ואולי זה הכי טוב שיש?

ואולי זה הכי טוב שיש?


אולי סתם ניפחו לנו את המוח שיש הפי אנדינג? שבסוף הסרט יהיה קתרזיס, ונזיל דמעה של אושר והתרגשות (ונסתיר אותה היטב, כי יש לנו פאסון לשמור עליו), ואז יעלו הכתוביות תוך כדי תנועת מצלמה ללונג שוט?


סיפוק.


אמרו לי שהוא יגיע. שהוא שם. 


שרק צריך למצוא אותו.


כבר המון זמן אני מחפש את אותה תחושה של התעלות הנפש. של זיכוך.


אני לא מדבר כרגע על המשפחה. אני לא מדבר על האושר העצום שבקבלת חיבוק מיצורים קטנטנים בגובה 60 עד 80 סנטימטר שעבורם אתה הכל. גם לא על לישון בלילה עם אשתי באותה המיטה ולדעת שיש מישהי נפלאה שבחרה לחיות איתי את שאר חייה. לא כזה סיפוק.


אני מדבר על סיפוק קאנוני. מהסרטים. סיפוק שכשהוא מגיע יש מוזיקה של ניצחונות ברקע, בסגנון נעימת הנושא של רוקי או של מרכבות האש.


מה לא עשיתי כדי להשיג אותו? אני עובד ומנסה ליצור בעבודה, ואני כותב את הבלוג הזה, ואני עושה עוד אלף ואחת פעולות כדי להגיע לאותו רגע קטן שבו הנפש מתעלה ולפתע מרגישים כאילו מרחפים מעל המציאות. כאילו העולם הוא עפר לרגליך ואתה מלך הגבעה.


אותו רגע קטן שבו החיוך שמופיע על הפנים אינו תלוי בכלום. הרגע שבו העיניים נוצצות מרוב אושר והן כל כך מבריקות עד שכל אלומת אור שנלכדת בהן נשברת מאות פעמים ונראית כמו גלקסיה בשמי הלילה.


סיפוק.


קתרזיס.


אושר.


מיום שעמדנו על דעתנו אמרו לנו שאם נעשה פעולות מסוימות נגיע לשם. אם רק נלמד למבחן. אם רק נתנהג יפה. אם רק נלך ליחידה הנכונה או לתפקיד הנכון בצבא. אם רק נלמד "משהו טוב" באוניברסיטה. אם רק נמצא עבודה טובה. אם רק ורק אם - ובסוף נהיה שם. בסוף המירוץ הוא יגיע.


ובאמת שמנסים להתמיד במירוץ. 


ורצים, ומתנשפים, ולא עוצרים בעליה, וכל הזמן קדימה.


אבל זה קצת כמו לרוץ אחרי האופק. אבל כשמגיעים לנקודה שהייתה באופק לפני כמה שעות או ימים, אותו הר שנראה כל כך קטן מרחוק ועכשיו נראה ענק כשמתקרבים אליו, מסתבר שהאופק התרחק עם כל צעד שעשינו.


זה מרדף אינסופי, שאין לו תכלית ואין בו תוחלת. פשוט לרוץ. יש קו התחלה, אבל אין קו סיום. לרוץ לנצח, עד שנופלים מהרגליים.


לרוץ.


כל הזמן לרוץ.


ואז אתה שואל את עצמך - רגע. למה אני רץ? מה המטרה? מה הטעם? האם האופק מתקרב? ואם הוא יתקרב פתאום - אני יודע בכלל מה אני רוצה למצוא שם? האם יש שם תשובה לשאלה כלשהי? מה זה נותן לי?


אבל רצים.


כל הזמן.


רצים.


רצים כי אמרו לנו לרוץ. רצים כי אנחנו רואים מה קרה לאלו שהפסיקו. אלו שרגליהם כשלו זרוקים בצידי מסלול הריצה האינסופי ומביטים עלינו במבט נוגה שאומר "בבקשה, תנו לנו יד. אל תשאירו אותנו פה. קחו אותנו אתכם. בבקשה...", ובמקרה הטוב אנחנו מצקצקים לעברם בלשון או זורקים להם בקבוק שתייה. אין לנו זמן לעצור לרגע. גם לא כל כך בא לנו, תכל'ס. כולם רצים עכשיו - וחלילה וחס, עוד עלול לקרות הרע מכל - ונאבד את המקום שלנו בדבוקה.


ואז, כשממש קשה, והשרירים כואבים אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך - לאן אני רוצה להגיע באמת?


מישהו שלא ראיתי הרבה שנים פגש אותי הערב. הוא אמר שהוא הכי שונא את השאלה "איפה אתה רואה את עצמך עוד 5 שנים".


אני לא שונא את השאלה הזאת.


אני מפחד מהשאלה הזאת פחד מוות. אין לי מושג מה עונים עליה. אני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני לא יודע לאן אני רוצה להגיע עם המירוץ הזה. לאיזה אופק אני שואף, ומה אני רוצה למצוא שם.


אז אני רץ.


וקשה לי. באמת שקשה לי. אני מסתכל קדימה ורואה כאלו שרצים מהר יותר, ואני מסתכל אחורה ואני רואה את אלו שמתנשפים, ואני מסתכל הצידה ואני רואה אחרים שכמוני, חושבים בינם לבין עצמם ורק שאלה אחת עוברת בראש: 


למה?


כי אולי מה שיש לי כרגע זה הכי טוב שיש. כי אולי אין סיבה לרוץ. כי אולי באמת טוב לי, אבל אני כל כך עסוק במירוץ המטופש שאני מפספס הכל.


כי אולי כשאני רץ לאופק והמבט כל הזמן מפוקס בכיוון אחד - קדימה, לאופק - אני מפספס המון ולא רואה מה קורה סביבי. הרי אפילו על ההר הענק שראיתי קודם יש עצים, ופרחים, וציפורים, ונוף עוצר נשימה - אבל בשם השעטה קדימה, וכדי לא לאבד צעד וליפול, גם את זה אני מפספס.


אולי זה באמת הכי טוב שיש, מה שיש לי עכשיו.


אולי אפשר לשנות את הכללים ולעבור מריצת מרתון שלא נגמרת לסתם ג'וגינג נעים.


אולי הגיע הזמן שאחבק את אשתי, ואת הבנות, ואודה על זה שאני בריא, ואפרוש לרגע מהמירוץ. במקום לרוץ בשיא המהירות, במקום לשעוט קדימה, אעבור לריצה נינוחה יותר. הרי בואו נודה על האמת - אין לי את הכושר שיש לאלו שממש מקדימה, ואני מרגיש שאני עוד יכול לרוץ כמה אלפי ק"מ טובים, בניגוד לאלה שנפלו בצד הדרך.


אולי זה באמת הכי טוב שיש.


יהיו שיגידו שזו תבוסתנות. מה פתאום לוותר על המקום הראשון? הרי תמיד טענו שאני אמור להיות הרבה יותר קדימה בדבוקה. הרי המורה תמיד אמרה להורים שלילד יש הרבה פוטנציאל. הרי אני על המסלול, ורק נשאר לתת קצת גז, ולזכות במירוץ.


אבל אני לא מסכים לחיות עם הפחד התמידי מנפילה כי אדרוך לא נכון בזמן הריצה. אני לא מסכים להיות אחד שמדחיק החוצה את המבטים הנוגים של אלו שנפלו כי עכשיו רצים, ומחשבות על בני אנוש אחרים שוברות את סדר הנשימות והנשיפות שכה הכרחי לריצה הזאת.


יסלחו לי מארגני התחרות, אבל אני מקבל פה החלטה עקרונית, עם כל הכבוד לחוקים.


אני ארוץ - אבל בקצב שלי.


כי אולי - אולי! - זה הכי טוב שיש.


ואני לא מתכוון לפספס את זה.

* * * * *

זה נורא יומרני לכתוב מילה אישית למי שקוראים את הפוסטים שלי. זה מרגיש קצת מעפן לעשות את זה, אבל אני חייב לומר משהו.

תודה.

באמת תודה.

תודה שאתם משתתפים במסע המטורף הזה. החיים האלו עוד יהרגו את כולנו, אבל עד אז כיף לי לדעת שאתם פה. זה מסע מניה-דיפרסיבי שבו מצד אחד אני נורא גאה שאתם קוראים "אותי", ומצד שני אני נורא מדוכא לקרוא את מה שיוצא לי מהמקלדת. 

לפעמים אפילו אני לא מאמין כמה מרה שחורה נאגרת לי בבטן.

אז שוב - תודה. טוב לדעת שאני לא לבד.

עכשיו נעשה קצת מתיחות - וחוזרים לרוץ.

אבל בקצב שלי.