ביום חמישי האחרון, בצאלים, אחרי שבוע של תרגיל חטיבה, סוף סוף פתחתי את הטלפון.
הוא היה מאובק אחרי שישב בעומק תיק התשעים ליטר שנשאתי על הגב במשך למעלה מחמישים ק"מ של הליכה בהרי הדרום. ביד אחזתי את ה"לוקש", טופס צבאי מספר 3010 שבו צה"ל מודיע למעסיקים שלי שהייתי בשירותו בשבוע האחרון, ושהם יכולים לתבוע את הביטוח הלאומי ולדרוש החזר עבור ימי העבודה שהם שילמו עליהם למרות שנעדרתי.
באירוניה מופלאה, דווקא אז הטלפון צלצל.
על הקו היה אבא שלי. הוא שאל מה נשמע ואחרי שאלות הנימוסין הסטנדרטיות האחרות הוא אמר: "קיבלת מכתב מביטוח לאומי". כנראה שלא הצליח להתאפק מאז שהתקבל המכתב שלושה ימים קודם לכן, כי הוא כבר ידע שיש במכתב הזה דרישת חוב.
למחרת, שישי בערב, הגענו לארוחת ערב אצל ההורים שלי. הסתכלתי במכתב הכחול-לבן. "שלום", הם כתבו לי. "מבדיקה שנערכה אצלנו, עולה כי אתה מחזיק בחוב בסך 198 שקלים".
כך, סתם. בלי הסבר. בלי לכתוב על מה החוב, ולמה, ומדוע, וממתי.
אתה חייב לנו, וזהו.
יושב לו אדם ובוהה במכתב כחול לבן ולא מבין. הרי אני עובד, ברצף, מחודש ינואר 1999, חודש אחרי שהשתחררתי משירות סדיר. בזמנו, לפני כמה שנים, הם ניסו "להשחיל" לי לשלם להם על חודש דצמבר 1998, החודש הראשון לאזרחות שלי, כי לא שילמתי. הם נזכרו בזה אחרי איזה 6 או 7 שנים, וצעקתי על הפקידה שהיא פסיכית לגמרי כי בכל הכבוד מאז שילמתי לביטוח הלאומי עשרות אלפי שקלים מהמשכורת שלי - ואף אחד לא הסביר שמיד אחרי השחרור אמורים לשלם!!!
סגרנו את זה אז על "אי הבנה", ומנהלת הסניף שראתה אותי בזעמי, אפילו התנצלה בשם המוסד לביטוח לאומי.
אוקי - זה לא החוב ההוא. אותו סגרנו כבר. אז מה זה יכול להיות, למען השם?
הרי אני משלם כל חודש. אפילו היו כמה חודשים שביטוח לאומי שילם לי, כדמי אבטלה, כשהחלפתי עבודות. מאיפה לעזאזל צמח לי חוב?!
להתקשר לביטוח לאומי זה אתגר. אני די בטוח שהם מקבלים כל מיני תשלומים מחברות הטלפוניה, כי זמן המתנה של עשרים דקות ומעלה עד לקבלת מענה אנושי זה לא מעט דקות שיחה, ואני משוכנע שביטוח לאומי מרוויח את זה איכשהו. אם לא - הוא פראייר.
כשמורן ענתה לי, היא שאלה אותי שורה של שאלות משעשעות כדי לזהות אותי. אני חייב להודות שזה היה משחק "אלה הם חייך" מגניב, ושהוא אפילו העלה חיוך על פניי: "איך קראו לסבתא שלך מצד האב?", "איך קוראים לחמותך?", "מה הוא תאריך הלידה העברי שלך?", "מאיזו ארץ עלה אביך?". האמת? באמת נחמד. הייתי ממשיך בזה שעות, אבל האוזן שלי כבר התחממה ממילא מההמתנה הארוכה.
ואז מורן ואני הגענו לתכל'ס.
"למה?", שאלתי אותה, "למה אני חייב כסף ועל מה?"
היא הסבירה לי שבחודש ספטמבר 2002 לא שילמתי את דמי החבר שלי במוסד. אמנם שילמתי באוגוסט אותה שנה (עוד הייתי באגודת הסטודנטים) ובאוקטובר (עבדתי בחלטורה כשומר עד שהתקבלתי אחרי חודשיים לחדשות 10 שאך זה הוקמה), אבל בספטמבר לא שילמתי - ואם לא אשלם ייפגעו זכויותיי עד כדי כך שלא אהיה זכאי לקצבת זקנה כשאצא לפנסיה. נכון, זה עוד 34 שנה, אבל הביטוח הלאומי לא שוכח ולא סולח.
עכשיו נעשה רגע הפסקה.
אני בעד הביטוח הלאומי. אני סבור שזה אחד הדברים הכי נכונים והכי ראויים, מבחינה ערכית, שיש במדינת ישראל. הרעיון לפיו כלל האזרחים משלמים מס לא גבוה במיוחד כדי לעזור לקיים את אלו שמזלם לא שפר עליהם והם זקוקים לסיוע מהמדינה הוא רעיון מקסים.
בניגוד לביטוח הפרטי, פה כל העם מבוטח, ואין צורך להיות בעל אמצעים כדי ליהנות ממנו. הלכה למעשה, הביטוח הלאומי הוא אחת השאריות האחרונות שנותרו ממדינת הרווחה. אחד השיירים האחרונים שעוד לא הופרטו או הועברו מרשות העם לרשותם של בעלי ממון שמתעניינים בראש ובראשונה ברווח האישי ופחות במטרה שלשמה הוקם. בלי הביטוח הלאומי אין לי ספק שהייתה בישראל תופעה של רעב, ועוני מהסוג שרואים באפריקה - כזה של ילדים עם בטן נפוחה מרוב חוסר במזון.
עם רמת הסולידריות החברתית שממשלות ישראל האחרונות מעודדת (זאת אומרת - ללא סולידריות כלל, וסוג של תפוס כפי יכולתך ושיישרפו כל אלו שאין להם אמצעים), הביטוח הלאומי הוא המגן האחרון על זכויות החלשים.
אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, אכנוס, ברשותכם, בחזרה לסיפור שלי.
למרות כל הדברים הטובים, ביטוח לאומי נוטה לעבוד בשיטת "מצליח". הוא שולח דרישות תשלום אחרי כמה שנים טובות משום שהוא יודע שעל פי חוק, לדרישות התשלום שלו אין התיישנות ומקווה שאנשים ישלמו. צדקה מורן כשאמרה לי שגם עוד 34 שנה, כשאהיה פנסיונר, יידרשו ממני את הכסף. הסיבה לעובדה שאין התיישנות, אגב, נובעת מכך שמנגנון הגבייה של הביטוח הלאומי הוא אחד המנגנונים הכי לא יעילים שיש במדינת ישראל - הם פשוט שוכחים חובות, ונזכרים בהם רק כשמאוחר מדי על פי כל דין (אני רוצה לראות בעל עסק שאתם חייבים לו כמה גרושים שולח לכם הודעת תשלום אחרי 8 שנים מבלי שיצר אתכם קשר קודם, מבקש סעד בבית המשפט. רוב הסיכויים שיבעטו אותו החוצה והוא ישלם גם הוצאות).
מה שיפה בשיטת מצליח זה שיש אנשים (אבא שלי, למשל) שברגע שהם רואים את דרישת התשלום הם ירוצו מיד לדואר לשלם, מבלי לשאול אפילו בגין מה החוב - כמו שכתבתי, בהודעה הסתומה שמקבלים בכלל לא מופיע על שום מה ולמה באה דרישת התשלום. מצד שני, שיטת מצליח היא כזו שנותנת לך את כל הכלים שלא לשתף איתה פעולה.
פשוט לא משלמים, והשיטה קורסת.
מורן, בחורה חביבה שכמותה, אינה עובדת של הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי אמנם עדיין בידי המדינה, אבל את הטלפונים עושים במיקור חוץ (אאוט סורסינג, בהיי טקית מדוברת), כך שלמורן אין באמת לויאליות לחברים ששלחו את המכתב בכחול לבן.
"אין לי שום כוונה לשלם", אמרתי לה. "בכל הכבוד - עברו פאקינג 8 שנים, ומאז שילמתי להם עשרות אלפי שקלים". היא נאנחה ואמרה לי שזו תופעה מוכרת. שכל מה שאני צריך לעשות זה לגשת לסניף הביטוח הלאומי, לחכות איזה שעה בתור, ולהסביר - בתקיפות - לפקידים שיתקדמו כבר. שאני לא משלם להם 198 שקלים לא משנה מה, ושימחקו את דרישת החוב המגוחכת.
"זה עובד?", שאלתי אותה. "ברור. אני רואה על המחשב שמחקו לך כבר פעם חוב דומה".
ואללה. צודקת.
אם תרצו, יש פה מיקרוקוסמוס של החוויה הישראלית. מוסד ממשלתי שמנסה לעשות דברים בשיטת מצליח; אזרחים שלא רוצים לצאת פראיירים; העובדה שמי שצועק צודק; שמי שטוב - טובע, ומי שחרא - צף. כעיקרון, זה אמור להיות די מדכדך, לדעת שככה מתנהלים דברים במדינה שלנו.
אבל זה לא מדכדך. יש בזה אפילו חן מסוים. זו הישראליאנה במיטבה. זה מערכון של קישון.
ביום חמישי אגש לביטוח הלאומי "להפוך שולחן", במילים כמובן. ברור לי לחלוטין שאת דרישת התשלום הזאת אצליח לבטל. אבוא בפוזה של האשכנזי מוכה הגורל. החנון החביב, שכולם רוצים לעזור לו. בדרך כלל כשבאים להפוך שולחן אמורים לבוא כמו ערסים חמומי מוח - אבל בירושלים ערסים חמומי מוח זה הסטנדרט. אפילו הפקידים בביטוח הלאומי הם כאלה. לכן צריך לשבור להם שגרה.
כן. אבוא עם משקפיים.
אני לגמרי לגמרי משוכנע שהם יבטלו את דרישת החוב, ממש כמו שקרה לפני כמה שנים.
ואם לא? טוב נו. אמרתי כבר - זו שיטת מצליח. או שיצליח, או שנשלם.
אחרי הכל, למדתי מהם. מהטובים ביותר. איך אומרת הפרסומת? מזל שלי, שיש ביטוח לאומי.
הוא היה מאובק אחרי שישב בעומק תיק התשעים ליטר שנשאתי על הגב במשך למעלה מחמישים ק"מ של הליכה בהרי הדרום. ביד אחזתי את ה"לוקש", טופס צבאי מספר 3010 שבו צה"ל מודיע למעסיקים שלי שהייתי בשירותו בשבוע האחרון, ושהם יכולים לתבוע את הביטוח הלאומי ולדרוש החזר עבור ימי העבודה שהם שילמו עליהם למרות שנעדרתי.
באירוניה מופלאה, דווקא אז הטלפון צלצל.
על הקו היה אבא שלי. הוא שאל מה נשמע ואחרי שאלות הנימוסין הסטנדרטיות האחרות הוא אמר: "קיבלת מכתב מביטוח לאומי". כנראה שלא הצליח להתאפק מאז שהתקבל המכתב שלושה ימים קודם לכן, כי הוא כבר ידע שיש במכתב הזה דרישת חוב.
למחרת, שישי בערב, הגענו לארוחת ערב אצל ההורים שלי. הסתכלתי במכתב הכחול-לבן. "שלום", הם כתבו לי. "מבדיקה שנערכה אצלנו, עולה כי אתה מחזיק בחוב בסך 198 שקלים".
כך, סתם. בלי הסבר. בלי לכתוב על מה החוב, ולמה, ומדוע, וממתי.
אתה חייב לנו, וזהו.
יושב לו אדם ובוהה במכתב כחול לבן ולא מבין. הרי אני עובד, ברצף, מחודש ינואר 1999, חודש אחרי שהשתחררתי משירות סדיר. בזמנו, לפני כמה שנים, הם ניסו "להשחיל" לי לשלם להם על חודש דצמבר 1998, החודש הראשון לאזרחות שלי, כי לא שילמתי. הם נזכרו בזה אחרי איזה 6 או 7 שנים, וצעקתי על הפקידה שהיא פסיכית לגמרי כי בכל הכבוד מאז שילמתי לביטוח הלאומי עשרות אלפי שקלים מהמשכורת שלי - ואף אחד לא הסביר שמיד אחרי השחרור אמורים לשלם!!!
סגרנו את זה אז על "אי הבנה", ומנהלת הסניף שראתה אותי בזעמי, אפילו התנצלה בשם המוסד לביטוח לאומי.
אוקי - זה לא החוב ההוא. אותו סגרנו כבר. אז מה זה יכול להיות, למען השם?
הרי אני משלם כל חודש. אפילו היו כמה חודשים שביטוח לאומי שילם לי, כדמי אבטלה, כשהחלפתי עבודות. מאיפה לעזאזל צמח לי חוב?!
להתקשר לביטוח לאומי זה אתגר. אני די בטוח שהם מקבלים כל מיני תשלומים מחברות הטלפוניה, כי זמן המתנה של עשרים דקות ומעלה עד לקבלת מענה אנושי זה לא מעט דקות שיחה, ואני משוכנע שביטוח לאומי מרוויח את זה איכשהו. אם לא - הוא פראייר.
כשמורן ענתה לי, היא שאלה אותי שורה של שאלות משעשעות כדי לזהות אותי. אני חייב להודות שזה היה משחק "אלה הם חייך" מגניב, ושהוא אפילו העלה חיוך על פניי: "איך קראו לסבתא שלך מצד האב?", "איך קוראים לחמותך?", "מה הוא תאריך הלידה העברי שלך?", "מאיזו ארץ עלה אביך?". האמת? באמת נחמד. הייתי ממשיך בזה שעות, אבל האוזן שלי כבר התחממה ממילא מההמתנה הארוכה.
ואז מורן ואני הגענו לתכל'ס.
"למה?", שאלתי אותה, "למה אני חייב כסף ועל מה?"
היא הסבירה לי שבחודש ספטמבר 2002 לא שילמתי את דמי החבר שלי במוסד. אמנם שילמתי באוגוסט אותה שנה (עוד הייתי באגודת הסטודנטים) ובאוקטובר (עבדתי בחלטורה כשומר עד שהתקבלתי אחרי חודשיים לחדשות 10 שאך זה הוקמה), אבל בספטמבר לא שילמתי - ואם לא אשלם ייפגעו זכויותיי עד כדי כך שלא אהיה זכאי לקצבת זקנה כשאצא לפנסיה. נכון, זה עוד 34 שנה, אבל הביטוח הלאומי לא שוכח ולא סולח.
עכשיו נעשה רגע הפסקה.
אני בעד הביטוח הלאומי. אני סבור שזה אחד הדברים הכי נכונים והכי ראויים, מבחינה ערכית, שיש במדינת ישראל. הרעיון לפיו כלל האזרחים משלמים מס לא גבוה במיוחד כדי לעזור לקיים את אלו שמזלם לא שפר עליהם והם זקוקים לסיוע מהמדינה הוא רעיון מקסים.
בניגוד לביטוח הפרטי, פה כל העם מבוטח, ואין צורך להיות בעל אמצעים כדי ליהנות ממנו. הלכה למעשה, הביטוח הלאומי הוא אחת השאריות האחרונות שנותרו ממדינת הרווחה. אחד השיירים האחרונים שעוד לא הופרטו או הועברו מרשות העם לרשותם של בעלי ממון שמתעניינים בראש ובראשונה ברווח האישי ופחות במטרה שלשמה הוקם. בלי הביטוח הלאומי אין לי ספק שהייתה בישראל תופעה של רעב, ועוני מהסוג שרואים באפריקה - כזה של ילדים עם בטן נפוחה מרוב חוסר במזון.
עם רמת הסולידריות החברתית שממשלות ישראל האחרונות מעודדת (זאת אומרת - ללא סולידריות כלל, וסוג של תפוס כפי יכולתך ושיישרפו כל אלו שאין להם אמצעים), הביטוח הלאומי הוא המגן האחרון על זכויות החלשים.
אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, אכנוס, ברשותכם, בחזרה לסיפור שלי.
למרות כל הדברים הטובים, ביטוח לאומי נוטה לעבוד בשיטת "מצליח". הוא שולח דרישות תשלום אחרי כמה שנים טובות משום שהוא יודע שעל פי חוק, לדרישות התשלום שלו אין התיישנות ומקווה שאנשים ישלמו. צדקה מורן כשאמרה לי שגם עוד 34 שנה, כשאהיה פנסיונר, יידרשו ממני את הכסף. הסיבה לעובדה שאין התיישנות, אגב, נובעת מכך שמנגנון הגבייה של הביטוח הלאומי הוא אחד המנגנונים הכי לא יעילים שיש במדינת ישראל - הם פשוט שוכחים חובות, ונזכרים בהם רק כשמאוחר מדי על פי כל דין (אני רוצה לראות בעל עסק שאתם חייבים לו כמה גרושים שולח לכם הודעת תשלום אחרי 8 שנים מבלי שיצר אתכם קשר קודם, מבקש סעד בבית המשפט. רוב הסיכויים שיבעטו אותו החוצה והוא ישלם גם הוצאות).
מה שיפה בשיטת מצליח זה שיש אנשים (אבא שלי, למשל) שברגע שהם רואים את דרישת התשלום הם ירוצו מיד לדואר לשלם, מבלי לשאול אפילו בגין מה החוב - כמו שכתבתי, בהודעה הסתומה שמקבלים בכלל לא מופיע על שום מה ולמה באה דרישת התשלום. מצד שני, שיטת מצליח היא כזו שנותנת לך את כל הכלים שלא לשתף איתה פעולה.
פשוט לא משלמים, והשיטה קורסת.
מורן, בחורה חביבה שכמותה, אינה עובדת של הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי אמנם עדיין בידי המדינה, אבל את הטלפונים עושים במיקור חוץ (אאוט סורסינג, בהיי טקית מדוברת), כך שלמורן אין באמת לויאליות לחברים ששלחו את המכתב בכחול לבן.
"אין לי שום כוונה לשלם", אמרתי לה. "בכל הכבוד - עברו פאקינג 8 שנים, ומאז שילמתי להם עשרות אלפי שקלים". היא נאנחה ואמרה לי שזו תופעה מוכרת. שכל מה שאני צריך לעשות זה לגשת לסניף הביטוח הלאומי, לחכות איזה שעה בתור, ולהסביר - בתקיפות - לפקידים שיתקדמו כבר. שאני לא משלם להם 198 שקלים לא משנה מה, ושימחקו את דרישת החוב המגוחכת.
"זה עובד?", שאלתי אותה. "ברור. אני רואה על המחשב שמחקו לך כבר פעם חוב דומה".
ואללה. צודקת.
אם תרצו, יש פה מיקרוקוסמוס של החוויה הישראלית. מוסד ממשלתי שמנסה לעשות דברים בשיטת מצליח; אזרחים שלא רוצים לצאת פראיירים; העובדה שמי שצועק צודק; שמי שטוב - טובע, ומי שחרא - צף. כעיקרון, זה אמור להיות די מדכדך, לדעת שככה מתנהלים דברים במדינה שלנו.
אבל זה לא מדכדך. יש בזה אפילו חן מסוים. זו הישראליאנה במיטבה. זה מערכון של קישון.
ביום חמישי אגש לביטוח הלאומי "להפוך שולחן", במילים כמובן. ברור לי לחלוטין שאת דרישת התשלום הזאת אצליח לבטל. אבוא בפוזה של האשכנזי מוכה הגורל. החנון החביב, שכולם רוצים לעזור לו. בדרך כלל כשבאים להפוך שולחן אמורים לבוא כמו ערסים חמומי מוח - אבל בירושלים ערסים חמומי מוח זה הסטנדרט. אפילו הפקידים בביטוח הלאומי הם כאלה. לכן צריך לשבור להם שגרה.
כן. אבוא עם משקפיים.
אני לגמרי לגמרי משוכנע שהם יבטלו את דרישת החוב, ממש כמו שקרה לפני כמה שנים.
ואם לא? טוב נו. אמרתי כבר - זו שיטת מצליח. או שיצליח, או שנשלם.
אחרי הכל, למדתי מהם. מהטובים ביותר. איך אומרת הפרסומת? מזל שלי, שיש ביטוח לאומי.
שוב דיברת עם מוקד שירות בסלולר?
השבמחקבשבוע שעבר הגעתי לבטוח לאומי אחה"צ ולהפתעתי הסניף היה סגור.
השבמחקשאלתי את השומר: "מה, לא עובדים פה אחה"צ"?
והוא ענה: "אחה"צ סגור – בבוקר הם לא עובדים"
גם לי ניסו להשחיל לפני כמה שנים את החודש הבודד בכל חיי שבו לא עבדתי - מיד לאחר השחרור מצה"ל. פשוט התעלמתי מהמכתב. המכתב התעלם ממני, עשה פרצוף נעלב ועבר להתגורר בפח. מאז לא שמעתי יותר על החוב (המוכחש כשלעצמו) ולמרות שאכן אין התיישנות על חובות לביטוח לאומי (שערורייתי בפני עצמו!) נראה לי ששכחו ממני...
השבמחקואגב שולמו לי דמי-אבטלה לפני כשנתיים, כך שנראה שהכל בסדר.