במבט ראשון המבצע "את היחידה שלי" של ידיעות אחרונות והאגודה למען החייל נראה מצוין.
עמישראל ישלח סמסים למספר של האגודה למען החייל (בשיתוף העיתון, כמובן) ויבחר את היחידה שהוא מעדיף לתרום לה את הכסף שלו. כל סמס שווה עשרה שקלים - ובאותיות הקטנות כתוב שבסוף הכסף יחולק באופן שוויוני בין החיילים הקרביים, והיחידה שתקבל הכי הרבה סמסים תוכרז ביום השירותרום, בחנוכה הקרוב.
אם תרצו - סוג של כוכב נולד, הגרסה הצבאית, ולמען כלל הלוחמים.
ארץ ישראל במיטבה.
או שלא.
אנחנו שבועיים לפני חנוכה, ואני יכול לחתום לכם שהיחידה שתקבל את הכי הרבה סמסים תהיה היחידה של טייסי שייטת מטכ"ל, או איזה משהו מובחר אחר עם מערכת יח"צ משומנת. מי לא גאה בחיל האוויר החמקני שלנו שמפעיל "כלי טיס" מסתוריים? מי לא מחבק את השייטת, שלוחמיה חותמים שנה קבע ומסתננים בלילה בצלילה לנמלי האויב? מי לא מעריץ את המטכ"ליסטים או "היחידה" כמו שהם קוראים לעצמם, שאפילו תג יחידה אין להם מרוב שושואיות?
הרי מדובר בחוד החנית. בשפיץ של צבא העם, ומכאן שמדובר בצ'ופצ'יק של השפיץ של העם. הטופ שבטופ. החלום של כל מלש"ב.
אבל - האם זה נכון בכלל לעשות את התחרות הזאת? האם המסורת שהחלה לפני כמה שנים ולפיה כל שעה מוקדשת ליחידה ספציפית ואפשר לבקש שהתרומה תגיע ליחידה כזאת או אחרת (קבלו ספוילר: זה לא באמת מגיע לשם, אבל יגידו לכם שכן כדי שתרגישו טוב), האם היא מסורת ראויה?
האם זה הגון להפוך לרשמית את אחת המסורות הבזויות ב"צבא העם" ולפיה יש שווים, ויש שווים יותר?
עזבו אתכם לרגע מהקלישאה שאומרת שגם ג'ובניק שבאמת לא עושה כלום תורם "בעצם היותו בצה"ל". כולנו יודעים שמעבר לאידיאולוגיה בגרוש אין לאמירה הזאת שום קשר למציאות (ולראיה - לא מעט מהתורמים האלה משתחררים, כדין, אחרי שנתיים במקום אחרי שלוש. לצבא אין מה לעשות איתם). בואו נדבר לרגע על הפועלים השחורים של הצבא: תומכי הלחימה, ובשר התותחים.
תומכי הלחימה - חימושניקים, צוותי רפואת שדה, מש"קי קשר וכו' - לא יזכו לעולם להיבחר להיות "היחידה שלי" בתחרות הזאת.הם אינם לוחמים, אבל מדובר באנשים שבמלחמה ה"אמיתית" יהיו אחת המטרות הראשונות בכל יעף הפצצה שיעשו על מדינת ישראל. תכל'ס, הרבה יותר חשוב להשמיד את מרכז השליטה שבו יושבים כל ה"ג'ובניקים" מחיל קשר, מאשר להשמיד עוד איזה גדוד שריון. אם הורדת גדוד שריון זה אחלה - אם הורדת את מרכז הקשר, או את מרכז הטיפולים בכלים שנפגעו - השבתת חטיבה ואולי אוגדה שלמה.
אבל עזבו, הם הרי חיילים דרג ב'. הם רק "תומכים". הם לא לוחמים. לא מגיע להם להיבחר. ספק אם איזושהי יחידה מבין היחידות תומכות הלחימה תגיע לחמישה עשר המקומות הראשונים. מישהו ראה פעם את ראש הממשלה מצטלם בבה"ד 7? בבה"ד 20? ממש לא. זה לא סקסי. זה לא מעניין.
אבל מה עם כאלו שהם לוחמים על באמת? שריונרים? תותחנים? חי"רניקים מארבע החטיבות הסדירות?
גם הם לא יזכו בפרס (למרות שאם גבי אשכנזי מסמס כמו מטורף, אולי גולני יגיעו לאנשהו בחמישיה העליונה אחרי הכל). הם לא יזכו בפרס כי הם לא מעניינים.
לוחמי החי"ר של צה"ל, שיש לי את הכבוד המפוקפק להימנות עליהם במילואים, הם בשר התותחים. הם לא יותר משק הפק"ל ממולא החול שנועד לספוג את הכדורים כדי להגן על העמדה שנקראת "מדינת ישראל". אנחנו אלו שאפשר לוותר עליהם.
כשהייתי בסדיר (וזה היה מזמן, השתחררתי החודש לפני 13 שנה. אללה יסתור), אנחנו היינו אלה שהיו יוצאים למארבים של 96 שעות בשלג, בחמסין, בגשם ובלחות. אנחנו היינו עושים את הסיורים הרגליים ופתיחות הציר. אנחנו היינו אלו שעלו על המטענים, וחטפו את הפצמ"רים - הכל יד ביד עם השריונרים, התצפיתנים ושאר "הג'ובניקים תומכי הלחימה" שהיו איתנו במוצבים ולא זכו לגרם של הערכה - אנחנו היינו הבשר שצריך לעבור במטחנה, כדי שהיא לא תפסיק לטחון, חלילה.
כשהפלחו"ד של גדוד 931 של הנח"ל - פלוגה רובאית רגילה של גדוד חי"ר - היו בתעסוקה בבינת ג'בל, הפלס"ר של החטיבה - הסיירת המעולה - ישבו במשטרת סאסא. פחות או יותר אותו מרחק מגבול ישראל לבנון, אלא שבנת ג'בל נמצאת מצפון לגבול, וסאסא מדרום לו. כשחיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 51 של גולני חטפו פצמ"רים מדי יום במוצב סוג'וד, היחידות המובחרות של החטיבה שלהם - החה"ן, הסיירת, פלוגת הנ"ט - ישבו איפשהו באזור מחנה גיבור שבקריית שמונה.
סיפור אמיתי - יום אחד אני והרוש, המ"מ, התבקשנו להגיע לחמ"ל במוצב. אמרו לנו שתוך שעה ינחת במוצב מסוק בלקהוק שייקח אותנו לעתלית, לבסיס של שייטת 13. הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו למה מ"מ וסמל המחלקה של מחלקת הדרגון של מסייעת 931 קשורים לשייטת. הרי הם שייטת ואנחנו... טוב נו, לא נגיד מה אנחנו שווים באמת, כדי לא לתת רעיונות התקפיים לאויב.
הוסבר לנו שבעוד ארבעה ימים אנחנו נהיה מפקד וסגן מפקד כיתת הכוננות, שהשייטת מגיעה למבצע - ושאנחנו כוח החילוץ אם חלילה יסתבכו.
לא עברה שעה, ואכן נחת בלקהוק כדי לאסוף את שני האישים החשובים - הרוש ואני - לטיסה לא ממש ארוכה. נחתנו במנחת ליד הים, והתקבלנו ע"י רב סרן חביב שלקח אותנו לארוחת הצהריים (כי בצבא הכל סובב סביב אוכל, בואו נודה על האמת, ואוכל מקדים תמיד בסדר העדיפויות את כל שאר הלו"ז). בחדר האוכל, היפה ביותר שראיתי בכל שנותיי בצבא עד אז ומאז, אשכרה עמדו טבחים עם כובעים של שפים ושאלו מה נרצה לאכול. אני הייתי בטוח שצוחקים עלינו ושזה שחזור של הסצינה המפורסמת "מסעדת הויקטור" מהסרט גבעת חלפון. אבל לא - השף היה רציני, הציע לנו תפריט (!) והביא לנו את המאכלים שבחרנו. לקחו אותנו לסיור קצר בבסיס עם כל המוצגים המוזיאוניים - למחצה שבו. הרגשנו כמו שני כפריים נבערים מדעת שהגיעו לראשונה בחייהם לעיר הגדולה. לא האמנו שמדובר באותו צבא.
אח"כ תדריך, ואז שוב הוטסנו - בטיסה פרטית כמובן - בחזרה למוצב.
הפעילות הזאת מעולם לא יצאה לפועל (ולא פלא - הם בטח נחרדו כשראו מי אמור להיות כוח החילוץ שלהם...), אבל אם תרצו - השקעת המשאבים שבהטסת שני חי"רניקים הלוך וחזור כאילו היו שר הביטחון, האוכל המשופר, חדר האוכל המתוקתק - כל אלו מספרים את הסיפור כולו.
יש בישראל שני צבאות - צה"ל וחיל האוויר - זה כבר ידוע ונדוש. אבל גם בתוך צה"ל ישנם תתי צבאות, שהשוני ביניהם הוא עצום. יש את אלו שלא חשובים בכלל (תומכי הלחימה), יש את אלו שהם סופר חשובים ולכן שומרים עליהם מכל משמר והם לא עושים כמעט כלום אלא אם זו פעילות "מיוחדת ויוצאת דופן" (כל היחידות ה"מובחרות" למיניהן) ויש את בשר התותחים. אלו שתמיד עומדים במשימות שבהן יש סיכוי לא רע בכלל שייפגעו - אבל עם כל הצער שבדבר, ככה זה, ואף אחד לא ישקיע בהם אגורה. אף פוליטיקאי הרי לא רוצה להצטלם עם הרוש מבאר שבע, מ"מ בנח"ל במוצב בוצי ומופגז, כשהוא יכול להצטלם עם ש' וציוד הצלילה שלו כשברקע שקיעה בחוף עתלית.
אז אתם תבחרו ביחידה שלכם. ויתכן שתבחרו דווקא בבשר התותחים. ואולי אפילו - אם למישהו מכם יש שם קרוב משפחה - אתם תצביעו אפילו לאיזה חיל שלישות או חיל חימוש, אבל כמו שכתבתי: המיוחדים יקטפו את הפרס, וכשיציגו אותם ידברו על זה ש"אסור לומר מה הם עושים" (שזו דרך יפה לומר - ואללה, הם עושים הרבה פחות מהגדודים, אבל הסורים מפחדים מהם פחד מוות, אז בואו נשחק בכאילו).
אישית, אני לא מתכוון לקחת חלק בזה. אני גם לא תורם יותר לשירותרום. גם ככה הכסף לעולם לא יגיע למי שמגיע לקבל אותו, כי גב' מוסקוביץ' מניו יורק מעדיפה שהתרומה שלה תלך לטייסים הגיבורים מאיזראל, ומר ג'וזפסון מבקש שהתרומה לכבוד הבר מצווה של בנו תלך לסאיייירת מאאאטכאאאל.
ככה זה. יש יחידות מובחרות, והן בדרך כלל גם נבחרות.
ויש את הלוחמים האמיתיים, שמוודאים בגופם שמטחנת הבשר תמשיך לעבוד.
הם פחות חשובים. הם לא "היחידה של עמישראל". הם סתם אלו שאמורים להגיד שטוב להם למות למען ארצנו.
אוטוטו השונות הזאת תהפוך לעניין רשמי. עוד מעט זה יהיה בעיתון ובגל"צ.
עוד מעט נדע, באופן סופי, שיש את מי שיושבים על סיר הבשר - ויש את אלו שעוברים במטחנת הבשר. בסיר, בואו נודה על האמת - הבשר נראה הרבה הרבה יותר טוב.
עמישראל ישלח סמסים למספר של האגודה למען החייל (בשיתוף העיתון, כמובן) ויבחר את היחידה שהוא מעדיף לתרום לה את הכסף שלו. כל סמס שווה עשרה שקלים - ובאותיות הקטנות כתוב שבסוף הכסף יחולק באופן שוויוני בין החיילים הקרביים, והיחידה שתקבל הכי הרבה סמסים תוכרז ביום השירותרום, בחנוכה הקרוב.
אם תרצו - סוג של כוכב נולד, הגרסה הצבאית, ולמען כלל הלוחמים.
ארץ ישראל במיטבה.
או שלא.
אנחנו שבועיים לפני חנוכה, ואני יכול לחתום לכם שהיחידה שתקבל את הכי הרבה סמסים תהיה היחידה של טייסי שייטת מטכ"ל, או איזה משהו מובחר אחר עם מערכת יח"צ משומנת. מי לא גאה בחיל האוויר החמקני שלנו שמפעיל "כלי טיס" מסתוריים? מי לא מחבק את השייטת, שלוחמיה חותמים שנה קבע ומסתננים בלילה בצלילה לנמלי האויב? מי לא מעריץ את המטכ"ליסטים או "היחידה" כמו שהם קוראים לעצמם, שאפילו תג יחידה אין להם מרוב שושואיות?
הרי מדובר בחוד החנית. בשפיץ של צבא העם, ומכאן שמדובר בצ'ופצ'יק של השפיץ של העם. הטופ שבטופ. החלום של כל מלש"ב.
אבל - האם זה נכון בכלל לעשות את התחרות הזאת? האם המסורת שהחלה לפני כמה שנים ולפיה כל שעה מוקדשת ליחידה ספציפית ואפשר לבקש שהתרומה תגיע ליחידה כזאת או אחרת (קבלו ספוילר: זה לא באמת מגיע לשם, אבל יגידו לכם שכן כדי שתרגישו טוב), האם היא מסורת ראויה?
האם זה הגון להפוך לרשמית את אחת המסורות הבזויות ב"צבא העם" ולפיה יש שווים, ויש שווים יותר?
עזבו אתכם לרגע מהקלישאה שאומרת שגם ג'ובניק שבאמת לא עושה כלום תורם "בעצם היותו בצה"ל". כולנו יודעים שמעבר לאידיאולוגיה בגרוש אין לאמירה הזאת שום קשר למציאות (ולראיה - לא מעט מהתורמים האלה משתחררים, כדין, אחרי שנתיים במקום אחרי שלוש. לצבא אין מה לעשות איתם). בואו נדבר לרגע על הפועלים השחורים של הצבא: תומכי הלחימה, ובשר התותחים.
תומכי הלחימה - חימושניקים, צוותי רפואת שדה, מש"קי קשר וכו' - לא יזכו לעולם להיבחר להיות "היחידה שלי" בתחרות הזאת.הם אינם לוחמים, אבל מדובר באנשים שבמלחמה ה"אמיתית" יהיו אחת המטרות הראשונות בכל יעף הפצצה שיעשו על מדינת ישראל. תכל'ס, הרבה יותר חשוב להשמיד את מרכז השליטה שבו יושבים כל ה"ג'ובניקים" מחיל קשר, מאשר להשמיד עוד איזה גדוד שריון. אם הורדת גדוד שריון זה אחלה - אם הורדת את מרכז הקשר, או את מרכז הטיפולים בכלים שנפגעו - השבתת חטיבה ואולי אוגדה שלמה.
אבל עזבו, הם הרי חיילים דרג ב'. הם רק "תומכים". הם לא לוחמים. לא מגיע להם להיבחר. ספק אם איזושהי יחידה מבין היחידות תומכות הלחימה תגיע לחמישה עשר המקומות הראשונים. מישהו ראה פעם את ראש הממשלה מצטלם בבה"ד 7? בבה"ד 20? ממש לא. זה לא סקסי. זה לא מעניין.
אבל מה עם כאלו שהם לוחמים על באמת? שריונרים? תותחנים? חי"רניקים מארבע החטיבות הסדירות?
גם הם לא יזכו בפרס (למרות שאם גבי אשכנזי מסמס כמו מטורף, אולי גולני יגיעו לאנשהו בחמישיה העליונה אחרי הכל). הם לא יזכו בפרס כי הם לא מעניינים.
לוחמי החי"ר של צה"ל, שיש לי את הכבוד המפוקפק להימנות עליהם במילואים, הם בשר התותחים. הם לא יותר משק הפק"ל ממולא החול שנועד לספוג את הכדורים כדי להגן על העמדה שנקראת "מדינת ישראל". אנחנו אלו שאפשר לוותר עליהם.
כשהייתי בסדיר (וזה היה מזמן, השתחררתי החודש לפני 13 שנה. אללה יסתור), אנחנו היינו אלה שהיו יוצאים למארבים של 96 שעות בשלג, בחמסין, בגשם ובלחות. אנחנו היינו עושים את הסיורים הרגליים ופתיחות הציר. אנחנו היינו אלו שעלו על המטענים, וחטפו את הפצמ"רים - הכל יד ביד עם השריונרים, התצפיתנים ושאר "הג'ובניקים תומכי הלחימה" שהיו איתנו במוצבים ולא זכו לגרם של הערכה - אנחנו היינו הבשר שצריך לעבור במטחנה, כדי שהיא לא תפסיק לטחון, חלילה.
כשהפלחו"ד של גדוד 931 של הנח"ל - פלוגה רובאית רגילה של גדוד חי"ר - היו בתעסוקה בבינת ג'בל, הפלס"ר של החטיבה - הסיירת המעולה - ישבו במשטרת סאסא. פחות או יותר אותו מרחק מגבול ישראל לבנון, אלא שבנת ג'בל נמצאת מצפון לגבול, וסאסא מדרום לו. כשחיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 51 של גולני חטפו פצמ"רים מדי יום במוצב סוג'וד, היחידות המובחרות של החטיבה שלהם - החה"ן, הסיירת, פלוגת הנ"ט - ישבו איפשהו באזור מחנה גיבור שבקריית שמונה.
סיפור אמיתי - יום אחד אני והרוש, המ"מ, התבקשנו להגיע לחמ"ל במוצב. אמרו לנו שתוך שעה ינחת במוצב מסוק בלקהוק שייקח אותנו לעתלית, לבסיס של שייטת 13. הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו למה מ"מ וסמל המחלקה של מחלקת הדרגון של מסייעת 931 קשורים לשייטת. הרי הם שייטת ואנחנו... טוב נו, לא נגיד מה אנחנו שווים באמת, כדי לא לתת רעיונות התקפיים לאויב.
הוסבר לנו שבעוד ארבעה ימים אנחנו נהיה מפקד וסגן מפקד כיתת הכוננות, שהשייטת מגיעה למבצע - ושאנחנו כוח החילוץ אם חלילה יסתבכו.
לא עברה שעה, ואכן נחת בלקהוק כדי לאסוף את שני האישים החשובים - הרוש ואני - לטיסה לא ממש ארוכה. נחתנו במנחת ליד הים, והתקבלנו ע"י רב סרן חביב שלקח אותנו לארוחת הצהריים (כי בצבא הכל סובב סביב אוכל, בואו נודה על האמת, ואוכל מקדים תמיד בסדר העדיפויות את כל שאר הלו"ז). בחדר האוכל, היפה ביותר שראיתי בכל שנותיי בצבא עד אז ומאז, אשכרה עמדו טבחים עם כובעים של שפים ושאלו מה נרצה לאכול. אני הייתי בטוח שצוחקים עלינו ושזה שחזור של הסצינה המפורסמת "מסעדת הויקטור" מהסרט גבעת חלפון. אבל לא - השף היה רציני, הציע לנו תפריט (!) והביא לנו את המאכלים שבחרנו. לקחו אותנו לסיור קצר בבסיס עם כל המוצגים המוזיאוניים - למחצה שבו. הרגשנו כמו שני כפריים נבערים מדעת שהגיעו לראשונה בחייהם לעיר הגדולה. לא האמנו שמדובר באותו צבא.
אח"כ תדריך, ואז שוב הוטסנו - בטיסה פרטית כמובן - בחזרה למוצב.
הפעילות הזאת מעולם לא יצאה לפועל (ולא פלא - הם בטח נחרדו כשראו מי אמור להיות כוח החילוץ שלהם...), אבל אם תרצו - השקעת המשאבים שבהטסת שני חי"רניקים הלוך וחזור כאילו היו שר הביטחון, האוכל המשופר, חדר האוכל המתוקתק - כל אלו מספרים את הסיפור כולו.
יש בישראל שני צבאות - צה"ל וחיל האוויר - זה כבר ידוע ונדוש. אבל גם בתוך צה"ל ישנם תתי צבאות, שהשוני ביניהם הוא עצום. יש את אלו שלא חשובים בכלל (תומכי הלחימה), יש את אלו שהם סופר חשובים ולכן שומרים עליהם מכל משמר והם לא עושים כמעט כלום אלא אם זו פעילות "מיוחדת ויוצאת דופן" (כל היחידות ה"מובחרות" למיניהן) ויש את בשר התותחים. אלו שתמיד עומדים במשימות שבהן יש סיכוי לא רע בכלל שייפגעו - אבל עם כל הצער שבדבר, ככה זה, ואף אחד לא ישקיע בהם אגורה. אף פוליטיקאי הרי לא רוצה להצטלם עם הרוש מבאר שבע, מ"מ בנח"ל במוצב בוצי ומופגז, כשהוא יכול להצטלם עם ש' וציוד הצלילה שלו כשברקע שקיעה בחוף עתלית.
אז אתם תבחרו ביחידה שלכם. ויתכן שתבחרו דווקא בבשר התותחים. ואולי אפילו - אם למישהו מכם יש שם קרוב משפחה - אתם תצביעו אפילו לאיזה חיל שלישות או חיל חימוש, אבל כמו שכתבתי: המיוחדים יקטפו את הפרס, וכשיציגו אותם ידברו על זה ש"אסור לומר מה הם עושים" (שזו דרך יפה לומר - ואללה, הם עושים הרבה פחות מהגדודים, אבל הסורים מפחדים מהם פחד מוות, אז בואו נשחק בכאילו).
אישית, אני לא מתכוון לקחת חלק בזה. אני גם לא תורם יותר לשירותרום. גם ככה הכסף לעולם לא יגיע למי שמגיע לקבל אותו, כי גב' מוסקוביץ' מניו יורק מעדיפה שהתרומה שלה תלך לטייסים הגיבורים מאיזראל, ומר ג'וזפסון מבקש שהתרומה לכבוד הבר מצווה של בנו תלך לסאיייירת מאאאטכאאאל.
ככה זה. יש יחידות מובחרות, והן בדרך כלל גם נבחרות.
ויש את הלוחמים האמיתיים, שמוודאים בגופם שמטחנת הבשר תמשיך לעבוד.
הם פחות חשובים. הם לא "היחידה של עמישראל". הם סתם אלו שאמורים להגיד שטוב להם למות למען ארצנו.
אוטוטו השונות הזאת תהפוך לעניין רשמי. עוד מעט זה יהיה בעיתון ובגל"צ.
עוד מעט נדע, באופן סופי, שיש את מי שיושבים על סיר הבשר - ויש את אלו שעוברים במטחנת הבשר. בסיר, בואו נודה על האמת - הבשר נראה הרבה הרבה יותר טוב.
מטחנת הבשר תמשיך לעבוד..
השבמחקדימוי חזק. אבל צריך לזכור אהמטחנה נבנתה לא בגחמותיה של ממשלה כזו אחרת, או כתוצאה ממנגנון לאומי. המטחנה היא תוצאות היותנו תושביה של "שכונה רעה" והכרחית לכך שנמשיך להתגורר כאן בבטחה..
ולעניין ההתרמה, ובאופן כללי לעניין הסוגיה הרחבה פה: הזיקה הישראלית הייחודית בין הצבא, תרבות ההמונים, כוחות השוק והממשלה.
המתכונת שבה "ידיעות" משתמשת כאן לקוחה אחד לאחד מעולמות תוכן אחרים לגמרי - שעשועוני טלביזיה בהשתתפות הקהל, דוגמת "כוכב נולד", "רוקדים וגו'" ו"מאסטרשף". אין באווירה הבידורית/קלילה בה בוחרים יחידות מהצבא כמו שבוחרים זמר/רקדן משום סיכון בטחוני. אבל היא מסוכנת בעיקר מהבחינה שהיא דוגמה לדרך בה שולטים על חיינו תאגידים היודעים - בזכות אינסוף קבוצות מיקוד "מדעיות" - בדיוק מה שאנחנו אוהבים. את הצבא שלנו. את ה"ילדים" שאנחנו שולחים לשם כדי לשמור עלינו. את הצ'ופרים הקטנים שאפשר לחלק להם כדי להשקיט מעט את מצפוננו הכואב.
הרווח של "ידיעות" כאן הוא ברור. שמו של הקונצרן (השולט גם ב"ערוצי זהב" ו"רשת") נכרך בשמה של האגודה למען החייל (גוף מסואב וחולה, כידוע לנו אישית, אך אהוב תמיד). אין לטעות - במבצע הזה רק הוא מנצח.