ממשלה בסרט

לקח לי זמן עד שהבנתי איך לכנות את זה.


בסביבות השעה 10:15 הבוקר, הופיעו בפיד הפייסבוק שלי בני אנוש מתים בתוך שלולית דם, באותה התנוחה שבה השאיר אותם הרוצח.


תמונה.


ועוד תמונה.


ועוד אחת.


לא הגדלתי אותן, אבל אחת מהן הייתה - בוודאות - של ילד או ילדה.


והכל באדיבותה של מישהי שפעם מאוד הערכתי את יכולתה להבדיל בין טוב ורע, מישהי שאפילו מחזיקה באחד התפקידים המכובדים בעולם הפוליטי הישראלי.


דבר ראשון אחרי תחושת הקבס: סימנתי איקס בפינת הפוסט של כל תמונה ובחרתי Hide בלי לחשוב פעמיים. בתמונת הילד/ה התלבטתי האם לבחור באופציה לעשות Hide לכל הפוסטים שהיא תפרסם מעתה ועד עולם, אבל התאפקתי.


בכל זאת - עד היום הערכתי אותה כמישהי עם שיקול דעת, והכל.


ואז נותרתי עם המחשבה הלא פשוטה: איך לעזאזל מתמודדים עם בני אדם שבטוחים שלהציג גופות זה נורמטיבי. שבטוחים שזה ראוי. שמסתפקים בכך ש"המשפחה לא הביעה התנגדות" - אותה משפחה שזה עתה נטבחו חמישה מבניה, ועל כן אין ספק שהם חושבים בצורה צלולה. הרי כל אדם במצבה של המשפחה הזו היה שוקל את הכל לעומק, לא?


בהתחלה נטיית הלב הייתה לדבר על פורנוגרפיה - דווקא לא בקטע המילולי, המיני, אלא יותר בקטע של אקט בוטה שנועד לעורר גירוי כלשהו. אקט שראוי לו שלא יעשה.


כתבתי בסטטוס הפייסבוק שלי שממשלה שמפרסמת גופות כ"הסברה" היא כמו מישהו שרואה פורנו כי זה "על אהבה". ואז נועה הגיבה לי ותיקנה: זה לא פורנו. זה סנאף.


והיא צדקה.


לגמרי.


סרטי סנאף הם אותם זוועתונים בהם רואים בן אנוש אמיתי, חי, נרצח. סרטים שנועדו לצרכי סיפוק יצר אלים, פראי, חולני: היצר הקמאי והבהמי לראות בן אדם בשעת המתתו.


לא יודע כמה מכם זוכרים את זה, אבל בפיגוע בקו 5 בתל אביב בשנת 1995, צולמה אחת מגופות הקורבנות כשהיא שרועה על מדרגות הכניסה לאוטובוס. התמונה אמנם טושטשה בעיתונות הפרינט, אבל שודרה בשידור החי.


ועדת העורכים של גופי התקשורת בישראל החליטה על הסכם ג'נטלמני בין כל העיתונים, תחנות הטלוויזיה ושאר המדיות ולפיו לא מצלמים גופות של נפגעי פיגועים או חללי צה"ל כשהן לא "ארוזות" לפינוי (דהיינו: באותה שקית לבנה המשמשת לגופות). הרציונל היה שלא לבזות את המתים, ולא לייצר זן חדש של עיתונות חולנית.


ממשלת ישראל החליטה אחרת. היא החליטה לאשר לפרסום את התמונות As Is, עם הדם והחלקים הפנימיים של גופות הנרצחים. ממשלת ישראל החליטה שאתיקה שאחרים גוזרים על עצמם, אינה טובה דיה עבורה. היא החליטה שקלוזאפים של מוות מצטלמים נהדר.


ועכשיו כל הפטריוטים במינוי עצמי הפכו לסרסורי סנאף. כל מיני אנשים עם כוונות טובות, כמו אותה בחורה מהפייסבוק, מפיצים את תמונות הזוועה ובטוחים שבכך הם "מראים לערבים" או "מחנכים את העולם" או - וזה אני הכי אוהב - "עושים הסברה".


הבנתם מה קרה פה?


הפכו אותנו לכותבי מוות. לבלוגרים של גופות. למצייצי טוויטר של דם. לחברי פייסבוק של סנאף.


יולי אדלשטיין, שר ההסברה (שהיה היוזם של שחרור סרטי הסנאף עם חותמת של ממשלת ישראל - הממשלה שמייצגת את כולנו), התראיין היום למקום שבו אני עובד. לא ראיתי את הראיון, אבל אני משוכנע שהשר הנכבד הציג את כל טיעוני הפרופגנדה המתבקשים לשחרור התמונות. שזה ינצח את אויבנו. יביס את צרינו. יציג את עמדתנו.


אנחנו ננצח עם תמונה של תינוק בן 3 חודשים מבוסס בדם.


אנחנו נביס עם תמונת אחד מבני המשפחה המתים כשידיו פשוטות לצדדים ומבט מיוסר על פניו.


אנחנו נייצג עם מחשבות על הנתיב שעשה הרוצח בין חדרי הבית.


זו ההסברה הישראלית.


זה המסר של הממשלה שלי.


זו ההודעה ששלחו בשמי לעולם.


אלו התמונות שחלק מחבריי מפיצים, מתוך תמימות במקרה הטוב או טמטום מהדהד ואטימות במקרה הרע.


אני מתבייש. אם זה מה שדרוש כדי "לנצח" את המאבק שבו רוצים שנתמודד, המאבק על מי יגעיל יותר, יבחיל יותר, יהיה בהמי וגס יותר - אני ממש מעדיף שנפסיד.


אלוהים אדירים. כמה שאני מתבייש.

פרס ישראל למניעים זרים

בואו נתחיל מגילוי נאות: להגיד שאני לא אוהד מכבי תל אביב בכדורסל יהיה אנדרסטייטמנט. אני מתעב את הקבוצה הזאת, ובכל פעם שהיא משחקת - גם, ובעיקר, באירופה - אני מקווה שיפסידו.


אני מאוד לא אוהב אותם, ואני ממש לא מחבב את שמעון מזרחי.


ועכשיו, אחרי הגילוי הנאות, אפשר לגשת לעניין.


פרס ישראל מוענק בכל שנה, מאז 1953, לאזרחים שגילו הצטיינות, מצוינות או פרצו דרך בתחומם או תרמו תרומה מיוחדת למדינת ישראל.


לפי תקנון פרס ישראל המופיע באתר משרד החינוך, ועדת הפרס צריכה לחתום על טופס "היעדר ניגוד עניינים". בסעיף 4(א) לאותו טופס, מתחייבים השופטים כי לא ימליצו על אדם שיש להם עמו קשר כלכלי, חוזי וכו'. סעיף 4(ג) אומר שהשופטים לא ימליצו על מישהו שיש להם איתו קשר כלכלי מובהק כמו מחקר משותף, ספר משותף וכיו"ב.


אין שום דבר מפתיע בתקנון הזה. אין בו שום דבר שאינו הגיוני או צפוי. הוא הגיוני פי כמה כשנזכרים בפרשת פרס ספיר משנת 2009 - הסופר אלון חילו זכה בפרס ספיר של מפעל הפיס, כשבראש ועדת הפרס עמד יוסי שריד. אחייניתה של אשתו של שריד הייתה העורכת של הספר "אחוזת דג'אני" עליו קיבל חילו את הפרס. הקשר הדי קלוש הזה בין שריד לחילו הביא למהומת אלוהים שבסיומה נאלץ חילו להחזיר את הפרס בו זכה בגלל חשש לניגוד עניינים של שריד.


המסקנה הייתה ברורה: כשמחלקים פרס, בעיקר פרס כספי, אסור שיהיו קשרים כלכליים בין מישהו בוועדת הפרס לבין הזוכה. 


פרס ישראל מזכה את הזוכה בו בסכום של 75,000 ש"ח.


נחזור לענייננו:


ועדת פרס ישראל לשנת תשע"א הודיעה כי חתן הפרס בתחום הספורט יהיה עורך הדין שמעון מזרחי, יושב ראש קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב. אני מודה שוב - המחשבה הזאת עשתה לי רע, ממש כמו שאוהד בית"ר שהיה שומע שסלים טועמה זכה בכדורגלן השנה היה מרגיש תחושת חלחלה לא פשוטה בכלל.


יושב ראש ועדת הפרס, שבחרה את מזרחי לפרס ישראל, והאיש שמתגאה בכך שהמליץ על מועמדותו של מזרחי הוא טל ברודי - שחקן מכבי בעבר, ומי שכיהן עד לפני שנה בדירקטוריון הקבוצה, ועד היום משתתף בישיבות הדירקטוריון כמשקיף.


שוב: טל ברודי מעניק את הפרס הגבוה ביותר והמכובד ביותר שמדינת ישראל יודעת לתת למישהו שהיה הבוס שלו במשך שנים, ומי שיושב לידו בישיבות דירקטוריון של הקבוצה שעל ניהולה מקבל מזרחי את הפרס.


הבנתם?


הבוס של ברודי העביר אותו להנהלה, וברודי נתן לו בתמורה את הפרס.


מעבר להשגות שיש לי על עצם נתינת הפרס למזרחי, שבעיניי כמו גם בעייני רבים יותר הרס את ענף הכדורסל מכפי שתרם לו - יש פה עניין ערכי מן המעלה הראשונה. הבחירה הזאת לא נגועה בניגוד עניינים: הבחירה הזאת היא ההגדרה של ניגוד עניינים. בדיוק למצב כזה התכוון מי שהמציא את המושג.


כבר היו מקרים בהם אנשי מכבי תל אביב זכו בפרסי ישראל: יהושע רוזין, ראלף קליין המנוח ואפילו טל ברודי מיודענו. אבל כולם נבחרו לפרס על ידי אנשים שלא היו קשורים למערכת של הצהובים מיד אליהו.


כבר שמעתי על יוזמות לפנות למבקר המדינה כדי שיפסול את בחירתו של מזרחי. בין החברים האדומים שלי יש גם מי שמשתעשעים בפנייה לבית המשפט, ממש כמו שנעשה במקרה חילו, ולבקש מהשופטים שימנעו את זכייתו של מי שאנחנו מכנים דון שמעון.


אני לא רואה בכך טעם.


אני מבקש לברך את שמעון מזרחי על זכייתו בפרס ישראל. אני מבקש לאחל לו בריאות טובה, ואריכות ימים, אושר ועושר.


אבל אני מבקש שעד יומו האחרון הוא יידע שני דברים:


ראשית - הוא מעולם לא פרץ דרך, או תרם תרומה מיוחדת למדינת ישראל, כמו שמוגדר מי שזוכה בפרס.


הוא עומד בראש תאגיד פרטי, שניזון במשך שנים מכספי משלם המסים (מכבי תל אביב קיבלה במשך קרוב לעשרים שנה 5-12 מיליון ש"ח לשנה מהערוץ הראשון עבור ה"זכות" לשדר את משחקיה בימי חמישי). הוא אינו מייצג את ישראל, מעולם לא ייצג אותה, וכל מי שאינו אוהד מכבי תל אביב (רוב אזרחי ישראל) די מתעבים את הקבוצה שלו אם הם אוהדי ספורט, או מגלים כלפיה אדישות טוטלית אם אינם אוהדי ספורט.


הוא מעולם לא שיחק בנבחרת ישראל (כמו ברודי או רוזין) ומעולם לא אימן אותה (כמו קליין ז"ל) - הוא בסך הכל פונקציונר. מנהל כוחני של קבוצת ספורט ותו לא. תרומה למדינה? אולי הוא שם פעם ח"י שקלים למען חיילי צה"ל בשירותרום.


שנית - שיידע, עד יומו האחרון שאת הפרס הזה, את הכיבוד הזה, הוא קיבל בצורה שהיא לא כשרה, לא נאותה, ולא ראויה.


בעיקר לא ראויה.


כשהוא יעמוד בבוקר יום העצמאות ויקבל את כתב הפרס מנשיא המדינה, יקריאו את נימוקי חבר השופטים. "על החתום", יגיד הקריין, "טל ברודי, יושב ראש חבר השופטים". מזרחי יקום עם פניו חמורות הסבר, ייגש ללחוץ את ידו של הנשיא, יתרגש וישוב למקומו עשיר ב- 75000 ש"ח, וחתן פרס ישראל.


אבל כשיישמע את שמו של ברודי הוא ייזכר.


והוא יידע. 


הוא יידע שהבחירה בו היא ממניעים זרים.


הוא יידע שהוא לא זכה בהגינות. שממש לא בחרו בו כי הוא מתאים או ראוי.


הוא יידע שכולנו יודעים שהוא לא ראוי.


שייהנה עם הפרס שלעולם יירשם על שמו: פרס ישראל למניעים זרים.