בואו נצא לרגע מנקודת הנחה שאין לנו זמן.
באמת. עם העבודה, והמשפחה, והילדים, והרצון לשבת לרגע על הספה בסלון ולהירגע אחרי יום מתיש.
פשוט אין לנו זמן.
וגם אין לנו כוח.
אחרי יום עבודה, ולרדת עם הילדים לפארק או ללכת איתם לאיזה לא יודע מה כדי להעביר את הערב עד שיירדמו, ולעשות אוכל ולשטוף את הכלים, ולהעביר איזה ניקיון בזק על הבית שלא יראה כמו דיר חזירים, ולהוריד את הזבל ולהחליף מנורות, ולהשקות את העציצים שלא ימותו, ולשטוף את הבקבוקים של הקטנה, ולך תדע מה עוד.
פשוט אין לנו כוח.
באמת.
אין לנו. פשוט אין.
הרעיון בדמוקרטיה הוא פשוט - לרובנו אין זמן, ואין כוח, להתעסק בצרות של המדינה שלנו. אין לנו זמן או כוח לנהל אותה. לחלקנו הגדול, כמעט לכולם למעשה, גם בכלל לא בטוח שיש את הכישורים לעסוק בכך. אז אנחנו מעסיקים חבורה של אנשים אותם אנחנו בוחרים בעצמנו, ונותנים להם את המפתחות כשהעסקה היא כזאת - אנחנו מעסיקים אתכם, במשרה מלאה, לנהל את נושאי המאקרו כדי שאנחנו נתפנה למיקרוקוסמוס שלנו. תהיו טובים? תקבלו עוד חוזה. לא תהיו טובים? לא נצביע עבורכם. נפטר אתכם.
החשש הכי גדול של העובדים שלנו, אותם ח"כים ושרים שהחלטנו להעסיק במשרה מלאה, הוא שנפטר אותם. הם יעשו הכל כדי לנהל טוב ולנווט את הספינה לשביעות רצוננו, כדי לשמור על המשרה שלהם. בעיקר לקראת מועד הדיונים בחידוש ההעסקה שלהם - הבחירות - הם מתאמצים במיוחד כדי לרצות אותנו, הבוסים שלהם.
אבל בישראל, מסתבר, שכחנו את הקונספט הפשוט הזה. שכחנו שמטרתם של נבחרינו (לא במובן של מובחרים, אלא פשוט נבחרים - אלו שבחרנו לעבוד עבורינו) היא לשרת את האינטרסים שלנו. שהמשימה שלהם היא לפטור אותנו מכאב הראש שבניווט הספינה, כי לנו הרי אין זמן או כוח להתעסק עם כאב הראש הזה. שכחנו, שעובדים אצלנו, ושבית העסק הנקרא "מדינת ישראל" הוא בעצם בבעלותנו מתוקף היותנו בעלי מניות (אני, למשל, מחזיק במניה אחת מתוך שבע מיליון מניות שהוצעו למכירה. אשתי מחזיקה בעוד אחת, וכך גם אתה וגם את).
בעסק "רגיל", בעלי המניות משתדלים להיות מעורבים בתהליכים המשמעותיים שאמורים להביא אותו לשגשג, לגדול, ולהרוויח עוד - עבורם. בשום בית עסק בעולם לא תראו את בעלי המניות נותנים למנכ"ל את המפתחות, ואומרים לו " אחינו - סע! בהצלחה" ובודקים אותו בפעם הבאה רק אחרי כמה שנים. בשום בית עסק בעולם לא תראו את בעלי המניות מצקצקים בלשונם מול העיתון הכלכלי בזמן שהעסק שלהם הולך לכיוונים שלא נראים להם. בזמן שהעסק שלהם, לפי מיטב שיפוטם, מתנהל בצורה גרועה. בשום בית עסק בעולם לא תראו מצב בו בעלי המניות לא מחליפים מנכ"ל שהם תופסים ככושל, רק מפני "שאין אלטרנטיבה". תמיד יש אלטרנטיבה. יש את הסמנכ"ל, מנהל הכספים, יו"ר של חברה מתחרה - תמיד יש אלטרנטיבה.
אבל משום מה, בעסק הכי חשוב שיש לנו, זה שאמור לספק לנו הגנה ומזון - המדינה שלנו - אנחנו נוהגים כאילו שאיננו בעלי מניות. כאילו שאנחנו פה במקרה. כאילו שאנחנו לא בעלי מניות, ועתידה של החברה בה אנחנו מחזיקים מניות לא כרוך בעתידנו האישי. כאילו שאין לנו שום יכולת להשפיע.
לפני שבוע וחצי פרסמתי פה פוסט בשם צרצרים. הוא עסק בעובדה שזוגות צעירים לא יכולים לקנות דירה. יותר מאלף אנשים קראו אותו בבלוג. באתר האינטרנט של מעריב, אליו עלה באמצע השבוע, הוא קיבל עוד כמה אלפי צפיות. יותר מחמש מאות איש עשו לו "שייר" בפייסבוק, בין אם ישירות מפה, ובין אם ממעריב. כולם הזדהו. כולם הסכימו. אני לא יודע על אף אחד שפנה לח"כים לשאול אותם - חבר'ה, מה עשיתם כדי שהמצב ישתנה?
זה קצת כמו לראות חדשות. אנחנו רואים דברים שקורים במדינה שלנו ומצקצקים בתחושת תיעוב קלה עד בינונית, מקסימום מפטירים איזו קללה וחושבים שבכך תרמנו את תרומתנו לחברה ולדיון הציבורי. איפה כל מתנגדי הקפאת ההתנחלויות? למה הם לא מפגינים מול משרד רוה"מ כשחרב ההקפאה שוב על צווארם? למה הם לא מבהירים לנתניהו שיפוטר - כן, יסולק ממשרתו! - אם לא ישנה את דרכיו? ואיפה כל מתנגדי הכיבוש? למה הם לא מתייצבים מול משרד רוה"מ כשהממשלה עושה הכל כדי לחרב את המו"מ עם הפלסטינים? למה הם לא מבהירים לשרים שיפוטרו אם לא ישנו את דרכיהם? ואיפה כל הזוגות הצעירים שאין להם דירה? למה הם לא מפגינים? איפה כולם???
חלקית - כי אין לנו זמן, ואין לנו כוח.
אבל בעיקר - כי אין לנו אמונה ביכולת שלנו לשנות, אם רק ננסה. אין לנו אמונה בכך שאנחנו באמת (!) בעלי הבית, ושאם נעשה הפגנה (סוג של אסיפת בעלי מניות), נשנה את המציאות ונגרום למנכ"ל וההנהלה לשנות את הכיוון אליו הם משיטים את הספינה.
כי אנחנו מתייחסים לשיטה הדמוקרטית כדרך "שלהם" להשתלט "עלינו", במקום להבין ש"ההם" - הממשלה, הח"כים - עובדים אצלנו, הלכה למעשה.
אנחנו נמצאים בסוג של חידלון שמביא לאדישות. אין דבר מסוכן מזה לבריאותה של מדינה דמוקרטית. כשאנשים מפסיקים להאמין ביכולת שלהם להשפיע על מה שקורה עם העסק שבו הם מחזיקים מניה - המדינה שלהם - הם מתחילים לחפש כל מיני פתרונות קסם. הם מתחילים להיאחז במחשבה התבוסתנית ולפיה אין אלטרנטיבה למנכ"ל הנוכחי. הם מתחילים להאמין שרק אם יבוא "מנהיג חזק" הוא יוכל "לסדר את העניינים". הם שוכחים שהמדינה צריכה לשרת אותם - ולא רק הם צריכים לשרת את המדינה.
הם שוכחים שהם בעלי הבית. שהמדינה היא כלי להשגת האושר והביטחון שלהם - ושהם אמנם אמורים להשיב לה כגמולה (מסים, שירות חובה עבורה וכדומה), אבל שזו דרך דו סטרית. יחסי תן וקח, לא תן ותן.
בפוסט אחר שהעליתי השבוע, בעניין רצח רבין, כתבתי שאין לי טענה נגד אלו שהפגינו בכיכר ציון באותה הפגנה שזכורה לדיראון עולם בגלל תמונתו של רבין בכאפייה ומדי ס"ס. לא רק שאין לי טענה, כתבתי שמדובר היה בחובתם של אנשי הימין להפגין נגד דברים שלא הסכימו להם.
צאו. תעשו דברים. תפגינו. תמחו. תשקיעו בזה חצי שעה בשבוע - לא יותר.
אם נעשה יותר, אם נפגין יותר, אם נצעק יותר (לא אחד על השני - נצעק את אשר על ליבנו), אם נשלח לנבחרים מכתבים או מיילים עם דעתנו המנומקת, אם ניאבק יותר על עמדותינו, נקבל מדינה טובה יותר. מנכ"ל והנהלה קשובים יותר לבעלי המניות. אלינו. נהפוך את הדמוקרטיה הישראלית ליציבה יותר. נתערב. נהיה חלק מהתהליך. נפסיק לצקצק בלשון ולחכות "שמישהו כבר יעשה משהו".
אגב, בנושא הזה יש קונצנזוס מוחלט בין ימין לשמאל. ז'בוטינסקי אמר לבית"רים ש"שקט הוא רפש". שיצאו לרחובות. האינטרנציונל אומר, בשורה הראשונה שלו "קום התנערה עם חלכה" - סוג של עברית של שבת לביטוי יאללה בלאגן.
אין לנו זמן. אין לנו כוח.
גם אין לנו ברירה.
תזכרו - אי מעורבות מביאה לאדישות. אדישות מביאה לתסכול. תסכול מביא לחיפוש פתרונות "חזקים". חיפוש פתרונות חזקים מביא למצב בו האזרח ניגף בפני השלטון. פאשיזם.
חצי שעה בשבוע, ותבטיחו לילדים שלכם מדינה טובה יותר לגדול אליה. פייר, לא שווה?
באמת. עם העבודה, והמשפחה, והילדים, והרצון לשבת לרגע על הספה בסלון ולהירגע אחרי יום מתיש.
פשוט אין לנו זמן.
וגם אין לנו כוח.
אחרי יום עבודה, ולרדת עם הילדים לפארק או ללכת איתם לאיזה לא יודע מה כדי להעביר את הערב עד שיירדמו, ולעשות אוכל ולשטוף את הכלים, ולהעביר איזה ניקיון בזק על הבית שלא יראה כמו דיר חזירים, ולהוריד את הזבל ולהחליף מנורות, ולהשקות את העציצים שלא ימותו, ולשטוף את הבקבוקים של הקטנה, ולך תדע מה עוד.
פשוט אין לנו כוח.
באמת.
אין לנו. פשוט אין.
הרעיון בדמוקרטיה הוא פשוט - לרובנו אין זמן, ואין כוח, להתעסק בצרות של המדינה שלנו. אין לנו זמן או כוח לנהל אותה. לחלקנו הגדול, כמעט לכולם למעשה, גם בכלל לא בטוח שיש את הכישורים לעסוק בכך. אז אנחנו מעסיקים חבורה של אנשים אותם אנחנו בוחרים בעצמנו, ונותנים להם את המפתחות כשהעסקה היא כזאת - אנחנו מעסיקים אתכם, במשרה מלאה, לנהל את נושאי המאקרו כדי שאנחנו נתפנה למיקרוקוסמוס שלנו. תהיו טובים? תקבלו עוד חוזה. לא תהיו טובים? לא נצביע עבורכם. נפטר אתכם.
החשש הכי גדול של העובדים שלנו, אותם ח"כים ושרים שהחלטנו להעסיק במשרה מלאה, הוא שנפטר אותם. הם יעשו הכל כדי לנהל טוב ולנווט את הספינה לשביעות רצוננו, כדי לשמור על המשרה שלהם. בעיקר לקראת מועד הדיונים בחידוש ההעסקה שלהם - הבחירות - הם מתאמצים במיוחד כדי לרצות אותנו, הבוסים שלהם.
אבל בישראל, מסתבר, שכחנו את הקונספט הפשוט הזה. שכחנו שמטרתם של נבחרינו (לא במובן של מובחרים, אלא פשוט נבחרים - אלו שבחרנו לעבוד עבורינו) היא לשרת את האינטרסים שלנו. שהמשימה שלהם היא לפטור אותנו מכאב הראש שבניווט הספינה, כי לנו הרי אין זמן או כוח להתעסק עם כאב הראש הזה. שכחנו, שעובדים אצלנו, ושבית העסק הנקרא "מדינת ישראל" הוא בעצם בבעלותנו מתוקף היותנו בעלי מניות (אני, למשל, מחזיק במניה אחת מתוך שבע מיליון מניות שהוצעו למכירה. אשתי מחזיקה בעוד אחת, וכך גם אתה וגם את).
בעסק "רגיל", בעלי המניות משתדלים להיות מעורבים בתהליכים המשמעותיים שאמורים להביא אותו לשגשג, לגדול, ולהרוויח עוד - עבורם. בשום בית עסק בעולם לא תראו את בעלי המניות נותנים למנכ"ל את המפתחות, ואומרים לו " אחינו - סע! בהצלחה" ובודקים אותו בפעם הבאה רק אחרי כמה שנים. בשום בית עסק בעולם לא תראו את בעלי המניות מצקצקים בלשונם מול העיתון הכלכלי בזמן שהעסק שלהם הולך לכיוונים שלא נראים להם. בזמן שהעסק שלהם, לפי מיטב שיפוטם, מתנהל בצורה גרועה. בשום בית עסק בעולם לא תראו מצב בו בעלי המניות לא מחליפים מנכ"ל שהם תופסים ככושל, רק מפני "שאין אלטרנטיבה". תמיד יש אלטרנטיבה. יש את הסמנכ"ל, מנהל הכספים, יו"ר של חברה מתחרה - תמיד יש אלטרנטיבה.
אבל משום מה, בעסק הכי חשוב שיש לנו, זה שאמור לספק לנו הגנה ומזון - המדינה שלנו - אנחנו נוהגים כאילו שאיננו בעלי מניות. כאילו שאנחנו פה במקרה. כאילו שאנחנו לא בעלי מניות, ועתידה של החברה בה אנחנו מחזיקים מניות לא כרוך בעתידנו האישי. כאילו שאין לנו שום יכולת להשפיע.
לפני שבוע וחצי פרסמתי פה פוסט בשם צרצרים. הוא עסק בעובדה שזוגות צעירים לא יכולים לקנות דירה. יותר מאלף אנשים קראו אותו בבלוג. באתר האינטרנט של מעריב, אליו עלה באמצע השבוע, הוא קיבל עוד כמה אלפי צפיות. יותר מחמש מאות איש עשו לו "שייר" בפייסבוק, בין אם ישירות מפה, ובין אם ממעריב. כולם הזדהו. כולם הסכימו. אני לא יודע על אף אחד שפנה לח"כים לשאול אותם - חבר'ה, מה עשיתם כדי שהמצב ישתנה?
זה קצת כמו לראות חדשות. אנחנו רואים דברים שקורים במדינה שלנו ומצקצקים בתחושת תיעוב קלה עד בינונית, מקסימום מפטירים איזו קללה וחושבים שבכך תרמנו את תרומתנו לחברה ולדיון הציבורי. איפה כל מתנגדי הקפאת ההתנחלויות? למה הם לא מפגינים מול משרד רוה"מ כשחרב ההקפאה שוב על צווארם? למה הם לא מבהירים לנתניהו שיפוטר - כן, יסולק ממשרתו! - אם לא ישנה את דרכיו? ואיפה כל מתנגדי הכיבוש? למה הם לא מתייצבים מול משרד רוה"מ כשהממשלה עושה הכל כדי לחרב את המו"מ עם הפלסטינים? למה הם לא מבהירים לשרים שיפוטרו אם לא ישנו את דרכיהם? ואיפה כל הזוגות הצעירים שאין להם דירה? למה הם לא מפגינים? איפה כולם???
חלקית - כי אין לנו זמן, ואין לנו כוח.
אבל בעיקר - כי אין לנו אמונה ביכולת שלנו לשנות, אם רק ננסה. אין לנו אמונה בכך שאנחנו באמת (!) בעלי הבית, ושאם נעשה הפגנה (סוג של אסיפת בעלי מניות), נשנה את המציאות ונגרום למנכ"ל וההנהלה לשנות את הכיוון אליו הם משיטים את הספינה.
כי אנחנו מתייחסים לשיטה הדמוקרטית כדרך "שלהם" להשתלט "עלינו", במקום להבין ש"ההם" - הממשלה, הח"כים - עובדים אצלנו, הלכה למעשה.
אנחנו נמצאים בסוג של חידלון שמביא לאדישות. אין דבר מסוכן מזה לבריאותה של מדינה דמוקרטית. כשאנשים מפסיקים להאמין ביכולת שלהם להשפיע על מה שקורה עם העסק שבו הם מחזיקים מניה - המדינה שלהם - הם מתחילים לחפש כל מיני פתרונות קסם. הם מתחילים להיאחז במחשבה התבוסתנית ולפיה אין אלטרנטיבה למנכ"ל הנוכחי. הם מתחילים להאמין שרק אם יבוא "מנהיג חזק" הוא יוכל "לסדר את העניינים". הם שוכחים שהמדינה צריכה לשרת אותם - ולא רק הם צריכים לשרת את המדינה.
הם שוכחים שהם בעלי הבית. שהמדינה היא כלי להשגת האושר והביטחון שלהם - ושהם אמנם אמורים להשיב לה כגמולה (מסים, שירות חובה עבורה וכדומה), אבל שזו דרך דו סטרית. יחסי תן וקח, לא תן ותן.
בפוסט אחר שהעליתי השבוע, בעניין רצח רבין, כתבתי שאין לי טענה נגד אלו שהפגינו בכיכר ציון באותה הפגנה שזכורה לדיראון עולם בגלל תמונתו של רבין בכאפייה ומדי ס"ס. לא רק שאין לי טענה, כתבתי שמדובר היה בחובתם של אנשי הימין להפגין נגד דברים שלא הסכימו להם.
צאו. תעשו דברים. תפגינו. תמחו. תשקיעו בזה חצי שעה בשבוע - לא יותר.
אם נעשה יותר, אם נפגין יותר, אם נצעק יותר (לא אחד על השני - נצעק את אשר על ליבנו), אם נשלח לנבחרים מכתבים או מיילים עם דעתנו המנומקת, אם ניאבק יותר על עמדותינו, נקבל מדינה טובה יותר. מנכ"ל והנהלה קשובים יותר לבעלי המניות. אלינו. נהפוך את הדמוקרטיה הישראלית ליציבה יותר. נתערב. נהיה חלק מהתהליך. נפסיק לצקצק בלשון ולחכות "שמישהו כבר יעשה משהו".
אגב, בנושא הזה יש קונצנזוס מוחלט בין ימין לשמאל. ז'בוטינסקי אמר לבית"רים ש"שקט הוא רפש". שיצאו לרחובות. האינטרנציונל אומר, בשורה הראשונה שלו "קום התנערה עם חלכה" - סוג של עברית של שבת לביטוי יאללה בלאגן.
אין לנו זמן. אין לנו כוח.
גם אין לנו ברירה.
תזכרו - אי מעורבות מביאה לאדישות. אדישות מביאה לתסכול. תסכול מביא לחיפוש פתרונות "חזקים". חיפוש פתרונות חזקים מביא למצב בו האזרח ניגף בפני השלטון. פאשיזם.
חצי שעה בשבוע, ותבטיחו לילדים שלכם מדינה טובה יותר לגדול אליה. פייר, לא שווה?
חיים.
השבמחקאין לי כח.
לא ישנתי בלילה כי התנתקתי חד צדדית מהוט - ועשיתי את זה כשאתה מחזיק לי את היד ומעודד אותי.
אז תן כיוון ואני אסע - כי ככה זה.
חיים - אחריך למהפכה
השבמחקנכון, אין לנו כח, או אולי יותר נכון יש לנו כח אבל נמאס לנו.
השבמחקבכל מדינה מתוקנת בעולם הנאור יש לאזרחים את הכח להילחם בצדקת דרכם, ובסופו של דבר מהפכות שנעשו ע"י העם הצליחו.
אך מכיוון שאנחנו חיים במדינה בה הון ושלטון קשורים אחד בידו של השני, כל מה שנעשה ואיך שנעשה לעולם לא יצליח. המפלצת גדולה מידי.
פעם דברים באמת הצליחו כאן, פעם כשהעם היה משמיע את דעתו, נבחרי העם הקשיבו, פעם עוד אפשר היה לשמוע את המלה מהפך.
פעם כשנבחר ציבור נתפס בקלקלתו (74 רבין וחשבון הדולרים) הוא היה מספיק אמיץ להגיד טעיתי ולהתפטר, למרות שהחשבון היה של אשתו...
היום, נבחרי העם הם קבוצת בובות שמופעלות ע"י גורמים מאחורי הקלעים שמנווטים את הספינה.
היום, שר ביטחון שנתפס בעת ביצוע עבירה, מכחיש וממשיך בדרכו (ברק ופרשת העובדת הזרה).
היום, אין על מי לסמוך, אז נכון לומר אין כח או לומר נמאס לנו,
כולנו כמו בת יענה מטמינים את ראשינו מתחת לחול ומחכים שהסערה אולי, באחד הימים תחלוף.
צר לי לומר זאת, אך המצב היום מנבא רק רעות בעתיד, וכל עוד לא יקום פה מנהיג חזק, אמין שידע להוביל את הספינה הזאת קדימה באמונה שלמה.
אנחנו נמשיך לשבת בחיבוק ידיים, לצקצק בלשון בתיעוב, ולהמשיך לחכות, אולי למשיח ואולי לא...
עוד לא אבדה תקוותנו.
השבמחקחיים- כשאתה כותב ככה, לי זה עושה כוח.
וגם קצת מרגיע אותי לפגוש את חיים שאני מכירה מהימים 'העליזים'.
רוני
חיימון היקר,
השבמחקהמרחק בין "בעלי-המניות" לבין "ההנהלה" מעולם לא היה רב יותר. גם אם נצעק מלוא הגרון - אין מי שישמע שם למעלה. מפני ששם למעלה, על אוזני ההנהלה לוחשים בעלי ההון. "המשחק" הדמוקרטי הוא כבר מזמן לא פשוט כפי שתיארת אותו (לא תשרתו אותנו - נפטר אתכם). כאשר יש מימון מצד בעלי ההון (בצורה עקיפה כזו או אחרת) הרי שהתפקיד מובטח לעוד ועוד קדנציות ולא ממש צריך לשרת את הבוחר כדי להיבחר שנית. אני אומנם מסכימה עם מה שכתבת, אבל מה לעשות שאדישות וקיטורים זה קל יותר מאשר לארגן הפגנה?
י.