תקוות גדולות, שמחות קטנות

אני לא מכיר א' באמת. כאילו, אני מכיר את שמה כי היא זמרת והכל - אבל מעולם לא נפגשנו.


לאחרונה היא הפכה לעוקבת שלי בטוויטר, והיום אחה"צ היא כתבה לי: "נראה לי שלעקוב אחרי הציוצים שלך יהפוך אותי לבן אדם הרבה פחות אופטימי".


זה היה אחרי שכתבתי על העובדה שמכבי האש לא קיבלו תוספת של אגורה מעבר לתקציב של השנה שעברה למרות השרפה בכרמל.


חברות וחברים, היום עבר תקציב המדינה. מזל טוב. יש תקציב לשנתיים הקרובות - לא לשנה אחת כמו אצל הגויים הנבערים. לשנתיים. אנחנו מלמדים את העולם איך לעשות את זה נכון.


בואו נתחיל ממה אין בתקציב. אין שם שום הקצבה לדיור למשפחות צעירות. גם בשנתיים הקרובות מדינת ישראל לא חושבת שאשתי, הבנות שלנו ואני צריכים לעבור לדירה משלנו. מדינת ישראל חושבת שיותר נכון שאיריס - שהיא בעלת בית שאני מאחל לכל שוכר! - תמשיך לקבל מאיתנו אלפי שקלים בכל חודש, במקום שנשלם את אותם אלפי שקלים למשכנתא ובסוף הדרך יהיה לנו מקום שנוכל להגיד שהוא באמת שלנו.


אין בתקציב הזה שום תוספת לכבאים, כאמור, אפילו שביבי הבטיח שתוך 9 ימים תעבור החלטת ממשלה לתקצב את הכבאות - ובלבד שהכבאים יסכימו לרפורמה שתיקח מהם את זכות השביתה. אגב, זה בדיוק הטקסט שאמר יובל שטייניץ בישיבה שמצוטטת בדו"ח המבקר על שירותי הכבאות. מאז עברו שנה וחצי, ו - 44 אנשים מתו.


אין בתקציב תוספת שמשקפת שינוי אמיתי לחינוך, לתרבות, לספורט, לבריאות.


אין בו כלום.


והכי מבאס - זה תקציב לשנתיים. זה אומר שככה זה יישאר עד 2013.


חוץ מזה, היום נרצחה אישה. ועוד אחת הצליחה לברוח מגורל דומה ברגע האחרון כי עשתה את עצמה כאילו היא מתה כשבעלה ניסה לחנוק אותה. 


אבי כהן הובא היום למנוחות. האיש היקר הזה, שתמיד היה מ"שלהם", היה אחד מהשחקנים האלה שגם אדומים כיבדו. הוא היה מאלה שהתבאסת לא רק מזה שהוא "אצלם", אלא גם - ובעיקר - מזה שהוא לא אצלנו. אבי כהן החזיק כרטיס אדי, אבל כל מיני אנשים שכנעו את המשפחה שלו לא לתרום את איבריו ושוב התחיל הדיון הזה של דתיים-חילונים.


הבוקר גם כולם התעסקו עם מכתב שכתבו כמה דתיות שמזהיר את בנות ישראל מלקיים יחסים עם גוי, חלילה, בדגש על ערבים. הצדיקות שחתמו על המכתב גם מזהירות מלהעסיק את הערבושים, או לגור סמוך אליהם.


מחר בבוקר יינתן פסק דינו של נשיא מדינת ישראל לשעבר שמואשם באונס, ומעשים מגונים, והטרדת עד.


וכל זה רק ביום אחד, ולא אמרתי מילה על הרכבת שעלתה אתמול באש. עוד יום בפרדייז. 


אז לא, א' יקרה, אין לי בשורות מי יודע מה. אין לי יותר מדי דברים אופטימיים להגיד ברמה הלאומית. תכל'ס, הכל די דרעק.


אבל את יודעת מה? פאק איט. הרי אנחנו לא חיים את החיים שלנו ברמה הלאומית. הרי בסוף, אנחנו מצקצקים בלשון ומרגישים חרא - אבל השמש זורחת במזרח כל בוקר, ומזג האוויר הוא דווקא סבבה, ובאגמון החולה יש המון ציפורים, והפועל מנצחת למרות ההנהלה הדפוקה שלה, והבנות שלי גדלות ומקסימות ואני אוהב את אשתי שהתחתנה איתי לפני 5 שנים ושבוע והיא החברה הכי טובה שלי בעולם - וזה המון.


אז טוב לי או רע?


להיות אופטימי או לא?


אני לא יודע, א'. אין לי מושג. יש לי תקוות גדולות שמכזיבות שוב ושוב ומושכות אותי למטה, למצולות, ושמחות קטנות שמעלות אותי בחזרה, לנשום שוב אוויר.


אז נשארים עם אסקפיזם, שזה באמת אחלה. מתמקדים במיקרו. מתקפדים לתוך עצמנו ומסתכלים רק מה קורה ב"קרוב", כי ה"רחוק" מדכא מדי. וזה נורמלי, וטבעי.


לפעמים אני נורא מקווה לקום בבוקר ולא לרצות לדעת מה קורה. לא להתעניין. לא לחשוב.


לפעמים אני נורא מחפש משהו טוב בתוך כל הבאסה שמסביב.


אישה אחת, פליטה מאפריקה, ניצלה היום ממוות בידי בעלה. כבר סיפרתי לך. לכי תדעי מה יהיה איתה הלאה. אולי היום זה היום הראשון של שאר חייה, כמו הטישירט המפגר הזה מהאייטיז שהיו מוכרים פעם. את יודעת מה? בואי נאחז בזה היום, ונקווה שמחר יהיו שמחות קטנות אמתיות, לא נקודות אור בטרגדיה, שיציפו אותנו למעלה.


לא קל פה, בפלשתינה. לא קל פה בכלל. אבל נשארים אופטימיים. מקווים שבכל זאת משהו ישתנה. מקווים שבכל זאת משהו יקרה.


אבל על מי אני עובד? הרי אני לא הטיפוס שיתעסק רק בשלו. הרי אני לא יכול לקום בבוקר ולא לדעת מה קורה. זה לא אני. ממש לא.


מחר בבוקר שוב ננסה לשנות את העולם.


תקוות גדולות, שמחות קטנות. בסוף הרי נצליח.

שביתה? איזו שביתה?

פעם, כשעבדתי בנתב"ג באגף היחיד שאסור היה לו לשבות על פי חוק, הכי אהבנו כשהייתה שביתה. זה נשמע כמו אוקסימורון, אבל זה לא - כל השדה היה מושבת (כל מה שצריך היה לעשות זה שאחד הטכנאים ילחץ על כפתור  ה - "off" במסוע המזוודות, וזה הכל), ואנחנו היינו יושבים למעלה במועדון העובדים בסוג של דקת קריאה למקרה שפתאום תסתיים השביתה.


הפחד הכי גדול שלנו היה שהשביתה תסתיים במהלך המשמרת, ואז נצטרך לדאוג להעביר את כל הנוסעים לטיסות שלהם, ולפתוח את הפקק שנוצר באולם הנוסעים.


אף פעם לא קרה ששביתה שרדה יותר מ - 6-7 שעות. ניידות השידור היו מגיעות מיד, פורסות כבלים לתוך הטרמינל ומצלמות את גב' לוי ומר פיינשטיין שאינם מצליחים להגיע לפגישה שנקבעה להם באירופה, ואת משפחת שקד שמשתוקקת להגיע לסקי (כי הרי הבטיחו לשי, התינוק, שיראו לו את הרי האלפים ובלי זה התפתחותו תיפגע!) ולא יכולה לעלות לטיסה לאתר האהוב עליה ליד המון בלאן.


מהדורות החדשות היו נפתחות ב"כאוס בנתב"ג" וכל חצי שעה היה עולה נציג של חברת תעופה אחרת שנאלץ להפנות את המטוס "שלו" לקפריסין או לעמאן. בשלב מסוים האוצר היה מבין שהמדינה כועסת, משחרר את הכספים שבגללם התחילה השביתה, ואז הייתה מגיעה שעתו הגדולה של הטכנאי - הוא היה מעביר את המסוע למצב "on" והשביתה הייתה באה לסיומה.


אבל זה כי נתב"ג זה המקום הכי חשוב במדינה. יש שביתות הרבה פחות סקסיות מבחינה תקשורתית.


כבר חמישה שבועות שבארץ יש שביתה שמשמעותה היא לאין שיעור יותר גדולה מהטרגדיה של משפחת שקד שלא מגיעה לסקי השנתי שלה. בכל יום משתחררים רוצחים, אנסים, תוקפים, שודדים ושאר אנשים רעים (הכל לכאורה, כולם כמובן חפים מפשע - תשאלו אותם אפילו. הם יגידו לכם), משום שהפרקליטות שובתת ואין מי שייצג את המדינה - אותנו - בבתי המשפט.


הם לא דורשים המון, הפרקליטים. מדובר באנשים אכפתיים במיוחד, שאשכרה נלחמים כל יום עבורנו מול הכרישים הכי גדולים ומול סוללות של עורכי דין ששעת עבודה שלהם עולה כמו אחוז ניכר מהמשכורת שמביא הביתה התובע מהפרקליטות. הפרקליטים מייצגים את האינטרס הציבורי. את החברה. את העם.


הם רוצים תוספת תקנים, כדי להוריד מעט מהעומס העצום שעל כתפיהם (בהשוואה למדינות מערביות אחרות מבחינת הנטל על כל פרקליט, זה נס שהחבר'ה האלה עוד לא קרסו) ותוספת שכר, והאוצר - באופן אוטומטי, כרגיל - מסרב. יש לי חבר טוב מתקופת הלימודים באוניברסיטה שרצה לעבוד בפרקליטות. הוא תמיד התלהב מהסיפור הזה של להיות "פרוסקיוטור" כמו בסדרות טלוויזיה אמריקניות. גם אם נתעלם מהשוני בשיטה המשפטית, יש משהו מספק בלהיות בעד הטובים. בלהיות בצד הנכון של החוק.


כשסיים את ההתמחות שאלתי אותו אם הוא הולך לפרקליטות. הוא אמר לי שההצעה הכספית שמציעים שם היא כל כך מביכה לעומת שעות העבודה הנדרשות, שאין שום סיכוי שיעבוד שם. היום, אגב, הוא סנגור באחד המשרדים של הכרישים עליהם כתבתי קודם. ככה זה - אם לא משלמים כמו שצריך, אנשים מוכשרים הולכים למקומות אחרים.


וזו הסיבה לשביתה של הפרקליטים. זו הסיבה בעטיה הם לא הולכים לבתי המשפט כבר חמישה שבועות. 


אבל אותנו זה לא מעניין, ממש כמו שלא עניינה אותנו שביתת הכבאים הגדולה שהופסקה בלחץ התקשורת. זוכרים מה היה שם? הכבאים שבתו כי שירותי הכבאות במצב קטסטרופלי. הם שבתו לא בשביל שכר או תנאים - הם שבתו כדי שיקנו להם כבאיות וזרנוקים. אף אחד מאיתנו לא התעניין בשביתה ההיא. למשחקי הכדורגל הביאו ביובית במקום כבאית בשביל הכסת"ח. כלום לא עניין אותנו.


ואז הגיע גמר כוכב נולד. אירוע בעל חשיבות לאומית, ללא ספק. ערוץ 2 ועוד כמה כלי תקשורת שמושקעים באירוע המכונן הזה הכינו כמה כתבות על הכבאים העקשנים שמסרבים להקשיב להגיון ולאפשר לאירוע הכי חשוב בשנה להתקיים. האוצר לא זז מילימטר והכבאים קיבלו בראש כל הזמן מהמדיה.


השביתה הופסקה. בגמר כוכב נולד הייתה כבאית, כמתבקש בחוק, והתוכנית שודרה.


עוד תוצאה של הפסקת השביתה, משמעותית הרבה פחות משידור התוכנית, כמובן - הכרמל נשרף (מישהו זוכר בכלל?). הוא נשרף כי לא היו זרנוקים וכבאיות. כן כן, אותם זרנוקים וכבאיות שהאוצר סירב לממן במהלך השביתה, ושהתקשורת התעלמה מהם כי היה גמר כוכב נולד.


וכמו אז כך גם עכשיו. כולם מתעלמים מהפרקליטים.


שר האוצר לא מקיים איתם משא ומתן כי הוא מבין שעוד שחרור של פדופיל או שניים, והפרקליטים יתחילו לחטוף על הראש מהתקשורת. 


ביבי, כהרגלו, מתעלם לחלוטין ממה שקורה פה אלא אם זה פוטואופ שהוא יכול לצאת ממנו טוב. לפרקליטים אין סופר טאנקר, ואין להם חמ"ל שאליו הוא יכול להגיע עם מעיל רוח ולהפגין שליטה וקור רוח מול המצלמות. עם מי הוא יצטלם? עם קלסרים וארגזי ראיות? זה לא בשבילו.


שר המשפטים, יעקב נאמן, בכלל מתנגד אידיאולוגית לשביתות. לעזאזל, הוא הרי אחד מאלה שבעסקיו הפרטיים נותן משכורת גבוהה בהרבה מהפרקליטות ומקבל להרצוג, פוקס, נאמן ושות' את המבריקים ביותר - אלו שלא הולכים לפרקליטות כי המשכורת נמוכה מדי. הוא פשוט לא מתעניין בשביתה, בשובתים או בתוצאות של השביתה הזאת.


התקשורת, כך נראה, מתחילה לגלות עניין - אבל רק בתוכניות נבחרות, כי הרי זה לא שטחי. זה דיון ערכי על מקומה של פרקליטות המדינה ומקומה של התביעה הציבורית. אלו לא דברים שאפשר לתמצת לכתבה של דקה וארבעים שניות בשעה שמונה בערב, וחוץ מזה הרבה יותר מגניב לעשות אייטם על יו הפנר שהתארס בגיל 84 עם בחורה שקטנה ממנו ב- 60 שנה. זה יותר סקסי, תרתי משמע.


היחידים שמבסוטים בינתיים הם הפושעים, שמשתחררים תוך 48 שעות מרגע שנעצרו. והרי מה אכפת למדינת ישראל שפושעים משתחררים? זו הבעיה של הפרקליטים, לא? זו לא בעיה שלנו, של כולנו, של הממשלה שלנו.


ממש כמו ששרפות זו הבעיה של הכבאים. לא שלנו. אותנו זה לא מעניין.


אחרי הכל, אין אף נציג פרקליטות בערוץ 20.

הכנסת - הסיכום שלי

באופן פרדוקסלי לחלוטין, אחד מרגעי ההתעלות הגדולים שהיו לי אי פעם בכנסת הוא אחד הרגעים שאני מצטער עליהם צער עמוק.

יחיאל חזן נתפס בקלקלתו על ידי מצלמות הכנסת כשהוא יוצא את מחסני הבניין עם פאנל הצבעה בידיו (חתיכת פלסטיק חומה שעליה היו כפתורי ההצבעה של הח"כים), אחד מהפאנלים שבהם הצביע הצבעה כפולה שנה ומשהו לפני כן.

כמו לכל יושבי ראש הכנסת לפניו, גם לרובי ריבלין, היו"ר דאז- וגם כיום - היה כתב "מועדף" (שכינינו, קולגות מפרגנים שכמותנו, בתואר "דובר היו"ר"), והשמועה אמרה שריבלין הדליף לו את הסיפור. מיד כששמעתי על ההדלפה הרמתי טלפון לעוזרת של חזן. הזכרתי לה שאני עובד אצל אחד המתחרים, ושהיחסים ביני לבין חזן תמיד היו מצוינים. "תגידי לו שיבוא להתראיין אצלי", אמרתי לה, "אני מבטיח לשדר את הדברים שלו כמו שהם. בלי עריכה. נשבע לך".

הוא הגיע לעמדת הראיונות, ומיד כל הכתבים עטו עליו. הוא פנה אליי ואמר שהוא מתראיין אצלי, כמו שסיכמנו, ואם האחרים רוצים - שיקליטו מהצד. שאלתי אותו שאלה אחת: "ח"כ חזן, נטען שלקחת את פאנל הצבעה מהמחסן ללא רשות. תגובתך".

את הראיון הזה, לא מעט אנשים זוכרים. הוא היה כולו נסער, אדם שמרגיש את העולם קורס על ראשו, עם עיניים מרצדות שמחפשות איזשהו מבט של אמפתיה. הנהנתי לעברו רגע לפני שלקח נשימה כדי לענות - מחווה שכאילו אומרת לו: דבר יחיאל. אני בעדך.

"לקחתי רק את הפאנל", הוא אמר בקול כאוב, "את המוח אני השארתי במחסן!"

הוא המשיך להסביר איך אין לאירוע הזה משמעות, ולמה זה לא נורא שהוא לקח דברים ממחסן הכנסת שהיו אמורים לשמש ראיות לכאורה נגדו אבל זה כבר לא היה מעניין. את הסינק שלי כבר קיבלתי. היה ברור לי שהמשפט הזה, רק כעשר מילים אורכו, יהיה הכותרת בשעה 8 בערב. השגתי את שלי.

כמות המחמאות שקיבלתי על הרגע הזה, שצוטט למחרת בכל העיתונים הייתה עצומה. טלפון מהעורך שמודה לי. שיחה מתוכנית הבוקר שמבקשים שאבוא לאולפן לעשות מזה אייטם. זה היה רגע של חדווה. של אושר. של סיפוק.

אבל זה בעצם היה רגע נורא. ואני אפילו לא ידעתי.

יש רגעים שאנחנו מבינים את המשמעות שלהם רק בדיעבד. למעשה, חלק ניכר מהרגעים החשובים ביותר פשוט עוברים לידינו ואנחנו מבינים אותם ומקטלגים אותם כראוי רק זמן רב אחרי שעברו.

כזה היה הרגע שלי עם יחיאל חזן, ורק היום - שנים אחרי - אני מבין זאת. באותה השנייה שבה נגמר המשפט שאמר, ורגע אחרי שערכתי את הסינק לתוך הכתבה שלי ניצחתי את המתחרים, אבל גם פגעתי בדמוקרטיה. לא לא, זה לא שאני מייחס לעצמי יכולות קוסמיות. סך הכל, אם אתם לא חברים אישיים שלי הסיכוי שאתם מכירים את השם שלי הוא מינורי. מעולם לא הייתי "טאלנט" או איזה שם מפורסם. אבל תרמתי את חלקי. שפכתי עוד שמן למדורה שבסיומה, אלא אם נעצור זאת, נשרוף את הערך היחיד שמגן עלינו מפני עצמנו - הכנסת.

זה לא קל לסכם את התקופה שביליתי בכנסת.

לא פחות משמונה שנים ביליתי בבניין הזה, יום אחר יום, בכל מיני תפקידים. אם חושבים על זה לרגע, אני יותר פז"מניק מלא מעט מהח"כים שיש שם. יש לי רק מסקנה אחת: ל - 99% מאזרחי ישראל אין מושג ירוק מה קורה שם, למה זה קורה, ואיך זה משפיע על כולנו.

עלו למונית באיזו עיר שתרצו. תגידו לנהג לשים חדשות. זה לא אמור לקחת יותר מ - 5 דקות עד שהמילה "מושחתים" או "אוכלי חינם" תופיע, בהקשר של חברי הכנסת או שרי הממשלה. בכלל, הבון טון בשיח הישראלי הוא לכסח את הח"כים. לקלל את החארות האלה, שתופרים לעצמם ג'וב נוח לארבע שנים ולא עושים כלום בשביל העם.

הרי הח"כים יושבים על משכורות עתק. הרי חייבים לעשות דברים לא חוקיים כדי להיבחר, והשאלה היא רק מי ייתפס. הם הרי קונים כל מיני קשקושים מתקציב הקשר לבוחר. הם גנבים. הם מנוולים. הם אוכלי חינם. הם לא עושים כלום חוץ מלצעוק וללכת על שטיחים מקיר לקיר שהוצבו שם במימונו של משלם המסים, והם מלכלכים את השטיחים האלה בפירורים של הבורקסים, שגם אותם קנינו להם אינעל רבאק!

אני מצטער. 

אני דווקא חושב אחרת.

בואו נשבור מיתוס. תחזיקו חזק, כי זה לא יהיה קל.

רובם המוחלט של הח"כים, מכל הסיעות, הם כנראה האנשים הכי אכפתיים והכי ערכיים שיש.

לא, אין טעם לחפש פה את הציניות. אני מתנצל. אני מתכוון לכל מילה.

חברי הכנסת הם בדרך כלל אלו שכשהיו ילדים היו תמיד מתנדבים לוועד הכתה. אלו שבאוניברסיטה הלכו לאגודת הסטודנטים מהסיבות הכי נכונות - לפעול למען הזולת, לא כדי לקבל "חינמים" בפאבים או מועדונים. חברי הכנסת הם אלו שפעלו בתוך המפלגה שלהם כדי לשכנע שהם הכי ראויים.

הם לא רק הנבחרים. הם במידה רבה, המובחרים.

אבל אנחנו לא יודעים את זה. אנחנו לא יודעים את זה כי אין לנו איך לדעת את זה.

זוכרים את הסינק של חזן? 10 מילים? זה פחות או יותר מה שמאפשרים לח"כים להגיד בטלוויזיה. אנחנו נותנים להם 12 שניות לשכנע אותנו בכל תפיסת עולמם. 12 שניות זה פחות או יותר 24 מילים. תנסו רגע להגדיר את כל תפיסת עולמכם בנושא מסוים ב- 24 מילים. זה פחות או יותר חצי מאורך הפסקה הזאת.

זה בלתי אפשרי.

ובעיתון או באינטרנט המצב לא טוב בהרבה. במקרה הטוב, הח"כ יקבל פסקה או פסקה וחצי להסביר את עצמו. ברדיו? משפט מוקלט. אולי שניים.

וזהו. זה הכל.

בעידן הפריימריז והרייטינג מי שלא קיים בתקשורת לא קיים בכלל, ולא משנה מה הוא עושה בכנסת. לאור הנתון הזה, עשרות ח"כים מתחרים - בכל רגע נתון - על משימה אחת ויחידה: לקבל את 12 שניות התהילה שלהם במהדורה של שמונה בערב. לזכות בציטוט בעיתון למחרת (ואם זה בא עם תמונה - זה הישג של ממש!). לקבל ראיון של 5 דקות, נצח במושגי התקשורת האלקטרונית, אצל רזי ברקאי או ירון דקל.

הכוח לא נמצא בידי הנבחרים. הוא נמצא בידי התקשורת, שמונעת משיקולי רייטינג. החדשות הן בידור, הן עוד תוכנית שנועדה למשוך מפרסמים. מהסיבה הזאת, מי שיקבל את 12 השניות יהיה הבוטה ביותר. הצעקן ביותר. הסקסי ביותר. או זה שיאמר, כמו חזן, את האמירה הטיפשית ביותר. זה כל מה שישראל ישראלי שיושב מול החדשות שומע ומכיר. צעקות, קללות, שטויות. אלו, מבחינתו, פניה של הכנסת.

הכנסת כמעט ולא מייצרת כותרות שקשורות בעשייה. פתחו לרגע את העיתון של הבוקר, או את הדף הראשי של אתרי האינטרנט. רוב הידיעות מהכנסת שיגיעו לכותרת הראשית בכלל לא קשורות לעבודת הכנסת. רובן, אגב, יגיעו מוועדת החוץ והביטחון, שהיא אחת הפארסות הגדולות בפוליטיקה הישראלית, ובציבוריות הישראלית בכלל.

כלל אצבע אומר שאם מישהו רוצה שמשהו יודלף לכל העולם, ובמהירות הבזק - הוא צריך לומר זאת מול הפורום הסגור של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. זו הוועדה היחידה שפועלת בדלתיים סגורות. שדיוניה אינם מצולמים. אחרי הכל - דנים שם בנושאי ביטחון המדינה, ואנחנו לא רוצים שהערבים, האיראנים - או חמור מכל, הישראלים - ידעו באמת מה מצבנו הביטחוני.

אולי זה השיקול שמביא לכך שבשנייה שבה ראש הממשלה, שר החוץ, הרמטכ"ל או כל סלב ביטחוני אחר מסיים את דבריו - לפחות חמישה שישה ח"כים יוצאים את חדר הוועדה כשבידם דף נייר בו כתבו, מילה במילה, את הציטוטים שזה עתה נאמרו בחדר הסגור שנסגר כדי שהדברים שנכתבו זה עתה על הדף לא יצאו ממנו. מדובר פה בהסכם הוגן שאיש לא מפסיד ממנו - האישיות שמופיעה מול הוועדה יודעת שהיא בעצם מדברת דרך הח"כים אל הציבור בכינון ישיר, מבלי יכולת לשאול אותה שאלות. הח"כים יודעים שמי שמדליף הכי טוב הוא גם זה שיקבל צ'ופרים מהכתבים.

רוצים לדעת מי הדליף? תסתכלו איזה ח"כ רשום בידיעה כמי ש"הגיב בחמת זעם במהלך הדיון" או לחילופין "הביע תמיכה מוחלטת בדבריו" (של מי שהופיע בוועדה). אם המדליף הוא ממש ותיק, איכותי ומדויק תדעו זאת אם פתאום תראו את הטקסט "במהלך הדיון, ח"כ מי-שזה-לא-יהיה פנה לראש הממשלה ואמר..." וכולי. אם הוא מדליף ממש פנטסטי, כזה שהוא כבר ברמה של חבר אישי של הכתב, תוסיפו לטקסט הזה גם תמונה של הח"כ המדליף, ואזכור שלו בכותרת המשנה.

כך הדברים מתנהלים, חברים. מי שמקבל את התקשורת הוא מלך הגבעה, גם אם במציאות הוא בדיוק ההפך מהר - כשמתקרבים להרים מגלים שההר שנראה קטן כל כך מרחוק הוא בעצם גדול כל כך. כשמתקרבים לחלק מחברי הכנסת שמככבים בתקשורת, מגלים שמה שנראה קודם כה גדול ומרשים, הוא בעצם די פצפון כשמתקרבים אליו.

לח"כים שאינם מקומבנים נותרת רק אופציה אחת - להנפיץ חוקים.

כן כן, להנפיץ. לקחת דברים שאמורים להיות לא יותר מתקנה, ולהעביר אותם לא פחות מארבע הצבעות במליאה (טרומית ועוד 3 קריאות) כדי שהחוק שכתוב "על שמם" ייכנס לספר החוקים והם יוכלו להתברך בו. כך, למשל, נולד תיקון לחוק שמאפשר לקופאיות בסופר לשבת או לצאת ולעשות פיפי תוך כדי המשמרת מבלי שיצטרכו להעביר כרטיס ולצאת להפסקה.

מה אתה רוצה, יגידו לי - זה חשוב.

כן, ודאי שזה חשוב - אבל האם ראוי שבספר החוקים של אומה יופיע שמותר לקום לפיפי רק כדי שח"כ כזה או אחר יוכל להוסיף עוד חקיקת חוק לסטטיסטיקה שלו? 

לא פחות מארבעת אלפים חוקים מוגשים כל שנה לכנסת. עוד פעם - ארבעת אלפים. 4 ועוד שלושה אפסים אחריו. הכנסת עוסקת כל היום בחקיקה. בזה שבסעיף 124 לחוק הביטוח הלאומי במקום "ו/או" יופיע "וגם" או בתיקון מס' 199 לחוק הגנת הצרכן שיקבע שבמקרה ששרוכי הנעל החדשה פגומים, ניתן יהיה לקבל החזר כספי מלא.

זו רמת החקיקה של מדינת ישראל. אובר קיל מטורף שנובע רק מדבר אחד - כשמגישים הצעת חוק, אפילו שהסיכוי שלה לעבור הוא כמו הסיכוי לזכות בלוטו בהגרלה שלא קנית אליה כרטיס השתתפות, אפשר לקבל כותרת. כמה פעמים קראתם בעיתון על נושא כאוב - התעללות בבעלי חיים, למשל - ויום אחרי שהתפרסמה הידיעה הודיע ח"כ שקר כלשהו כי הגיש הצעת חוק שתביא להחמרת הענישה או הגברת האכיפה או תקצובה של הטיפשה או לא יודע מה?

ישראל ישראלי שקורא את הידיעה בטוח - ממש בטוח! - שהנה, ישנו את המצב והסיפור שעכר את שלוותו לעולם לא יחזור על עצמו שנית. הוא לא יודע שלחוקק חוק זה עניין של שנה, במקרה הטוב. אבל את הכותרת, ח"כ שקר כלשהו קיבל, וזו המטרה - זה הפוסטמודרניזם הפוליטי: העשייה לא חשובה. הדיבור על העשייה חשוב.

אם תבחנו את זה תגלו שעוצמת התיעוב מהכנסת ומחבריה נמצאת ביחס הפוך לכמות הידע לגבי המתרחש בה. ככל שיודעים יותר, מעריכים את הבית הענק שברחוב רוטשילד בירושלים, ואת חבריו, יותר ( אגב – כמעט אף אחד לא יודע שהכנסת נמצאת ברחוב בשם הזה. רוטשילד המסכן תרם את הכסף לבנייה, וקיבל שלט פצפון בפינת הרחוב, ופורטרט מצויר מאוד לא מחמיא בלשכת היו"ר). הכנסת היא מקום נפלא. היא מקום שבו מיעוטים גדולים (עולים, ערבים- מי שרק תרצו) יכולים להוציא קיטור באופן חוקי ולהתווכח במסגרת כללים קבועים מראש שמאפשרים לכל אחד להביע את דעתו מבלי לחשוש.

הכנסת היא המקום בו יש את הועדות - הדיונים המשמימים האלה בחדרים בצבע חום-אפור שמשדרים בערוץ 99 (לחברים שעוד לא יודעים - אין יותר ערוץ 33. כבר שנים שאין) - הועדות הן המקום בו מתקיימים דיונים דרמטיים, משמעותיים לחיי כל אחד ואחת מאתנו. והח"כים באים. ומשתתפים. ושומעים דעות. ודנים בכובד ראש. הנה טיפ - ככל שהדיון מעמיק יותר וחשוב יותר, כך הסיכוי שתשמעו עליו נמוך יותר. הרי כבר אמרתי קודם - אי אפשר לסכם הכל ב- 12 שניות או חצי פסקה. טיעון רציני דורש התייחסות רצינית, והרי לא באמת בא לנו להתעמק. יש האח הגדול - למי אכפת מהרפורמה במקרקעין שתשנה את חיי כולנו, כשיש שם מריבה בין הבשלנית למפיקת האירועים?!

אתם רוצים לדעת למה אין לכם ח"כים שבמקום להתחרות על התקשורת אשכרה יעסקו כל היום בעשייה כמו זו שנעשית בוועדות? אתם רוצים לדעת למה אין מושגים כמו "אחריות מיניסטריאלית" (אלי ישי - חפש את זה בגוגל, בחייך)? אתם רוצים לדעת למה נדמה לכם תמיד שמה שקורה בכנסת זו שכונה?

ישראל ישראלי, יודע כל ח"כ מתחיל, לא ממש מבין משהו מהחיים שלו - כי זה לא אכפת לו. כי אם היה אכפת לו, בחיים הוא לא היה נותן למצב שבו הבטיחו לו אל"ף בבחירות ותכל'ס הוא הוא קיבל זי"ן, לקרות שוב ושוב. אם היה אכפת לישראל ישראלי, הוא היה משתמש בכוח שלו להחליט. הוא היה בודק מי נמצא ברשימת המועמדים לכנסת של כל מפלגה, מה היא מבטיחה במצע שלה וכך מכריע למי הוא מצביע. שליש מהישראלים הצביעו "לאריק שרון" בבחירות 2003. הליכוד קיבל 38 מנדטים. מישהו ראה אחד מכל שלושה ישראלים מכה על חטא על כך שהוא, אישית ובאופן מודע, בחר ביחיאל חזן, שהיה ברשימה של "אריק שרון"? ודאי שלא.

אנחנו לא דורשים יותר מהנבחרים שלנו. אנחנו לא דורשים יותר מעצמנו.

השיטה בישראל היא של דמוקרטיה ייצוגית. כל ח"כ מייצג 1 חלקי 120 מהאוכלוסיה. וכן, הם, הח"כים, זה אנחנו. בינינו? הם מייצגים אותנו לא רע - הם בבואה של החברה הישראלית לאו דווקא בהרכב, כמו בהתנהלות.

תעלו מתישהו לירושלים, לגבעת רם. לכנסת. תראו את הדברים. יש שם אחלה דברים לראות ביום טיול (ובלבד שתגיעו עם סנדביץ' מהבית, כי האוכל מחריד) - תראו שם, למשל, את מגילת העצמאות ה"מקורית" (שתכל'ס בכלל הוכנה יותר משנה וחצי אחרי הכרזת המדינה ודוד בן גוריון הקריא את ההכרזה האמיתית מדפי A4 עם תיקונים בכתב יד). את פסל הכניסה של פלומבו ז"ל, שכמה ילדים סתומים חשבו שזה יהיה נבון למתוח חבל מצד אחד של הרחוב לצד שני כשעבר שם עם האופנוע וסיים כך את חייו. שווה לראות את כל המוצגים הארכיאולוגיים שיש שם ואת הפסיפסים והשטיחים של שאגאל. יש שם גם תמונות נפלאות של דוד רובינגר (שצילם גם את הצנפים בכותל) עם דיוקנים של כל מיני אנשים שמאז שצולמו כבר הספיקו להפוך לשמות רחובות. 

אבל הכי חשוב - יש שם את הדמוקרטיה הישראלית. יש שם את מה ששומר עלינו מפני עצמנו. יש שם את הביטוי הכי משמעותי לריבונות שיש לעם על שליטיו.

יש שם את כנסת ישראל. 

אקאונטביליטי

Accountability.


חפשו למילה הזאת מקבילה בשפה העברית.


אתן לכם רמז: אין. וגם אין סיבה שתהיה.


אקאונטביליטי באנגלית משמעותה לתת דין וחשבון לזה ששלח אותך לעשות משהו. לקחת אחריות לתוצאות מעשיך. להיות זה שעונה בסוף ומדווח מה הצליח, מה לא, למה זה קרה, ולשאת בתוצאות הפעולה.


בעברית אין למושג הזה מילה אחת מקבילה כי בארצנו הקטנטונת, אקאונטביליטי זה דבר שהוא לא רלבנטי. לא מעניין.


לפני קצת יותר משבועיים נשרפו 44 בני אדם חיים בהר הכרמל. האחרון שבהם נפטר אתמול מפצעיו אחרי מאבק שלו ושל הרופאים. מישהו מאיתנו זוכר את זה? יש עדיין בינינו כאלו שלא קשורים למשפחות הנספים שעדיין מתעוררים בבוקר וחושבים על מותם המבעית של אזרחים, כבאים, שוטרים וסוהרים? מישהו מתעורר בבוקר ושואל את עצמו איך יכול להיות שבאירוע שהיו בו הרבה יותר הרוגים מאשר בקרב ההוא, ביום האחרון למלחמת לבנון השנייה בסלוקי ופחות הרוגים מאשר בקרב על גבעת התחמושת בששת הימים אין אף אחד שלוקח אחריות?


בוודאי שלא. הרי אנחנו מוטרדים מההדחות מהאח הגדול. בערוץ 10 יעלה בקרוב שעשועון חדש. הערב עסקו כל המהדורות בזהות המפכ"ל החדש ובהארכת מימון האברכים.


זוכרים, לפני שבועיים? כשהיה ויכוח לרגע האם לחכות לוועדת חקירה ממלכתית או לדרוש מאלי ישי להתפטר לאלתר? זוכרים שהיה רגע שבו הרגשנו שאוטוטו נגיע לרגע מכונן בדמוקרטיה הישראלית שבו מישהו אשכרה אומר "נכשלתי, אני הולך הביתה"?


אתם בטח זוכרים כמה ברור זה נראה לכולנו. אתם בטח זוכרים את המערכון שארץ נהדרת עשו על השרפה, המערכון שבו אלי ישי כאילו מסייר בשאריות העשנות של הכרמל ומשתין על העצים כדי לתרום את חלקו לכיבוי. לא זוכרים?


אז זהו, ששום דבר לא השתנה מאז. חוץ מהעובדה שעוד שניים, כבאי וסוהר, נכנעו לפצעים האנושים שלהם, באמת לא השתנה דבר.


אלי ישי הוא עדיין שר הפנים.


לפני שבועיים, במוצ"ש, הלכתי להפגין עם עוד כמה עשרות מול הבית שלו בהפגנה שהתארגנה דרך הטוויטר בדרישה שיתפטר. זה לא לקח יותר מ- 10 דקות, והמשטרה הגיעה לפנות אותנו. מסתבר שהפרענו לו. הפרענו גם לשכנים, והם התלוננו למשטרה ולכן מפנים אותנו - זה מה שהסבירו לנו. בנסיעה חזרה הביתה, לצד החילוני של ירושלים, לא יכולתי שלא להבחין בשלטים שהודבקו בכל פינה בשכונת הר נוף, שכונתו של ישי: "אלי ישי, אנחנו איתך! לך בכוחך זה!" כתבו שם.


אז אלי ישי הולך בכוחו זה. בשבוע שעבר הוא עסק בגיור הצבאי. זה העסיק אותו לא פחות מארבעה ימים - מיום ראשון עד רביעי, ואז עוד הקדיש לזה ישיבה ביום חמישי בצהריים עם מועצת חכמי התורה. היום הוא עסק בעניין המימון לאברכים, ומחר הוא יפתח בקמפיין (יחד עם אריאל אטיאס, חברו למפלגה) למען דיור מוזל בפריפריה. לא, זה לא כי אכפת לו מהפריפריה או מאלו שאינם יכולים לקנות דירה - זה כי הוא רוצה לתקוע לביבי, על זה שלא טרפד את חוק הגיור משבוע שעבר. שום דבר, אגב, לא נעשה בשבועיים האחרונים בעניין מצב הכבאות. כלום. זה בכלל לא על הרדאר של שר הפנים.


מישהו זוכר את המילה שרפה? מישהו מריח עשן? מישהו מזהה דיבור על ועדה כלשהי? לקיחת אחריות כלשהי? 


ביבי נתניהו אמר שכשהאש בוערת זה ממש לא הזמן לעסוק ביום אבל לאומי או בחיפוש אשמים. האש כבתה לפני שבועיים פחות יום. יום אבל לאומי? איתור האשמים? ועדת בדיקה ממשלתית? ועדת חקירה ממלכתית? סתם איזה דו"ח סיכום? משהו?


לא. ממש לא. דפדפנו הלאה. דפדפו אותנו הלאה.


היה דו"ח המבקר שכולם כרכרו סביבו. ברק, נתניהו, שטרית, ישי ושטייניץ - כל מי שהופיעו כאחראים בצורה כזו או אחרת האשימו זה את זה. כולם אשמים, זה היה הבון טון. וכשכולם אשמים, הרי אף אחד לא אשם. היה לי סמל בטירונות. סרג'ו. עולה חדש. גר במעלות. דיבר עברית רצוצה של עולה חדש מארגנטינה, אבל היה סמל מחלקה למופת. הוא תמיד היה מצמיד לי משהו לטפל בו - מרגמה 60 מ"מ, מא"ג, מק"כ. חתיכות מתכת כבדות במיוחד שהיו ציוד של כל המחלקה, אבל התפקיד שלי היה להעמיד אותן במוכנות למסדר בוקר. לראות שניקו אותן. ששימנו אותן. שטיפלו בהן. "לא אמרתי לך לנקות לבד", הוא היה אומר, "אבל אתה אחראי". כששאלתי למה צריך אחראי אם זה ציוד של כולם הוא הסביר: "אם כולם אחראים, אף אחד לא אחראי - בגלל זה יש אחראי אחד. אם הציוד לא יהיה נקי ומסודר זו תקלה של כולם. לכולם לא יהיה ציוד תקין במלחמה. אבל זו אחריותך".


את המסר הפשוט הזה, שהוסבר לטירון בחי"ר שהנחת היסוד היא שאם הוא בחי"ר כנראה שהוא לא גאון, אלי ישי - שהוא איש מבריק מבחינת יכולת התפיסה שלו - לא הפנים עדיין.


אבל הבעיה היא לא של אלי ישי חברים. הבעיה היא שלנו.


תסתכלו רגע במראה ותשאלו את עצמכם - מה עשינו חוץ מלרטון? מה עשינו חוץ מלכעוס? מה דרשנו? מה ביקשנו? איזה שולחן הפכנו כדי לוודא שמי שאחראי למותם של 44 בני אנוש ישלם מחיר כלשהו?


אלי ישי לא צריך לשלם מחיר פלילי כמו שדרש ניצב (בדימ.) אבן חן. ליועץ המשפטי לממשלה אין שום סיבה לפתוח בחקירה פלילית. ישי הוא פקיד בכיר, אבל בכל זאת מדובר בפקיד. אם כל מה שעשה היה ברשות ובסמכות (וכך זה נראה, על פניו) הוא לא אשם פלילית, כי החוק מגן עליו. 


אבל אלי ישי צריך לשלם מחיר ציבורי. הוא צריך ללכת הביתה. הוא לא יכול להמשיך לשמש כשר הפנים כי 44 משפחות שיקיריהן מתו מוות איום ומחריד זכאיות לדעת שיש מישהו שאחראי לכך. הן זכאיות לדעת שלא מדפדפים הלאה. הן זכאיות לדעת שיש מישהו שהוא אקאונטבל.


אקאונטביליטי.


לא סתם אין למילה הזאת מקבילה בשפה העברית. אין, כי אנחנו לא דורשים שתהיה. כי אנחנו לא דורשים אקאונטביליטי מהמנהיגים שלנו. מהשרים שלנו.


44 בני אנוש מתו את אחת המיתות המחרידות ביותר שיש. 44 משפחות דורשות מאיתנו פעם אחת להפגין אחריות. פעם אחת לדרוש מהאחראים לשאת באחריות גם בלי להידרש לחקירות, או לבתי משפט, או לבג"ץ או ללחץ פוליטי או ללא יודע מה.


אנחנו האזרחים. אנחנו המעסיקים. אנחנו אלו שזכאים לדין וחשבון. אנחנו אלו שחייבים לדרוש את האקאונטביליטי.


חובה על כל אחד מאיתנו לדרוש מאלי ישי להתפטר. חובה על כל אחד מאיתנו להזכיר לו שהוא אחראי. שהוא אשם. שהוא הזניח את הכבאות. ש- 44 בני אנוש מתו כי הוא לא מילא את תפקידו. תפגינו. תכתבו מיילים ותכתבו מכתבים לנתניהו ולישי. אל תוותרו.


תדרשו אקאונטביליטי. תדרשו.


אם לא נוותר, זה יקרה.

מכתב גלוי לאלי ישי

אלי שלום.

אני כותב לך לפני שבת, כדי שאולי תספיק לקרוא את זה, ולהרהר בטקסט בשקט, בזמן היחיד בשבוע שבו אתה לא מוקף בטלפונים וחדשות. אולי תספיק לקרוא את זה ולהפנים.

אני מכיר אותך הרבה שנים. אתה אחד האנשים הפיקחים ביותר בפוליטיקה הישראלית. משנה לשנה צברת עוד ועוד כוח פוליטי, והפכת למנהיג הבלתי מעורער של ש"ס. אתה מתגאה - ובצדק, גם אם זה לא לרוחי - בכך שכל המערכת הפוליטית משחרת לפתחך. ברצותך תיתן וברצותך תיקח. אתה מקבל כמעט כל מה שאתה דורש, וזה לא משנה אם בשלטון נמצא אולמרט, או לבני, או נתניהו או מי שזה לא יהיה. אפילו את עידן טומי לפיד שרדת, והתחזקת ממנו.

ובדיוק בגלל זה אלי, אתה חייב להתפטר.

ביום ראשון בבוקר, תתקשר לרל"שית שלך. זה לוקח כמה דקות טובות, ובסוף הם עונים במשרד - אבל כדי לקצר הליכים, אני בטוח שיש לך את המספר הסלולרי האישי שלה ואתה יכול להתקשר ישירות. תשאל אותה אם על המגש עליו כתוב "דואר נכנס", היא רואה עדיין את המסמך של כבאות תל אביב משבוע שעבר. המסמך שנוגע לשרפה במגדל שלום.

תל אביב אלי. תל אביב. העיר שיש בה את שירותי הכבאות הטובים ביותר בארץ, כי העירייה שמה הרבה יותר כסף ממשרד הפנים בתקציב של החברים עם המשאיות האדומות. כבאי תל אביב כותבים לך שם שאין להם אמצעים. שאם השרפה הייתה פורצת במגדל אחר, מאוכלס יותר - או אפילו בקומה אחרת במגדל שלום - היה לנו אסון לאומי.

היא לא מוצאת את זה? 

לא נורא - תגיד לדוד, העוזר הכל יכול שלך (ואיש יקר, אם יורשה לי), שיבקש ממי שצריך במשרד להביא לך את דו"ח מבקר המדינה הלפני אחרון, ואת דו"ח וינוגרד (החלק הגלוי), ואת המכתבים שקיבלת משמעון רומח - נציב הכבאות הארצי, נו. המעצבן הזה שכל הזמן מתחנן להיפגש איתך על תקציב.

אתה לא חייב להתעמק. מספיק להסתכל רק על שורת הכותרת בדו"חות שנוגעים למצב הכבאות בארץ, או להסתכל על שורת הנושא במכתבים של רומח. רואה את הביטוי "עלול להיגרם אסון"? רואה את המשפט "מצב שירותי הכבאות חמור מאוד"? רואה את האמירה "תת-תקצוב"?

אז כן, אתה צודק. זו לא אשמתך. זה מצב שאתה ירשת מהשרים לפניך, ואתה רק נהגת כמוהם. אגב, לשניים מהשרים בעשור האחרון קוראים גם אלי ישי. מסתבר שזה שם נורא פופולרי בקרב שרי פנים. ואתה ואני הרי יודעים שאתה דרשת ממשרד האוצר תוספת תקנים לכבאים ותוספת תקצוב לצורך הצטיידות, ושהאוצר די מסמס את הבקשה ולא הגיב.

בינינו, הרי זה לא שלא אכפת לך. הרי אתה יודע שמדובר בחיי אדם, ואתה הקפדת לנסוע כל הזמן בזמן מלחמת לבנון השנייה להתרשם מההרס ומהשרפות. להגיד עליך שלא אכפת לך זו סוג של שערוריה, ואני לא ציני. באמת שלא.

אבל כמו כל דבר בחיים, אלי, גם פה - הכל עניין של סדרי עדיפויות. זוכר מה כתבתי לך בפתח דבריי? על כך שאתה גאה בעובדה שכולם משחרים לפתחך ורוצים אותך בקבוצה שלהם ובשל כך אתה צריך להתפטר? תן לי להסביר.

בשנתיים האחרונות, גם אם היינו מעירים אותך באמצע הלילה היית יודע להגיד לנו כמה אפריקנים נמצאים עכשיו בתחומי ישראל, כמה ילדים של עובדים זרים מועמדים לגירוש, ובכמה נישואים בין רוסיות לא יהודיות לבין יהודים (ולהפך) אתה לא אישרת לבן הזוג הלא יהודי לקבל אזרחות כדי שלא יטמא את עם ישראל עם דמו הנוכרי. אפשר היה גם להעיר אותך באמצע הלילה ולהגיד לך שליברמן שוב אמר איזו אמירה גזענית או פאשיסטית, ואתה - מתוך החלום - היית יורה אמירה קיצונית יותר, במסגרת התחרות ביניכם. אם היינו תופסים אותך חולה, עם 40 מעלות חום לא עלינו, ומדברים איתך על גיוס חובה וענישה של משתמטות שהצהירו על דתיותן למרות שהן מסתובבות עם החבר על הג'יפ בשבת בחוף הים, למרות המחלה היית דורש לדבר עם ראש הממשלה ולטרפד את החוק המסוכן הזה - כי כבודה של בת מלך פנימה, ומדים ירוקים בצבא זה הרבה פחות צנוע מביקיני משולשים בחוף.

הכל באוטומט. ככה זה כשעוסקים באותם הדברים יומם וליל.

אלי, כמו יותר מ- 90% מאוכלוסיית ישראל לא הצבעתי למפלגה שלך. מה לעשות, אני גם אשכנזי וגם לא דתי. אני לא אוכלוסיית היעד. אבל מרגע שמונית להיות שר הפנים, אתה שר הפנים של כולם - גם שלי. אתה זה ששמו מופיע על הכריכה הפנימית של הדרכון שלי כמי שמבקש ממדינות זרות לאפשר לי מעבר ולהעניק לי סיוע ככל שאזדקק. אתה זה שבשמו חתמו על תעודת הלידה של הבנות שלי. אתה שר הפנים שלי.

אתה אמור לדאוג לי, אלי, ולדאוג לי זה אומר שעם כל הכבוד לאג'נדה האישית שבשמה נבחרת לכנסת ומונית לממשלה, אתה אמור לוודא שהחיים שלי יתנהלו כסדרם - ולהעדיף את זה לפני כל דבר אחר. אתה אמור לוודא שיהיו למדינה שלי שירותי כיבוי ראויים. הזהירו אותך מאות פעמים גם בקדנציה הזאת וגם באלו שלפניה שהמצב הוא קטסטרופה. הבהירו לך שאם יהיה אסון זה יהיה אסון קשה. אמרו לך אלי. הזהירו אותך.

ואתה לא הקשבת, או לא האזנת, או סתם התעלמת.

אתה היית עסוק באובססיות הפוליטיות שלך והתעלמת מהחובה הבסיסית שלך לוודא שהמשרד שלך מתנהל כמו שצריך ב"שוטף", לפני שכל משאבי השר מופנים לאג'נדה שלו ולמטרות המפלגה ששמה אותו בכנסת. אל תנסה להתחבא מאחורי הסינר של האוצר. אל תגיד "לא נתנו לי. ביקשתי". 

שלא תעז.

אם יש דבר שכל אזרחי ישראל יודעים, אלי, זו העובדה שכשאתה מבקש ועומד על כך - אתה גם מקבל. הלוואי וכל נציגי המפלגות היו יודעים לבקש ולקבל כמוך. מה אני מסיק מזה? שכנראה הכבאים לא עניינו אותך מספיק כדי שתעמוד על הרגליים האחוריות ותדרוש.

אתה פשוט לא דרשת, אלי. זה לא עניין אותך.

ועכשיו יותר מארבעים איש נשרפו חיים כי זה לא עניין אותך. אתה יודע מה? בוא נניח לרגע שגם אם היו מטוסי כיבוי, וציוד, וכבאים, עדיין הייתה שרפה אדירה ועדיין היו אובדים חיי אדם. עדיין יש הבדל בין מצב כזה לבין מצב כמו ששורר היום בקרב מכבי האש. להבדל הזה יש שם.

תקווה.

תקווה שזה יהיה אחרת.

אני לא מעז לחשוב מה עבר בראשם של צוערי השב"ס שהצליחו לקפוץ בחיים מהאוטובוס הבוער ברגעים האחרונים, כשראו את קיר האש מתקרב אליהם. זו מחשבה מייסרת. מעוררת פלצות. אבל הם בטח האמינו עד הרגע האחרון שמשהו יקרה ומישהו יבוא לחלץ אותם. הרי בדיוק בשביל זה יש מכבי אש, לא?

לא. אין.

אין כי אתה לא דאגת שיהיו - ועל כן גם לא הייתה שום תקווה שזה יהיה אחרת. לא הייתה שום דרך, אפילו תאורטית, שהקורבנות יינצלו, כי אתה לא דרשת שתהיה דרך כזאת. כי לא עמדת על כך.

ובגלל זה אלי, אתה חייב ללכת. אתה חייב ללכת כי אתה אשם. אתה אשם ברשלנות.

אי אפשר לתבוע אותך אישית, כי אתה פעלת ברשות ובסמכות ועל כן המדינה היא האחראית - אבל אלי, אתה המדינה ככל שהדברים נוגעים לכבאות והצלה. אתה האשם, גם אם אי אפשר להרשיע אותך בפלילים.

שמעתי שאתה מבקש עכשיו ועדת חקירה. למה צריך כזאת? הרי יש כבר לא פחות משלושה דו"חות (הפניתי אותך אליהם למעלה) שיצאו בחמש השנים האחרונות בדיוק על הנושא הזה. המסקנה היא תמיד אותה מסקנה - הכבאות מוזנחת. המזניח, אלי, הוא אתה. גם קו ההשהיה הזה, שאולי ידחה את הקץ (אתה בטח אומר לעצמך - הרי לוועדות לוקח חודשים לפעול, ועד אז לך תדע מה יהיה. אנשים ישכחו מהשרפה. בטח כבר תהיה קטסטרופה אחרת), גם הוא לא רלבנטי. 

קו ההגנה האחרון שלך יהיה שתוקפים אותך כי אתה חרדי, או מש"ס או לא יודע מה. הנה, קח הצעה שגם ביבי יסכים לה - אתה הולך, ומחליף אותך מישהו מש"ס. איציק כהן, למשל. אבל אתה חייב ללכת. אתה לא יכול להיות שר, ולדעתי ראוי שתתפטר גם מהכנסת.

נכשלת אלי. נכשלת כישלון עצום, שעלה בחיי עשרות קורבנות.

היום נר שלישי. יחד עם השמש, זה ארבעה נרות שידלקו בחנוכיה שתדליק עוד מעט. זה נר אחד כנגד כל עשרה שנספו. תחשוב על זה ככה.

עשה את הדבר הנכון. קום והתפטר.

מגיע לי ולשאר אזרחי ישראל שר פנים שאכפת לו גם מהחיים שלנו, לא רק מהעניינים האישיים שלו.