סיפור על אהבה וסוודר

יש לי סוודר אדום דהוי בארון.


טוב, הוא לא ממש אדום. הוא מין חום-אדום כזה.


והוא נורא נורא מכוער ובלוי. השרוולים שלו, שפעם היו הדוקים על פרקי הידיים, רפויים לחלוטין בקצה. פס התפירה שהיה בקצה התחתון שלו נפרם לפני שנים. בעצם, הוא כבר לא ממש נראה כמו סוודר - הוא נראה כמו מין פונצ'ו כזה, אחרי כל הדברים שעברו עליו.


אבל למרות שאני יודע שהוא מכוער, ולמרות שאני יודע שהוא גורם לי להיראות מגוחך, אני לובש אותו פעם בשבוע.


זה הסוודר האדום של המשחקים. סוודר המזל.


לבשתי אותו הבוקר לעבודה. הרוב הנשי במערכת כבר יודע שאין טעם להעיר לי על הסוודר הזה, כי יש דברים שלא ישתנו. הן יודעות שהסוודר הזה יישאר עד שיוכח סופית, ואמפירית, שהוא לא עובד יותר.


והיום הסוודר הדהוי והמוכה והדחוי שלי שוב הוכיח את עצמו.


השעה 01:32 בלילה.


אין שום סיכוי, אפילו לא תיאורטי, שאצליח להירדם בקרוב. גם בנסיעה באוטובוס לירושלים, בדרך חזרה מהמשחק, לא נרדמתי. האדרנלין מתפוצץ בוורידים ולא מסכים שאשן.


4:1.


שוב: 4:1.


הפועל הבקיעה ארבעה שערים נגד מכבי חיפה.


הפועל הביסה את מכבי חיפה בבלומפילד.


שנה וחמישה ימים אחרי הדרבי ההוא, שבו ניצחנו את מכבי 4:2, ושוב חגיגות אדירות ביציעים.


אבל אז שמחנו לא רק בגלל הניצחון, אלא גם - ובעיקר - בגלל היריבה. עם חיפה אין לנו כלום. בואו נגיד את האמת: לאף אחד לא באמת אכפת ממכבי חיפה, חוץ מאוהדי הפועל חיפה. אני חושב שאם יש דבר שמתסכל אוהד כדורגל, זו המחשבה שאף אחד לא שונא את הקבוצה שלו. שהיא לא מעוררת שום רגש אצל אף אחד. כזאת קבוצה היא מכבי חיפה. היא לא מייצגת גזענות ושנאה כמו בית"ר. היא גם לא מייצגת את האוהדים של הנצחונות, הקפיטליסטים-בורגנים הנהנתנים כמו מכבי תל אביב. 


היא סתם קבוצה מהכרמל.


אז אם זו סתם קבוצה לא חשובה - למרות שהיא לקחה המון אליפויות והכל - לא הצלחתי להבין למה הצמרמורת לא עוברת לי. למה אני כל כך מתרגש. למה אחרי הגול הרביעי, בדקה התשעים ואחת, פתאום הרגשתי דמעות עומדות בעיניים.


הרי כבר התרגלנו כמעט לרביעיות, שלישיות - לעזאזל, אפילו חמישיה! - מהפועל של השנתיים האחרונות.


ואז פתאום, ברגע של הארה, הכל היה ברור. לגמרי ברור.


אני מאוהב.


אני מאוהב בקבוצה הזאת.


והיא מחזירה לי אהבה.


אנחנו אוהדי הפועל. אנחנו אוהדים של הפסדים. ברור לנו לגמרי שהחלום המטורף שאנחנו נמצאים בו בשנתיים האחרונות ייגמר והפועל תחזור להיות הילדה הדחויה והמכוערת של הכדורגל הישראלי, זו שרק אנחנו רואים את החן והקסם שבה.


ומה אנחנו מבקשים לעצמנו? לא אליפות. בטח שלא דאבל. אנחנו רק רוצים להרגיש לשם שינוי כמו כל האחרים. להרגיש שגם לנו מותר להרים את הראש. להרגיש שמקנאים בנו. שכל מיני ווינרים נורא מתבאסים שהם לא אנחנו. רצינו רק להפוך מהברווזון המכוער לברבור, אפילו רק לכמה משחקים.


לא יותר מזה.


אבל אותה, את האהובה שלנו, זה לא מספק. היא יודעת שאנחנו נחזר אחריה, ונשיר לה שירי אהבה לא משנה מה. ובכל זאת, היא החליטה שהיא תפתה אותנו אפילו יותר. שהיא תיתן לנו לטעום את האושר. שהיא תגרום גם לנו להרגיש אהובים.


הפועל שלנו ניצחה 4:1 את חיפה.


האהובה שלנו רקדה על המגרש.


הבריקה. נצצה.


הפכה למלכת היופי.


עם גולים מדהימים, כאלו שמאמנים חולמים עליהם כשהם בונים תוכנית משחק.


ואני רואה את התקציר בפעם המי-יודע-כמה, ועדיין לא מאמין שהייתי שם וראיתי את זה. עדיין לא מאמין שזו הפועל שלי. עדיין לא מאמין שהיא אוהבת אותי.


שהיא אוהבת אותנו, אלו שהלכו אחריה כשהיה רע. אלו שדחפו קדימה גם כשלא הייתה תקווה לתהילה. אלו שהולכים איתה לכל מקום, ושיישארו לכל החיים באדום.


אחת הקולגות מהמערכת שלחה לי סמס אחרי הרביעי של סלים טועמה. "שיט", היא כתבה לי, "זה אומר שאתה נשאר עם הסוודר הזה לנצח, נכון?"


ברור. עניתי לה.


הפועל אוהבת אותי.


הפועל אוהבת אותי עם הסוודר. עם הסוודר שמזכיר לשנינו את מי שהיא הייתה עד שהפכה מפריט לבוש בלוי לשמלת נשף.


ואני? אוי, כמה שאני אוהב אותה. כל כך כל כך אוהב אותה.


תודה לך הפועל. 


ריגשת אותי.


ותודה לסוודר הדהוי, המכוער ומוכה הגורל שלי. שוב עשית את שלך.


ואין לי שמץ של מושג איך אני אמור להירדם הלילה. מקווה שאחרי הפעם ה- 200 שאראה את התקציר, האדרנלין יתחיל להתפוגג.

נקמת חירותו של ילד קטן עוד לא ברא השטן

בואו נתחיל מהצהרה כללית:


גם אם זה מוציא אותי איזה סוג של גזען חשוך - אני לא בעד זה שיתנו לכל דיכפין להיכנס לארץ. אני גם בעד גירוש של כל מיני אנשים שנמצאים בארץ שלא כחוק. אני באמת חושב שבסופו של דבר, ישראל היא המדינה של הישראלים ולא צריכה להיות מדינה קולטת הגירה שאינה תואמת את חוק השבות.


כן, חברות וחברים, אני חושב שישראל צריכה לקלוט, באופן בלעדי כמעט, יהודים - ולא אחרים.


ואחרי שכתבתי את המשפטים האלה שבטח יקוממו עליי לא מעט מהחברים שהם בין האהובים עליי ביותר, זה לא משנה את הנחת היסוד שלי שאומרת שאם המדינה לא טיפלה בעניין העובדים הזרים, יש לה אחריות על מעשיה וחוסר מעשיה, בדגש על הטיפול והדאגה לילדים שנולדו פה ו/או כאלו שהוברחו לפה עם הוריהם.


זה בעיקר לא משנה כהוא זה את תחושת הקבס והזעזוע שאוחזת בי כשאני קורא שהמדינה שלי הקימה מתקן כליאה לילדים שכל פשעם היא העובדה שהוריהם הביאו אותם לפה.


כששתי הבנות שלי ישנות במיטה שלהן בלילה ויודעות שהן במקום הכי בטוח בעולם, יש ילדים שיתכן והם אפילו בני גילן שישנים בכלא בלי שעברו שום עבירה. בלי שגנבו. בלי שרצחו. בלי שאנסו. בלי שתקפו. אפילו בלי שסתם דיברו לא יפה למישהו.


הם בכלא רק כי הם זרים.


דמיינו לעצמכם את הילד או הילדה שלכם, את האחיין או האחיינית, את הבן או הבת של השכנים. מישהו שאתם מחבבים.


עכשיו תארו לכם שמישהו היה בא, ולוקח את הילד או הילדה האלו סתם כך, באמצע המשחק, ומעביר אותם לבית הסוהר. כן, תדמיינו לרגע את אותו ילד חמוד עם טרקטור שמשחק לכם מתחת לבניין נלקח לכלא. את הילדה המתוקה עם הקוקיות נשלחת למאסר.


כשאני חושב על אופציה שמישהו ייגע במיכל או יערה, לא כל שכן ישים אותן בכלא אני מסוגל לרצוח. לרצוח אפילו את מי שיעז לשים עליהן יד.


והנה, המדינה שלי עושה את זה.


המדינה שלי עוצרת ילדים קטנים כי אין להם מעמד. כי המדינה שלי העדיפה במשך 20 שנה להעשיר את סוחרי העבדים שנקראים בעלי חברות קבלן לייבוא עובדים זרים, והעדיפה לא להשקיע משאבים באכיפת החוקים שהיא עצמה המציאה - ועכשיו במקום להתמודד עם הבעיה שנוצרה, היא זורקת את התוצאות לכלא.


המדינה שלי זורקת ילדים לכלא.


המדינה שלי מכניסה ילדים קטנים לתאים נעולים.


המדינה שלי?


לא לא, זאת לא המדינה שלי. זה לא יכול להיות.


ובכל זאת - הלילה הזה, חברות וחברים, ישנים ילדים קטנים בכלא.


הם לא רצחו אף אחד, הם לא אנסו, הם לא תקפו, הם לא גנבו, הם לא סרסרו, הם לא סחרו בסמים.


הם לא עשו כלום.


הם פשוט זרים. אז הם בכלא.


הלכתי עכשיו להציץ בחדר של הבנות. הן ארוזות טוב טוב בתוך שמיכות הפוך שלהן, בחדר שלהן, עם כל הצעצועים והבובות והמשחקים. הן יודעות מה שכל ילד בעולם ראוי שיידע: שהן במקום הכי בטוח בעולם. שהעולם הוא מקום טוב שקורים בו רק דברים טובים. הן לא מכירות מושג כמו בית סוהר או סורגים. כך גם אמור להיות.


והלילה יש ילדים בגילן שישנים בכלא.


ילדים שלא עשו כלום, ומכירים את הסורגים, ואת בית הסוהר, ואת הסוהרים החמושים, ואת הגבלת החופש, ומכירים כבר בעובדה שהם שונים. שלא כל בני האדם שווים. שהעולם הוא מקום רע ואכזרי.


לא יודע מה אתכם, אבל ממני זה לגמרי מונע להירדם.


לא, אני אומר לעצמי שוב ובודק עוד פעם את כל אתרי האינטרנט. אולי נפלה טעות? הרי זה לא יכול להיות!


זאת בטוח לא המדינה שלי שעושה דברים כאלה!


אז זהו. שכן.


זה כתם על החברה הישראלית.


זה כתם על כל אחד מאיתנו.


ילדים קטנים בכלא בלי שיעברו אף עבירה.


לא מבין איך אפשר להירדם.


לא מבין איך אלי ישי וביבי נתניהו ישנים הלילה.


נקמת חירותו של ילד קטן עוד לא ברא השטן.

סבתא שלי

 היא נולדה ב- 20/02/22. היום לפני 89 שנה.

סבתא נולדה בטרנסילבניה למשפחה יהודית מזרח אירופאית ממוצעת למדי.

הם היו שמונה אחים ואחיות, עם שני הורים שעבדו לפרנסתם והלכו בכל שבת לבית הכנסת. לפי המראה שלהם, היינו מגדירים אותם כ"דוסים", אבל לפי הגישה שלהם - הם פשוט היו יהודים כמו כולם.

הם היו חברים באגודת ישראל, ממש כמו רוב רובם של היהודים באזור.

בשנת 1941, התחילו להגיע השמועות על זה שמשהו רע קורה ליהודים בפולין. שליחים שהגיעו משם אמרו למשפחה של סבתא לארוז הכל ולברוח. אמרו שכשהגרמנים יגיעו - והם יגיעו - ליהודים נשקפת סכנה עצומה. אבל הרב אמר להישאר, אז הם נשארו.

סבתא תמיד סיפרה שכל כמה חודשים היה יום צום ותענית למען האחים והאחיות, היהודים שסובלים בפולין. היא אומרת שעד 1944 הם כל הזמן שמעו שמתעללים ביהודים. שאנשים נוסעים למחנות עבודה ולא שומעים מהם יותר. אבל הרבנים אמרו לצום ולהישאר במקום, וזה מה שהם עשו.

ואז בסוכות של שנת תש"ה, ספטמבר 1944, המציאות הגיעה לעיירה של סבתא. טרנסילבניה, שהייתה שטח רומני, סופחה להונגריה, והיות וההשמדה של יהדות הונגריה הייתה בשיאה - תורה של המשפחה של סבתא הגיע.

את הסלקציה הראשונה באושוויץ עברו רק חצי מבין עשרת בני המשפחה. סבתא ושתי אחיות נשלחו למחנה הנשים. אבא שלה ועוד אח הלכו למחנה הגברים. את השאר הם לא יראו עוד לעולם. 

באחד מימי חורף 44-45 אחד השומרים האוקראינים ריסק לה את הברך עם קת הרובה כי עשתה משהו שלא נראה לו. כמה ימים אחר כך הסתבר שזה מה שהציל אותה ואת האחיות שלה מצעדת המוות - היא לא יכלה ללכת, והחליטו להשאיר את שלושתן לגסוס למוות בבית החולים של אושוויץ. אבא שלה ואחיה יהרגו באותה צעדה.

בבוקר, היא הייתה תמיד מספרת לי בשמחה, נכנס קצין רוסי למבנה שהייתה בו. מיידעלעך, הוא אמר להן ביידיש - אתן חופשיות.

החיילים הרוסים ריכזו את נשות הס"ס שנשארו ושמרו עליהן וקראו לאסירות לעשות מה שהן מבינות בסוהרות שהפכו לשבויות. פעם שאלתי אותה מה עשו להן. היא לא רצתה לספר. היא רק אמרה שאף אחת מהן לא עמדה למשפט.

לא היה צורך לקבוע את גזר דינן, שבוצע כבר.

היא חזרה עם שתי אחיותיה לעיירה שלה בטרנסילבניה, כדי לגלות שבבית המשפחה גרה משפחה אחרת, שקיבלה את הנכס מידי השלטונות. אף אחד לא חשב שהן יחזרו. היא פגשה את יעקב, שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים. הוא חזר לעיר מבוכנוולד, אחרי שנמלט ממחנה דכאו שם איבד את אשתו ואת בנו.

תוך חודש הם היו נשואים.

שאלתי אותה פעם איך הם התחתנו כל כך מהר. "היינו לבד", היא הסבירה לי, "כולם היו חייבים למצוא מהר מישהו להיות איתו".

בפברואר 47 היא ילדה את הבן הראשון שנולד באזור אחרי המלחמה. כל הנשים שעברו את המחנות היו בטוחות שהן לא יוכלו ללדת יותר, בגלל כל הדברים שעברו על הגוף שלהן. סבתא סיפרה שהרב הראשי של רומניה שלח הודעות לכל הקהילות על הלידה של אבא. שהנשים ברומניה יידעו שאפשר.

היא ילדה את אבא במשקל 5 ק"ג.

עוד לא המציאו את האפידורל.

אללה יסתור.

היא אהבה לספר לי על היום שבו שמעה שקמה מדינת ישראל. זה היה ביום שישי, והיא האזינה לרדיו תוך כדי שטיפת כלים לפני שבת. היא סיפרה שברדיו אמרו שבפלשתינה קמה מדינה ליהודים.

הסיר שהחזיקה ביד נפל, והיא התחילה לבכות.

בשבילה, רק 3 שנים אחרי השחרור מאושוויץ, זה היה נס עצום.

אבל היא עלתה לארץ עם בעלה והילד רק בשנת 1963. 

שלחו אותם לדימונה, והיא עבדה בכיתן. בארץ היא קיבלה פלטינות לרגל שהאוקראיני ריסק לה, ופיצויים מגרמניה. היא תקבל צ'ק מממשלת גרמניה עד יומה האחרון. גם הצליעה שנשארה מאז, תלווה אותה כל חייה.

בשנת 1973, יום אחרי תחילת מלחמת יום כיפור, הבן היחיד שלה התחתן ומיד ירד לסיני למלחמה. בנובמבר 1974 אחותי נולדה. בפברואר 1978 באתי גם אני לעולם.

וסבתא אהבה אותי.

היא אהבה אותי כאילו שהייתי בבת עינה.

היא הייתה זאת שחיכתה לי בבית עם ארוחת צהריים ביתית כשחזרתי מהגן ומבית הספר. היא הייתה זו ששמרה עליי בשעות הערב כשאמא ואבא לא היו בבית. היא הייתה זאת שידעתי שלא משנה מה, ולא משנה איך - היא תמיד תהיה בעדי.

היא הייתה מחפה עליי כשפישלתי. היא הייתה מחבקת כשהייתי עצוב.

היא הייתה מבשלת לי מה שהייתי מבקש, ומבקשת רק חיבוק ונשיקה בתמורה.

ואני אהבתי לחבק אותה.

היא נתנה לי אהבה בלתי מתפשרת. לא יכולתי לעשות שום חטא אצל סבתא. אם שגיתי - זה בטח היה בטעות. אם פשעתי - מדובר באי הבנה. אם עברתי עבירה - זה רק כי החוק היה פגום.

תמיד ידעתי שהדלת שלה תהיה פתוחה עבורי. היא תמיד שמחה לראות אותי, גם - בעיקר, בעצם - אם באתי בהפתעה ובלי להודיע.

היא הייתה סבתא, אבל הרבה יותר מסבתא.

היא הייתה חברה.

בשנים האחרונות לחייה הייתי בצבא. כשאושפזה בבית החולים לקראת הסוף, היה לה חום גבוה. בדיוק ירדנו מקו בלבנון והתקשרתי אליה לספר לה. 

החום שלה ירד מיד.

הרופאים שאלו איך זה קרה. סבתא הסבירה להם שהנכד שלה בטוח עכשיו, וזה הכי חשוב בעולם.

סבתא שלי.

לגמרי שלי.

ואני חושב עליה לא מעט. על מה הייתה אומרת אם הייתה רואה אותי היום. מה הייתה חושבת על מה שהנכד שגידלה הפך להיות.

מאוד כואב לי שהיא לא מכירה את אשתי. היא הייתה אוהבת אותה. היא הייתה שמחה לדעת שמצאתי מישהי כזו. היא הייתה שומרת עליה כמו על נכדה אמיתית שלה. היא הייתה מפנקת אותה.

אבל הכי עצוב לי שהיא לא מכירה את מיכלי ויערה, ושהן לא מכירות אותה. היא הייתה מציפה אותן באהבה. היא הייתה מרעיפה עליהן חום, והן היו מתערסלות בידיים שלה ממש כמו שאני עשיתי לפני שנים. היא הייתה מבקשת רק חיבוק ונשיקה. 

לא יותר.

כשכל אחת מהן נולדה, נסעתי לקבר שלה ושל סבא לספר להם. שידעו שיש להם נינות. שיידעו שאני חושב עליהם גם עכשיו, כשבא דור חדש.

בעיקר עכשיו.

סבתא נפטרה בחורף של שנת 1997. היא נפטרה בשנתה, במיטה שלה, בבית עם הכורסאות שיש עליהן כריות מרובעות עם כפתור באמצע.

ואני אהבתי אותה.

ואני אוהב אותה עד היום.

יומולדת שמח, סבתא שלי.

את כל כך כל כך חסרה לי.

ביבי היקר. תרתי משמע

ביבי שלום,


אני אמור להגיד לך תודה, ברמת העיקרון. הודעת בסוף השבוע האחרון שאתה מוריד את המס על הדלק, ונותן תקצוב לתחבורה ציבורית בפריפריה (אגב - ירושלים נחשבת?), ואתה מסדר שהחשמל לא יעלה, והופך את המים לעניין פרוגרסיבי שבו העניים ישלמו פחות.


אני גם אמור לפרגן לך שהקשבת לקולו של העם (טוב נו, בעיקר לאיומי השביתה של ראשי המשק וההסתדרות, אבל בוא ניתן לך קרדיט שזו יוזמה שלך), ובאופן כללי להגיד כל הכבוד.


אני אמור לחשוב כרגע - בוא'נה, הוא שיחק אותה. הקשיב לנו.


להגיד לעצמי: וואלה, יצא גבר.


אבל משהו נורא גדול מעיק עליי, ביבי.


משהו שאני לא מצליח להתחמק ממנו, כמה שאני לא מנסה לפרגן לך.


המשהו הזה היא העובדה ששיקרת.


זה עבר די מתחת לרדאר של כולם, כי כולם התעסקו עם מספר האגורות שבו החלטת להפחית את הדלק. כולם גם שאלו את עצמם האם אתה מתכוון לקצץ ברווחה ובחינוך במסגרת הקיצוץ הרוחבי שדיברת עליו, או האם סוף סוף תרד מהרעיון ולפיו מס החברות (המס הכנסה של הקפיטליזם) יהיה הנמוך בעולם - אפילו יותר נמוך מזה שנהוג בדובאי, באמירויות, בבהוטן ובכל מיני מדינות אחרות שיש להן טיפה'לה יותר כסף מאשר לנו פה בפלשתינה.


אבל אני לא מצליח להשתחרר מההודעה שהמשרד שלך הוציא לפני שבועיים (כן, שלך - אתה שר העל לענייני אוצר, זוכר? אתה מינית את עצמך לתפקיד כשהממשלה הושבעה ועשית זובור לשטייניץ. זה המשרד שלך). אז, בהודעה שבישרה שהמחיר של ליטר 95 יגיע ל - 7.26 בתדלוק עצמי, כתבתם שזה בגלל העלייה במחירי הדלקים בעולם.


סיפרתם לנו, אתה ושטייניץ, שבכלל לא רציתם להעלות את המחיר. שמכריחים אתכם.


שאין ברירה.


אז תגיד, ביבי - איך פתאום אפשר להוריד את המחיר? מחירי הדלק בעולם ירדו פתאום? מצרים שמספקת לנו גז היא אי של יציבות? מחיר הנפט צולל בשווקים מאז שגילו את מאגר שרה 5 מול חופי קיסריה והסתבר שיש שם איזה 40 זיליארד חביות שמחכות שיוציאו אותן מהאדמה?


חיפשתי בגוגל. שאלתי אנשים. אף אחד לא שמע. אף אחד לא יודע.


אבל אתה הרי יודע היטב שלא קרה כלום.


כלום, חוץ מהעובדה שאיימו עליך בשביתה כללית. גם נתוני הפתיחה לא השתנו, ביבי - עדיין יש לך 12 מיליארד שקל בקופה שנשארו משנה שעברה ולא השתמשת בהם, ובכל זאת רצית לקחת מהציבור עוד 4 מיליארד בתור מס דלק.


ועכשיו אתה רוצה לעשות קיצוץ רוחבי - לקחת מהעניים, החולים, והתלמידים כדי לממן את המדיניות ה"אבירית" שלך, במקום להשתמש בכסף שנקרא "עודף גבייה". כן, ביבי, אנחנו יודעים שלקחת לנו יותר מסים ממה שהיית צריך.


עכשיו אתה רוצה לבטל עוד ממעט השירותים והסיוע שהממשלה שלך נותנת לאזרחים, ולעשות את זה כדי "לממן את הבור התקציבי שנוצר כתוצאה מביטול הבלו על הדלק". אתה רוצה לנצל את ההזדמנות ולהזדכות על עוד חובות שיש לך כלפינו כאזרחים, ומקווה להסתיר את זה במין אופוריה שנחוש כשנפסיק להרגיש שמשהו מאוד לא נעים קורה לאחורינו כשאנחנו נועצים את פיית התדלוק במיכל הדלק.


אתה מבין ביבי?


שיקרת. ניסית למכור לנו סיפור על מחירי הדלק שהוא לא יותר מניסיון להכניס יד יותר עמוק לתוך הכיס שלנו ולקחת את מה שהרווחנו בזיעת אפנו. כשלא הצלחת, אתה מנסה לנצל את המצב כדי לתת לנו פחות שירותים באותו כסף שאנחנו משלמים כמס הכנסה.


יש לזה שם, ביבי. 


יש שם למי שלוקח דברים שלא כדין מאנשים אחרים.


ניסית, ואתה עדיין מנסה, לגנוב מאיתנו.


אז לא, אני מצטער - אני לא חושב שמגיעה לך תודה, או כפיים או לא יודע מה.


זו לא "ממשלה של גנבים" או כל מיני ביטויים של נהגי מוניות, ביבי.


זה אתה.


לגמרי אתה.


תמיד אתה. תמיד משקר. תמיד ביבי.

חלומות ומציאות

השבוע הייתי בן 33.


תכל'ס, זה ממש לא הגיל הכי מבוגר בעולם - אבל זה כן הגיל הכי מבוגר שהגעתי אליו עד כה. כמו בכל יומולדת, זו הזדמנות לא רעה להיזכר בהנחות היסוד שהיו לי לפני כמה שנים ולבדוק איך הן מתיישבות עם המציאות. בצבא קוראים לזה "תכנון מול ביצוע". אני קורא לזה: החיים שלי.


רציתי להיות מוזיקאי.


אני יודע לנגן בדיוק ארבעה שירים וחצי על גיטרה. אלו שירים עם אקורדים שלמדתי מתישהו בכתה ט' או י', כשעוד היו לי פנטזיות על זה שאדע לנגן על כלי נגינה. ובכלל, באותם ימים מי שידע לנגן על גיטרה היה המלך הבלתי מעורער של הטיול השנתי. אבל אף פעם לא הייתי טוב בזה באמת. אני עד היום זוכר את האקורדים, ואת הפריטה - אבל בואו נגיד את האמת: אני לא יודע לנגן על גיטרה.


חלמתי להיות בחלל.


אני אפילו יודע לנקוב בשמות של שלוש-ארבע גלקסיות הסמוכות לשביל החלב. כן, אני יודע שזה מוציא אותי חנון לאללה. אספתי את המידע הזה כשהייתי ביסודי, וחלמתי להיות אסטרונאוט. תמיד רציתי לשים עליי את החליפה הלבנה הזאת עם הבאק-פאק של החמצן, ולצאת מחוץ לכדור הארץ ולהרגיש איך זה להיות בלי כוח כבידה בכלל. לראות בעצמי את הכחול של כדור הארץ מלמעלה. אבל די מהר הבנתי שתוכנית החלל של ישראל היא לא מי יודע מה רצינית, וחוץ מזה אני לא טייס. אז לא הפכתי לאסטרונאוט.


שאפתי להיות טייל ואיש טבע כזה.


אני יודע לזהות לא מעט ציפורי ארץ ישראל. כשהייתי ביסודי היו ילדים שהיו בנים של חברים של ההורים וכאלה מין, שידעו לזהות ציפורים כי הם היו בכל מיני חוגי הגנת הטבע כאלה. נורא קינאתי בהם, כי הייתי ילד עירוני להפליא ונורא התרגשתי מזה שהם ראו את ההבדל בין הציפורים השונות וידעו לספר עליהן. מבחינתי היו רק נחליאלי שהיה בא בסתיו, ויונים שחיו על הגג והשאירו סימנים על המרפסת שלנו. אבל למדתי לזהות ציפורים רק כשהייתי גדול, אז זה לא היה בזמן להיות חובב ציפורים אמיתי.


נורא רציתי לזכות בצל"ש.


אפילו הלכתי לשרת בחי"ר. נורא קיוויתי לנצח באיזה קרב הרואי, ולחזור הביתה מצולק ועטור תהילה. כן, זה טיפה פאשיסטי, אבל גם לשמאלנים מותר לחלום חלומות רמבואים. אבל בלבנון, כשהייתי בסדיר, גיליתי שלהיות גיבור זה קצת טיפשי ואפילו טיפה'לה מסוכן, אז ירדתי מזה. גם רוב הזמן בעיקר היינו חוטפים פצמ"רים בלי לדעת מי ומאיפה יורים עלינו. בפעמים היחידות שבהן הייתי בקרבות אמיתיים (דווקא במילואים), קרבות שיורים בהם ויורים בהם עליך הייתי עסוק מדי בלא ליהרג ובלוודא שאף אחד מסביבי לא נהרג. גיליתי שזה ממש לא כמו שהבטיחו לנו בטלוויזיה. אז אני לא גיבור, ואף פעם לא זכיתי בצל"ש.


חשבתי שלהופיע בטלוויזיה זה קטע ענק.


אפילו הלכתי לעבוד בטלוויזיה. הגעתי לזה די במקרה, דרך מודעה באינטרנט. ואז פתאום הסתבר לי שזו רק עבודה. טיפה יותר מעניינת מרוב העבודות, אבל בסוף זו רק עבודה. עד היום אני המום מכמות המאמצים שאנשים עושים רק כדי שיראו את החצ'קון שיצא להם במצח באייץ' די על מסך 44 אינטשים. זה לקח לי בערך חודש להבין שהביטוי "מסך שטוח" זה קצת יותר מאירוניה. אופס, כרגע כרתתי פה ענף שעליו אני יושב. אאוץ'.


והיו עוד כל מיני שאיפות, ורצונות, וחלומות.


אבל יש דבר אחד שמעולם לא חשבתי עליו.


אף פעם לא חשבתי שלמרות שתמיד יש מקום לשפר, החיים יכולים להיות מאושרים וטובים גם בלי צל"שים, ובלי להיות מוזיקאי, ובלי להיות בטלוויזיה, ובלי  להיות טייל ובלי כל מיני חלומות מושלמים או אפויים למחצה שהיו לי ועדיין יש.


אף פעם לא חשבתי שיש מעט מאוד דברים שמשתווים לידיעה שאני חולק את החיים שלי עם מישהי מדהימה שעושה אותי הכי מאושר בעולם והיא החברה הכי טובה שלי בעולם, ועם שתי ילדות שלקבל מהן חיבוק זה הדבר שהכי גורם ללב שלי לקפוץ, ולחשוב עליהן קוראות לי "אבא" מעלה בי דמעות אפילו עכשיו, כשהן ישנות בשקט את שנת הקסם שלהן בחדר ליד.


אף פעם לא הבנתי את הדבר הכי פשוט. 
הכי טריוויאלי.
הכי חוצה גבולות ויבשות ועמים.


אף פעם לא הבנתי שהגשמתי את החלום הכי גדול שיש, ויכול להיות.


אני חושב שסוף סוף זה מחלחל.


הגשמתי את החלום. מצאתי אהבה.


אז כן, טוב לי. באמת שטוב.


מחר בבוקר, בעבודה, שוב אקרא את העיתונים ואעבור על החדשות כי העבודה מחייבת.


שוב אשאל את עצמי למה לעזאזל זה לא קורה, והדבר ההוא לא משתפר, והעניין ההוא לא נפתר. שוב אתבאס על הממשלה, ועל "המצב" ועל מה שקורה מסביב. ושוב אקנא באנשים על היכולת שלהם להביט בדברים מסביבם בלי לראות כלום ואתעקש - אידיוט שכמותי - לעמוס שוב את כל צרות העולם ולהמציא להן פתרונות בראש.


שוב אהרהר בכל החלומות שלא הפכו למציאות. בכל התקוות שלא התממשו. בכל הכמעטים שלא מוצו.


אבל הפעם אני מתעקש להזכיר לעצמי.


יש לי אהבה.


הפעם, העולם לא מעניין אותי.


הלילה הזה, אני מאושר.

איפה הכסף?

זה הכל שאלה של מספרים, בסופו של דבר.


של מתמטיקה.


פייר? אני לא מי יודע מה במתמטיקה, אבל יש מספרים שאפילו אני מבין.


7.26.


כולנו כבר יודעים לזהות את המספר הזה. זה המחיר של ליטר בנזין 95 בתדלוק עצמי. סטטיסטית, רובם של מי שיקראו את הפוסט הזה כבר הספיקו לתדלק את האוטו שלהם במחיר השערורייתי הזה. חשבון פשוט (וגם ניסיון כואב) מגלים שטנק דלק של אוטו משפחתי ממוצע עולה 300 ש"ח עכשיו.


כולנו מצקצקים בלשון, ויש כאלו שאפילו טרחו והצטרפו לקבוצת המחאה בפייסבוק (אני לא, אגב - סתם מתוך עצלות. אני דווקא לגמרי בעד המוחים למיניהם). הייתה אפילו איזו נסיעת מחאה איטית מתל אביב לירושלים. גם היו המון כותרות בעיתון, וכתבות בטלוויזיה, וראיונות ברדיו, וכולם אמרו שזו שערוריה, ומחדל וגניבה מהאזרחים.


וביבי, בניגוד לבדרך כלל, דווקא לא נשאר אדיש. הוא הודיע שיכנס את יוג'ין קנדל וסטנלי פישר וכל מיני אמריקנים אחרים שמשום מה השתלטו על המוסדות הכלכליים של המדינה ביחד עם מנכ"ל המשרד שלו, וכל אלו ידונו ויחשבו וינסו למצוא דרך להוריד את מחירי הדלק.


הוא אפילו צוטט כמי שאומר שהפתרון שוועדת הסלבס הזאת תוציא תחת ידיה אולי לא יהיה מושלם - אבל הוא יקל את העומס שמס הדלק מעמיס. כולנו כבר למדנו מה זה בלו, וש - 57% מעלות ליטר בנזין זה מס ישיר שאנחנו משלמים למדינה בלי קשר למחיר האמיתי של הדלק, ושהמדינה מרוויחה 4 מיליארד ש"ח רק משתי העליות האחרונות במחיר הדלק, זו שהייתה בינואר וזו שהייתה השבוע. נדגיש: 4 מיליארד מעבר ל - 20 מיליארד שהיא מרוויחה ממילא, כל שנה, על זה שאנחנו מתדלקים.


כבר התחלתי לשמוח.


אמרתי לעצמי - וואלה. הנה מחאה שהצליחה. הנה מחאה שבה שוועת העם ונהמתו עלתה לשרי המאות, ומשם לשרי האלפים ושרי הרבבות - מחאה שאשכרה שינתה משהו.


התמלאתי גאווה. עם ישראל חי. והמנהיגים של עם ישראל למדו להקשיב לעם ולתת לו תשומת לב.


פעמי משיח. הנה זה בא.


ואז פתאום נזכרתי במשהו. זה היה לא מזמן - רק לפני חודש וחצי - ואני כבר הספקתי לשכוח, דביל שכמותי.


12 מיליארד שקלים.


זה היה העודף התקציבי בסוף 2010.


עוד פעם: המדינה סיימה את השנה עם פלוס בבנק, של 12 מיליארד שקלים.


12 ועוד 9 אפסים אחריו.


המדינה תרוויח עוד 4 מיליארד מהבלו על הדלק, כאמור. זאת אומרת שהיא תגיע ל - 16 מיליארד יותר ממה שציפו הגאונים במשרד האוצר. נשאלת השאלה: מה יותר הגיוני - שהמדינה תוותר על 4 מיליארד ותהיה עם פלוס של 8 מיליארד בקופה, או שהמדינה תגבה 4 מיליארד ותעלה לפלוס 16?


ברור שההגיון של הממשלה הוא לקחת מהאזרחים. הרי הקופה, מבחינתם של ביבי ושטייניץ היא לא של האזרחים, עבור האזרחים ולמען האזרחים. הם פשוט שכחו שהג'וב שלהם הוא לדאוג לנו, ולא שהג'וב שלנו הוא לרפד את הקופה הציבורית, ואז לתת להם לשמור עליה מבלי לעשות כלום למעננו עם הכסף ששילמנו.


הם חושבים שמדינת ישראל היא מדינה בע"מ. הם בטוחים שהממשלה היא מין דירקטוריון של גוף עסקי שמטרתו להרוויח כמה שיותר, אבל בלי לשלם דיבידנדים לבעלי המניות, שזה אנחנו.


גונבים אותנו בנים ובנות. גונבים. מרמים אותנו וסומכים על הזיכרון הקצר שלנו ועל היכולת שלנו להתעלם ממה שראינו בחדשות ולמחוק את כל מה שאנחנו יודעים על העולם שסביבנו מהראש (יכולת שכל ישראלי חייב שתהיה לו כדי להישאר שפוי), ופשוט עובדים עלינו בעיניים.


ואנחנו פראיירים, ולא עושים את המעשה המתבקש: לא לצאת למחאות. לא להפגין. ממש לא צריך להיות עד כדי כך אקטיביסטים. צריך פשוט לשאול שאלה פשוטה, ולהפנות אותה למשרד ראש הממשלה ברחוב קפלן 3, ירושלים, מיקוד 91950 ולכתוב שורה אחת:


"אדוני ראש הממשלה - סיימת את השנה עם 12 מיליארד ש"ח פלוס בבנק. איפה הכסף ומה עשית איתו?".


איפה הכסף. כל כך פשוט.


מעניין מה תהיה התשובה.


אולי ביבי ושטייניץ חיסלו את העוני ולא שמנו לב? בעצם, כשאני חושב על זה, גם היום בדרך הביתה ראיתי קבצנים. אולי הם סיימו את הגדר בינינו לבין מצרים, עם כל הבלאגן שיש אצל השכנים? לא, עוד לא התחילו לעבוד עליה. אולי הם השקיעו 12 מיליארד בחינוך? אולי עכשיו הסיפור הזה של חינוך חובה מגיל 3 נכנס לתוקף ו - 12 המיליארד האלה מימנו את זה? לא. רשמנו את מיכלי לגן עירוני, וזה עולה כמו שנה שעברה. בעצם, קצת יותר אפילו. 


בגלל המדד.


אז מה עשו ביבי ושטייניץ עם 12 מיליארד ש"ח? וגם אם לא עשו כלום - למה לעזאזל הם צריכים שנוציא מהכיס שלנו עוד 4 מיליארד?!


והנה עוד שאלה, סתם כדי להפעיל את הראש כי הכל מספרים, כמו שאמרנו בהתחלה:


לפני חודשיים הייתה שריפה בכרמל. ביבי נשבע שיעביר באופן מיידי 100 מיליון לכבאות, ועוד 500 מיליון בתקציב המדינה - כדי שלעולם לא נהיה שוב במצב שבו לכבאים אין צינורות וחומר כיבוי. הכסף, אמור היה להגיע מהרזרבה התקציבית - אם תרצו, ה"קופה קטנה" של המדינה להוצאות דחופות. זה מופיע בתקציב ומשתמשים בזה במקרי חירום, ואין ספק שהשריפה הייתה מקרה חירום.


ואז ביבי והחבר'ה מהאוצר חשבו על הכל שוב כשהסופרטאנקר המריא חזרה לארצו, ואמרו שבעצם אין טעם לשלם את הכסף מהרזרבה כי מצב החירום נגמר, וכי תוך שבועיים מעבירים את תקציב המדינה (זה היה בדצמבר, אחרי הכל), אז יעבירו את הסכומים בבסיס התקציב. שזה סיפור של שלושה שבועות, וחותמים על הצ'ק לכבאים.


ואז, אמרו שאין טעם להוסיף את זה לתקציב, כי זה סתם מסובך להוסיף עוד סעיף לספר שהדפיסו כבר, אז יעשו את זה בהעברה מיוחדת.


ביבי הבטיח ביום שהתקציב עבר שתוך תשעה ימים הוא יעביר את התקציב המיוחד לכבאות. תקציב של 300 מיליון, שיכלול את ה- 100 שהבטיח כבר קודם, ועוד 200 מהפעימה השנייה שתוכננה, ואז יעבירו את כל השאר תוך שבועיים נוספים.


מאז עבר חודש.


מהשריפה, כאמור, עברו חודשיים.


סכום הכסף שעבר לשירותי הכבאות מאז השריפה בכרמל: 0 שקלים חדשים.


אז בעצם, המדינה כבר נמצאת בפלוס של 12,800,000,000 ש"ח (12 שהיו כבר, ועוד 800 מיליון שלא עברו לכבאים).


ביום ראשון, אם לא יהיו חדשות אחרות, ביבי ייתן שוב הופעה לפני המצלמות. הוא יסביר שלוותר על מס הדלק החדש ייצור "בור" של 4 מיליארד שקל בתקציב, ואז הוא בטח יודיע שהוא מקים ועדת מנכ"לים שתפקידה לבדוק את האפשרות לצמצם את מס הבלו בפריפריה כדי שתושבי הדרום והצפון יוכלו להישאר קרובים למרכז. הוועדה, ביבי יגיד, גם תבדוק איך אפשר לקדם את האצת בניית הרכבת כדי שתושבי הפריפריה לא יצטרכו בכלל להשתמש ברכב שלהם.


אבל אני, אידיוט שכמותי, עדיין לא מבין - אם למישהו יש 12,800,000,000, והוא מוותר על 4,000,000,000 - זה לא משאיר אותו עם פלוס של 8,800,000,000?


איפה הבור בתקציב?


איפה המדינה מפסידה מזה שהיא לא מגרזנת את אזרחיה?


אבל עזבו. אמרתי בתחילת הדברים. אני לא מי יודע מה במתמטיקה. אני בטח טועה. וחוץ מזה, טוב שהעלו את מחיר הדלק - מדלק נשרפים דברים, ולכבאים גם ככה אין כסף לקנות ציוד כיבוי.


מזל שביבי בשלטון. על הכל הוא חשב. מלך.