יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

האשליה שנגמרה

"פגישת מחזור 95 בגמנסיה הריאלית". זו הייתה כותרת האירוע אליו הוזמנתי.

שי החליט להרים את הכפפה. הוא פתח אירוע בפייסבוק, והתחיל להזמין אנשים. אני חושב שהייתי השני או השלישי שאישר הגעה.

לא היססתי לרגע. לחצתי "אטנדינג" באוטומט.

ומאותו הרגע, היא שם.

היא הולכת ומתגברת, ולא מרפה.

היא גודלת ככל שאני מסתכל על רשימת המוזמנים, על התמונות והשמות ונזכר בכל אותם אנשים ששכחתי ב- 15 השנים האחרונות.

ויש לה שם. ואנחנו מכירים כבר המון זמן. וסוף סוף הבנתי למה אני סוחב אותה איתי.

המועקה.

באיזשהו מקום אירוני, ככל שאני שמח יותר לראות את האנשים מהתיכון, כך המועקה גוברת. בהתחלה הייתי בטוח שזה בגלל שבטח תהיה איזו אורגיה של השוואות "למי יש יותר גדול" - מי הצליח יותר, ומי פחות, ואיפה כל אחד עומד ביחס למה שהוא מעריך שציפו ממנו. כשדיברתי על זה עם מישהי שהייתה איתי בתיכון היא די נרתעה ושאלה אותי אם הידיעה שהצלחתי יחסית לאחרים בכיתה תעשה לי טוב - כי אם כן, אז אני די דרעק. אני מאלה שצרת רבים מנחמת אותם.

אבל אז הבנתי שזה ממש לא העניין. שממש לא אכפת לי מה חושבים עליי, או מה אחרים עשו או לא עשו בעשור וחצי שחלפו מאז מסיבת הסיום של כיתה י"ב.

פתאום הבנתי מאיפה היא באה, זו שתקועה לי מתחת לעצם החזה, בדיוק במקום שבו קנה הנשימה מתחבר לריאות.

פגישת המחזור הזאת תהיה, בעצם, ההלוויה של הילדות שלי. של התום.

אני מוצא את עצמי מסתכל באובססיביות, כמה פעמים ביום, ברשימת האנשים שהוזמנו.

פתאום מתחיל מסע קסום שמדביק זיכרונות לפנים בדבק כל כך חזק שאתה מרגיש כאילו אתה חייב לגשת לברז ולשטוף אותם ממש, אחרת הם לא יעזבו לעולם. העיניים מצטעפות, ופתאום עולים סרטונים קצרים של רגעים בחיים. תמונות שאין להן משמעות אמיתית - רגעים קטנטנים של קיום אנושי.

חבורה עומדת ליד חומת הלבנים שהייתה המעקה של בניין היו"ד בי"תים. המעבדה לכימיה והריח החריף שלה. לעמוד צמוד לקיר במגרש הספורט כשהרגליים מכופפות ב- 90 מעלות בברכיים והארבע ראשי מאיים לפרוץ דרך הירך, וזיו המורה סופר שלושים שניות שנראות ומרגישות כמו נצח. הבנות שמעשנות בפינה למעשן מחוץ לשער, וגזרו את הצווארון של טי שירט התלבושת האחידה, כדי לתת לו מראה עאלק-אופנתי. משחקי כדורסל במגרש. הכיתה עם כיסאות הפלסטיק המצהיבים. השולחנות עם הפורמאיקה הירוקה שכולם כותבים עליהם בעפרונות, ויש את המשקיעניות (תמיד בנות) ששמות עליהם את לוח השעות ומניילנות אותו בסלוטייפ.

ואני שומע קולות. קולות של צחוק, ואמירה פלרטטנית של מישהי, ומישהו שמנסה לארגן הברזה כיתתית (זה אף פעם לא עבד), וקולות גבוהים, ונמוכים, והרעש של הצלצול. וקקפוניה אינסופית של עשרות אנשים שמדברים בו זמנית ואיכשהו, למרות שכל הקולות מתערבבים עדיין כולם שומעים בדיוק את מי שרצו, ולא אף אחד אחר.

והאנשים.

פנים וגוף שפתאום מתחברים מול העיניים, והם שוב צועדים במסדרון בדרך מכיתה לכיתה, בחבורות של שניים-שלושה או יותר, ועד שנשמע הצלצול, המסדרון הוא המקום ההומה ביותר בכדור הארץ. וכולם כל כך מוכרים. והכל מרגיש כאילו אם רק אושיט יד ואגע בתמונה שמול העיניים, פתאום אלך במסדרון עם טישירט בצבע תכלת עם סמל בצד שמאל, עם תיק שהוא כאילו-לא-מגניב בהפוך על הפוך, ואהיה שוב חלק מהקהל.

הקהל שהכרתי. שאהבתי. שאפף אותי והיה חלק ממני במשך שלוש שנים, וחלקו אפילו יותר מזה - כמעט עשור.

והיא חוזרת ומשתלטת.

המועקה הולכת וצוברת תאוצה. היא מתגברת במעלה הגרון, מאיימת לחנוק. לפרוץ החוצה. היא רוצה לצאת.

כבר שבוע שלא הבנתי מה היא רוצה. מאיפה היא באה. מה היא מנסה לומר לי.

ופתאום, ברגע אחד של הארה היא קיבלה שם.

זו לא פגישת מחזור.

זהו מסע הלוויה של הילדות שלי.

זה הסוף שלה. הקץ הרשמי.

הרגעים הכי חשובים בחיים עוברים לידנו פעמים רבות ואנחנו מבינים את זה רק מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר לאחוז בהם כמו שיכולנו כשהם עוד היו במרחק נגיעה.

התיכון היה בעצם הנקודה האחרונה בחיים שלי שבה היה היגיון. היה סדר. הייתה תוכנית.

ידענו ביסודי שאחרי כיתה ו' נגיע לחטיבת הביניים. בכיתה ט' ידענו שנעבור לתיכון. בתיכון ידענו שהשלב הבא יהיה הצבא.

וזהו.

פה נגמרה התוכנית שהתוו לנו מראש. פה נגמר הביטחון.

מפה, החיים הפכו להיות הבעיה שלנו.

זו מילה נפלאה, ביטחון. כשאומרים אותה חושבים על צבא, על המשרד הנושא את השם הזה. טיפוסים מעורבים למיניהם יכולים לחשוב על ביטחון תזונתי, ביטחון סוציאלי.

אבל הילדות והתיכון נתנו ביטחון מהסוג החשוב ביותר.

ידענו שיהיה בסדר.

ידענו אז, שלא משנה כמה נסתבך - איכשהו נצא מזה. אמא ואבא יחלצו אותנו, או המחנכת, או רכזת השכבה. ידענו שיש גבולות שלעולם לא יתנו לנו לעבור, ושלעולם לא יאפשרו לנו לעבור את נקודת האל חזור. ידענו שאנחנו בטוחים.

שיש תוכנית.

שיש מי שיושיט לנו יד.

כשעשיתי את הצעדים האחרונים מבניין הגמנסיה לבית הוריי שהיה באותו הרחוב, באותו יום קיץ של הבגרות האחרונה לא הבנתי שאני חווה את אחד מאותם רגעים חשובים שאסור לפספס. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי בשמחה מבית הספר מקרב אותי אל מצב של נפילה חופשית לתוך הלימבו הזה שנקרא החיים. לא הבנתי שכל צעד שמרחיק אותי מהשער הכחול שמעליו רשום "הגמנסיה הריאלית ע"ש א. קררי", הוא צעד שמרחיק אותי מהביטחון והוודאות. לא הבנתי שכל תנועה, כל הזזה של שריר, אין בה אלא התקרבות מרצון אל המאבק הקשה ביותר שמנהל כל בן אנוש - המאבק מול העולם.

אל החיים האמיתיים.

הייתי בטוח שתמיד זה יהיה ככה. שתמיד דברים יישארו בדיוק כפי שהיו בקיץ 95. שהעולם יישאר מקום תמים ומחבק כפי שהיה תמיד, ואפילו לא הבנתי כמה אני תמים, במובן הכי חיובי של המילה.

עוד לא הכרתי אף אחד שמת באותו קיץ. סבא וסבתא שלי עוד היו בחיים אז. הצבא היה בגדר משהו שאין שום סיכוי שישרוט אותי בצורה כלשהי - הרי אני הכי חזק בעולם, סיפרו לי ההורמונים - ומה יהיה אחרי הצבא? חחח... למי אכפת. זה עוד 3 שנים, ושלוש שנים זה נצח.

הייתי קלולס וקיירלס.

הייתי נאיבי ואידיאליסט. האמנתי, מכל הלב, שאני אשנה את העולם. שעם טיפ-טיפה של גישה חיובית, אפשר לעקור הרים.

וזו הייתה הפעם האחרונה.

אותה הליכה קצרצרה של 300 מטר מהתיכון הביתה, הייתה הפעם האחרונה שבה הרגשתי ככה, ואם הייתם עוברים לידי אז, ואומרים לי שזו הפעם האחרונה - הייתי נותן לכם נאום ארוך, מובנה, הגיוני וקודח להפליא על כמה אתם טועים ועל כמה שאין מצב שאשתנה.

תשעה חודשים אח"כ כבר הייתי בלבנון. סבא שלי כבר נפטר. היו לנו נפגעים ראשונים. פתאום הייתה לי משכורת. פתאום הייתה לי אחריות על חיילים. וגם סבתא נפטרה. ורונן אשל נפל, כמו עוד 11 חבר'ה שהיו איתי בצבא.

והשתניתי.

מעולם לא חזרתי להיות אותו ילד שצעד הביתה בסוף כתה י"ב. הפכתי לציניקן, כזה שברגעים הכי מרגשים ייתן איזה פאנץ' אירוני שיהרוס. היו קטעים בחיי שהיו אנשים שהסכימו להישבע שאני האדם האכזר ביותר שפגשו. היו רגעים שבהם נישאתי על כפיים. התפשרתי על ימין ועל שמאל. הזדכיתי על חלק מהערכים, וחתמתי עליהם מחדש וחוזר חלילה.

לאט אבל בטוח חלחלה ההבנה שאין שחור ולבן. שהכל אפור, ושלהזיז הרים אפשר  - אבל רק עם רשיון כרייה, והמון הון ראשוני. פתאום התחלתי לשחק את המשחק לפי החוקים, במקום לנסות ולשנות אותם. כשהתחתנתי ונולדו הבנות השתנו דרמטית גם סדרי העדיפויות - הפסקתי להאמין בשינוי, וכל שרציתי היה רק לשמור על הקיים. פתאום נעלמו האידיאלים הנשגבים והיום יום השתלט על סדר היום.

הפכתי להיות ההורים שלי.

התבגרתי.

וקשה לי לכתוב את זה. אלוהים, כמה שזה קשה. הרי אף אחד לא רוצה להיות ההורים שלו. זה מנוגד לכל מה שהאמנתי בו אז!

בתמונות של המוזמנים למפגש יש המון ילדים. פתאום אתה מבין שאנחנו - אלו שרק אתמול היו בתיכון - הפכנו להיות הגדולים. כשמיכל שואלת אותי אם היא תהיה גדולה כמוני ואני עונה לה שכן, זה צובט לי בלב. כשיערה קוראת לי אבא, אני עדיין לא מאמין.

אני כבר לא הילד ההוא, מי"ב 9, שעובר במסדרון והכל כל כך מוכר לו. אני כבר לא ההוא שנשאר שם, צועד ברחוב אחרי הבגרות האחרונה ובטוח שהעולם מחכה לו. נורא קיוויתי לחזור ולהתאחד איתו. להיות שוב אותו ילד.

אני כל כך מתגעגע אליו. בעצם, אני לא מתגעגע אליו - אני מקנא בו. כי הוא הכי מאושר בעולם. כי הוא חי בתחושת ביטחון מופרכת, אבל אין לו מושג שאין מאחוריה כלום. כי העולם שייך לו, ואני? אני עדיין מחפש את מקומי בעולם.

לא, זו לא פגישת מחזור.

זו הלוויה הרשמית של הילדות שלי.

15 שנה הדחקתי את זה שגדלתי. כשאראה את כולם, עם התמונות של המשפחה, עם הכרס הקטנה והתחלה של קרחת, עם קמטים ראשונים בזווית הפה ובפינות העיניים - זה יהיה ברור יותר מאי פעם.

אבל מה לא הייתי עושה כדי לחזור לשם. אפילו ליום. יום אחד של ביטחון שופע. של חוסר אחריות נפלא. של אמונה עיוורת. של אושר. של ידיעה ודאית, שלא משנה מה אעשה - יהיה בסדר.

אז כן, יש לה שם, למועקה הזאת. קוראים לה אבלות. מין ישיבת שבעה על מה שהיה, ולעולם לא יחזור. על כך שנגמרה אשליית הילדות.

כמה עצוב. כמה חבל.

כמה הכרחי.

יום חמישי, 18 בנובמבר 2010

היחידה שלי? אותה לא יבחרו. יש שוות יותר

במבט ראשון המבצע "את היחידה שלי" של ידיעות אחרונות והאגודה למען החייל נראה מצוין.


עמישראל ישלח סמסים למספר של האגודה למען החייל (בשיתוף העיתון, כמובן) ויבחר את היחידה שהוא מעדיף לתרום לה את הכסף שלו. כל סמס שווה עשרה שקלים - ובאותיות הקטנות כתוב שבסוף הכסף יחולק באופן שוויוני בין  החיילים הקרביים, והיחידה שתקבל הכי הרבה סמסים תוכרז ביום השירותרום, בחנוכה הקרוב.


אם תרצו - סוג של כוכב נולד, הגרסה הצבאית, ולמען כלל הלוחמים.


ארץ ישראל במיטבה.


או שלא.


אנחנו שבועיים לפני חנוכה, ואני יכול לחתום לכם שהיחידה שתקבל את הכי הרבה סמסים תהיה היחידה של טייסי שייטת מטכ"ל, או איזה משהו מובחר אחר עם מערכת יח"צ משומנת. מי לא גאה בחיל האוויר החמקני שלנו שמפעיל "כלי טיס" מסתוריים? מי לא מחבק את השייטת, שלוחמיה חותמים שנה קבע ומסתננים בלילה בצלילה לנמלי האויב? מי לא מעריץ את המטכ"ליסטים או "היחידה" כמו שהם קוראים לעצמם, שאפילו תג יחידה אין להם מרוב שושואיות?


הרי מדובר בחוד החנית. בשפיץ של צבא העם, ומכאן שמדובר בצ'ופצ'יק של השפיץ של העם. הטופ שבטופ. החלום של כל מלש"ב.


אבל - האם זה נכון בכלל לעשות את התחרות הזאת? האם המסורת שהחלה לפני כמה שנים ולפיה כל שעה מוקדשת ליחידה ספציפית ואפשר לבקש שהתרומה תגיע ליחידה כזאת או אחרת (קבלו ספוילר: זה לא באמת מגיע לשם, אבל יגידו לכם שכן כדי שתרגישו טוב), האם היא מסורת ראויה?


האם זה הגון להפוך לרשמית את אחת המסורות הבזויות ב"צבא העם" ולפיה יש שווים, ויש שווים יותר?


עזבו אתכם לרגע מהקלישאה שאומרת שגם ג'ובניק שבאמת לא עושה כלום תורם "בעצם היותו בצה"ל". כולנו יודעים שמעבר לאידיאולוגיה בגרוש אין לאמירה הזאת שום קשר למציאות (ולראיה - לא מעט מהתורמים האלה משתחררים, כדין, אחרי שנתיים במקום אחרי שלוש. לצבא אין מה לעשות איתם). בואו נדבר לרגע על הפועלים השחורים של הצבא: תומכי הלחימה, ובשר התותחים.


תומכי הלחימה - חימושניקים, צוותי רפואת שדה, מש"קי קשר וכו' - לא יזכו לעולם להיבחר להיות "היחידה שלי" בתחרות הזאת.הם אינם לוחמים, אבל מדובר באנשים שבמלחמה ה"אמיתית" יהיו אחת המטרות הראשונות בכל יעף הפצצה שיעשו על מדינת ישראל. תכל'ס, הרבה יותר חשוב להשמיד את מרכז השליטה שבו יושבים כל ה"ג'ובניקים" מחיל קשר, מאשר להשמיד עוד איזה גדוד שריון. אם הורדת גדוד שריון זה אחלה - אם הורדת את מרכז הקשר, או את מרכז הטיפולים בכלים שנפגעו - השבתת חטיבה ואולי אוגדה שלמה.


אבל עזבו, הם הרי חיילים דרג ב'. הם רק "תומכים". הם לא לוחמים. לא מגיע להם להיבחר. ספק אם איזושהי יחידה מבין היחידות תומכות הלחימה תגיע לחמישה עשר המקומות הראשונים. מישהו ראה פעם את ראש הממשלה מצטלם בבה"ד 7? בבה"ד 20? ממש לא. זה לא סקסי. זה לא מעניין.


אבל מה עם כאלו שהם לוחמים על באמת? שריונרים? תותחנים? חי"רניקים מארבע החטיבות הסדירות?
גם הם לא יזכו בפרס (למרות שאם גבי אשכנזי מסמס כמו מטורף, אולי גולני יגיעו לאנשהו בחמישיה העליונה אחרי הכל). הם לא יזכו בפרס כי הם לא מעניינים.


לוחמי החי"ר של צה"ל, שיש לי את הכבוד המפוקפק להימנות עליהם במילואים, הם בשר התותחים. הם לא יותר משק הפק"ל ממולא החול שנועד לספוג את הכדורים כדי להגן על העמדה שנקראת "מדינת ישראל". אנחנו אלו שאפשר לוותר עליהם.


כשהייתי בסדיר (וזה היה מזמן, השתחררתי החודש לפני 13 שנה. אללה יסתור), אנחנו היינו אלה שהיו יוצאים למארבים של 96 שעות בשלג, בחמסין, בגשם ובלחות. אנחנו היינו עושים את הסיורים הרגליים ופתיחות הציר. אנחנו היינו אלו שעלו על המטענים, וחטפו את הפצמ"רים - הכל יד ביד עם השריונרים, התצפיתנים ושאר "הג'ובניקים תומכי הלחימה" שהיו איתנו במוצבים ולא זכו לגרם של הערכה - אנחנו היינו הבשר שצריך לעבור במטחנה, כדי שהיא לא תפסיק לטחון, חלילה.


כשהפלחו"ד של גדוד 931 של הנח"ל - פלוגה רובאית רגילה של גדוד חי"ר - היו בתעסוקה בבינת ג'בל, הפלס"ר של החטיבה - הסיירת המעולה - ישבו במשטרת סאסא. פחות או יותר אותו מרחק מגבול ישראל לבנון, אלא שבנת ג'בל נמצאת מצפון לגבול, וסאסא מדרום לו. כשחיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 51 של גולני חטפו פצמ"רים מדי יום במוצב סוג'וד, היחידות המובחרות של החטיבה שלהם - החה"ן, הסיירת, פלוגת הנ"ט - ישבו איפשהו באזור מחנה גיבור שבקריית שמונה.


סיפור אמיתי - יום אחד אני והרוש, המ"מ, התבקשנו להגיע לחמ"ל במוצב. אמרו לנו שתוך שעה ינחת במוצב מסוק בלקהוק שייקח אותנו לעתלית, לבסיס של שייטת 13. הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו למה מ"מ וסמל המחלקה של מחלקת הדרגון של מסייעת 931 קשורים לשייטת. הרי הם שייטת ואנחנו... טוב נו, לא נגיד מה אנחנו שווים באמת, כדי לא לתת רעיונות התקפיים לאויב.


הוסבר לנו שבעוד ארבעה ימים אנחנו נהיה מפקד וסגן מפקד כיתת הכוננות, שהשייטת מגיעה למבצע - ושאנחנו כוח החילוץ אם חלילה יסתבכו.


לא עברה שעה, ואכן נחת בלקהוק כדי לאסוף את שני האישים החשובים - הרוש ואני - לטיסה לא ממש ארוכה. נחתנו במנחת ליד הים, והתקבלנו ע"י רב סרן חביב שלקח אותנו לארוחת הצהריים (כי בצבא הכל סובב סביב אוכל, בואו נודה על האמת, ואוכל מקדים תמיד בסדר העדיפויות את כל שאר הלו"ז). בחדר האוכל, היפה ביותר שראיתי בכל שנותיי בצבא עד אז ומאז, אשכרה עמדו טבחים עם כובעים של שפים ושאלו מה נרצה לאכול. אני הייתי בטוח שצוחקים עלינו ושזה שחזור של הסצינה המפורסמת "מסעדת הויקטור" מהסרט גבעת חלפון. אבל לא - השף היה רציני, הציע לנו תפריט (!) והביא לנו את המאכלים שבחרנו. לקחו אותנו לסיור קצר בבסיס עם כל המוצגים המוזיאוניים - למחצה שבו. הרגשנו כמו שני כפריים נבערים מדעת שהגיעו לראשונה בחייהם לעיר הגדולה. לא האמנו שמדובר באותו צבא.


אח"כ תדריך, ואז שוב הוטסנו - בטיסה פרטית כמובן - בחזרה למוצב.


הפעילות הזאת מעולם לא יצאה לפועל (ולא פלא - הם בטח נחרדו כשראו מי אמור להיות כוח החילוץ שלהם...), אבל אם תרצו - השקעת המשאבים שבהטסת שני חי"רניקים הלוך וחזור כאילו היו שר הביטחון, האוכל המשופר, חדר האוכל המתוקתק - כל אלו מספרים את הסיפור כולו.


יש בישראל שני צבאות - צה"ל וחיל האוויר - זה כבר ידוע ונדוש. אבל גם בתוך צה"ל ישנם תתי צבאות, שהשוני ביניהם הוא עצום. יש את אלו שלא חשובים בכלל (תומכי הלחימה), יש את אלו שהם סופר חשובים ולכן שומרים עליהם מכל משמר והם לא עושים כמעט כלום אלא אם זו פעילות "מיוחדת ויוצאת דופן" (כל היחידות ה"מובחרות" למיניהן) ויש את בשר התותחים. אלו שתמיד עומדים במשימות שבהן יש סיכוי לא רע בכלל שייפגעו  - אבל עם כל הצער שבדבר, ככה זה, ואף אחד לא ישקיע בהם אגורה. אף פוליטיקאי הרי לא רוצה להצטלם עם הרוש מבאר שבע, מ"מ בנח"ל במוצב בוצי ומופגז, כשהוא יכול להצטלם עם ש' וציוד הצלילה שלו כשברקע שקיעה בחוף עתלית. 


אז אתם תבחרו ביחידה שלכם. ויתכן שתבחרו דווקא בבשר התותחים. ואולי אפילו - אם למישהו מכם יש שם קרוב משפחה - אתם תצביעו אפילו לאיזה חיל שלישות או חיל חימוש, אבל כמו שכתבתי: המיוחדים יקטפו את הפרס, וכשיציגו אותם ידברו על זה ש"אסור לומר מה הם עושים" (שזו דרך יפה לומר - ואללה, הם עושים הרבה פחות מהגדודים, אבל הסורים מפחדים מהם פחד מוות, אז בואו נשחק בכאילו).


אישית, אני לא מתכוון לקחת חלק בזה. אני גם לא תורם יותר לשירותרום. גם ככה הכסף לעולם לא יגיע למי שמגיע לקבל אותו, כי גב' מוסקוביץ' מניו יורק מעדיפה שהתרומה שלה תלך לטייסים הגיבורים מאיזראל, ומר ג'וזפסון מבקש שהתרומה לכבוד הבר מצווה של בנו תלך לסאיייירת מאאאטכאאאל.


ככה זה. יש יחידות מובחרות, והן בדרך כלל גם נבחרות.


ויש את הלוחמים האמיתיים, שמוודאים בגופם שמטחנת הבשר תמשיך לעבוד.


הם פחות חשובים. הם לא "היחידה של עמישראל". הם סתם אלו שאמורים להגיד שטוב להם למות למען ארצנו.


אוטוטו השונות הזאת תהפוך לעניין רשמי. עוד מעט זה יהיה בעיתון ובגל"צ.


עוד מעט נדע, באופן סופי, שיש את מי שיושבים על סיר הבשר - ויש את אלו שעוברים במטחנת הבשר. בסיר, בואו נודה על האמת - הבשר נראה הרבה הרבה יותר טוב.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

ואולי זה הכי טוב שיש?

ואולי זה הכי טוב שיש?


אולי סתם ניפחו לנו את המוח שיש הפי אנדינג? שבסוף הסרט יהיה קתרזיס, ונזיל דמעה של אושר והתרגשות (ונסתיר אותה היטב, כי יש לנו פאסון לשמור עליו), ואז יעלו הכתוביות תוך כדי תנועת מצלמה ללונג שוט?


סיפוק.


אמרו לי שהוא יגיע. שהוא שם. 


שרק צריך למצוא אותו.


כבר המון זמן אני מחפש את אותה תחושה של התעלות הנפש. של זיכוך.


אני לא מדבר כרגע על המשפחה. אני לא מדבר על האושר העצום שבקבלת חיבוק מיצורים קטנטנים בגובה 60 עד 80 סנטימטר שעבורם אתה הכל. גם לא על לישון בלילה עם אשתי באותה המיטה ולדעת שיש מישהי נפלאה שבחרה לחיות איתי את שאר חייה. לא כזה סיפוק.


אני מדבר על סיפוק קאנוני. מהסרטים. סיפוק שכשהוא מגיע יש מוזיקה של ניצחונות ברקע, בסגנון נעימת הנושא של רוקי או של מרכבות האש.


מה לא עשיתי כדי להשיג אותו? אני עובד ומנסה ליצור בעבודה, ואני כותב את הבלוג הזה, ואני עושה עוד אלף ואחת פעולות כדי להגיע לאותו רגע קטן שבו הנפש מתעלה ולפתע מרגישים כאילו מרחפים מעל המציאות. כאילו העולם הוא עפר לרגליך ואתה מלך הגבעה.


אותו רגע קטן שבו החיוך שמופיע על הפנים אינו תלוי בכלום. הרגע שבו העיניים נוצצות מרוב אושר והן כל כך מבריקות עד שכל אלומת אור שנלכדת בהן נשברת מאות פעמים ונראית כמו גלקסיה בשמי הלילה.


סיפוק.


קתרזיס.


אושר.


מיום שעמדנו על דעתנו אמרו לנו שאם נעשה פעולות מסוימות נגיע לשם. אם רק נלמד למבחן. אם רק נתנהג יפה. אם רק נלך ליחידה הנכונה או לתפקיד הנכון בצבא. אם רק נלמד "משהו טוב" באוניברסיטה. אם רק נמצא עבודה טובה. אם רק ורק אם - ובסוף נהיה שם. בסוף המירוץ הוא יגיע.


ובאמת שמנסים להתמיד במירוץ. 


ורצים, ומתנשפים, ולא עוצרים בעליה, וכל הזמן קדימה.


אבל זה קצת כמו לרוץ אחרי האופק. אבל כשמגיעים לנקודה שהייתה באופק לפני כמה שעות או ימים, אותו הר שנראה כל כך קטן מרחוק ועכשיו נראה ענק כשמתקרבים אליו, מסתבר שהאופק התרחק עם כל צעד שעשינו.


זה מרדף אינסופי, שאין לו תכלית ואין בו תוחלת. פשוט לרוץ. יש קו התחלה, אבל אין קו סיום. לרוץ לנצח, עד שנופלים מהרגליים.


לרוץ.


כל הזמן לרוץ.


ואז אתה שואל את עצמך - רגע. למה אני רץ? מה המטרה? מה הטעם? האם האופק מתקרב? ואם הוא יתקרב פתאום - אני יודע בכלל מה אני רוצה למצוא שם? האם יש שם תשובה לשאלה כלשהי? מה זה נותן לי?


אבל רצים.


כל הזמן.


רצים.


רצים כי אמרו לנו לרוץ. רצים כי אנחנו רואים מה קרה לאלו שהפסיקו. אלו שרגליהם כשלו זרוקים בצידי מסלול הריצה האינסופי ומביטים עלינו במבט נוגה שאומר "בבקשה, תנו לנו יד. אל תשאירו אותנו פה. קחו אותנו אתכם. בבקשה...", ובמקרה הטוב אנחנו מצקצקים לעברם בלשון או זורקים להם בקבוק שתייה. אין לנו זמן לעצור לרגע. גם לא כל כך בא לנו, תכל'ס. כולם רצים עכשיו - וחלילה וחס, עוד עלול לקרות הרע מכל - ונאבד את המקום שלנו בדבוקה.


ואז, כשממש קשה, והשרירים כואבים אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך - לאן אני רוצה להגיע באמת?


מישהו שלא ראיתי הרבה שנים פגש אותי הערב. הוא אמר שהוא הכי שונא את השאלה "איפה אתה רואה את עצמך עוד 5 שנים".


אני לא שונא את השאלה הזאת.


אני מפחד מהשאלה הזאת פחד מוות. אין לי מושג מה עונים עליה. אני לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני לא יודע לאן אני רוצה להגיע עם המירוץ הזה. לאיזה אופק אני שואף, ומה אני רוצה למצוא שם.


אז אני רץ.


וקשה לי. באמת שקשה לי. אני מסתכל קדימה ורואה כאלו שרצים מהר יותר, ואני מסתכל אחורה ואני רואה את אלו שמתנשפים, ואני מסתכל הצידה ואני רואה אחרים שכמוני, חושבים בינם לבין עצמם ורק שאלה אחת עוברת בראש: 


למה?


כי אולי מה שיש לי כרגע זה הכי טוב שיש. כי אולי אין סיבה לרוץ. כי אולי באמת טוב לי, אבל אני כל כך עסוק במירוץ המטופש שאני מפספס הכל.


כי אולי כשאני רץ לאופק והמבט כל הזמן מפוקס בכיוון אחד - קדימה, לאופק - אני מפספס המון ולא רואה מה קורה סביבי. הרי אפילו על ההר הענק שראיתי קודם יש עצים, ופרחים, וציפורים, ונוף עוצר נשימה - אבל בשם השעטה קדימה, וכדי לא לאבד צעד וליפול, גם את זה אני מפספס.


אולי זה באמת הכי טוב שיש, מה שיש לי עכשיו.


אולי אפשר לשנות את הכללים ולעבור מריצת מרתון שלא נגמרת לסתם ג'וגינג נעים.


אולי הגיע הזמן שאחבק את אשתי, ואת הבנות, ואודה על זה שאני בריא, ואפרוש לרגע מהמירוץ. במקום לרוץ בשיא המהירות, במקום לשעוט קדימה, אעבור לריצה נינוחה יותר. הרי בואו נודה על האמת - אין לי את הכושר שיש לאלו שממש מקדימה, ואני מרגיש שאני עוד יכול לרוץ כמה אלפי ק"מ טובים, בניגוד לאלה שנפלו בצד הדרך.


אולי זה באמת הכי טוב שיש.


יהיו שיגידו שזו תבוסתנות. מה פתאום לוותר על המקום הראשון? הרי תמיד טענו שאני אמור להיות הרבה יותר קדימה בדבוקה. הרי המורה תמיד אמרה להורים שלילד יש הרבה פוטנציאל. הרי אני על המסלול, ורק נשאר לתת קצת גז, ולזכות במירוץ.


אבל אני לא מסכים לחיות עם הפחד התמידי מנפילה כי אדרוך לא נכון בזמן הריצה. אני לא מסכים להיות אחד שמדחיק החוצה את המבטים הנוגים של אלו שנפלו כי עכשיו רצים, ומחשבות על בני אנוש אחרים שוברות את סדר הנשימות והנשיפות שכה הכרחי לריצה הזאת.


יסלחו לי מארגני התחרות, אבל אני מקבל פה החלטה עקרונית, עם כל הכבוד לחוקים.


אני ארוץ - אבל בקצב שלי.


כי אולי - אולי! - זה הכי טוב שיש.


ואני לא מתכוון לפספס את זה.


* * * * *

זה נורא יומרני לכתוב מילה אישית למי שקוראים את הפוסטים שלי. זה מרגיש קצת מעפן לעשות את זה, אבל אני חייב לומר משהו.

תודה.

באמת תודה.

תודה שאתם משתתפים במסע המטורף הזה. החיים האלו עוד יהרגו את כולנו, אבל עד אז כיף לי לדעת שאתם פה. זה מסע מניה-דיפרסיבי שבו מצד אחד אני נורא גאה שאתם קוראים "אותי", ומצד שני אני נורא מדוכא לקרוא את מה שיוצא לי מהמקלדת. 

לפעמים אפילו אני לא מאמין כמה מרה שחורה נאגרת לי בבטן.

אז שוב - תודה. טוב לדעת שאני לא לבד.

עכשיו נעשה קצת מתיחות - וחוזרים לרוץ.

אבל בקצב שלי.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

גם אני עני. על צמיחה, מסים ושאר דברים נורא משעממים

אומרים שגם השנה נצליח.


שכמו בשנה שעברה, וכמו בזו שלפניה, מדינת ישראל תסיים את השנה עם עודף תקציבי של כמה מיליארדי שקלים. 


המדינה שלנו הפצפונת, ארץ אוכלת יושביה, ארץ קטנה עם שפם, תסיים שנה שלישית ברציפות עם צמיחה חיובית ועם יותר הכנסות ממה שתוכננו (אנשים מרוויחים יותר, ולכן משלמים יותר מס - כך מסבירים באוצר) ואת כל זה הממשלה של עמישראל עושה כשבשאר העולם כלכלות שנחשבות הרבה יותר רציניות משלנו (ארה"ב, גרמניה, צרפת, שלא לומר יוון ואיסלנד שפשטו רגל!) נמצאות בקשיים ומגדילות את הגירעון שלהן.


שוב ניצחנו את הסיכויים ואת כל העולם. עם ישראל חי!


כולנו נסתכל על העיתונים שמבשרים על הצמיחה החיובית. נתבשם מהמסגרת של החמישים מילה בפינה שתזכיר לנו שסטנלי פישר זכה בתואר נגיד השנה בעולם או ביקום או בלא יודע מה. ביבי ושטייניץ יכנסו מסיבת עיתונאים ובה יבשרו על הצלחת המדיניות הכלכלית ולראיה - דירוג האשראי של ישראל הוא מצוין (למרות שתכל'ס, מי צריך את ההלוואות של הגויים שכנשארים עם פלוס של 6 מיליארד בקופה. פלוס! משרד האוצר שולטטטטטתתתתת).


יש מצב שהם גם יודיעו שבעקבות הפלוס בקופה, הם החליטו על הפחתה נוספת במס ההכנסה כמו שעשו בשנתיים האחרונות. שהפחתת מסים תואמת את מדיניות הממשלה, ותאפשר הכנסה פנויה לאזרחי ישראל - וזה כידוע, מנוע צמיחה. ישאלו אותם את השאלה ששואלים תמיד: "האם צפוי מס על הבורסה לאור הגאות ברחוב אחד העם?", ושטייניץ יגיד ש"כרגע" זה לא על הפרק, עם דגש על המילה כרגע. אבל הוא יגיד את זה בחצי חיוך. אף אחד לא אוהב לראות מסכים אדומים. כולם אוהדים של מכבי חיפה - רוצים ירוק על המסכים, והרבה.


רובנו נביט בהשתוממות ונגיד לעצמנו "ואללה. שיחקו אותה הממשלה. הנה, הבורסה עולה, יש עודף תקציבי, ומפחיתים מסים. הם בטח עושים דברים נכונים". וחוץ מזה, נודה בינינו לבין עצמנו - אנחנו לא באמת מבינים את מה שהם אומרים, וכל בעלי הטורים החשובים, אלה שכותבים 200 מילה בעמוד 2 בידיעות אחרונות כשיש ידיעה כלכלית, מספרים לנו שהמשמעות היא שישראל היא אימפריה כלכלית. ידברו איתנו על טבע, ועל הייטק, ועל איך אנחנו קטנים, וג'ינג'ים, ונותנים לכל הגויים בראש עם הגניוס היהודי. הם גם יכתבו משהו על זה שהשקל חזק וזה מראה על חוסן, ושזה איכשהו דופק את היצואנים - אבל אנחנו לא שייכים לקבוצת היצואנים, והיא מעניינת אותנו כמו קבוצת היצאניות.


אוקי. עכשיו בואו נדבר עברית.


כזאת שאני ואתם מבינים. כזאת שבאה ישר מהכיס.


השבוע התפרסמו נתוני העוני. באופן רשמי, המשפחה שלי מאוד רחוקה מהם. למעשה, אני לא חושב שמי מהחברים שלי קרוב למספרים האלה המדברים על הכנסה של 2000 ש"ח לנפש במשפחה. דמיינו לעצמכם משפחה בת 4 נפשות שחיה על 8000 שקל. אי אפשר לעשות את זה. לא רק בירושלים או בתל אביב - גם במצפה רמון אי אפשר להאכיל ארבעה פיות, ולחנך אותם, ולתת להם בגדים ובריאות ב - 8000 ש"ח בחודש.


אבל זו פיקציה. קו העוני הזה הוא לא פחות מרמאות סטטיסטית.


קו העוני האמיתי הוא קו ההוצאה, לא קו ההכנסה.


קו עוני אמיתי הוא התשובה לשאלה האם אדם יכול להרשות לעצמו להתקיים בצורה שמאפשרת חיים במאה ה- 21 או לא.


אני לא מדבר על טיסה לחו"ל, מסעדה, מנוי לכדורגל או כבלים. אני מדבר על מוצרי צריכה בסיסיים שאדם צריך לספק למשפחתו כדי לוודא שילדיו לא יפגרו מאחורי בני גילם ויזכו לנקודת פתיחה סבירה לחיים. אני מדבר על קורת גג, על בגדים, על רופא, על חינוך (כן, כולל חוגים - אם ילדי ישראל יהיו תלויים רק במה שהמדינה מספקת בבתי הספר, תוך עשרים שנה נגלה שחלק גדול מהאוכלוסיה לא יודע את לוח הכפל), ועל מוצרים שהם בגדר חובה למרות שהם לא לחם וחלב - אינטרנט, למשל.


אל תרימו גבות בתמיהה - גם פער טכנולוגי הוא סוג מסוכן מאוד של עוני. פער טכנולוגי מבטיח שהדור הבא יהיה עני. ילד שלא יידע להפעיל מחשב בעוד 20 שנה, כשיהיה בוגר, יהיה כמעט נטול סיכויים לבצע מוביליות חברתית ולהתקדם לאנשהו.


אם מחשבים זאת כך, גם אני כמעט עני. כשזוגתי שתחיה ואני מחשבים את ההוצאות וההכנסות שלנו מדי חודש, אנחנו נשארים עם פער של משהו כמו 1000 עד 1500 ש"ח. אם חלילה תיפול עלינו הוצאה ממושכת ובלתי צפויה שתימשך מספר חודשים ותעלה על אותו הסכום, יש לנו בעיה. אנחנו נמצא את עצמנו במדרון חלקלק שבסיומו מגיע טלפון מהבנק במקרה הטוב, או מההוצאה לפועל במקרה הרע.


בניגוד לעניים ה"רשמיים", אנשים כמוני אני דווקא מכיר, ואפילו בכלל לא מעט. אנחנו האנשים שהצמיחה לא ממש מגיעה אליהם. אלו שהכי מפרגנים לכל החברות שעושות מיליארדים, אבל מה לעשות שאנחנו שכירים. אנחנו אלה שהפחתת מס הכנסה של הממשלה משפיעה עליהם בכמה גרושים בחודש - לא ממש סכום שמאפשר לעשות משהו. כשמורידים לשרי אריסון את מס ההכנסה מ - 45% ל- 40%, מתפנים לה כמה מאות אלפי שקלים אם לא יותר מכך. אצלי, אחרי כל ההפחתות, זה איזה 200-300 ש"ח. תודה לכם שטייניץ וביבי - זה כמעט כל החיתולים וכל המטרנה בחודש.


באמת, שיחקתם אותה.


נו, תגידו לי. מה אתה רוצה? הנה, התפנו לך כמה גרושים. לך תקנה משהו בחנות. החנות תזמין מהמפעל. המפעל יצטרך עוד עובדים - והנה! הנענו את הכלכלה! ככה יוצרים צמיחה!


אני לא יודע מה כולם עושים, אבל כשבמשפחת הר-זהב מתפנים כמה גרושים, אנחנו שואפים (לא תמיד מצליחים) לחסוך אותם. אתם יודעים - עוד לא קנינו בית, ורוצים להחליף אוטו, וגם רוצים שיהיו כמה גרושים לבנות כשהן יגדלו. לא רק שאני לא מתכוון "לפוצץ" את המאתיים שקל האלה בחנויות, אני מעדיף לשמור אותם אצלי ליום סגריר. אני מאמין שגם מישהו שהוא מיליונר, והפחתות המס האלה פינו לו המון כסף, לא הולך פתאום למכולת השכונתית בארסוף ומבקש לקנות את כל התכולה שלה, כי פתאום יש לו מזומנים.


רבאק, הוא היה מיליונר עוד קודם, אחרי הכל - הדעת נותנת שאצלו, כמו אצלי, כבר יש סוג של באלאנס שבו הוא יודע כמה הוא צריך להוציא כדי לחיות ברמה שהוא מבקש לעצמו. הממשלה פינתה לו עוד הכנסה? סבבה. הוא ישים אותה בבנק, או בבורסה, או בנדל"ן מניב - הוא לא ילך וייצור את אותם מעגלי הוצאה (אזרח-לחנות-למפעל-לעובדים) עליהם שטייניץ וביבי מפנטזים.


בכלל, כל הרעיון הזה של צמיחה מלמעלה למטה הוא מופרך בעיניי. הרעיון שאם מישהו אמיד יוציא כסף, אז בסוף הדרך העניים ימצאו עבודה ויבצעו מוביליות חברתית למעמד הביניים הוא טיפשי, והרגע הסברתי למה. אפשר להמשיל את זה בקלות, ודרך המילה צמיחה - מישהו ראה פעם עץ שצומח מהצמרת למטה, ומגדל את הגזע רק בסוף? נכון שלא? אז ככה זה גם בכלכלה.


אם המדינה מסיימת שנה עם מיליארדי שקלים כעודף, היא לא צריכה להסיק מכך שהיא גבתה יותר מדי מס, ולהפחית אותו. היא צריכה להסיק מזה שהיא לא בסדר.


מדינה היא כמו מוסד ללא כוונות רווח. היא לא אמורה להפסיד חלילה. אף אחד לא רוצה מדינה גרעונית שלא יכולה לעמוד במחויבויות שלה. ממש לא.


מדינה פשוט צריכה לא להרוויח. לסיים את השנה על האפס (אחרי שבתקציב היא שומרת רזרבה ליום סגריר. נגיד, הוצאות מלחמה וכאלה. זה קורה פה לפעמים), ואם נותר לה כסף - לחלק אותו בצורה חכמה לשכבות החלשות. לתת שיעורי תגבור בפריפריה. לבנות כבישים ורכבות שיקרבו אותה למרכז. לתת תמריצים למפעלים לעבור לשם. להתערב במשק.


בשנה שעברה, המדינה סיימה עם פלוס של שבעה מיליארד ש"ח. אתם יודעים כמה משכנתאות מסובסדות לזוגות צעירים נכנסות בסכום הזה??? 


שוו בנפשכם שהמדינה הייתה מייעדת את הכסף למטרה הזאת. אם אני הקטן הייתי מקבל משכנתא מסובסדת, הייתי רוכש דירה בהחזר חודשי נמוך יותר משכר הדירה שאני משלם היום (וממנו, אגב, מדינת ישראל לא רואה אגורה בתור מס), מעשיר את הקבלן שמעסיק פועלים, ועם ההכנסה הפנויה אני - בניגוד למיליונר שכבר יש לו הכל - הייתי אשכרה הולך לחנות וקונה מוצרים, ולכן בעל החנות היה קונה יותר מהמפעל, שהיה מעסיק יותר עובדים.


צמיחה, כמו שאמרתי, היא מהשורשים למעלה. לא הפוך. דווקא אלה שלמטה, ממש כמו שורשים של עץ, הם אלו שמספקים את כל החומרים הדרושים לגדילה - המים, הקשר החזק לאדמה. הבסיס. בלי בסיס חזק באזור הכי נמוך, שום עץ לא יגדל - ולא קשור כמה עלים שעושים פותוסינתזה יש למעלה. משב רוח הכי קטן - והעץ עם הצמרת המפוארת והגזע הקטן יקרוס. אדרבה - דווקא בגלל הצמרת המפוארת, הוא יקרוס הרבה יותר מהר. עניין של פיזיקה פשוטה.


אז מה אני מציע? איך נעזור למעמד הבינוני להתחזק, ונישא את המעמד הנמוך יותר קדימה?


חוץ מההשקעה בפריפריה וכל הסיסמאות שנשמעות כמו קמפיין חבוט של פוליטיקאי שמדקלם את דף העמדה, אפשר להפחית מיסים רגרסיביים - מע"מ, למשל, על מוצרי יסוד כמו מזון ומוצרי צריכה בסיסיים. אפשר להוזיל את הדלק ובכך לאפשר לאנשים להתנייד בלי שזה יכאב בכיס - ואז קל יותר לעבוד רחוק מהבית. אפשר להפחית את המסים על הדיור, כאמור, ולתת לאנשים אפשרות להפחית לאט לאט את סעיף הדיור בהוצאות, שהוא כידוע סעיף ההוצאה הכי גבוה. אפשר לעשות המון דברים - אבל לא יעשו אותם.


במקום זה יורידו את מס ההכנסה, כי זה נשמע טוב. אז מה אם אלו שהכי צריכים את הכסף, בד"כ בכלל לא מגיעים לסף המס או שמראש הם משלמים מעט יחסית, כך שההפחתה אינה משמעותית עבורם? זה לא יותר מניואנס. את זה יודעים רק יודעי ח"ן. זה לא מופיע בכותרת של העיתון.


אחרי הכל, אם יורידו את המסים שבאמת ראוי להוריד - איך אפשר יהיה להתהדר בעודף תקציבי? ובלי להתהדר בעודף התקציבי - מה נגיד במסיבת העתונאים בחודש דצמבר?


בעוד חודש וחצי, כשתראו את כל ראשי הכלכלה יושבים במשרד האוצר, כשדגל ישראל מאחוריהם וכל רגע שומעים את רעש מצלמות הסטילס שמנסות לתפוס את הפריים הנכון עם כל אבירי הצמיחה בצילום אחד, תהיה לכם הזדמנות לשאול את עצמכם את ה-שאלה, בה"א הידיעה - פייר, האם הרגשנו את הצמיחה הזאת? האם זה עוזר לנו? האם אנחנו מרגישים שהמשפחה שלנו התקדמה השנה, מבחינה כלכלית?


אבל בעצם, רובנו לא נעשה את זה. הרי למי אכפת מהכלכלה. זה סתם מסובך.


וחוץ מזה, יש את אירן, והפלשתינים, ואומרים שהשנה יהיה מאבק אמיתי על האליפות בכדורגל, בין שלוש קבוצות לפחות. וגם יש האח הגדול שמתחיל.


זה הרי הרבה הרבה יותר מעניין.


יאללה נו, עוד שנה בלי לקנות דירה ועם אוברדראפט. אבל אומרים שביבי תותח בכלכלה. תראו! אפילו כתוב בעיתון שיש צמיחה.

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

מינויים פוליטיים - לא מה שחשבתם

אני לא אוהב את צחי הנגבי. מעולם לא אהבתי אותו, וספק אם משהו שהוא יגיד או יעשה יגרום לי לשנות את העובדה הזאת.


גם כשהייתי צריך לדבר איתו, במסגרת העבודה, כשדיבר בקול השקט וכששוחחנו על כדורגל (גם שם, אגב, פעורה בינינו תהום כשהוא מכביסט ואני אדום) לא הצלחתי למחוק ממוחי את המחשבה שמדובר באיש שהיה נוסע בקמפוס גבעת רם עם אופניים ומכה ערבים עם שרשרת ברזל תוך כדי נסיעה. לכאורה, כמובן. זה מעולם לא הוכח.


אני באמת באמת לא אוהב אותו.


אבל היום, כשבית המשפט קבע שיש קלון במעשיו, קשה לי שלא לחוש שנעשה לו עוול. הזוי ככל שזה לא יהיה עבורי - אני אשכרה בעדו.


צריך קודם כל להזכיר לכולנו שהנגבי הורשע במתן עדות שקר בעניין המינויים הפוליטיים. כן, זה לא בסדר לשקר בחקירה רשמית, וכן - ראוי להטיל קלון על איש ציבור שעובר את העבירה הזאת. אבל מה שמפריע הוא הנסיבות שהביאו את הנגבי לחקירה מלכתחילה. פה הבעיה.


בשנת 2002, לפני הפריימריז המפורסמים במרכז הליכוד פרסם הנגבי, או מי מטעמו, מודעה (מדובר היה באותה מערכת פריימריז שנתנה לעולם את פרשת בלומנטל, ושתרמה לעם ישראל כל מיני ח"כים שייזכרו לדיראון עולם כמו יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי המצביעים הכפולים - זו באמת הייתה אחת הרשימות המחרידות שמפלגה כלשהי הציבה אי פעם לבחירה, ואך טבעי שהרשימה הזאת זכתה ל - 38 מנדטים. הציבור, כידוע, מאוד מתעמק בח"כים שברשימה שהוא בוחר...). במודעה פורסמו שמותיהם של כמה עשרות עסקני ליכוד להן סידר השר הנגבי תפקיד כזה או אחר במשרד שלו.


הארץ רעשה וגעשה. איך יכול להיות שעושים מינויים פוליטיים?! איזה מין דבר זה?! מה פתאום?! מושחתים, קראו כולם, נמאסתם!


נפתחה חקירה, ובעקבותיה הוציא מני מזוז, היועץ המשפטי דאז, הנחיה ולפיה אסורים מינויים פוליטיים כמעט באופן מוחלט אלא אם החליטה ועדה מיוחדת שהמועמד לתפקיד היה מתקבל גם לולא הקשר הפוליטי לשר, ורק אם יש לו סגולות מיוחדות המאפשרות לו להתגבר על ה"נכות" שבקרבה לפוליטיקאי שרוצה למנות אותו.


הנגבי שיקר, כאמור, בחקירתו - והועמד לדין הן על המינויים והן על השקר. בנושא השקר הורשע, והבוקר הוטל עליו קלון. בנושא המינויים נקבע שהוא זכאי. 


מדוע זיכו אותו למרות שביצע מינויים פוליטיים? משום שבית המשפט הבין שלא ניתן לשנות את הכללים ואז לשפוט אנשים רטרואקטיבית על עבירות שכלל לא הוגדרו כעבירה בזמן שבוצעו (והרי ההנחיה של מני מזוז הייתה אחרי ובעקבות החקירה של הנגבי).


העמדתו של הנגבי לדין על המינויים גבלה בשערוריה. דמיינו לעצמכם - זה כאילו תיסעו 50 בעיר, ואז יחליטו שמעתה מגבלת המהירות היא 30 קמ"ש - אבל כל מי שנסע עד עכשיו 50 קמ"ש יישפט בבית הדין לתעבורה ויהיה מועמד לקבל 4 נקודות ברישיון כי עבר את המהירות המותרת טרם כניסת התקנה לתוקפה.


אוקי. אז למדנו. מעתה אסור לעשות מינויים פוליטיים. אבל - למה בעצם?


הנה משפט שעומד בניגוד לבון טון התקשורתי ובניגוד לשיח הנפוץ בארצנו הקטנטונת:


מינויים פוליטיים הם דבר טוב, חשוב, מועיל ורצוי.


כן כן.


ואין פה ציניות.


בכל העולם, ובמיוחד בדמוקרטיה שאנחנו כל כך מתקנאים בה, ארצות הברית של אמריקה, ישנם מינויים פוליטיים בסיטונות. עם כל ממשל שנבחר, גם כשמדובר בממשל חדש שהחליף ממשל מאותה המפלגה (למשל: בוש שהחליף את רייגן), כל הפקידות הבכירה והבינונית מתחלפת. למעשה, חלק ניכר מתושבי העיר וושינגטון מתחלפים מדי 4-8 שנים. 


הרעיון הוא פשוט אך הגיוני - הממשלה נבחרה כדי לפעול. כדי לעשות דברים. כדי שהשר יוכל לממש את המדיניות של הממשלה שלו, הוא צריך שבכירי המשרד שלו (לא רק המנכ"ל - גם ראשי האגפים, ואחראי האזורים וכו') יהיו אנשים שחולקים איתו את אותו החזון ואותה האידיאולוגיה. אנשים שמחויבים למצע שהוא נבחר לממש. לכן מחליפים את כל אנשי הממשל הישן, זה שהוחלף, באנשים חדשים. זה אמנם יוצר כמה חודשים שבהם משלמים שכר לימוד על חשבון משלם המסים (עד שהחדשים לומדים את התפקיד, מתמקצעים בו וכו') אבל השר יידע מעתה שכל הוראה שייתן תיושם ותבוצע בידי אנשים שרוצים בהצלחתו ובהצלחת האידיאולוגיה בשמה נבחר לתפקידו.


מה פתאום, תענו לי. זה נורא מה שאתה אומר. הרי פקידים אמורים לבצע בכל מקרה את מה שהשר אומר - ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בפקידות מקצועית, נטולת אג'נדה פוליטית. כזאת שנבחרה על פי כישוריה ומחויבת למשרד - לא אישית לשר.


אז זהו, שלא.


כשאנחנו, האזרחים, הולכים לבחירות, אנחנו שואפים לשינוי כזה או אחר. אנחנו רוצים שהנבחרים יישמו את מה שהבטיחו לנו. אלו שהצביעו בעד המפלגות שמרכיבות את הקואליציה - המפלגות שניצחו בבחירות - רוצים לראות תוצאות. הם טרחו והצביעו ותמכו בעמדות מסוימות, והם רוצים לראות אותן באות מן הכוח אל הפועל. הם רוצים עשיה.


קחו לדוגמה את גדעון סער, שר החינוך. הוא רוצה ליישם תוכנית לימודים שנותנת דגש על "ערכים לאומיים" שאפשר להסכים איתה, ואפשר שלא - אבל הוא השר, והוא זוכה לתמיכת הממשלה ותמיכת הכנסת, ועל כן זו זכותו. המפלגה שלו נבחרה לכנסת ולהנהגת המדינה בין השאר בגלל דברים כאלה. 


לא בטוח שגדעון סער יצליח להטמיע את התכנים שרצה בתוכנית הלימודים. בואו נגיד שהמפקח הפדגוגי על בתי הספר באזור פלוני הוא איש בל"ד, והוא מתנגד לתוכנית של סער. מישהו מאמין שהוא "ידחוף קדימה" את התוכנית? שהוא ישכב על הגדר כדי שמדיניות השר שלו תיושם? שהוא יעשה הכל כולל הכל כדי להביא למיצוי הטמעת המסר לו הוא מתנגד?


בוודאי שלא. אותו מפקח ייצא ידי חובתו בפיקוח על הטמעת המסרים כדי לא להיות מפוטר, ולא יותר מזה. מה יוצא מזה? העם לא קיבל את רצונו לחינוך לאותם "ערכים לאומיים", רצון שהביע בקלפי - ולא כי השר לא טוב או לא רוצה, אלא כי אין לו שום דרך להזיז את הפקידות הבכירה בדרגי העשייה ולמנות תחתיה פקידות שמחויבת למסר אותו הוא נושא.


נו חיים, בחייך, יגידו לי. אז מה, כדי לקבל משרה ממשלתית בכירה צריך להיות חבר מפלגה? איזה מין דבר זה? חוזרים לימי מפא"י בהם מי שאין לו פנקס חבר בצבע הנכון לא מתקבל?! וחוץ מזה - מה עושים אחרי שהשר מתחלף? אם יבוא שר חינוך מבל"ד, אז הוא ייתקע עם הפקידות הימנית שהביא גדעון סער?


הסירו דאגה מלבכם. העובדה שיש לשר סמכות למנות לא אומרת שהוא חייב למנות דווקא משיקולים פוליטיים. הוא יוכל למנות אנשים מטעמים מקצועיים, פוליטיים, חבריים - כל סיבה שנראית לו, ובלבד שיעמדו בתנאי סף מינימליים מסוימים שייקבעו (למשל - לא סביר שמי שיהיה מפקח במשרד החינוך לא יהיה בעל בגרות, או שמי שממנים לתפקיד שגריר לא יידע שפה זרה. דברים ברמה הזאת). יחד עם זאת, כל ממונה פוליטי שכזה צריך לדעת שכמו בוושינגטון - כשהשר שמינה אותו הולך, הוא עוזב איתו את תפקידו אלא אם השר החדש מחליט למנות אותו מחדש, וחוזר חלילה. 


מה אנחנו משיגים בכך? כל כמה שנים יש שידוד מערכות במגזר הציבורי. מגיע דם חדש, טרי, פעלתן. השינוי או רצון לשימור המצב שהציבור מביע בבחירות בא לידי ביטוי - באופן מיידי -  בביצועי משרדי הממשלה השונים. ועוד דבר - יותר אנשים יהיו מעורבים בפוליטיקה. מי שירצה להתמנות לתפקיד ממשלתי בכיר יעשה זאת דרך מעורבות במפלגות, ומכאן גם ביצור חזק יותר של הדמוקרטיה השברירית שלנו. מפלגות חיות ובועטות ועתירות פעילים הן אחד התנאים ההכרחיים לקיומו של המשטר הזה.


אז יסלחו לי כל אנשי הבון טון, וכל הטהרנים למיניהם בעולם המשפט שלנו ובתקשורת הישראלית, וכל נופחי הנפיחות מהתנועה לאיכות השלטון (אגב-  מישהו שאל את עצמו פעם מאיפה יש להם כסף? סתם נקודה למחשבה) - מינויים פוליטיים זה דבר לא רע בכלל.


כשתבוטל אותה הוראה אומללה שאוסרת על מינויים, אולי נראה כאן ממשלה יעילה יותר. טובה יותר. לא מסורסת. כזאת שאשכרה עושה, ולא רק מדברת על לעשות.


ולגבי הנגבי - כמו שאמרתי, אין ספק שהגיע לו להיות מורשע עם קלון על שקר בחקירה רשמית. אבל אלמלא אותה טהרנות טיפשית שסבורה שמינויים פוליטיים זו הסכנה הכי גדולה לצדק ולאמת, החקירה לא הייתה נפתחת והוא לא היה משקר (כן, השקר היה בחירה שלו - אבל אתם מבינים למה אני מתכוון).


ואם יש מישהו שתוהה - לא, אני לא חבר באף מפלגה. יותר מזה. אין היום אף מפלגה שמאמינה במה שאני מאמין, שיש סיכוי שתעלה לשלטון לעמדה בה תוכל למנות מישהו, כולל אותי, לפחות בעשור הקרוב.


זה עצוב, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.







יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

מזל שלי שיש ביטוח לאומי

ביום חמישי האחרון, בצאלים, אחרי שבוע של תרגיל חטיבה, סוף סוף פתחתי את הטלפון.


הוא היה מאובק אחרי שישב בעומק תיק התשעים ליטר שנשאתי על הגב במשך למעלה מחמישים ק"מ של הליכה בהרי הדרום. ביד אחזתי את ה"לוקש", טופס צבאי מספר 3010 שבו צה"ל מודיע למעסיקים שלי שהייתי בשירותו בשבוע האחרון, ושהם יכולים לתבוע את הביטוח הלאומי ולדרוש החזר עבור ימי העבודה שהם שילמו עליהם למרות שנעדרתי.


באירוניה מופלאה, דווקא אז הטלפון צלצל.


על הקו היה אבא שלי. הוא שאל מה נשמע ואחרי שאלות הנימוסין הסטנדרטיות האחרות הוא אמר: "קיבלת מכתב מביטוח לאומי". כנראה שלא הצליח להתאפק מאז שהתקבל המכתב שלושה ימים קודם לכן, כי הוא כבר ידע שיש במכתב הזה דרישת חוב.


למחרת, שישי בערב, הגענו לארוחת ערב אצל ההורים שלי. הסתכלתי במכתב הכחול-לבן. "שלום", הם כתבו לי. "מבדיקה שנערכה אצלנו, עולה כי אתה מחזיק בחוב בסך 198 שקלים".


כך, סתם. בלי הסבר. בלי לכתוב על מה החוב, ולמה, ומדוע, וממתי.


אתה חייב לנו, וזהו.


יושב לו אדם ובוהה במכתב כחול לבן ולא מבין. הרי אני עובד, ברצף, מחודש ינואר 1999, חודש אחרי שהשתחררתי משירות סדיר. בזמנו, לפני כמה שנים, הם ניסו "להשחיל" לי לשלם להם על חודש דצמבר 1998, החודש הראשון לאזרחות שלי, כי לא שילמתי. הם נזכרו בזה אחרי איזה 6 או 7 שנים, וצעקתי על הפקידה שהיא פסיכית לגמרי כי בכל הכבוד מאז שילמתי לביטוח הלאומי עשרות אלפי שקלים מהמשכורת שלי - ואף אחד לא הסביר שמיד אחרי השחרור אמורים לשלם!!! 


סגרנו את זה אז על "אי הבנה", ומנהלת הסניף שראתה אותי בזעמי, אפילו התנצלה בשם המוסד לביטוח לאומי.


אוקי - זה לא החוב ההוא. אותו סגרנו כבר. אז מה זה יכול להיות, למען השם?


הרי אני משלם כל חודש. אפילו היו כמה חודשים שביטוח לאומי שילם לי, כדמי אבטלה, כשהחלפתי עבודות. מאיפה לעזאזל צמח לי חוב?!


להתקשר לביטוח לאומי זה אתגר. אני די בטוח שהם מקבלים כל מיני תשלומים מחברות הטלפוניה, כי זמן המתנה של עשרים דקות ומעלה עד לקבלת מענה אנושי זה לא מעט דקות שיחה, ואני משוכנע שביטוח לאומי מרוויח את זה איכשהו. אם לא - הוא פראייר. 


כשמורן ענתה לי, היא שאלה אותי שורה של שאלות משעשעות כדי לזהות אותי. אני חייב להודות שזה היה משחק "אלה הם חייך" מגניב, ושהוא אפילו העלה חיוך על פניי: "איך קראו לסבתא שלך מצד האב?", "איך קוראים לחמותך?", "מה הוא תאריך הלידה העברי שלך?", "מאיזו ארץ עלה אביך?". האמת? באמת נחמד. הייתי ממשיך בזה שעות, אבל האוזן שלי כבר התחממה ממילא מההמתנה הארוכה.


ואז מורן ואני הגענו לתכל'ס.


"למה?", שאלתי אותה, "למה אני חייב כסף ועל מה?"


היא הסבירה לי שבחודש ספטמבר 2002 לא שילמתי את דמי החבר שלי במוסד. אמנם שילמתי באוגוסט אותה שנה (עוד הייתי באגודת הסטודנטים) ובאוקטובר (עבדתי בחלטורה כשומר עד שהתקבלתי אחרי חודשיים לחדשות 10 שאך זה הוקמה), אבל בספטמבר לא שילמתי - ואם לא אשלם ייפגעו זכויותיי עד כדי כך שלא אהיה זכאי לקצבת זקנה כשאצא לפנסיה. נכון, זה עוד 34 שנה, אבל הביטוח הלאומי לא שוכח ולא סולח.


עכשיו נעשה רגע הפסקה.


אני בעד הביטוח הלאומי. אני סבור שזה אחד הדברים הכי נכונים והכי ראויים, מבחינה ערכית, שיש במדינת ישראל. הרעיון לפיו כלל האזרחים משלמים מס לא גבוה במיוחד כדי לעזור לקיים את אלו שמזלם לא שפר עליהם והם זקוקים לסיוע מהמדינה הוא רעיון מקסים.


בניגוד לביטוח הפרטי, פה כל העם מבוטח, ואין צורך להיות בעל אמצעים כדי ליהנות ממנו. הלכה למעשה, הביטוח הלאומי הוא אחת השאריות האחרונות שנותרו ממדינת הרווחה. אחד השיירים האחרונים שעוד לא הופרטו או הועברו מרשות העם לרשותם של בעלי ממון שמתעניינים בראש ובראשונה ברווח האישי ופחות במטרה שלשמה הוקם. בלי הביטוח הלאומי אין לי ספק שהייתה בישראל תופעה של רעב, ועוני מהסוג שרואים באפריקה - כזה של ילדים עם בטן נפוחה מרוב חוסר במזון.


עם רמת הסולידריות החברתית שממשלות ישראל האחרונות מעודדת (זאת אומרת - ללא סולידריות כלל, וסוג של תפוס כפי יכולתך ושיישרפו כל אלו שאין להם אמצעים), הביטוח הלאומי הוא המגן האחרון על זכויות החלשים.


אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, אכנוס, ברשותכם, בחזרה לסיפור שלי.


למרות כל הדברים הטובים, ביטוח לאומי נוטה לעבוד בשיטת "מצליח". הוא שולח דרישות תשלום אחרי כמה שנים טובות משום שהוא יודע שעל פי חוק, לדרישות התשלום שלו אין התיישנות ומקווה שאנשים ישלמו. צדקה מורן כשאמרה לי שגם עוד 34 שנה, כשאהיה פנסיונר, יידרשו ממני את הכסף. הסיבה לעובדה שאין התיישנות, אגב, נובעת מכך שמנגנון הגבייה של הביטוח הלאומי הוא אחד המנגנונים הכי לא יעילים שיש במדינת ישראל - הם פשוט שוכחים חובות, ונזכרים בהם רק כשמאוחר מדי על פי כל דין (אני רוצה לראות בעל עסק שאתם חייבים לו כמה גרושים שולח לכם הודעת תשלום אחרי 8 שנים מבלי שיצר אתכם קשר קודם, מבקש סעד בבית המשפט. רוב הסיכויים שיבעטו אותו החוצה והוא ישלם גם הוצאות).


מה שיפה בשיטת מצליח זה שיש אנשים (אבא שלי, למשל) שברגע שהם רואים את דרישת התשלום הם ירוצו מיד לדואר לשלם, מבלי לשאול אפילו בגין מה החוב - כמו שכתבתי, בהודעה הסתומה שמקבלים בכלל לא מופיע על שום מה ולמה באה דרישת התשלום. מצד שני, שיטת מצליח היא כזו שנותנת לך את כל הכלים שלא לשתף איתה פעולה.


פשוט לא משלמים, והשיטה קורסת.


מורן, בחורה חביבה שכמותה, אינה עובדת של הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי אמנם עדיין בידי המדינה, אבל את הטלפונים עושים במיקור חוץ (אאוט סורסינג, בהיי טקית מדוברת), כך שלמורן אין באמת לויאליות לחברים ששלחו את המכתב בכחול לבן.


"אין לי שום כוונה לשלם", אמרתי לה. "בכל הכבוד - עברו פאקינג 8 שנים, ומאז שילמתי להם עשרות אלפי שקלים". היא נאנחה ואמרה לי שזו תופעה מוכרת. שכל מה שאני צריך לעשות זה לגשת לסניף הביטוח הלאומי, לחכות איזה שעה בתור, ולהסביר - בתקיפות - לפקידים שיתקדמו כבר. שאני לא משלם להם 198 שקלים לא משנה מה, ושימחקו את דרישת החוב המגוחכת.


"זה עובד?", שאלתי אותה. "ברור. אני רואה על המחשב שמחקו לך כבר פעם חוב דומה".


ואללה. צודקת.


אם תרצו, יש פה מיקרוקוסמוס של החוויה הישראלית. מוסד ממשלתי שמנסה לעשות דברים בשיטת מצליח; אזרחים שלא רוצים לצאת פראיירים; העובדה שמי שצועק צודק; שמי שטוב - טובע, ומי שחרא - צף. כעיקרון, זה אמור להיות די מדכדך, לדעת שככה מתנהלים דברים במדינה שלנו.


אבל זה לא מדכדך. יש בזה אפילו חן מסוים. זו הישראליאנה במיטבה. זה מערכון של קישון.


ביום חמישי אגש לביטוח הלאומי "להפוך שולחן", במילים כמובן. ברור לי לחלוטין שאת דרישת התשלום הזאת אצליח לבטל. אבוא בפוזה של האשכנזי מוכה הגורל. החנון החביב, שכולם רוצים לעזור לו. בדרך כלל כשבאים להפוך שולחן אמורים לבוא כמו ערסים חמומי מוח - אבל בירושלים ערסים חמומי מוח זה הסטנדרט. אפילו הפקידים בביטוח הלאומי הם כאלה. לכן צריך לשבור להם שגרה.


כן. אבוא עם משקפיים.


אני לגמרי לגמרי משוכנע שהם יבטלו את דרישת החוב, ממש כמו שקרה לפני כמה שנים. 


ואם לא? טוב נו. אמרתי כבר - זו שיטת מצליח. או שיצליח, או שנשלם. 


אחרי הכל, למדתי מהם. מהטובים ביותר. איך אומרת הפרסומת? מזל שלי, שיש ביטוח לאומי.