א' (אות בדויה לאיש מאוד אמיתי) הוא אחד הציונים הכי ציוניים שאני מכיר.
הוא נולד בירושלים, ושירת בשריון. את רוב השירות שלו הוא עשה באזור הביטחון בלבנון, בכל מיני מקומות לא ממש סימפטיים בגזרה המזרחית, בתקופה שבה טנקים היו המטרה המועדפת על טילי חיזבאללה.
במילואים, הוא התנדב לעשות קורס קצינים למרות שהמשמעות הייתה ללכת למילואים של חודשיים כמעט (הקורס), רק כדי לתת לצה"ל הזדמנות לגייס אותו לעוד ימים - מה לעשות, קצינים עושים יותר ימים מחוגרים.
באוניברסיטה, הוא היה יושב ראש אגודת הסטודנטים. לא היו לו שאיפות פוליטיות - הוא רק רצה לעשות טוב לסטודנטים אחרים. לייצר סביבה טובה יותר. חברה טובה יותר. ראיתי אותו עובד באגודה. הוא נתן כל יום קרוב למאתיים אחוז מעצמו בכל דבר שנגע בו. אחד הדברים שהכי הקפיד עליהם אז, בימי האוניברסיטה העברית, היה שהאגודה תתערב בדברים "חברתיים", מחוץ לקמפוס. הוא נהג לדבר על החברה הישראלית. על הרצון שלו לתקן אותה.
לשנות אותה.
לפני ארבעה חודשים הוא הודיע לי שהוא עובר לארצות הברית עם אשתו והילדים.
והוא באמת ניסה. במשך קרוב לעשור הוא חיפש עבודה. הוא גם מצא לא מעט - אבל אתם יודעים איך זה. המקום ההוא נסגר, שם היו צמצומים, ושם פשוט לא שילמו מספיק כדי שאיש עם משפחה יוכל לסגור את החודש.
בסוף הוא התייאש. והלך.
זה לא לתמיד, הוא אמר לי בטלפון. הוא נשמע לי מדוכא כשסיפר לי שהוא עובר לשם. הוא לא רוצה ללכת. הוא לא רוצה להיות יורד.
אבל לא' אין ברירה. יש לו משפחה להאכיל, ועתיד לבנות, ובישראל הוא פשוט לא יכול לעשות את זה.
הוא בחר, למרבה האירוניה, להיתלש מפה כדי לברוח מהתלישות.
כי א', כמו רבים מאיתנו - כולל אותי, לצערי - חיים פה על זמן שאול. על מדף קרח שהולך ונמס, והשמש הקופחת שמעל מצמצמת את השטח שעליו אפשר לעמוד מבלי לטבוע בכל רגע, וכל הזמן רואים אנשים נופלים למים וטובעים, ולאף אחד אין את הזמן או היכולת להושיט להם יד מבלי לפחד ליפול יחד איתם, תוך כדי ניסיון החילוץ.
תסתכלו ימינה ושמאלה על אנשים בני 30 ומשהו. תדללו החוצה את אלו שהם מקרים סוציאליים קשים, כי להם תמיד דואגים איכשהו. תמיד תהיה להם איזו דירת עמידר, או איזו השלמת הכנסה. הם לא יהיו עשירים מזה - אבל לפחות הם יכולים לחיות. כמובן שתדללו החוצה את האלפיון העליון, כי גם אם יימס הקוטב, הם יברחו מזה על המטוס הפרטי.
נשארתם עם שכבה של אנשים שאמורים להיות עמוד השדרה של החברה הישראלית. אלו שמגדלים את הדור הבא. שנמצאים בשיא העשייה שלהם. המגזר הצרכני והיצרני.
פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו קנו דירה. לא איזה בית צמוד קרקע. דירה. משהו קטן. 3 חדרים. פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו ידעו שאם יעבדו במקום העבודה שלהם כמה שנים ברצף ויהיו עובדים טובים, הם יזכו לקביעות - מושג שכל משמעותו היא אחת: אי אפשר לפטר אותם סתם, בהתראה של רגע.
הם יכלו לתכנן את ההכנסות וההוצאות שלהם מראש, ויהיה אוכל על השולחן לא משנה מה. הם יכלו לסמוך על זה שתהיה להם קורת גג לגדל את הילדים שלהם - אותנו. הם ידעו שהמדינה לא תיתן להם ליפול. שהמדינה מבינה שכדי שאנחנו, הילדים, נשרת אותה מחר, היא צריכה לעזור להורים שלנו היום.
עכשיו תסתכלו על חבורת בני השלושים שמסביבכם. כמה מהם גרים בבתים משלהם? לפי הלמ"ס, קצת פחות מחמישים אחוז. כשהיינו קטנים, לפני לא המון זמן, זה עמד על קצת יותר משמונים אחוז. לחצי מהאנשים שאתם מכירים, בגילאי 30 פלוס, אין מקום משלהם. זה אומר שבכל רגע נתון, יכול בעל הבית שלהם לפנות אותם, בהתראה של כמה חודשים במקרה הטוב (או מעכשיו לעכשיו במקרה הרע). המשפחה הצעירה שלנו, שני ההורים העובדים וילדיהם הקטנים, יצטרכו לשכור דירה חדשה, במקום אחר, עם גן חדש לילדים, במחירי שוק שהולכים וגדלים. ההוצאות שלהם יגדלו - והדירה המיוחלת שהם רוצים תתרחק, כמובן.
תסתכלו על המקצועות שהם עובדים בהם. יש ביניהם פרסומאים, ואנשי הייטק, ואנשי תקשורת, ופועלים (מעטים מאוד, אגב), ומוכרים בחנות, ועובדים במשרד ומנהלים. חלקם מרוויחים המון כסף. מספיק כדי לחיות ברווחה כלכלית.
אבל כולם כמעט (קרוב לשבעים אחוזים) עובדים על חוזה אישי. מה זה אומר? שהבוס שלהם יכול לפטר אותם בהתראה של שלושים יום, והופ! אין להם פרנסה. אין איך לשלם את המשכנתא או שכר הדירה. אין איך לשים אוכל על השולחן.
וגם אין ערעורים, ואין שימוע. ברצותו של המעסיק - יעבדו. ברצותו - ילכו. אין שום קביעות. אין שום ביטחון.
אין שום אי לעמוד עליו, כדי להפסיק לעמוד על הקרחון המתמוסס.
בשם השוק החופשי, ובשם התחרות, החברה הישראלית התפרקה מכל מראית עין של ביטחון סוציאלי. ז'בוטינסקי קרא לזה "חמשת המ"מים" (מלבוש, מעון, מורה, מזון, מרפא). ברל כצנלסון קרא לזה "חברת העובדים". שניהם דיברו על אותו דבר - ביטחון. תחושה שאתה לא וסאל בימי הביניים, ואריס הקרקע לא יכול לגרש אותך ואת משפחתך מעל נחלתו ולשלוח אתכם לחפש מזון במקום אחר.
כמעט כולנו עובדים. רובנו המוחלט צברים. כמעט כולנו עושים את מה שמצפים מאיתנו מבחינת חוק, והתנהלות והתנהגות. אנחנו מניפים את הדגל ביום העצמאות ועומדים בצפירה בימי הזיכרון.
אנחנו ישראלים.
ובכל זאת, מצבנו רע לאין שיעור ממצבם של הורינו, שרובם הגיעו מארצות אחרות. שרובם היו מהגרים. בגיל 33 אבא שלי היה הבעלים הגאה של דירה בראשון אליה עבר 5 שנים קודם לכן, אחרי שעלה רק 15 שנה לפני כן מרומניה - לדימונה. בגיל 33 אוטוטו, אני, הצבר, לא מצליח לאגור מספיק הכנסה פנויה כדי לשלם מקדמה עבור דירה.
בעוד 120 שנה, כשהורינו ילכו בדרך בה נצעד גם אנחנו אחרי כמה שנים, הם יותירו אחריהם משהו. נכס. מה נותיר אנחנו אחרינו לילדים? אוברדראפט בגודל "שאפשר לחיות איתו"? אוסף דיסקים שכולל כמה מהיצירות המעולות של שנות התשעים של המאה שעברה? פלייסטיישן 2?
אלו שטוענים שלחיות בשכירות זה לא דבר רע מתעלמים מהנתון ולפיו ילדינו יהיו, בהכרח, עניים יותר מכפי שאנחנו היינו. אבסורד ככל שזה נשמע, הדור שלנו הוא משכיל יותר מהדור של הורינו, מרוויח יותר - וישאיר אחריו ליורשיו הרבה פחות. ככה זה כשאין נכסים וחיים בשכירות. ככה זה כשהממשלה לזרועותיה השונות מתעניינת יותר בשאיבת מיסים מדירות יוקרה שקונים תושבי חוץ, ופחות מהחוק שהיה פעם, לא מזמן, כשהיינו קטנים - שכדי להרוויח מאזרחי המחר, צריך לעזור להוריהם היום.
והכי גרועה היא התלישות. העובדה שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע, ברמה סבירה של ידיעה, שבעוד שנה מהיום הוא יהיה מסוגל לספק למשפחתו את אותם תנאים בהם היא חיה היום - לא כל שכן תנאים טובים יותר. אנחנו חיים מהיום למחר. תלויים בכוחות השוק, במצב הרוח של הבוסים, ברצונם הטוב של בעלי הדירות. החיים הם לא תעודת ביטוח אומרת הקלישאה המפורסמת - אבל משוואה עם כמות כזאת של משתנים אי אפשר לפתור גם אם טובי המוחות יעבדו עליה.
פעם, כשעוד היה ביטחון סוציאלי והיינו קטנים, לימדו אותנו את המשל על הנמלה והצרצר. הנמלה עמלה ועמלה כל הקיץ, בזמן שהצרצר ניגן וצחק עליה. בחורף, היה לה מה לאכול - והצרצר התדפק על דלתה והתחנן למעט מהאוכל. לימדו אותנו להיות נמלים, ולא צרצרים, וכך נשרוד.
היום אנחנו עובדים כמו נמלים, ובכל זאת הופכים אותנו לצרצרים בעל כורחנו. שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי כל בחורף, למרות שעמלנו כל הקיץ. שוב ושוב אנחנו על הקרחון הנמס, נסחפים ולא יודעים לאן, כשהקרקע הולכת ונעלמת.
א' חי את הארץ. אני רואה את מה שהוא כותב בפייסבוק. הוא אפילו מעודכן במה שקורה עם הפועל. הוא מגיב, וכותב, ומשקיע, וקורא באתרי אינטרנט ישראליים. הוא חי שם, ומרגיש כאן.
והוא עזב. וכמוהו עוד רבים אחרים.
כאלו שהרימו ידיים.
כאלו, שנמאס להם להיות צרצרים.
הוא נולד בירושלים, ושירת בשריון. את רוב השירות שלו הוא עשה באזור הביטחון בלבנון, בכל מיני מקומות לא ממש סימפטיים בגזרה המזרחית, בתקופה שבה טנקים היו המטרה המועדפת על טילי חיזבאללה.
במילואים, הוא התנדב לעשות קורס קצינים למרות שהמשמעות הייתה ללכת למילואים של חודשיים כמעט (הקורס), רק כדי לתת לצה"ל הזדמנות לגייס אותו לעוד ימים - מה לעשות, קצינים עושים יותר ימים מחוגרים.
באוניברסיטה, הוא היה יושב ראש אגודת הסטודנטים. לא היו לו שאיפות פוליטיות - הוא רק רצה לעשות טוב לסטודנטים אחרים. לייצר סביבה טובה יותר. חברה טובה יותר. ראיתי אותו עובד באגודה. הוא נתן כל יום קרוב למאתיים אחוז מעצמו בכל דבר שנגע בו. אחד הדברים שהכי הקפיד עליהם אז, בימי האוניברסיטה העברית, היה שהאגודה תתערב בדברים "חברתיים", מחוץ לקמפוס. הוא נהג לדבר על החברה הישראלית. על הרצון שלו לתקן אותה.
לשנות אותה.
לפני ארבעה חודשים הוא הודיע לי שהוא עובר לארצות הברית עם אשתו והילדים.
והוא באמת ניסה. במשך קרוב לעשור הוא חיפש עבודה. הוא גם מצא לא מעט - אבל אתם יודעים איך זה. המקום ההוא נסגר, שם היו צמצומים, ושם פשוט לא שילמו מספיק כדי שאיש עם משפחה יוכל לסגור את החודש.
בסוף הוא התייאש. והלך.
זה לא לתמיד, הוא אמר לי בטלפון. הוא נשמע לי מדוכא כשסיפר לי שהוא עובר לשם. הוא לא רוצה ללכת. הוא לא רוצה להיות יורד.
אבל לא' אין ברירה. יש לו משפחה להאכיל, ועתיד לבנות, ובישראל הוא פשוט לא יכול לעשות את זה.
הוא בחר, למרבה האירוניה, להיתלש מפה כדי לברוח מהתלישות.
כי א', כמו רבים מאיתנו - כולל אותי, לצערי - חיים פה על זמן שאול. על מדף קרח שהולך ונמס, והשמש הקופחת שמעל מצמצמת את השטח שעליו אפשר לעמוד מבלי לטבוע בכל רגע, וכל הזמן רואים אנשים נופלים למים וטובעים, ולאף אחד אין את הזמן או היכולת להושיט להם יד מבלי לפחד ליפול יחד איתם, תוך כדי ניסיון החילוץ.
תסתכלו ימינה ושמאלה על אנשים בני 30 ומשהו. תדללו החוצה את אלו שהם מקרים סוציאליים קשים, כי להם תמיד דואגים איכשהו. תמיד תהיה להם איזו דירת עמידר, או איזו השלמת הכנסה. הם לא יהיו עשירים מזה - אבל לפחות הם יכולים לחיות. כמובן שתדללו החוצה את האלפיון העליון, כי גם אם יימס הקוטב, הם יברחו מזה על המטוס הפרטי.
נשארתם עם שכבה של אנשים שאמורים להיות עמוד השדרה של החברה הישראלית. אלו שמגדלים את הדור הבא. שנמצאים בשיא העשייה שלהם. המגזר הצרכני והיצרני.
פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו קנו דירה. לא איזה בית צמוד קרקע. דירה. משהו קטן. 3 חדרים. פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו ידעו שאם יעבדו במקום העבודה שלהם כמה שנים ברצף ויהיו עובדים טובים, הם יזכו לקביעות - מושג שכל משמעותו היא אחת: אי אפשר לפטר אותם סתם, בהתראה של רגע.
הם יכלו לתכנן את ההכנסות וההוצאות שלהם מראש, ויהיה אוכל על השולחן לא משנה מה. הם יכלו לסמוך על זה שתהיה להם קורת גג לגדל את הילדים שלהם - אותנו. הם ידעו שהמדינה לא תיתן להם ליפול. שהמדינה מבינה שכדי שאנחנו, הילדים, נשרת אותה מחר, היא צריכה לעזור להורים שלנו היום.
עכשיו תסתכלו על חבורת בני השלושים שמסביבכם. כמה מהם גרים בבתים משלהם? לפי הלמ"ס, קצת פחות מחמישים אחוז. כשהיינו קטנים, לפני לא המון זמן, זה עמד על קצת יותר משמונים אחוז. לחצי מהאנשים שאתם מכירים, בגילאי 30 פלוס, אין מקום משלהם. זה אומר שבכל רגע נתון, יכול בעל הבית שלהם לפנות אותם, בהתראה של כמה חודשים במקרה הטוב (או מעכשיו לעכשיו במקרה הרע). המשפחה הצעירה שלנו, שני ההורים העובדים וילדיהם הקטנים, יצטרכו לשכור דירה חדשה, במקום אחר, עם גן חדש לילדים, במחירי שוק שהולכים וגדלים. ההוצאות שלהם יגדלו - והדירה המיוחלת שהם רוצים תתרחק, כמובן.
תסתכלו על המקצועות שהם עובדים בהם. יש ביניהם פרסומאים, ואנשי הייטק, ואנשי תקשורת, ופועלים (מעטים מאוד, אגב), ומוכרים בחנות, ועובדים במשרד ומנהלים. חלקם מרוויחים המון כסף. מספיק כדי לחיות ברווחה כלכלית.
אבל כולם כמעט (קרוב לשבעים אחוזים) עובדים על חוזה אישי. מה זה אומר? שהבוס שלהם יכול לפטר אותם בהתראה של שלושים יום, והופ! אין להם פרנסה. אין איך לשלם את המשכנתא או שכר הדירה. אין איך לשים אוכל על השולחן.
וגם אין ערעורים, ואין שימוע. ברצותו של המעסיק - יעבדו. ברצותו - ילכו. אין שום קביעות. אין שום ביטחון.
אין שום אי לעמוד עליו, כדי להפסיק לעמוד על הקרחון המתמוסס.
בשם השוק החופשי, ובשם התחרות, החברה הישראלית התפרקה מכל מראית עין של ביטחון סוציאלי. ז'בוטינסקי קרא לזה "חמשת המ"מים" (מלבוש, מעון, מורה, מזון, מרפא). ברל כצנלסון קרא לזה "חברת העובדים". שניהם דיברו על אותו דבר - ביטחון. תחושה שאתה לא וסאל בימי הביניים, ואריס הקרקע לא יכול לגרש אותך ואת משפחתך מעל נחלתו ולשלוח אתכם לחפש מזון במקום אחר.
כמעט כולנו עובדים. רובנו המוחלט צברים. כמעט כולנו עושים את מה שמצפים מאיתנו מבחינת חוק, והתנהלות והתנהגות. אנחנו מניפים את הדגל ביום העצמאות ועומדים בצפירה בימי הזיכרון.
אנחנו ישראלים.
ובכל זאת, מצבנו רע לאין שיעור ממצבם של הורינו, שרובם הגיעו מארצות אחרות. שרובם היו מהגרים. בגיל 33 אבא שלי היה הבעלים הגאה של דירה בראשון אליה עבר 5 שנים קודם לכן, אחרי שעלה רק 15 שנה לפני כן מרומניה - לדימונה. בגיל 33 אוטוטו, אני, הצבר, לא מצליח לאגור מספיק הכנסה פנויה כדי לשלם מקדמה עבור דירה.
בעוד 120 שנה, כשהורינו ילכו בדרך בה נצעד גם אנחנו אחרי כמה שנים, הם יותירו אחריהם משהו. נכס. מה נותיר אנחנו אחרינו לילדים? אוברדראפט בגודל "שאפשר לחיות איתו"? אוסף דיסקים שכולל כמה מהיצירות המעולות של שנות התשעים של המאה שעברה? פלייסטיישן 2?
אלו שטוענים שלחיות בשכירות זה לא דבר רע מתעלמים מהנתון ולפיו ילדינו יהיו, בהכרח, עניים יותר מכפי שאנחנו היינו. אבסורד ככל שזה נשמע, הדור שלנו הוא משכיל יותר מהדור של הורינו, מרוויח יותר - וישאיר אחריו ליורשיו הרבה פחות. ככה זה כשאין נכסים וחיים בשכירות. ככה זה כשהממשלה לזרועותיה השונות מתעניינת יותר בשאיבת מיסים מדירות יוקרה שקונים תושבי חוץ, ופחות מהחוק שהיה פעם, לא מזמן, כשהיינו קטנים - שכדי להרוויח מאזרחי המחר, צריך לעזור להוריהם היום.
והכי גרועה היא התלישות. העובדה שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע, ברמה סבירה של ידיעה, שבעוד שנה מהיום הוא יהיה מסוגל לספק למשפחתו את אותם תנאים בהם היא חיה היום - לא כל שכן תנאים טובים יותר. אנחנו חיים מהיום למחר. תלויים בכוחות השוק, במצב הרוח של הבוסים, ברצונם הטוב של בעלי הדירות. החיים הם לא תעודת ביטוח אומרת הקלישאה המפורסמת - אבל משוואה עם כמות כזאת של משתנים אי אפשר לפתור גם אם טובי המוחות יעבדו עליה.
פעם, כשעוד היה ביטחון סוציאלי והיינו קטנים, לימדו אותנו את המשל על הנמלה והצרצר. הנמלה עמלה ועמלה כל הקיץ, בזמן שהצרצר ניגן וצחק עליה. בחורף, היה לה מה לאכול - והצרצר התדפק על דלתה והתחנן למעט מהאוכל. לימדו אותנו להיות נמלים, ולא צרצרים, וכך נשרוד.
היום אנחנו עובדים כמו נמלים, ובכל זאת הופכים אותנו לצרצרים בעל כורחנו. שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי כל בחורף, למרות שעמלנו כל הקיץ. שוב ושוב אנחנו על הקרחון הנמס, נסחפים ולא יודעים לאן, כשהקרקע הולכת ונעלמת.
א' חי את הארץ. אני רואה את מה שהוא כותב בפייסבוק. הוא אפילו מעודכן במה שקורה עם הפועל. הוא מגיב, וכותב, ומשקיע, וקורא באתרי אינטרנט ישראליים. הוא חי שם, ומרגיש כאן.
והוא עזב. וכמוהו עוד רבים אחרים.
כאלו שהרימו ידיים.
כאלו, שנמאס להם להיות צרצרים.
חיים, אנחנו השכנים מלמטה שפינו אותם בגלל שרצו למכור את הדירה לתושבי חוץ ובסוף היא עומדת ריקה. עברנו יום אחד בלבד אחרי פדיון בננו הבכור. אני מבינה את מה שאתה כותב. אילו פתרונות מעשיים אתה מציע?
השבמחקחיים כתבת דברי אמת. אנחנו קואליציה רחבה וגדלה של בני 30 פלוס שמתאמצים בקושי לא להיות הראשונים לזעוק שהמלך הוא עירום. שכולנו עירומים.
השבמחקשלך.
צבי ציקי אבישר
האמת כואבת כשהיא כתובה לך מול הפרצוף.
השבמחקלא ירחק היום שיהיה כאן חורבן בית שלישי בגלל מלחמת אחים.
הבעיה היא לא לגמור את החודש אלא להתחיל אותו, רמת ההוצאות אינה הגיונית, על מנת לרכוש דירה צריך להיות מיליונר.
השבמחקומה לגבי דרישות המעסיק לבלות לפחות 12 שעות ביום בעבודה וגם כשזאת מסתיימת צריך להיות זמין בנייד מהבית.
האם זאת הדרך בה אנו רוצים לגדל את ילדינו ?
האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו ?
האם אנחנו רואים אותם גדלים ?
לא פלא שרמת החינוך בארץ מתדרדרת, המרדף אחרי הסף גורם לנו לאבד את היקר מכל, המשפחה.
יבוא היום ונתעורר מהמרוץ הבלתי נפסק הזה וככל הנראה נהיה לבד.
מה הסיבה שאף אחד בממשלה לא עושה משהו כדי לבלום את המרוץ המטורף הזה ?
מקווה שלא נתעורר מאוחר מידי...
חיים יקירי,
השבמחקאתה צודק לגמרי. במיוחד אחרי שאני מבין על מי אתה מדבר. כשזה מישהו ממש קרוב זה עוד יותר כואב.
הבעיה היא אנחנו. כל היום כותבים, מפגינים, מדברים, אבל לא מובילים את המהפכה החברתית, שכל כך דרושה למדינה הזו.
כל כך פשוטה האמת.
השבמחקמודה, גם לי נמאס אז אני יצאתי לחיות באירופה.
ועדיין, אני קוראת את הפוסט ונחמץ הלב.
ממש עצוב בנשמה .
הכל חוזר בסוף ל'סדרי העדיפויות' של הממשלה שלנו...
השבמחקהדברים הנכונים לא בראש סדרי העדיפויות כי שיקולים פוליטיים צרים הם שמנחים את הממשלה בכל החלטה ובוודאי בגיבוש התקציב
לפחות הם לא ערבים.
השבמחקכלומר לפחות הם לא ערבים ממזרח ירושלים.
כי אז אם הם היו מנסים לחזור לבית בו הם גדלו היתה מצפה להם הפתעה מעניינת.
עזוב, העיקר שיש לנו צבא חזק, וערבים רעים שרוצים לזרוק אותנו לים. חבל שלחבר שלך זה לא הספיק, כי זה כאן מספיק לתשעים אחוז מהאוכלוסיה כאן.
השבמחקואגב, גם אני מת לעוף מכאן. אם בודקים כל מדד אפשרי (יוקר מחיה, זיהום אויר, שחיתות, מקרי אלימות ועוד ) כמעט כל מקום אחד בכדור יותר מוצלח.
כ"כ נכון, כ"כ עצוב, היום במקום לשים לעצמנו מטרה לרכוש דירה אנו שמים לעצמנו מטרה לסיים את החודש בכבוד מבלי לרכוש דירה. לספק לילדים את החוגים הנכונים וכו....
השבמחקאחד הפוסטים המגעילים שקראתי.
השבמחקמישהו שמצבו טוב יותר מ-60% לפחות מהאוכלוסיה (אם לא טוב יותר מ-75%) מתבכיין על כמה קשה לו...
איכשהו לא נראה לי שאתה תגיע למצב שבו אין לכם חלה על השולחן בערב שישי.
השבמחקנכון, הזמנים אחרים. חבל שבהינף יד אתה גוזר על השכבה החלשה חיים עגמומיים - כי זה גורלם. ולנו - עמוד השדרה של המדינה - מגיע יותר. דירה שלנו. אתה מצליח להבין עד כמה האמירות שלך אליטסטיות, צבועות, ועל אף פסאודו-האנושיות, נטולות אנושיות אמיתית? אני מניחה שלא.
אני אשאיר לחברייך את התשואות הרמות על הכתיבה המבריקה שלך.
טיפ: בגלל חשיבה כזאת - שכוללת 'אותנו - עמוד השדרה' ומתעלמת משכבות אחרות - 'הם בטח יקבלו דירות עמידר ויחיו את החיים האומללים שלהם' - נוצרה שכבה מדושנת, שאכפת לה אך ורק מעצמה - ולא מאיתנו - 'עמוד השדרה'. אני ואםסי עוד.
א.
עזית, לא נראה לי שזה באמת מה שמציק לך. אני בטוחה שהדאגה הכי גדולה שלך היא - איזה בגד מעצבים, יקר להחריד, שיפיל מהרגליים, יהיה הרכישה הבאה שלי.
השבמחקנקודה למחשבה. ואם כבר,זה מה שעצוב. עצוב.
א.
אנונימיים יקרים - ראשית, תודה שטרחתם לקרוא, והגבתם. אני כותב זאת מכל הלב, ובלי גרם של ציניות. זה מראה שאתם אנשים אכפתיים, ועל כך תבורכו!
השבמחקהפיסקה בה קבעתי שיש מי שידאג לאומללים אינה אומרת שלדעתי יש להתעלם ממצוקתם. ההיפך הוא הנכון. העניין הוא, שדווקא ל"דפוקים ביותר" יש למדינת ישראל את היכולת לסייע, ולשם שינוי היא ממש עושה זאת. דירות נ"ר, עמידר, סיוע בתשלום שכ"ד - אמנם כל אלו אינם אלא טיפה בים הדאגות שיש לאנשים האלה, אולם זה לא מעט.
מעמד הביניים, לאו דווקא הגבוה (ומהיכרותי עם עזית, בניגוד לאלמוני שבחר להשתלח בה - היא אינה מהאנשים שאכפת להם מבגד המעצבים אלא דווקא פעילה חברתית נפלאה והיא לא מאלה שירוצו אחרי מותגים כדרך חיים - ממש כמוני), הוא המעמד הדפוק ביותר. הוא נושא בכמעט מאה אחוז מהנטל - ואני מתאפק שלא להזכיר את הריבית שמשלם משק בית פצפון בבנק, לעומת הריבית האפסית של הטייקונים - אך מקבל פירורים של סיוע מהמדינה. אין פה שום דבר אליטיסטי או צבוע - אני לא (!) רוצה להפוך לצרצר או עני על כורחי. אני רוצה להמשיך להתקיים בכבוד, תוך תרומה למדינה. אני רוצה לחיות בכבוד. לדאבוני, וזה בעצם נושא הפוסט הזה - מדינת ישראל לא רוצה לתרום לכך ולו במעט, ובכך היא מדרדרת אותי ואת דומיי למטה, לאותה שכבה עליה אתם בטוחים שאני מתנשא.
ושוב - תודה על התגובות, והמשיכו להיות אכפתיים - זה נותן תקווה שאולי יום אחד תיווצר פה איזושהי מאסה קריטית שתביא לשינויים הכה דרושים.
חיים
חיים ידידי,
השבמחקאיני רוצה לפגוע בנשמתך הסוציאליסטית, אבל אני חושב שאתה יודע לאילו רעות חולות יכולה הקביעות שאותה היללת כל כך במה שכתבת, לגרום. שנינו עבדנו במקום שבו הקביעות הייתה משאת נפשם של אלה שלא יכלו להשיג אותה, וגרמה לאנשי המערכת שלהם יש קביעות לשבות חדשות לבקרים בגלל סיבות זניחות לכל הדיעות.
קביעות, כפי שהיא מוגדרת היום, היא לא כלי יעיל להגברת התפוקה במערכת, אלא ההפך. היא הגורם הראשי לחוסר יעילות בירוקרטית (לא שיש דבר כזה "יעילות בירוקרטית"). הקביעות היא זו שמנפחת מנגנונים מנהליים, כמו הרשויות הממשלתיות וגורמת להם להיות בזבזניים בכוח אדם. ברגע שחרב הפיטורים אינה תלויה מעל ראשו של אדם, אין סיכוי להתייעלות של המערכת.
ברגע שזה קורה, חוקי פרקינסון משתלטים על כל העסק.
לא הבנתי, הבחור חשב שהמדינה הופכת קפיטליסטית, שאין קביעות בעבודה, שאין בטחון שמחר אתה לא תהיה קרבן לשרירות לבם של כוחות השוק... ועבר לארה"ב?
השבמחקחיים היקר,
השבמחקאני אומר לך מה ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד החלש.
למעמד החלש אין לא תקווה, לא עתיד, ולא חלום, בשונה מאוד מאיתנו - 'עמוד השדרה'. לנו יש 'עמוד שדרה' ואנחנו נסתדר ונגדל. יש לנו גם קול, לדבר, לכתוב, לבנות אתרים ולספר עד כמה אנו זקוקים ליותר. לשכבה החלשה בד"כ אין אינטרנט, שפתם מוגבלת, אין ניסיון בהקלדה, אה, וגם מחשב חסר להם - יש להם צרכים יותר בהולים.
אז אולי תתנחם בעובדה שלך, לי ולכולנו, יש עתיד, יש תקווה, יש חלום, יש פוטנציאל ומשרה שמכניסה יותר משכר מינימום וללא השפלה נלווית.
בסופו של דבר, כל שכבה דואגת לעצמה. מה גם שהכלל הוא, שככל שיש לך יותר, אתה רוצה יותר ומקבל יותר.
הסבירות, כפי שעולה במחקרים ותיעודים רבים, שדווקא אלה שסובלים יהיו ברוכים במודעות חברתית, חמלה ואכפתיות.
חיים היקר, מה אתה עושה, מלבד להזדעק ולדרוש צדק חברתי. האם התנדבת פעם (אני לא מתכוונת לשירות צבאי )? היית אח בוגר? עשית משהו שאין בו תמורה חומרית מיידית?
אסיים בברכת חיים טובים.
א.
אז ניר, הפתרון המתוחכם שלך הוא הפרטה. היאח הידד, זה כבר קורה, ובמלוא הכח. אז למה חיים מתלונן?
השבמחקניר, בלי שום כוונה להעליב, לכולנו ידועות חולות הקביעות. אנחנו גם מודעים לחולות ההפרטה. זו טרחנות נוראית למנות שוב ושוב את מגרעות הקביעות. יותר מענין, חשוב ויצירתי, ומצדיק את קריאתנו, להציע פתרון אחר, לא קיצוני, שניתן ליישם אותו.
בסדר?
א.
אגב, ההפרטה לא גורמת לאנשים להיות יעילים יותר, היא רק יוצרת מצג שווא של אנשים יעילים. זה יותר משהו שקשור לחינוך ומנטליות. מדהים ומעורר גיחוך שאלה שמקדמים את ההפרטה הם כל-כך 'קבועים' ו'מסודרים' מבחינה כלכלית ומעמדית. הם יכולים להרשות את זה לעצמם.
השבמחקהמחיר האישי של קביעות הוא עצום. אנשים מחפשים נואשות אחר קביעות, משמע ביטחון כלכלי ויציבות, אבל הם שוכחים את המחיר הגבוה שלה - מחיר של אפרוריות ושנים שלא תחזורנה.
א.
אז מה הפיתרון? כולנו יכולים להצביע על הבעיה, ואני לא טוען שאין בעיה, אבל האם הפיתרון שלה הוא סוציאליסטי? קפיטליסטי? קומוניסטי?
השבמחקלמה מערכת הממשל הבירוקרטית שלנו כל כך איטית ומעוררת כל כך הרבה שינאה מקרב האזרחים ואילו חברות ההייטק שלנו קוצרות תשואות ורווחים בכל רחבי העולם?
כי למערכת הבירוקרטית הממשלתית שלנו יש תפקיד אחד: להיות.
לחברות ההיטק יש תפקיד אחר: לעשות.
במערכת הבירוקרטית הממשלתית יש קביעות ועמידה ביעדי הבינוניות שנקבעו לה. אין לה שום מוטיבציה ודרך להתייעל, האנשים שם מרוויחים יפה, לא ניתן לפטר אותם, אז למה להתייעל? אם הם יתיעלו עוד חס וחלילה יכולים לעשות שם קיצוצים ולפטר את אחד מהפקידים שתפקידו לקבל את ההחזרים על המים, או שקר כלשהו אחר.
לעומת זאת ברוב חברות ההייטק אין ועד עובדים, קביעות וכ"ו, ובכל זאת הו יעילות יותר מרוב משרדי הממשלה המנופחים מתקציב.
האם באמת צריך להראות את ההבדל המהותי בין ערוץ 1 לערוץ 2 מבחינת היעילות התפוקתית שלו?
ניר היקר - חברות ההייטק הן אולי מופת ליעילות, אך מהי אותה יעילות? להוציא הרבה יותר שעות עבודה מהעובד השכיר ובכך למנוע ממנו לחיות חיים נורמטיביים עם משפחתו כי הוא עבד של בעל ההון המעסיק אותו? להעסיק פחות עובדים, ובכך לייצר פחות מקומות עבודה ולהעמיק את האבטלה?
השבמחקיעילות היא מושג כלכלי שמשמעותו השגת יותר תפוקה בפחות תשומה - לשלם פחות, לפחות אנשים, על אותה התוצאה. ה"יעילות" הקדושה היא לא יותר ממכבסת מילים לעבדות מודרנית, העטופה בצמר גפן.
ולגבי הקביעות - אני לא אמרתי שצריך להחזיק לנצח עובדים גרועים. אני סבור שאם מישהו הוא עובד טוב, משקיען, אכפתי - מן הראוי שאופק הביטחון התעסוקתי שלו יהיה גדול משלושים יום. כולנו עבדים היום.
מגיע לנו יותר.
אנחנו לא חיים כדי לעבוד, אלא עובדים כדי לממן את חיינו.
אסור לשכוח זאת.
חיים
אני רוצה להראות את הפוסט הזה לבעלי אבל זה יהיה כבר חפירה אמיתית לאור השיחות היומיומיות שלנו בנושא- אני רוצה לעבור, לעשות לנו חיים טובים יותר, הוא לא מוכן עדיין לעזוב כל מה ומי שיש לנו כאן.
השבמחקולנו דווקא יש דירה. לנו ולבנק הכוונה. אבל היא בפריפריה, ואני לא מוצאת כאן עבודה, והוא נוסע למרכז כל יום שעות על גבי שעות ובמקום שנעבור למרכז כדי לפתור את זה אנחנו נשארים בצפון כי אין לנו יכולת לממן דירה במרכז.
רוצה שלבנות שלי יהיה הרבה יותר היצע ממה שלי יש עכשיו, לא רואה איך זה יכול לקרות בקצב של הדברים כיום.
כן. זהו. זו הנקודה. מה שכתבת פה זו הסיבה שאני קונה כרטיס טיסה בעוד שנה, כשאסיים את התואר.
השבמחקאגב, אני מסכימה מאוד עם המגיבים שי וחיים לגבי תנאי העבודה של היום: 12 שעות במשרד, זמינות מעל ומעבר, "יעילות" כשם קוד לניצול שמשמעותו העסקת פחות מדי עובדים ליותר מדי שעות.
השבמחקאספר לכם סיפור. עבדתי בגוף התקשורת הגדול בישראל כשנכנס החוק של חברת הכנסת שלי יחימוביץ', שמחייב רישום של שעות, העיתון המדובר עשה כל מה שאפשר כדי לחמוק מזה. שכחת את כרטיס הנוכחות בבית? לא מעדכנים לך את השעות ידנית בדיעבד. עבדת מהבית, בסופשבוע למשל? לא רושמים את השעות האלה. קיבלתי שכר עלוב, למרות שעבודה בעיתונות מצטיירת אצל אנשים כמשהו יותר מכובד מנקיון או אבטחה. אבא שלי עלה לארץ כעולה חדש מאוסטרליה, שם שכר המינימום הוא 15 דולר - כ-45 שקל לשעה. שם אתם רואים מלצרים בני 30 ו-40 כי זה מקצוע שאפשר להתקיים ממנו. בישראל או שאתה הייטק או שאתה אבק.