצרו והועמדו למשפט ראווה בו נשפטו על עמדותיהם ה"אנטי אמריקניות".
נזכיר שוב: העמדות האנטי אמריקניות הן הדרישה ליום עבודה בן 8 שעות.
שני דברים נולדו באותו היום בשיקגו: האחד במאי כתאריך שכל כולו דאגה לתנאי הפועלים והעובדים ברחבי העולם, והדגל האדום: בהלוויות של ההרוגים הניפו רבים מהפועלים את חולצותיהם שהוכתמו בדם על תרני דגלים.
אוקי, תגידו, שיחקת אותה עם הטריוויה. איך זה קשור לימינו? הרי כולנו מסכימים שהמהפכות המרקסיסטיות נכשלו (ולראיה: כמעט כל המדינות הקומוניסטיות זרקו את הקומוניזם מהמדרגות והפכו לקפיטליסטיות). הרי כולנו יודעים שאין יותר פרולטריון, מעמד פועלים, שעובד 18 שעות ליד מכונות מהבילות מחום. כולנו יודעים שיש היום זכויות לפועלים.
אז זהו, שלא.
היום הפרולטריון בהחלט קיים. הוא פשוט אחר. הוא כבר לא פועל הייצור שעלול לסיים את חייו בתאונת עבודה ולאיש לא יהיה אכפת. הוא גם לא נראה מוזנח, וללא שיניים בפיו, ועם תוחלת חיים של 45 שנים לכל היותר.
היום הפרולטריון זה אני. את. אתה. כל מי שעובד כשכיר.
במאה ה-21 הפרולטריון הוא אנשים שיודעים שניתן לפטר אותם בהתראה של 30 יום, כי אין יותר קביעות. הפרולטריון הם אלה שבמקום העבודה שלהם אין ועד ויש רק חוזים אישיים כדי שאיש לא יידע מה מרוויח חברו ולא יבקש העלאת שכר. הפרולטריון הם אלה שאין להם מקום מגורים קבוע וחיים בשכירות ממנה ניתן לפנות אותם בתוך חודש. הפרולטריון הם אלה שהדלק שלהם מתייקר כל הזמן ואיש לא מפצה אותם על העלות הנוספת. הפרולטריון הם אלה שסופגים וסופגים את כל עליות המחירים בזמן שהשכר לא עולה, וכך הם קונים הרבה פחות באותו הסכום.
אנחנו הפרולטריון.
ובאחד במאי, צריך כל אחד מאיתנו להיזכר באותם מפגינים שלחמו כדי להשיג עבורנו דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ולשאול את עצמנו מה עשינו כדי שילדינו ונכדינו ייקחו כמובן מאליו דברים כמו קביעות תעסוקתית, כמו מגורים במחיר הגיוני, כמו שכר הוגן, כמו מצב שבו עובד לעובד הוא אדם, ולא זאב.
אז כן, השנה האחד במאי יצא על ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וטוב עשו ארגוני העובדים כשהקדימו את המצעדים לימים חמישי ושישי - אבל לאלו בינינו שלא צעדו, בואו ננצל את הזמן עד כניסתו של יום הזיכרון כדי להזכיר לעצמנו שלפני שאנחנו עובדים, ולפני שאנחנו משרתים את מטרותיהם של בעלי ההון שמעסיקים אותנו, לפני הכל: אנחנו בני אדם.
יש לנו זכויות טבעיות.
אנחנו עובדים כדי לחיות, ולא חיים כדי לעבוד.
כשהייתי ילד, הייתי הולך עם ההורים למצעד האחד במאי בתל אביב. ישראל קיסר שהיה מזכ"ל ההסתדרות היה עומד על המרפסת מול עשרות אלפי הצועדים ומכריז: "יחי האחד במאי!"
גם היום זה רלבנטי.
גם היום צריך את האחד במאי. גם היום צריך להזכיר לבעלי ההון שאנחנו לא עוד משהו שצריך לתמחר אותו בתמחור המוצר. לא עוד הוצאה.
בני אדם. לא עובדים.
בני אדם.
חג פועלים שמח.
חיימון! כרגיל, מילים כדורבנות!
השבמחקבתור מי שעוסקת בדיני עבודה, אני רואה יום-יום את "הפרולטריון". תאמין לי שיש רבים שמצבם עוד גרוע יותר ממני וממך. אנשים הגונים שעובדים קשה, מרוויחים שכר מינימום (או טיפל'ה יותר), המעביד שלהם סבור שהוא משלם להם הון ולכן גונב אותם קצת פה וקצת שם. אין חופשה, אין דמי הבראה, אין גמול שעות נוספות. למה? ככה! כי לא בא לו לשלם.
הבעיה הבאמת קשה היא שגם כשאותו פרולטריון מנסה לעמוד על זכויותיו ולהיעזר לשם כך במערכת המשפטית הוא מקבל ז** בעין. ההליך המשפטי לוקח שנים, כל הזמן רק לוחצים עליו להתפשר, יש לו עלויות של אגרה ושכר-טרחה לפני שהוא רואה גרוש ממה שמגיע לו והשופטים לא עושים דבר כדי למנוע תופעות חוזרות ונשנות של מעבידים שמצפצפים על חוקי העבודה.
בקיצור - נגעת לנושא הקרוב לליבי (אם-כי בצורה עקיפה לנושא הפוסט).
סליחה על אורך התגובה...
יפעת