תקוות גדולות, שמחות קטנות

אני לא מכיר א' באמת. כאילו, אני מכיר את שמה כי היא זמרת והכל - אבל מעולם לא נפגשנו.


לאחרונה היא הפכה לעוקבת שלי בטוויטר, והיום אחה"צ היא כתבה לי: "נראה לי שלעקוב אחרי הציוצים שלך יהפוך אותי לבן אדם הרבה פחות אופטימי".


זה היה אחרי שכתבתי על העובדה שמכבי האש לא קיבלו תוספת של אגורה מעבר לתקציב של השנה שעברה למרות השרפה בכרמל.


חברות וחברים, היום עבר תקציב המדינה. מזל טוב. יש תקציב לשנתיים הקרובות - לא לשנה אחת כמו אצל הגויים הנבערים. לשנתיים. אנחנו מלמדים את העולם איך לעשות את זה נכון.


בואו נתחיל ממה אין בתקציב. אין שם שום הקצבה לדיור למשפחות צעירות. גם בשנתיים הקרובות מדינת ישראל לא חושבת שאשתי, הבנות שלנו ואני צריכים לעבור לדירה משלנו. מדינת ישראל חושבת שיותר נכון שאיריס - שהיא בעלת בית שאני מאחל לכל שוכר! - תמשיך לקבל מאיתנו אלפי שקלים בכל חודש, במקום שנשלם את אותם אלפי שקלים למשכנתא ובסוף הדרך יהיה לנו מקום שנוכל להגיד שהוא באמת שלנו.


אין בתקציב הזה שום תוספת לכבאים, כאמור, אפילו שביבי הבטיח שתוך 9 ימים תעבור החלטת ממשלה לתקצב את הכבאות - ובלבד שהכבאים יסכימו לרפורמה שתיקח מהם את זכות השביתה. אגב, זה בדיוק הטקסט שאמר יובל שטייניץ בישיבה שמצוטטת בדו"ח המבקר על שירותי הכבאות. מאז עברו שנה וחצי, ו - 44 אנשים מתו.


אין בתקציב תוספת שמשקפת שינוי אמיתי לחינוך, לתרבות, לספורט, לבריאות.


אין בו כלום.


והכי מבאס - זה תקציב לשנתיים. זה אומר שככה זה יישאר עד 2013.


חוץ מזה, היום נרצחה אישה. ועוד אחת הצליחה לברוח מגורל דומה ברגע האחרון כי עשתה את עצמה כאילו היא מתה כשבעלה ניסה לחנוק אותה. 


אבי כהן הובא היום למנוחות. האיש היקר הזה, שתמיד היה מ"שלהם", היה אחד מהשחקנים האלה שגם אדומים כיבדו. הוא היה מאלה שהתבאסת לא רק מזה שהוא "אצלם", אלא גם - ובעיקר - מזה שהוא לא אצלנו. אבי כהן החזיק כרטיס אדי, אבל כל מיני אנשים שכנעו את המשפחה שלו לא לתרום את איבריו ושוב התחיל הדיון הזה של דתיים-חילונים.


הבוקר גם כולם התעסקו עם מכתב שכתבו כמה דתיות שמזהיר את בנות ישראל מלקיים יחסים עם גוי, חלילה, בדגש על ערבים. הצדיקות שחתמו על המכתב גם מזהירות מלהעסיק את הערבושים, או לגור סמוך אליהם.


מחר בבוקר יינתן פסק דינו של נשיא מדינת ישראל לשעבר שמואשם באונס, ומעשים מגונים, והטרדת עד.


וכל זה רק ביום אחד, ולא אמרתי מילה על הרכבת שעלתה אתמול באש. עוד יום בפרדייז. 


אז לא, א' יקרה, אין לי בשורות מי יודע מה. אין לי יותר מדי דברים אופטימיים להגיד ברמה הלאומית. תכל'ס, הכל די דרעק.


אבל את יודעת מה? פאק איט. הרי אנחנו לא חיים את החיים שלנו ברמה הלאומית. הרי בסוף, אנחנו מצקצקים בלשון ומרגישים חרא - אבל השמש זורחת במזרח כל בוקר, ומזג האוויר הוא דווקא סבבה, ובאגמון החולה יש המון ציפורים, והפועל מנצחת למרות ההנהלה הדפוקה שלה, והבנות שלי גדלות ומקסימות ואני אוהב את אשתי שהתחתנה איתי לפני 5 שנים ושבוע והיא החברה הכי טובה שלי בעולם - וזה המון.


אז טוב לי או רע?


להיות אופטימי או לא?


אני לא יודע, א'. אין לי מושג. יש לי תקוות גדולות שמכזיבות שוב ושוב ומושכות אותי למטה, למצולות, ושמחות קטנות שמעלות אותי בחזרה, לנשום שוב אוויר.


אז נשארים עם אסקפיזם, שזה באמת אחלה. מתמקדים במיקרו. מתקפדים לתוך עצמנו ומסתכלים רק מה קורה ב"קרוב", כי ה"רחוק" מדכא מדי. וזה נורמלי, וטבעי.


לפעמים אני נורא מקווה לקום בבוקר ולא לרצות לדעת מה קורה. לא להתעניין. לא לחשוב.


לפעמים אני נורא מחפש משהו טוב בתוך כל הבאסה שמסביב.


אישה אחת, פליטה מאפריקה, ניצלה היום ממוות בידי בעלה. כבר סיפרתי לך. לכי תדעי מה יהיה איתה הלאה. אולי היום זה היום הראשון של שאר חייה, כמו הטישירט המפגר הזה מהאייטיז שהיו מוכרים פעם. את יודעת מה? בואי נאחז בזה היום, ונקווה שמחר יהיו שמחות קטנות אמתיות, לא נקודות אור בטרגדיה, שיציפו אותנו למעלה.


לא קל פה, בפלשתינה. לא קל פה בכלל. אבל נשארים אופטימיים. מקווים שבכל זאת משהו ישתנה. מקווים שבכל זאת משהו יקרה.


אבל על מי אני עובד? הרי אני לא הטיפוס שיתעסק רק בשלו. הרי אני לא יכול לקום בבוקר ולא לדעת מה קורה. זה לא אני. ממש לא.


מחר בבוקר שוב ננסה לשנות את העולם.


תקוות גדולות, שמחות קטנות. בסוף הרי נצליח.