צו איסור כרסום

נתחיל עם גילוי נאות, כמו בכל מאמר שנוגע לתפקודם ותפקידם של עיתונאים:
אני מכיר את העיתונאי לגביו הרשת רוחשת על כך שהוא חשוד כי אנס לכאורה. הוא לא חבר שלי או משהו, ומעולם לא ישבנו יחד לקפה, אבל כדרכם של קולגות שעובדים באותם מקצוע נפגשנו בלא מעט אייטמים וחמור מכך: אפילו דיברתי איתו בטלפון מספר פעמים. על עבודה. נשבע לכם.


ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים משום שלא דיברתי איתו קרוב לשנה ובוודאי שלא מאז הפרשיה החלה.


הנה סיפור שאינני מאחל לאיש ממכריי או משונאיי:


יום אחד את/ה נעצר/ת בחשד שביצעתם אונס או מעשים מגונים. לטענתכם, אתם חפים מפשע. השוטרים מכירים את הטענה הזאת, כי בערך 99% מהחשודים שנעצרים בעניין כזה או אחר טוענים כי הם חפים מפשע. אחרי לילה בתחנת המשטרה מוארך מעצרכם בבית המשפט. גם שם תטענו שאתם חפים מפשע. השופט יביט בכם במבט של "הממ... שמעתי את הטיעון הזה 10 פעמים היום, ואתם התיק ה- 11 שמתייצב מולי היום" ומאריך את מעצרכם.


אחרי עוד יומיים, המשטרה מסכימה שתשתחררו למעצר בית כי קשה לה לבסס את התיק נגדכם. היא ממשיכה בחקירה במקביל, במרץ רב ובדחיפות הראויה (ואין פה ציניות - במקרים של אונס כל הכבוד למשטרה שמשקיעה את מלוא המאמץ בבניית התיק נגד האנסים). 


אתם עדיין טוענים שאתם חפים מפשע. מבחינתכם, לא ביצעתם כל פשע. יש לכם, לטענתכם, גם כל מיני עדויות התומכות בסיפור שלכם. הצגתם אותן לשוטרים ובגללן קשה לבסס את התיק נגדכם, כאמור.


עולמכם חרב עליכם, ואתם לא מבינים מאיפה זה בא לכם.


נורא, נכון?


ואל תבינו אותי לא נכון - אם מישהו שאנס עובר את העניין הזה, אין בזה שום דבר נורא. אדרבה, ראוי שיסבול הרבה יותר. אבל אם מישהו חף מפשע?


אני לא מכיר את פרטי המקרה של אותו עיתונאי מעבר לשמועות שריכזתי כאן. זה גם לא ממש משנה, וממילא העניין נמצא בצו איסור פרסום שרוסק לחלוטין ברשתות החברתיות.


זה החל מאיזה בלוגר אמריקני טרחן שגם חשף את פרשית ענת קם וחשב שיש לו בידיים מינימום את ווטרגייט. הוא פרסם פוסט בבלוג שלו על "קשר השתיקה של התקשורת הישראלית" שאינה מפרסמת את המקרה הזה בגלל צו איסור פרסום שהוצא לבקשת העיתונאי החשוד. הבלוגר האמריקני טען שהתקשורת הישראלית תמיד נאבקת בצווי איסור פרסום (קביעה לא לגמרי מדויקת, בלשון המעטה) אולם כאן בחרו עורכי העיתונים ומהדורות הטלוויזיה והרדיו לא לצאת לקרב נגד הצו כי מדובר ב"אחד מהחבר'ה של הברנז'ה".


קראתי גם פוסט של מישהי שמגדירה עצמה כלוחמת למען זכויות נשים, שמהיכרותי האישית עמה אני יכול לומר שתפיסת המציאות שלה היא בעייתית לכל הפחות, שתקפה גם היא את קשר השתיקה הגברי-פטריארכלי-שוביניסטי בעניין הזה ואת העובדה שאף עורך של כלי תקשורת בישראל לא פנה לבג"ץ כדי להסיר את צו איסור הפרסום.


זה השלב שבו הכבוד המקצועי שלנו, כעיתונאים, עומד על הפרק. השלב שבו אנשים כמותה וכמו הבלוגר האמריקני טוענים נגדנו את אותה הטענה שכל מיני מקופחים מקצועיים אוהבים לטעון נגד התקשורת: שאנחנו מוטים/שמאלנים/פוסט ציונים/שוביניסטים/גזענים או כל תווית אחרת שאותו מיעוט מטעם עצמו מחליט להדביק על גבנו.


אז, ברשותכם, אומר כמה מלים על אחריות:


צו איסור פרסום יוצא כשאחד הצדדים לתיק מעריך שייגרם לו נזק לא מידתי אם יתפרסם עצם קיום ההליך עוד טרם התקבלה בו החלטה. בדרך כלל צווי איסור פרסום יוצאים לבקשת המדינה שסבורה שאם יתפרסם שעצרה פלוני עלולים חבריו לפשע להימלט, או שייגרם נזק בטחוני או שיחשפו מקורות מודיעיניים או שאר ירקות שחוסות תחת הכותרת האמורפית "ביטחון המדינה".


גם החשוד יכול לבקש צו איסור פרסום. בדרך כלל זה לא ממש יעזור לו, אולם יש מקרים בהם בית המשפט מסכים להעניק צו איסור פרסום גורף. מדובר במקרים בהם פרנסתו של החשוד מתבססת על דימויו הציבורי ועל שמו הטוב כמו למשל במקרה של אישי ציבור, או של עיתונאים.


כי באמת, מה יש לו לעיתונאי פרט לשמו הטוב? מהעבודה הזאת לא הופכים למיליונרים. לעזאזל, רוב העיתונאים בקושי גומרים את החודש. אז אם כתב העומד בעין הציבור מואשם בביצוע אונס - מי בדיוק ייתן לו סיפורים? מי יסכים להתראיין אצלו? מי בכלל יסכים להעסיק חשוד באונס בכלי התקשורת שהוא מנהל?


ולכן העיתונאי החשוד זכה לצו איסור הפרסום. זו גם הסיבה שבגללה אף אחד לא רץ לבג"ץ כדי לבקש את הסרתו של הצו. זה לא כי זה לא אייטם מעניין: זה בגלל אותה מילה קטנה שנקראת אחריות. המילה שאומרת שעם כל הכבוד לרצונו של הציבור להיות התובע, השופט והתליין, יש הליך משפטי. מגיע לבן אדם להציג את טענותיו בבית המשפט. מגיע לבן אדם צ'אנס להוכיח שהוא חף מפשע, בטח ובטח כשעוד לא הוגש נגדו כתב אישום ומבחינה פלילית אין שום הבדל בינו, ביני ובינך.


כשנגזר עונשו של משה קצב הייתי בחו"ל. ראיתי את הדיווחים ברשתות האירופיות והאמריקניות. התמלאתי גאווה על מערכת המשפט של המדינה שלי שלא עושה חשבון גם למי שהיה האזרח מספר אחד והורשע באונס אכזרי. ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו. ההליך היה תקין ובריא והתוצאה הייתה הרשעה. השבוע, לצערי, ראיתי בדיוק את ההיפך:


לא מעט אנשים שאני מכיר הדביקו לוול שלהם בפייסבוק את הלינק לפוסט האמריקני עם תמונתו של העיתונאי, פרטיו, סיפור המקרה, וכמובן הסיפור על "קשר השתיקה של העיתונאים". יצר התליינות גבר עליהם. ההליך המשפטי הפך ללא מעניין מבחינתם. לא רלבנטי.


יבואו ויאמרו לי: הרי העיתונות הישראלית היא זו שהפכה את הציבור לצמא דם. לכזה שרוצה לראות גופות מתגוללות בכיכר העיר, ומוטב אתמול על מחר.


זה נכון. זה מצער. זה מגעיל.


זה לא אומר, מאידך, שזו אכן הנורמה הראויה. אדרבה, זה הכל חוץ מזה.


אני מקווה שכל אלו שהדביקו את תמונתו של העיתונאי בפייסבוק שלהם יסירו אותה, כמו שעשתה היום מישהי שנחשבת לאחת ממובילות המאבק נגד עברייני מין. 


תפסיקו להיות התליינים, לעזאזל. תנו לבן אדם להילחם על חפותו באנונימיות לפחות עד שתסתיים חקירת המשטרה, לא כל שכן עד שיחליטו אם יש צורך בכתב אישום. זכרו שעיתונאי אחר, אדם שוב, כמעט וסיים את הקריירה כי הואשם על לא עוול בכפו בעבירות מין ובחקירה הסתבר שלא עשה דבר וחצי דבר והוא זוכה לחלוטין.


טוב שם טוב משמן טוב, אמרו חז"ל. אל תהרסו את שמם של אחרים כל כך בקלות. לו חלילה זה היה הפוך, גם אתם הייתם רוצים שיזהרו מאוד בשמכם הטוב.


אם תרצו - זה צו איסור כרסום בצו איסור הפרסום.


אסיים רק בחזרה על ההערה שהערתי קודם: אם האיש אכן אנס, הרי שמה שהוא עובר כעת הוא כאין וכאפס לעומת מה שאני מאחל לו ולאנסים אחרים. אבל אם לא - אינני מאחל את אשר הוא עובר לאיש.