חלומות ומציאות

השבוע הייתי בן 33.


תכל'ס, זה ממש לא הגיל הכי מבוגר בעולם - אבל זה כן הגיל הכי מבוגר שהגעתי אליו עד כה. כמו בכל יומולדת, זו הזדמנות לא רעה להיזכר בהנחות היסוד שהיו לי לפני כמה שנים ולבדוק איך הן מתיישבות עם המציאות. בצבא קוראים לזה "תכנון מול ביצוע". אני קורא לזה: החיים שלי.


רציתי להיות מוזיקאי.


אני יודע לנגן בדיוק ארבעה שירים וחצי על גיטרה. אלו שירים עם אקורדים שלמדתי מתישהו בכתה ט' או י', כשעוד היו לי פנטזיות על זה שאדע לנגן על כלי נגינה. ובכלל, באותם ימים מי שידע לנגן על גיטרה היה המלך הבלתי מעורער של הטיול השנתי. אבל אף פעם לא הייתי טוב בזה באמת. אני עד היום זוכר את האקורדים, ואת הפריטה - אבל בואו נגיד את האמת: אני לא יודע לנגן על גיטרה.


חלמתי להיות בחלל.


אני אפילו יודע לנקוב בשמות של שלוש-ארבע גלקסיות הסמוכות לשביל החלב. כן, אני יודע שזה מוציא אותי חנון לאללה. אספתי את המידע הזה כשהייתי ביסודי, וחלמתי להיות אסטרונאוט. תמיד רציתי לשים עליי את החליפה הלבנה הזאת עם הבאק-פאק של החמצן, ולצאת מחוץ לכדור הארץ ולהרגיש איך זה להיות בלי כוח כבידה בכלל. לראות בעצמי את הכחול של כדור הארץ מלמעלה. אבל די מהר הבנתי שתוכנית החלל של ישראל היא לא מי יודע מה רצינית, וחוץ מזה אני לא טייס. אז לא הפכתי לאסטרונאוט.


שאפתי להיות טייל ואיש טבע כזה.


אני יודע לזהות לא מעט ציפורי ארץ ישראל. כשהייתי ביסודי היו ילדים שהיו בנים של חברים של ההורים וכאלה מין, שידעו לזהות ציפורים כי הם היו בכל מיני חוגי הגנת הטבע כאלה. נורא קינאתי בהם, כי הייתי ילד עירוני להפליא ונורא התרגשתי מזה שהם ראו את ההבדל בין הציפורים השונות וידעו לספר עליהן. מבחינתי היו רק נחליאלי שהיה בא בסתיו, ויונים שחיו על הגג והשאירו סימנים על המרפסת שלנו. אבל למדתי לזהות ציפורים רק כשהייתי גדול, אז זה לא היה בזמן להיות חובב ציפורים אמיתי.


נורא רציתי לזכות בצל"ש.


אפילו הלכתי לשרת בחי"ר. נורא קיוויתי לנצח באיזה קרב הרואי, ולחזור הביתה מצולק ועטור תהילה. כן, זה טיפה פאשיסטי, אבל גם לשמאלנים מותר לחלום חלומות רמבואים. אבל בלבנון, כשהייתי בסדיר, גיליתי שלהיות גיבור זה קצת טיפשי ואפילו טיפה'לה מסוכן, אז ירדתי מזה. גם רוב הזמן בעיקר היינו חוטפים פצמ"רים בלי לדעת מי ומאיפה יורים עלינו. בפעמים היחידות שבהן הייתי בקרבות אמיתיים (דווקא במילואים), קרבות שיורים בהם ויורים בהם עליך הייתי עסוק מדי בלא ליהרג ובלוודא שאף אחד מסביבי לא נהרג. גיליתי שזה ממש לא כמו שהבטיחו לנו בטלוויזיה. אז אני לא גיבור, ואף פעם לא זכיתי בצל"ש.


חשבתי שלהופיע בטלוויזיה זה קטע ענק.


אפילו הלכתי לעבוד בטלוויזיה. הגעתי לזה די במקרה, דרך מודעה באינטרנט. ואז פתאום הסתבר לי שזו רק עבודה. טיפה יותר מעניינת מרוב העבודות, אבל בסוף זו רק עבודה. עד היום אני המום מכמות המאמצים שאנשים עושים רק כדי שיראו את החצ'קון שיצא להם במצח באייץ' די על מסך 44 אינטשים. זה לקח לי בערך חודש להבין שהביטוי "מסך שטוח" זה קצת יותר מאירוניה. אופס, כרגע כרתתי פה ענף שעליו אני יושב. אאוץ'.


והיו עוד כל מיני שאיפות, ורצונות, וחלומות.


אבל יש דבר אחד שמעולם לא חשבתי עליו.


אף פעם לא חשבתי שלמרות שתמיד יש מקום לשפר, החיים יכולים להיות מאושרים וטובים גם בלי צל"שים, ובלי להיות מוזיקאי, ובלי להיות בטלוויזיה, ובלי  להיות טייל ובלי כל מיני חלומות מושלמים או אפויים למחצה שהיו לי ועדיין יש.


אף פעם לא חשבתי שיש מעט מאוד דברים שמשתווים לידיעה שאני חולק את החיים שלי עם מישהי מדהימה שעושה אותי הכי מאושר בעולם והיא החברה הכי טובה שלי בעולם, ועם שתי ילדות שלקבל מהן חיבוק זה הדבר שהכי גורם ללב שלי לקפוץ, ולחשוב עליהן קוראות לי "אבא" מעלה בי דמעות אפילו עכשיו, כשהן ישנות בשקט את שנת הקסם שלהן בחדר ליד.


אף פעם לא הבנתי את הדבר הכי פשוט. 
הכי טריוויאלי.
הכי חוצה גבולות ויבשות ועמים.


אף פעם לא הבנתי שהגשמתי את החלום הכי גדול שיש, ויכול להיות.


אני חושב שסוף סוף זה מחלחל.


הגשמתי את החלום. מצאתי אהבה.


אז כן, טוב לי. באמת שטוב.


מחר בבוקר, בעבודה, שוב אקרא את העיתונים ואעבור על החדשות כי העבודה מחייבת.


שוב אשאל את עצמי למה לעזאזל זה לא קורה, והדבר ההוא לא משתפר, והעניין ההוא לא נפתר. שוב אתבאס על הממשלה, ועל "המצב" ועל מה שקורה מסביב. ושוב אקנא באנשים על היכולת שלהם להביט בדברים מסביבם בלי לראות כלום ואתעקש - אידיוט שכמותי - לעמוס שוב את כל צרות העולם ולהמציא להן פתרונות בראש.


שוב אהרהר בכל החלומות שלא הפכו למציאות. בכל התקוות שלא התממשו. בכל הכמעטים שלא מוצו.


אבל הפעם אני מתעקש להזכיר לעצמי.


יש לי אהבה.


הפעם, העולם לא מעניין אותי.


הלילה הזה, אני מאושר.