לקח לי זמן עד שהבנתי איך לכנות את זה.
בסביבות השעה 10:15 הבוקר, הופיעו בפיד הפייסבוק שלי בני אנוש מתים בתוך שלולית דם, באותה התנוחה שבה השאיר אותם הרוצח.
תמונה.
ועוד תמונה.
ועוד אחת.
לא הגדלתי אותן, אבל אחת מהן הייתה - בוודאות - של ילד או ילדה.
והכל באדיבותה של מישהי שפעם מאוד הערכתי את יכולתה להבדיל בין טוב ורע, מישהי שאפילו מחזיקה באחד התפקידים המכובדים בעולם הפוליטי הישראלי.
דבר ראשון אחרי תחושת הקבס: סימנתי איקס בפינת הפוסט של כל תמונה ובחרתי Hide בלי לחשוב פעמיים. בתמונת הילד/ה התלבטתי האם לבחור באופציה לעשות Hide לכל הפוסטים שהיא תפרסם מעתה ועד עולם, אבל התאפקתי.
בכל זאת - עד היום הערכתי אותה כמישהי עם שיקול דעת, והכל.
ואז נותרתי עם המחשבה הלא פשוטה: איך לעזאזל מתמודדים עם בני אדם שבטוחים שלהציג גופות זה נורמטיבי. שבטוחים שזה ראוי. שמסתפקים בכך ש"המשפחה לא הביעה התנגדות" - אותה משפחה שזה עתה נטבחו חמישה מבניה, ועל כן אין ספק שהם חושבים בצורה צלולה. הרי כל אדם במצבה של המשפחה הזו היה שוקל את הכל לעומק, לא?
בהתחלה נטיית הלב הייתה לדבר על פורנוגרפיה - דווקא לא בקטע המילולי, המיני, אלא יותר בקטע של אקט בוטה שנועד לעורר גירוי כלשהו. אקט שראוי לו שלא יעשה.
כתבתי בסטטוס הפייסבוק שלי שממשלה שמפרסמת גופות כ"הסברה" היא כמו מישהו שרואה פורנו כי זה "על אהבה". ואז נועה הגיבה לי ותיקנה: זה לא פורנו. זה סנאף.
והיא צדקה.
לגמרי.
סרטי סנאף הם אותם זוועתונים בהם רואים בן אנוש אמיתי, חי, נרצח. סרטים שנועדו לצרכי סיפוק יצר אלים, פראי, חולני: היצר הקמאי והבהמי לראות בן אדם בשעת המתתו.
לא יודע כמה מכם זוכרים את זה, אבל בפיגוע בקו 5 בתל אביב בשנת 1995, צולמה אחת מגופות הקורבנות כשהיא שרועה על מדרגות הכניסה לאוטובוס. התמונה אמנם טושטשה בעיתונות הפרינט, אבל שודרה בשידור החי.
ועדת העורכים של גופי התקשורת בישראל החליטה על הסכם ג'נטלמני בין כל העיתונים, תחנות הטלוויזיה ושאר המדיות ולפיו לא מצלמים גופות של נפגעי פיגועים או חללי צה"ל כשהן לא "ארוזות" לפינוי (דהיינו: באותה שקית לבנה המשמשת לגופות). הרציונל היה שלא לבזות את המתים, ולא לייצר זן חדש של עיתונות חולנית.
ממשלת ישראל החליטה אחרת. היא החליטה לאשר לפרסום את התמונות As Is, עם הדם והחלקים הפנימיים של גופות הנרצחים. ממשלת ישראל החליטה שאתיקה שאחרים גוזרים על עצמם, אינה טובה דיה עבורה. היא החליטה שקלוזאפים של מוות מצטלמים נהדר.
ועכשיו כל הפטריוטים במינוי עצמי הפכו לסרסורי סנאף. כל מיני אנשים עם כוונות טובות, כמו אותה בחורה מהפייסבוק, מפיצים את תמונות הזוועה ובטוחים שבכך הם "מראים לערבים" או "מחנכים את העולם" או - וזה אני הכי אוהב - "עושים הסברה".
הבנתם מה קרה פה?
הפכו אותנו לכותבי מוות. לבלוגרים של גופות. למצייצי טוויטר של דם. לחברי פייסבוק של סנאף.
יולי אדלשטיין, שר ההסברה (שהיה היוזם של שחרור סרטי הסנאף עם חותמת של ממשלת ישראל - הממשלה שמייצגת את כולנו), התראיין היום למקום שבו אני עובד. לא ראיתי את הראיון, אבל אני משוכנע שהשר הנכבד הציג את כל טיעוני הפרופגנדה המתבקשים לשחרור התמונות. שזה ינצח את אויבנו. יביס את צרינו. יציג את עמדתנו.
אנחנו ננצח עם תמונה של תינוק בן 3 חודשים מבוסס בדם.
אנחנו נביס עם תמונת אחד מבני המשפחה המתים כשידיו פשוטות לצדדים ומבט מיוסר על פניו.
אנחנו נייצג עם מחשבות על הנתיב שעשה הרוצח בין חדרי הבית.
זו ההסברה הישראלית.
זה המסר של הממשלה שלי.
זו ההודעה ששלחו בשמי לעולם.
אלו התמונות שחלק מחבריי מפיצים, מתוך תמימות במקרה הטוב או טמטום מהדהד ואטימות במקרה הרע.
אני מתבייש. אם זה מה שדרוש כדי "לנצח" את המאבק שבו רוצים שנתמודד, המאבק על מי יגעיל יותר, יבחיל יותר, יהיה בהמי וגס יותר - אני ממש מעדיף שנפסיד.
אלוהים אדירים. כמה שאני מתבייש.
בסביבות השעה 10:15 הבוקר, הופיעו בפיד הפייסבוק שלי בני אנוש מתים בתוך שלולית דם, באותה התנוחה שבה השאיר אותם הרוצח.
תמונה.
ועוד תמונה.
ועוד אחת.
לא הגדלתי אותן, אבל אחת מהן הייתה - בוודאות - של ילד או ילדה.
והכל באדיבותה של מישהי שפעם מאוד הערכתי את יכולתה להבדיל בין טוב ורע, מישהי שאפילו מחזיקה באחד התפקידים המכובדים בעולם הפוליטי הישראלי.
דבר ראשון אחרי תחושת הקבס: סימנתי איקס בפינת הפוסט של כל תמונה ובחרתי Hide בלי לחשוב פעמיים. בתמונת הילד/ה התלבטתי האם לבחור באופציה לעשות Hide לכל הפוסטים שהיא תפרסם מעתה ועד עולם, אבל התאפקתי.
בכל זאת - עד היום הערכתי אותה כמישהי עם שיקול דעת, והכל.
ואז נותרתי עם המחשבה הלא פשוטה: איך לעזאזל מתמודדים עם בני אדם שבטוחים שלהציג גופות זה נורמטיבי. שבטוחים שזה ראוי. שמסתפקים בכך ש"המשפחה לא הביעה התנגדות" - אותה משפחה שזה עתה נטבחו חמישה מבניה, ועל כן אין ספק שהם חושבים בצורה צלולה. הרי כל אדם במצבה של המשפחה הזו היה שוקל את הכל לעומק, לא?
בהתחלה נטיית הלב הייתה לדבר על פורנוגרפיה - דווקא לא בקטע המילולי, המיני, אלא יותר בקטע של אקט בוטה שנועד לעורר גירוי כלשהו. אקט שראוי לו שלא יעשה.
כתבתי בסטטוס הפייסבוק שלי שממשלה שמפרסמת גופות כ"הסברה" היא כמו מישהו שרואה פורנו כי זה "על אהבה". ואז נועה הגיבה לי ותיקנה: זה לא פורנו. זה סנאף.
והיא צדקה.
לגמרי.
סרטי סנאף הם אותם זוועתונים בהם רואים בן אנוש אמיתי, חי, נרצח. סרטים שנועדו לצרכי סיפוק יצר אלים, פראי, חולני: היצר הקמאי והבהמי לראות בן אדם בשעת המתתו.
לא יודע כמה מכם זוכרים את זה, אבל בפיגוע בקו 5 בתל אביב בשנת 1995, צולמה אחת מגופות הקורבנות כשהיא שרועה על מדרגות הכניסה לאוטובוס. התמונה אמנם טושטשה בעיתונות הפרינט, אבל שודרה בשידור החי.
ועדת העורכים של גופי התקשורת בישראל החליטה על הסכם ג'נטלמני בין כל העיתונים, תחנות הטלוויזיה ושאר המדיות ולפיו לא מצלמים גופות של נפגעי פיגועים או חללי צה"ל כשהן לא "ארוזות" לפינוי (דהיינו: באותה שקית לבנה המשמשת לגופות). הרציונל היה שלא לבזות את המתים, ולא לייצר זן חדש של עיתונות חולנית.
ממשלת ישראל החליטה אחרת. היא החליטה לאשר לפרסום את התמונות As Is, עם הדם והחלקים הפנימיים של גופות הנרצחים. ממשלת ישראל החליטה שאתיקה שאחרים גוזרים על עצמם, אינה טובה דיה עבורה. היא החליטה שקלוזאפים של מוות מצטלמים נהדר.
ועכשיו כל הפטריוטים במינוי עצמי הפכו לסרסורי סנאף. כל מיני אנשים עם כוונות טובות, כמו אותה בחורה מהפייסבוק, מפיצים את תמונות הזוועה ובטוחים שבכך הם "מראים לערבים" או "מחנכים את העולם" או - וזה אני הכי אוהב - "עושים הסברה".
הבנתם מה קרה פה?
הפכו אותנו לכותבי מוות. לבלוגרים של גופות. למצייצי טוויטר של דם. לחברי פייסבוק של סנאף.
יולי אדלשטיין, שר ההסברה (שהיה היוזם של שחרור סרטי הסנאף עם חותמת של ממשלת ישראל - הממשלה שמייצגת את כולנו), התראיין היום למקום שבו אני עובד. לא ראיתי את הראיון, אבל אני משוכנע שהשר הנכבד הציג את כל טיעוני הפרופגנדה המתבקשים לשחרור התמונות. שזה ינצח את אויבנו. יביס את צרינו. יציג את עמדתנו.
אנחנו ננצח עם תמונה של תינוק בן 3 חודשים מבוסס בדם.
אנחנו נביס עם תמונת אחד מבני המשפחה המתים כשידיו פשוטות לצדדים ומבט מיוסר על פניו.
אנחנו נייצג עם מחשבות על הנתיב שעשה הרוצח בין חדרי הבית.
זו ההסברה הישראלית.
זה המסר של הממשלה שלי.
זו ההודעה ששלחו בשמי לעולם.
אלו התמונות שחלק מחבריי מפיצים, מתוך תמימות במקרה הטוב או טמטום מהדהד ואטימות במקרה הרע.
אני מתבייש. אם זה מה שדרוש כדי "לנצח" את המאבק שבו רוצים שנתמודד, המאבק על מי יגעיל יותר, יבחיל יותר, יהיה בהמי וגס יותר - אני ממש מעדיף שנפסיד.
אלוהים אדירים. כמה שאני מתבייש.
אני מסכים איתך שזה לא הכי "אתי" שיש, אבל תהיה קצת מקיאבליסט, אנחנו במלחמה על התודעה, מלחמה לכל דבר (דרך אגב אנחנו משלמים על ההפסדים בה ריבית דריבית).
השבמחקבסופו של יום אנחנו רוצים שכולם יבינו כמה חלאות המפגעים ולשם כך אין טוב יותר ממבט עיניים.
במאמר מוסגר אני מוכרח לציין שאנחנו כמו העולם המערבי כולו צמאים למראה של דם בחדשות אחרת זה לא תופס את העין ואי אפשר לקבל תשומת לב מספקת...צר לי על כך אבל זו האמת
כתבת היטב חיים
השבמחקהתמונות האלו הן עוד צעד בהתדרדרות שלנו