הכנסת - הסיכום שלי

באופן פרדוקסלי לחלוטין, אחד מרגעי ההתעלות הגדולים שהיו לי אי פעם בכנסת הוא אחד הרגעים שאני מצטער עליהם צער עמוק.

יחיאל חזן נתפס בקלקלתו על ידי מצלמות הכנסת כשהוא יוצא את מחסני הבניין עם פאנל הצבעה בידיו (חתיכת פלסטיק חומה שעליה היו כפתורי ההצבעה של הח"כים), אחד מהפאנלים שבהם הצביע הצבעה כפולה שנה ומשהו לפני כן.

כמו לכל יושבי ראש הכנסת לפניו, גם לרובי ריבלין, היו"ר דאז- וגם כיום - היה כתב "מועדף" (שכינינו, קולגות מפרגנים שכמותנו, בתואר "דובר היו"ר"), והשמועה אמרה שריבלין הדליף לו את הסיפור. מיד כששמעתי על ההדלפה הרמתי טלפון לעוזרת של חזן. הזכרתי לה שאני עובד אצל אחד המתחרים, ושהיחסים ביני לבין חזן תמיד היו מצוינים. "תגידי לו שיבוא להתראיין אצלי", אמרתי לה, "אני מבטיח לשדר את הדברים שלו כמו שהם. בלי עריכה. נשבע לך".

הוא הגיע לעמדת הראיונות, ומיד כל הכתבים עטו עליו. הוא פנה אליי ואמר שהוא מתראיין אצלי, כמו שסיכמנו, ואם האחרים רוצים - שיקליטו מהצד. שאלתי אותו שאלה אחת: "ח"כ חזן, נטען שלקחת את פאנל הצבעה מהמחסן ללא רשות. תגובתך".

את הראיון הזה, לא מעט אנשים זוכרים. הוא היה כולו נסער, אדם שמרגיש את העולם קורס על ראשו, עם עיניים מרצדות שמחפשות איזשהו מבט של אמפתיה. הנהנתי לעברו רגע לפני שלקח נשימה כדי לענות - מחווה שכאילו אומרת לו: דבר יחיאל. אני בעדך.

"לקחתי רק את הפאנל", הוא אמר בקול כאוב, "את המוח אני השארתי במחסן!"

הוא המשיך להסביר איך אין לאירוע הזה משמעות, ולמה זה לא נורא שהוא לקח דברים ממחסן הכנסת שהיו אמורים לשמש ראיות לכאורה נגדו אבל זה כבר לא היה מעניין. את הסינק שלי כבר קיבלתי. היה ברור לי שהמשפט הזה, רק כעשר מילים אורכו, יהיה הכותרת בשעה 8 בערב. השגתי את שלי.

כמות המחמאות שקיבלתי על הרגע הזה, שצוטט למחרת בכל העיתונים הייתה עצומה. טלפון מהעורך שמודה לי. שיחה מתוכנית הבוקר שמבקשים שאבוא לאולפן לעשות מזה אייטם. זה היה רגע של חדווה. של אושר. של סיפוק.

אבל זה בעצם היה רגע נורא. ואני אפילו לא ידעתי.

יש רגעים שאנחנו מבינים את המשמעות שלהם רק בדיעבד. למעשה, חלק ניכר מהרגעים החשובים ביותר פשוט עוברים לידינו ואנחנו מבינים אותם ומקטלגים אותם כראוי רק זמן רב אחרי שעברו.

כזה היה הרגע שלי עם יחיאל חזן, ורק היום - שנים אחרי - אני מבין זאת. באותה השנייה שבה נגמר המשפט שאמר, ורגע אחרי שערכתי את הסינק לתוך הכתבה שלי ניצחתי את המתחרים, אבל גם פגעתי בדמוקרטיה. לא לא, זה לא שאני מייחס לעצמי יכולות קוסמיות. סך הכל, אם אתם לא חברים אישיים שלי הסיכוי שאתם מכירים את השם שלי הוא מינורי. מעולם לא הייתי "טאלנט" או איזה שם מפורסם. אבל תרמתי את חלקי. שפכתי עוד שמן למדורה שבסיומה, אלא אם נעצור זאת, נשרוף את הערך היחיד שמגן עלינו מפני עצמנו - הכנסת.

זה לא קל לסכם את התקופה שביליתי בכנסת.

לא פחות משמונה שנים ביליתי בבניין הזה, יום אחר יום, בכל מיני תפקידים. אם חושבים על זה לרגע, אני יותר פז"מניק מלא מעט מהח"כים שיש שם. יש לי רק מסקנה אחת: ל - 99% מאזרחי ישראל אין מושג ירוק מה קורה שם, למה זה קורה, ואיך זה משפיע על כולנו.

עלו למונית באיזו עיר שתרצו. תגידו לנהג לשים חדשות. זה לא אמור לקחת יותר מ - 5 דקות עד שהמילה "מושחתים" או "אוכלי חינם" תופיע, בהקשר של חברי הכנסת או שרי הממשלה. בכלל, הבון טון בשיח הישראלי הוא לכסח את הח"כים. לקלל את החארות האלה, שתופרים לעצמם ג'וב נוח לארבע שנים ולא עושים כלום בשביל העם.

הרי הח"כים יושבים על משכורות עתק. הרי חייבים לעשות דברים לא חוקיים כדי להיבחר, והשאלה היא רק מי ייתפס. הם הרי קונים כל מיני קשקושים מתקציב הקשר לבוחר. הם גנבים. הם מנוולים. הם אוכלי חינם. הם לא עושים כלום חוץ מלצעוק וללכת על שטיחים מקיר לקיר שהוצבו שם במימונו של משלם המסים, והם מלכלכים את השטיחים האלה בפירורים של הבורקסים, שגם אותם קנינו להם אינעל רבאק!

אני מצטער. 

אני דווקא חושב אחרת.

בואו נשבור מיתוס. תחזיקו חזק, כי זה לא יהיה קל.

רובם המוחלט של הח"כים, מכל הסיעות, הם כנראה האנשים הכי אכפתיים והכי ערכיים שיש.

לא, אין טעם לחפש פה את הציניות. אני מתנצל. אני מתכוון לכל מילה.

חברי הכנסת הם בדרך כלל אלו שכשהיו ילדים היו תמיד מתנדבים לוועד הכתה. אלו שבאוניברסיטה הלכו לאגודת הסטודנטים מהסיבות הכי נכונות - לפעול למען הזולת, לא כדי לקבל "חינמים" בפאבים או מועדונים. חברי הכנסת הם אלו שפעלו בתוך המפלגה שלהם כדי לשכנע שהם הכי ראויים.

הם לא רק הנבחרים. הם במידה רבה, המובחרים.

אבל אנחנו לא יודעים את זה. אנחנו לא יודעים את זה כי אין לנו איך לדעת את זה.

זוכרים את הסינק של חזן? 10 מילים? זה פחות או יותר מה שמאפשרים לח"כים להגיד בטלוויזיה. אנחנו נותנים להם 12 שניות לשכנע אותנו בכל תפיסת עולמם. 12 שניות זה פחות או יותר 24 מילים. תנסו רגע להגדיר את כל תפיסת עולמכם בנושא מסוים ב- 24 מילים. זה פחות או יותר חצי מאורך הפסקה הזאת.

זה בלתי אפשרי.

ובעיתון או באינטרנט המצב לא טוב בהרבה. במקרה הטוב, הח"כ יקבל פסקה או פסקה וחצי להסביר את עצמו. ברדיו? משפט מוקלט. אולי שניים.

וזהו. זה הכל.

בעידן הפריימריז והרייטינג מי שלא קיים בתקשורת לא קיים בכלל, ולא משנה מה הוא עושה בכנסת. לאור הנתון הזה, עשרות ח"כים מתחרים - בכל רגע נתון - על משימה אחת ויחידה: לקבל את 12 שניות התהילה שלהם במהדורה של שמונה בערב. לזכות בציטוט בעיתון למחרת (ואם זה בא עם תמונה - זה הישג של ממש!). לקבל ראיון של 5 דקות, נצח במושגי התקשורת האלקטרונית, אצל רזי ברקאי או ירון דקל.

הכוח לא נמצא בידי הנבחרים. הוא נמצא בידי התקשורת, שמונעת משיקולי רייטינג. החדשות הן בידור, הן עוד תוכנית שנועדה למשוך מפרסמים. מהסיבה הזאת, מי שיקבל את 12 השניות יהיה הבוטה ביותר. הצעקן ביותר. הסקסי ביותר. או זה שיאמר, כמו חזן, את האמירה הטיפשית ביותר. זה כל מה שישראל ישראלי שיושב מול החדשות שומע ומכיר. צעקות, קללות, שטויות. אלו, מבחינתו, פניה של הכנסת.

הכנסת כמעט ולא מייצרת כותרות שקשורות בעשייה. פתחו לרגע את העיתון של הבוקר, או את הדף הראשי של אתרי האינטרנט. רוב הידיעות מהכנסת שיגיעו לכותרת הראשית בכלל לא קשורות לעבודת הכנסת. רובן, אגב, יגיעו מוועדת החוץ והביטחון, שהיא אחת הפארסות הגדולות בפוליטיקה הישראלית, ובציבוריות הישראלית בכלל.

כלל אצבע אומר שאם מישהו רוצה שמשהו יודלף לכל העולם, ובמהירות הבזק - הוא צריך לומר זאת מול הפורום הסגור של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. זו הוועדה היחידה שפועלת בדלתיים סגורות. שדיוניה אינם מצולמים. אחרי הכל - דנים שם בנושאי ביטחון המדינה, ואנחנו לא רוצים שהערבים, האיראנים - או חמור מכל, הישראלים - ידעו באמת מה מצבנו הביטחוני.

אולי זה השיקול שמביא לכך שבשנייה שבה ראש הממשלה, שר החוץ, הרמטכ"ל או כל סלב ביטחוני אחר מסיים את דבריו - לפחות חמישה שישה ח"כים יוצאים את חדר הוועדה כשבידם דף נייר בו כתבו, מילה במילה, את הציטוטים שזה עתה נאמרו בחדר הסגור שנסגר כדי שהדברים שנכתבו זה עתה על הדף לא יצאו ממנו. מדובר פה בהסכם הוגן שאיש לא מפסיד ממנו - האישיות שמופיעה מול הוועדה יודעת שהיא בעצם מדברת דרך הח"כים אל הציבור בכינון ישיר, מבלי יכולת לשאול אותה שאלות. הח"כים יודעים שמי שמדליף הכי טוב הוא גם זה שיקבל צ'ופרים מהכתבים.

רוצים לדעת מי הדליף? תסתכלו איזה ח"כ רשום בידיעה כמי ש"הגיב בחמת זעם במהלך הדיון" או לחילופין "הביע תמיכה מוחלטת בדבריו" (של מי שהופיע בוועדה). אם המדליף הוא ממש ותיק, איכותי ומדויק תדעו זאת אם פתאום תראו את הטקסט "במהלך הדיון, ח"כ מי-שזה-לא-יהיה פנה לראש הממשלה ואמר..." וכולי. אם הוא מדליף ממש פנטסטי, כזה שהוא כבר ברמה של חבר אישי של הכתב, תוסיפו לטקסט הזה גם תמונה של הח"כ המדליף, ואזכור שלו בכותרת המשנה.

כך הדברים מתנהלים, חברים. מי שמקבל את התקשורת הוא מלך הגבעה, גם אם במציאות הוא בדיוק ההפך מהר - כשמתקרבים להרים מגלים שההר שנראה קטן כל כך מרחוק הוא בעצם גדול כל כך. כשמתקרבים לחלק מחברי הכנסת שמככבים בתקשורת, מגלים שמה שנראה קודם כה גדול ומרשים, הוא בעצם די פצפון כשמתקרבים אליו.

לח"כים שאינם מקומבנים נותרת רק אופציה אחת - להנפיץ חוקים.

כן כן, להנפיץ. לקחת דברים שאמורים להיות לא יותר מתקנה, ולהעביר אותם לא פחות מארבע הצבעות במליאה (טרומית ועוד 3 קריאות) כדי שהחוק שכתוב "על שמם" ייכנס לספר החוקים והם יוכלו להתברך בו. כך, למשל, נולד תיקון לחוק שמאפשר לקופאיות בסופר לשבת או לצאת ולעשות פיפי תוך כדי המשמרת מבלי שיצטרכו להעביר כרטיס ולצאת להפסקה.

מה אתה רוצה, יגידו לי - זה חשוב.

כן, ודאי שזה חשוב - אבל האם ראוי שבספר החוקים של אומה יופיע שמותר לקום לפיפי רק כדי שח"כ כזה או אחר יוכל להוסיף עוד חקיקת חוק לסטטיסטיקה שלו? 

לא פחות מארבעת אלפים חוקים מוגשים כל שנה לכנסת. עוד פעם - ארבעת אלפים. 4 ועוד שלושה אפסים אחריו. הכנסת עוסקת כל היום בחקיקה. בזה שבסעיף 124 לחוק הביטוח הלאומי במקום "ו/או" יופיע "וגם" או בתיקון מס' 199 לחוק הגנת הצרכן שיקבע שבמקרה ששרוכי הנעל החדשה פגומים, ניתן יהיה לקבל החזר כספי מלא.

זו רמת החקיקה של מדינת ישראל. אובר קיל מטורף שנובע רק מדבר אחד - כשמגישים הצעת חוק, אפילו שהסיכוי שלה לעבור הוא כמו הסיכוי לזכות בלוטו בהגרלה שלא קנית אליה כרטיס השתתפות, אפשר לקבל כותרת. כמה פעמים קראתם בעיתון על נושא כאוב - התעללות בבעלי חיים, למשל - ויום אחרי שהתפרסמה הידיעה הודיע ח"כ שקר כלשהו כי הגיש הצעת חוק שתביא להחמרת הענישה או הגברת האכיפה או תקצובה של הטיפשה או לא יודע מה?

ישראל ישראלי שקורא את הידיעה בטוח - ממש בטוח! - שהנה, ישנו את המצב והסיפור שעכר את שלוותו לעולם לא יחזור על עצמו שנית. הוא לא יודע שלחוקק חוק זה עניין של שנה, במקרה הטוב. אבל את הכותרת, ח"כ שקר כלשהו קיבל, וזו המטרה - זה הפוסטמודרניזם הפוליטי: העשייה לא חשובה. הדיבור על העשייה חשוב.

אם תבחנו את זה תגלו שעוצמת התיעוב מהכנסת ומחבריה נמצאת ביחס הפוך לכמות הידע לגבי המתרחש בה. ככל שיודעים יותר, מעריכים את הבית הענק שברחוב רוטשילד בירושלים, ואת חבריו, יותר ( אגב – כמעט אף אחד לא יודע שהכנסת נמצאת ברחוב בשם הזה. רוטשילד המסכן תרם את הכסף לבנייה, וקיבל שלט פצפון בפינת הרחוב, ופורטרט מצויר מאוד לא מחמיא בלשכת היו"ר). הכנסת היא מקום נפלא. היא מקום שבו מיעוטים גדולים (עולים, ערבים- מי שרק תרצו) יכולים להוציא קיטור באופן חוקי ולהתווכח במסגרת כללים קבועים מראש שמאפשרים לכל אחד להביע את דעתו מבלי לחשוש.

הכנסת היא המקום בו יש את הועדות - הדיונים המשמימים האלה בחדרים בצבע חום-אפור שמשדרים בערוץ 99 (לחברים שעוד לא יודעים - אין יותר ערוץ 33. כבר שנים שאין) - הועדות הן המקום בו מתקיימים דיונים דרמטיים, משמעותיים לחיי כל אחד ואחת מאתנו. והח"כים באים. ומשתתפים. ושומעים דעות. ודנים בכובד ראש. הנה טיפ - ככל שהדיון מעמיק יותר וחשוב יותר, כך הסיכוי שתשמעו עליו נמוך יותר. הרי כבר אמרתי קודם - אי אפשר לסכם הכל ב- 12 שניות או חצי פסקה. טיעון רציני דורש התייחסות רצינית, והרי לא באמת בא לנו להתעמק. יש האח הגדול - למי אכפת מהרפורמה במקרקעין שתשנה את חיי כולנו, כשיש שם מריבה בין הבשלנית למפיקת האירועים?!

אתם רוצים לדעת למה אין לכם ח"כים שבמקום להתחרות על התקשורת אשכרה יעסקו כל היום בעשייה כמו זו שנעשית בוועדות? אתם רוצים לדעת למה אין מושגים כמו "אחריות מיניסטריאלית" (אלי ישי - חפש את זה בגוגל, בחייך)? אתם רוצים לדעת למה נדמה לכם תמיד שמה שקורה בכנסת זו שכונה?

ישראל ישראלי, יודע כל ח"כ מתחיל, לא ממש מבין משהו מהחיים שלו - כי זה לא אכפת לו. כי אם היה אכפת לו, בחיים הוא לא היה נותן למצב שבו הבטיחו לו אל"ף בבחירות ותכל'ס הוא הוא קיבל זי"ן, לקרות שוב ושוב. אם היה אכפת לישראל ישראלי, הוא היה משתמש בכוח שלו להחליט. הוא היה בודק מי נמצא ברשימת המועמדים לכנסת של כל מפלגה, מה היא מבטיחה במצע שלה וכך מכריע למי הוא מצביע. שליש מהישראלים הצביעו "לאריק שרון" בבחירות 2003. הליכוד קיבל 38 מנדטים. מישהו ראה אחד מכל שלושה ישראלים מכה על חטא על כך שהוא, אישית ובאופן מודע, בחר ביחיאל חזן, שהיה ברשימה של "אריק שרון"? ודאי שלא.

אנחנו לא דורשים יותר מהנבחרים שלנו. אנחנו לא דורשים יותר מעצמנו.

השיטה בישראל היא של דמוקרטיה ייצוגית. כל ח"כ מייצג 1 חלקי 120 מהאוכלוסיה. וכן, הם, הח"כים, זה אנחנו. בינינו? הם מייצגים אותנו לא רע - הם בבואה של החברה הישראלית לאו דווקא בהרכב, כמו בהתנהלות.

תעלו מתישהו לירושלים, לגבעת רם. לכנסת. תראו את הדברים. יש שם אחלה דברים לראות ביום טיול (ובלבד שתגיעו עם סנדביץ' מהבית, כי האוכל מחריד) - תראו שם, למשל, את מגילת העצמאות ה"מקורית" (שתכל'ס בכלל הוכנה יותר משנה וחצי אחרי הכרזת המדינה ודוד בן גוריון הקריא את ההכרזה האמיתית מדפי A4 עם תיקונים בכתב יד). את פסל הכניסה של פלומבו ז"ל, שכמה ילדים סתומים חשבו שזה יהיה נבון למתוח חבל מצד אחד של הרחוב לצד שני כשעבר שם עם האופנוע וסיים כך את חייו. שווה לראות את כל המוצגים הארכיאולוגיים שיש שם ואת הפסיפסים והשטיחים של שאגאל. יש שם גם תמונות נפלאות של דוד רובינגר (שצילם גם את הצנפים בכותל) עם דיוקנים של כל מיני אנשים שמאז שצולמו כבר הספיקו להפוך לשמות רחובות. 

אבל הכי חשוב - יש שם את הדמוקרטיה הישראלית. יש שם את מה ששומר עלינו מפני עצמנו. יש שם את הביטוי הכי משמעותי לריבונות שיש לעם על שליטיו.

יש שם את כנסת ישראל.