זה לא הם. זה אנחנו

שירי, בת דודה של אשתי ומותק של בחורה גם בלי הייחוס המשפחתי, שלחה לי את זה במייל.

קוביה בצבע תכלת לבן ועליה כתוב "התגייסת לצה"ל?" ומתחת, באדום לוהט וזועם: "פראייר! אם היית אברך היית אוכל חינם". שירי חשבה שאזדהה עם זה. אבל פייר? לא אכפת לי שיקבלו את התקציב הזה, למימון האברכים.

באמת שלא.

זאת אומרת, אני כן חושב שזה בזבוז, ושזה מגוחך שאנשים יקבלו מימון רק כדי שלא יעבדו חלילה ויתפרנסו בעצמם. וכן, אני מבין למה זה לא לעניין שמפלים בין תלמיד ישיבה או כולל, לבין סטודנט באוניברסיטה. פעם, אי אז לפני עשור, כשהייתי באגודת הסטודנטים, ידעתי לצעוק את כל הסיסמאות האלה - ואפילו בחרוזים ולתוך מגאפון.

ועכשיו בואו נשאל את עצמנו למה אנחנו כל כך כועסים. אבל לשם שינוי, בואו נסתכל מעבר למסך העשן של העצבים וננסה לברר את העובדות.

את האמת.

הרי כל הסכום שמדובר עליו הוא משהו כמו מאה עד מאה וחמישים מיליון ש"ח. בשבילי ובשבילכם מדובר בהרבה כסף (ותסלח לי הקוראת שרי אריסון שכללתי אותה יחד עם כולם). בשביל מדינת ישראל, מדובר בלא יותר משיהוקון קטן בתקציב המדינה.

רוצים להשוות? זה כאילו שתקנו בסופר ותשלמו משהו כמו שלושה-ארבעה שקלים יותר על פריט מסוים, אבל כחלק מחשבון שמסתכם באלף שקלים. זה לא משהו שתרגישו באמת בחשבון הספציפי הזה.

אבל אנחנו זועמים. אני רואה את זה בתגובות באתרים ובסטטוסים של כל המעורבים פוליטית בפייסבוק. הכל מגיע עם סימני קריאה, במקור: מאה מיליון לחרדים! הדוסים מקבלים כספים סתם! השחורים האלה גונבים את המדינה ולא עושים צבא!

סליחה שאני מפריע לזעם הקדוש, אבל בואו נגיד לרגע שהמאה עד מאה וחמישים מיליון האלה לא היו מגיעים לאלו שהולכים עם מעיל שחור ברחוב בחודש אוגוסט - זה היה מגיע אלינו? מישהו מאיתנו באמת מאמין שהסכום הזה היה איכשהו מקדם אותו אישית? את חייו? את עתידו?

בואו נשים את זה על השולחן אחת ולתמיד. אין לליכוד, לעבודה, לישראל ביתנו ולכל שאר הגורמים בקואליציה - כל קואליציה, לא רק הנוכחית - דבר טוב יותר מהזעם הקדוש נגד החרדים. כל המדינה תרעש ותרגש ותקרקש סביב התמיכה שיקבלו או לא יקבלו כמה אלפי אברכים בירושלים, בני ברק, אלעד ובית שמש, ובדרך נשכח עובדה אחת חשובה: הדפיקה האמיתית שבה דופקים אותנו היא ממש לא שם.

כל שנה, הריטואל התקציבי של "לאן יופנה הכסף" (פעם זה מאבק על סל התרופות, פעם על תקצוב חרדים, פעם על עתיד המרכבה - תמיד יש על מה לריב), נסוב סביב שלושה עד ארבעה אחוז מהתקציב בלבד. את שאר 96 האחוזים משרד האוצר מעביר די בקלות מבחינה ציבורית. הוא לוקח את התקציב של שנה שעברה, ועושה פעולה שכולנו מכירים - קופי פייסט - ומגיש את זה לכנסת. אין דיון אמיתי. אין שאלות. יש הצבעה בוועדת כספים, יש הצבעה במליאה, וברוב המקרים לח"כים אין אפילו קצה קצהו של מושג על מה הצביעו. הם מצביעים בעד כי "ככה זה היה שנה שעברה", אז כנראה שזה בסדר.

הבנתם את זה? 96% מהכספים בכלל לא מגיעים לדיון ציבורי מעמיק. זוכרים את הדוגמה מלמעלה על השלושה ארבעה שקלים מתוך חשבון של אלף שקל? אז פה מדובר ב- 996 שקלים מתוך האלף. כשאתם קונים בסופר קנייה כזו גדולה, אתם יודעים בדיוק מה אתם קונים ולאיזו תכלית. פה, אלא אם אתם יודעי ח"ן או פריקים מוחלטים של מדורי הכלכלה וקיבלתם עותק מהארגז המלא (!) שבתוכו עשרות חוברות שכולן מרכיבות תקציב אחד - לא רק שאתם לא יודעים מה קניתם, אלא שגם אין לכם כוח לשאול.

שם נמצא הכסף האמיתי. זה שיכול לשנות את סדרי העדיפויות. זה שיכול לייצר מקומות עבודה בפריפריה, וכבישים טובים יותר, ודיור במחירים שבהם לא צריך להיות מיליונר כדי לקבל את הזכות הבסיסית של אדם לבית משלו. אבל בואו נעזוב את העניינים הלא חשובים האלה לרגע, ונחזור לחרדים ולשאלה למה כל כך טוב לליכוד, לעבודה ולקדימה (תלוי מי בשלטון) שאנחנו כל כך כועסים עליהם ועל כניעתם ללא תנאי לדרישותיהם של גפני ושות'.

ביבי נתניהו אמר לאחד העיתונים שתקצוב האברכים זו "ירושה בת שלושים שנה" שקיבל, ואין לו אלא לשתף פעולה בצער רב וביגון קודר. גם ברק אמר דברים בסגנון הזה בזמנו על חוק טל הזכור לרע, וכולנו יודעים שציפי לבני הסכימה לשלם לחרדים - והרבה - רק שיעשו איתה קואליציה אחרי אולמרט.

הם עומדים מול הציבור וכאילו מתביישים בעצמם, ומדברים בטון אפולוגטי, וכמעט ומגירים דמעות תנין מהעיניים. אכלו לי. שתו לי. שדדו אותי. והנציגים החרדים ממלאים גם הם את תורם בהצגה ומודיעים בפנים קורנות: ניצחנו. הבאנו הישגים. זכינו.

מי הרוויח פוליטית-ציבורית? ברור שהחרדים הרוויחו כי קיבלו את מה שרצו - הטבות לאוכלוסיה ששלחה אותם לכנסת. הם עשו את השירות הכי טוב שיכול נבחר ציבור לעשות. אם זו לא דמוקרטיה במיטבה, אני לא יודע מהי דמוקרטיה. אבל גם ראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, הרוויח - כשכל הזעם מופנה "למנוולים עם השטריימל", אף אחד לא שואל אותו שאלות באמת קשות. כאלו שעולות הרבה כסף. כאלו שדורשות ממנו תשובות אמיתיות לבוחרים ששלחו אותו לכנסת.

דוגמאות? בשמחה.

למה צריך להיות מיליונר כדי לקנות דירה? למה במערכת החינוך יש מורים שעושים שגיאות כתיב, והאטרקטיביות של המקצוע כל כך נמוכה עד שכדי להתקבל לפקולטה לחינוך לא צריך שום תעודה חוץ מתעודת לידה? למה המדינה מופרטת לדעת לידי אותם אנשים ולא לידי האזרחים, שווה בשווה? למה מבאס כל כך לחיות פה?

אבל לא, אנחנו לא נשאל את השאלות האלה או שאלות אחרות שבאמת משפיעות על החיים שלנו, על העתיד שלנו, ועל החיים שיהיו לילדים שלנו כשהם יהיו גדולים.

לנו יש את הדוסים לכעוס עליהם. יש לנו שלושה פרומיל מתקציב המדינה להילחם עליהם, ולעזאזל עם ה- 99.97% אחרים מהתקציב. יש לנו על מי להוציא את העצבים - והם אפילו לא "משלנו". הידד!

ראיתי שכבר מתארגנות הפגנות נגד התקצוב של הישיבות. שכבר יש עצומות, וקבוצות פייסבוק, ואנשים יורים יורה רותחת מתחת המקלדת וזועמים.

אכלו לנו. שתו לנו. לקחו לנו.

מה אתם כועסים על גפני? מה אתם רוצים מפרוש? מה אכפת לכם אם האברך שלוימה שגר ברח' שטראוס בירושלים יקבל כמה אלפי שקלים כדי להאכיל את המשפחה שלו? זו באמת הצרה הכי גדולה שיש לנו בחיים?

תכעסו על ביבי. על ברק. על ליברמן. על לבני. על כל מי שאי פעם היה בשלטון. ולא, אל תכעסו עליהם כי "נתנו לחרדים". תכעסו כי הם לא נתנו לכם. כי בניגוד לח"כים החרדים, הם שכחו מי שלח אותם לכנסת ולאיזו תכלית. הם שכחו שתפקידם לדאוג לנו כמו שגפני דואג למגזר שלו. לפחות כמוהו, אם לא יותר.

והכי הרבה - תכעסו על עצמכם. לא כי שלחתם אותם לכנסת והם נתנו לחרדים. ממש לא בגלל זה. תכעסו על עצמכם כי למרות שאתם עומדים להישבע שלא תצביעו יותר למפלגה הזאת או המפלגה ההיא בגלל הסיפור של החרדים, אתם תצביעו להם שוב בלי שום ספק - והם יודעים את זה, ולכן הם מרשים לעצמם לא לתת לכם את מה שמגיע לכם. אתם תצביעו ליכוד, או עבודה, או מרצ, או ליברמן, או קדימה או וואטאבר.

לפני הבחירות ידברו אתכם שוב על טילים איראניים. על שלום. על הפלסטינים. למרות שהסיכוי שייפול עליכם טיל או שחלילה תיפגעו מפעולת איבה, הוא בערך אחד חלקי מיליון מהסיכוי שלא תצליחו לגמור את החודש, אתם תמשיכו להצביע לפי הנושא המדיני-בטחוני במקום לפי הנושא הכלכלי.

באופן אישי, אני מלא הערכה לח"כים החרדים. כל הכבוד להם. הם לא סחטנים. הם לא גנבים. הם לא עשו דבר אחד שמנוגד לחוק.

הם גם לא אשמים בזה שלכם אין.

זה לא הם. זה אנחנו.

ואגב, הערה לסיום:

לאלו שמתכוונים להשיב לי שהחרדים הם פרזיטים שלא עושים צבא ולכן אסור לתת להם כלום - אני לא רוצה לחשוף נתון שאסור בפרסום מטעמי צנזורה, אבל תסתכלו ימינה ושמאלה ותשאלו את עצמכם כמה מאלה שכן עשו צבא, עשו שירות שהוא יותר מיחידה 804 (ולמי שלא מכיר את הבדיחה החבוטה - באים בשמונה, עושים אפס, הולכים בארבע). ואם אתם כבר בעניין, תבדקו כמה אנשים אתם מכירים שעשו צבא ואשכרה עושים מילואים. יותר מיום עד שלושה בשנה. אתן לכם טיפ: אנחנו מעטים מאוד. סטטיסטית, הסיכוי שהזועם על החרדים גם באמת תורם לצה"ל ולביטחון ישראל (או שזה בן או בת זוג של תורם שכזה) הוא לא הרבה יותר גבוה מהסיכוי לגרד 500 שקל ומעלה בסדרה ספציפית בחישגד. איך נאמר? סיכוי נמוך.

לזכותם של החרדים יאמר, שהם לפחות לא מנפנפים בדגל ה"עשינו אז מגיע לנו".

קצת ענווה. זה בריא לעור הפנים.

אני הכי לא אוהב את זה. בכלל

"אני הכי אוהבת את זה על השולחן".

"אני הכי אוהבת את זה ליד הדלת".

"אני הכי אוהבת את זה במשרד, ליד השולחן של הבוס, אחרי שאני מסדרת לזה מקום, שיהיה נוח".

אלו רק שלוש מבין אלוהים-יודע-כמה שורות סטטוס שהופיעו בפיד הפייסבוק שלי בשישבת האחרון. אני מודה שבהתחלה זה היה מסקרן. הרי אני גבר ישראלי ממוצע, מחפיצן, שראה בעברו את הנשים כאובייקט מיני, ואז התחתנתי (כמה חבל שהן לא ראו בי ככזה כשהייתי רווק, אבל זה כבר לפוסט אחר...), אחד שאין לו שום בעיה עם בדיחות סקסיסטיות - אני הישראלי השוביניסט המכוער, פשוטו כמשמעו.

אבל בכל זאת, זו המאה ה - 21. אפילו אני השתניתי. כבר למדנו שאפשר לעשות קמפיין פרסומי בלי להידרש לציצים וטוסיק. אנחנו כבר יודעים לדחות את הרעיון האווילי ולפיו אם מוצר מסוים יגיע עם תמונה של חזה נשי, אוטומטית הוא יתחבר לנו למשהו סקסי ומגניב. משהו פה מסריח. זה ברור.

יוגב היה הראשון שהסביר שמדובר בקמפיין. חבר שלו העלה לינק ובו ההסבר המלומד:

מישהי כותבת איך היא אוהבת את זה. חברה שלה שואלת אותה: "אחותי, מה עובר עליך?". היא עונה לה שזו תשובה לשאלה איפה היא אוהבת לשים את התיק שלה במסגרת קמפיין להעלאת המודעות לסרטן השד ו... הופ! העלינו את המודעות לסרטן. עכשיו החברה תעלה סטטוס דומה ותגיד איפה היא אוהבת לשים את התיק (על השולחן, על הקיר וכו') וכך הלאה וכך הלאה עד שכל הנשים בעולם תדענה כמה חשובה בדיקת ממוגרפיה.

והנה השאלה המתבקשת - רבאק, זה קמפיין שמיועד בעיקר לנשים (לנו יש פחות ציצי, ולכן הרבה הרבה הרבה פחות מקרים של סרטן השד, למרות שיש גם גברים הסובלים מהמחלה הארורה הזאת). נשים סובלות מאפליה על רקע מגדרי מאז שגברים כתבו את החוקים ועשו הכל כדי שחלילה הן לא יתפסו את השלטון - הן הרי יותר חכמות מאיתנו, בואו נודה, ואם הן יהיו למעלה לעולם לא נחזור לשם - אז למה, לכל הרוחות, צריך רמיזות עבות כל כך לסקס? למה להשתמש באמצעי הדיכוי מספר אחד נגד נשים - הפיכתן ללא יותר מכלי שרת לסיפוק מיני ו/או כלי קיבול לזרעונים כאמצעי לרפרודוקציה - בקמפיין בכלל, לא כל שכן בקמפיין שמיועד לאותן נשים מדוכאות ממש?!

מה אתה רוצה, יענו לי בטח. הרי השגנו את הנדרש - יש הייפ מסביב לסרטן השד. מדברים על זה. מדובר בהצלת חיים. כל האמצעים כשרים.

לא, זה לא נכון.

זה נמוך. זה מבזה. זה מנמיך. זו זילות של הנושא, וזילות של המושא(ות). זה מביש. אני הכי מפרגן לכל הנשים שאכפת להן לעלות את המודעות לסרטן השד. מבלי להעביר עליכן ביקורת (אבל עם טונות של ביקורת כלפי הדגנרט/ית שיזמו את הקמפיין הזה) אומר רק את זה - אני לא הייתי מסכים לכתוב "אני הכי אוהב את זה בתחת" כדי להעלות את המודעות לסרטן הערמונית.

רוצים קמפיין? תעלו את הטלפון של האגודה למלחמה בסרטן בסטטוס שלכן. שימו לינק לאתר של עמותת "אחת מתשע". תכתבו שזה חודש המודעות לסרטן. תכתבו "קבעתי ממוגרפיה לתאריך X". זה חשוב. זה ראוי. זה אצילי.

אני הכי אוהב את זה מכובד.

אין לנו זמן. אין לנו כוח. אין לנו ברירה

בואו נצא לרגע מנקודת הנחה שאין לנו זמן.

באמת. עם העבודה, והמשפחה, והילדים, והרצון לשבת לרגע על הספה בסלון ולהירגע אחרי יום מתיש.

פשוט אין לנו זמן.

וגם אין לנו כוח.

אחרי יום עבודה, ולרדת עם הילדים לפארק או ללכת איתם לאיזה לא יודע מה כדי להעביר את הערב עד שיירדמו, ולעשות אוכל ולשטוף את הכלים, ולהעביר איזה ניקיון בזק על הבית שלא יראה כמו דיר חזירים, ולהוריד את הזבל ולהחליף מנורות, ולהשקות את העציצים שלא ימותו, ולשטוף את הבקבוקים של הקטנה, ולך תדע מה עוד.

פשוט אין לנו כוח.

באמת.

אין לנו. פשוט אין.

הרעיון בדמוקרטיה הוא פשוט - לרובנו אין זמן, ואין כוח, להתעסק בצרות של המדינה שלנו. אין לנו זמן או כוח לנהל אותה. לחלקנו הגדול, כמעט לכולם למעשה, גם בכלל לא בטוח שיש את הכישורים לעסוק בכך. אז אנחנו מעסיקים חבורה של אנשים אותם אנחנו בוחרים בעצמנו, ונותנים להם את המפתחות כשהעסקה היא כזאת - אנחנו מעסיקים אתכם, במשרה מלאה, לנהל את נושאי המאקרו כדי שאנחנו נתפנה למיקרוקוסמוס שלנו. תהיו טובים? תקבלו עוד חוזה. לא תהיו טובים? לא נצביע עבורכם. נפטר אתכם.

החשש הכי גדול של העובדים שלנו, אותם ח"כים ושרים שהחלטנו להעסיק במשרה מלאה, הוא שנפטר אותם. הם יעשו הכל כדי לנהל טוב ולנווט את הספינה לשביעות רצוננו, כדי לשמור על המשרה שלהם. בעיקר לקראת מועד הדיונים בחידוש ההעסקה שלהם - הבחירות - הם מתאמצים במיוחד כדי לרצות אותנו, הבוסים שלהם.

אבל בישראל, מסתבר, שכחנו את הקונספט הפשוט הזה. שכחנו שמטרתם של נבחרינו (לא במובן של מובחרים, אלא פשוט נבחרים - אלו שבחרנו לעבוד עבורינו) היא לשרת את האינטרסים שלנו. שהמשימה שלהם היא לפטור אותנו מכאב הראש שבניווט הספינה, כי לנו הרי אין זמן או כוח להתעסק עם כאב הראש הזה. שכחנו, שעובדים אצלנו, ושבית העסק הנקרא "מדינת ישראל" הוא בעצם בבעלותנו מתוקף היותנו בעלי מניות (אני, למשל, מחזיק במניה אחת מתוך שבע מיליון מניות שהוצעו למכירה. אשתי מחזיקה בעוד אחת, וכך גם אתה וגם את).

בעסק "רגיל", בעלי המניות משתדלים להיות מעורבים בתהליכים המשמעותיים שאמורים להביא אותו לשגשג, לגדול, ולהרוויח עוד - עבורם. בשום בית עסק בעולם לא תראו את בעלי המניות נותנים למנכ"ל את המפתחות, ואומרים לו " אחינו - סע! בהצלחה" ובודקים אותו בפעם הבאה רק אחרי כמה שנים. בשום בית עסק בעולם לא תראו את בעלי המניות מצקצקים בלשונם מול העיתון הכלכלי בזמן שהעסק שלהם הולך לכיוונים שלא נראים להם. בזמן שהעסק שלהם, לפי מיטב שיפוטם, מתנהל בצורה גרועה. בשום בית עסק בעולם לא תראו מצב בו בעלי המניות לא מחליפים מנכ"ל שהם תופסים ככושל, רק מפני "שאין אלטרנטיבה". תמיד יש אלטרנטיבה. יש את הסמנכ"ל, מנהל הכספים, יו"ר של חברה מתחרה - תמיד יש אלטרנטיבה.

אבל משום מה, בעסק הכי חשוב שיש לנו, זה שאמור לספק לנו הגנה ומזון  - המדינה שלנו - אנחנו נוהגים כאילו שאיננו בעלי מניות. כאילו שאנחנו פה במקרה. כאילו שאנחנו לא בעלי מניות, ועתידה של החברה בה אנחנו מחזיקים מניות לא כרוך בעתידנו האישי. כאילו שאין לנו שום יכולת להשפיע.

לפני שבוע וחצי פרסמתי פה פוסט בשם צרצרים. הוא עסק בעובדה שזוגות צעירים לא יכולים לקנות דירה. יותר מאלף אנשים קראו אותו בבלוג. באתר האינטרנט של מעריב, אליו עלה באמצע השבוע, הוא קיבל עוד כמה אלפי צפיות. יותר מחמש מאות איש עשו לו "שייר" בפייסבוק, בין אם ישירות מפה, ובין אם ממעריב. כולם הזדהו. כולם הסכימו. אני לא יודע על אף אחד שפנה לח"כים לשאול אותם - חבר'ה, מה עשיתם כדי שהמצב ישתנה?

זה קצת כמו לראות חדשות. אנחנו רואים דברים שקורים במדינה שלנו ומצקצקים בתחושת תיעוב קלה עד בינונית, מקסימום מפטירים איזו קללה וחושבים שבכך תרמנו את תרומתנו לחברה ולדיון הציבורי. איפה כל מתנגדי הקפאת ההתנחלויות? למה הם לא מפגינים מול משרד רוה"מ כשחרב ההקפאה שוב על צווארם? למה הם לא מבהירים לנתניהו שיפוטר - כן, יסולק ממשרתו! - אם לא ישנה את דרכיו? ואיפה כל מתנגדי הכיבוש? למה הם לא מתייצבים מול משרד רוה"מ כשהממשלה עושה הכל כדי לחרב את המו"מ עם הפלסטינים? למה הם לא מבהירים לשרים שיפוטרו אם לא ישנו את דרכיהם? ואיפה כל הזוגות הצעירים שאין להם דירה? למה הם לא מפגינים? איפה כולם???

חלקית - כי אין לנו זמן, ואין לנו כוח.

אבל בעיקר - כי אין לנו אמונה ביכולת שלנו לשנות, אם רק ננסה. אין לנו אמונה בכך שאנחנו באמת (!) בעלי הבית, ושאם נעשה הפגנה (סוג של אסיפת בעלי מניות), נשנה את המציאות ונגרום למנכ"ל וההנהלה לשנות את הכיוון אליו הם משיטים את הספינה.

כי אנחנו מתייחסים לשיטה הדמוקרטית כדרך "שלהם" להשתלט "עלינו", במקום להבין ש"ההם" - הממשלה, הח"כים - עובדים אצלנו, הלכה למעשה.

אנחנו נמצאים בסוג של חידלון שמביא לאדישות. אין דבר מסוכן מזה לבריאותה של מדינה דמוקרטית. כשאנשים מפסיקים להאמין ביכולת שלהם להשפיע על מה שקורה עם העסק שבו הם מחזיקים מניה - המדינה שלהם - הם מתחילים לחפש כל מיני פתרונות קסם. הם מתחילים להיאחז במחשבה התבוסתנית ולפיה אין אלטרנטיבה למנכ"ל הנוכחי. הם מתחילים להאמין שרק אם יבוא "מנהיג חזק" הוא יוכל "לסדר את העניינים". הם שוכחים שהמדינה צריכה לשרת אותם - ולא רק הם צריכים לשרת את המדינה.

הם שוכחים שהם בעלי הבית. שהמדינה היא כלי להשגת האושר והביטחון שלהם - ושהם אמנם אמורים להשיב לה כגמולה (מסים, שירות חובה עבורה וכדומה), אבל שזו דרך דו סטרית. יחסי תן וקח, לא תן ותן.

בפוסט אחר שהעליתי השבוע, בעניין רצח רבין, כתבתי שאין לי טענה נגד אלו שהפגינו בכיכר ציון באותה הפגנה שזכורה לדיראון עולם בגלל תמונתו של רבין בכאפייה ומדי ס"ס. לא רק שאין לי טענה, כתבתי שמדובר היה בחובתם של אנשי הימין להפגין נגד דברים שלא הסכימו להם.

צאו. תעשו דברים. תפגינו. תמחו. תשקיעו בזה חצי שעה בשבוע - לא יותר.

אם נעשה יותר, אם נפגין יותר, אם נצעק יותר (לא אחד על השני - נצעק את אשר על ליבנו), אם נשלח לנבחרים מכתבים או מיילים עם דעתנו המנומקת, אם ניאבק יותר על עמדותינו, נקבל מדינה טובה יותר. מנכ"ל והנהלה קשובים יותר לבעלי המניות. אלינו. נהפוך את הדמוקרטיה הישראלית ליציבה יותר. נתערב. נהיה חלק מהתהליך. נפסיק לצקצק בלשון ולחכות "שמישהו כבר יעשה משהו".

אגב, בנושא הזה יש קונצנזוס מוחלט בין ימין לשמאל. ז'בוטינסקי אמר לבית"רים ש"שקט הוא רפש". שיצאו לרחובות. האינטרנציונל אומר, בשורה הראשונה שלו "קום התנערה עם חלכה" - סוג של עברית של שבת לביטוי יאללה בלאגן.

אין לנו זמן. אין לנו כוח.

גם אין לנו ברירה.

תזכרו - אי מעורבות מביאה לאדישות. אדישות מביאה לתסכול. תסכול מביא לחיפוש פתרונות "חזקים". חיפוש פתרונות חזקים מביא למצב בו האזרח ניגף בפני השלטון. פאשיזם.

חצי שעה בשבוע, ותבטיחו לילדים שלכם מדינה טובה יותר לגדול אליה. פייר, לא שווה?

אשמה תורמת

היום בצהריים, הוא ינאם ליד הקבר.

הוא יגיד שהרצח היה נקודת שפל בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. הוא יצטט מספר ישעיהו, או אולי מאחד מנביאי הזעם האחרים. "בגלל שנאת חינם חרב המקדש", הוא יצטט את חז"ל.

והוא ידבר על התכונות. על הג'ינגי'ות. ועל הדוגריות. ועל כך שגם מי שלא הסכים עם רבין כיבד אותו. והוא יגיד שרבין, לאורך כל חייו, נלחם למען העם והמדינה ותמיד ניסה לעשות את מה שטוב בשבילה.

והוא יגיד שהוא לא הסכים עם רבין אבל תמיד כיבד אותו. ושלהפנות אצבע מאשימה לעבר מחצית העם זו טעות. שהלקח מהרצח הוא להתאחד, ולדחות החוצה את כל הגורמים הקיצוניים. שעמישראל חי, ושביחד ננצח כל אויב, אבל אם חלילה יהיו בינינו קרעים, זה יהיה סוף הציונות.

הרוצח הנתעב, הוא יגיד, ירה שלוש יריות בליבה של הדמוקרטיה הישראלית.

והוא לא יגיד אף מילה על ארון הקבורה ברעננה, כי הוא הרי לא שם לב אליו. והוא לא יזכיר את המרפסת בכיכר ציון שבה עמד עם עוד אחד שלימים יהיה ראש ממשלה, ואחר שיהיה נשיא, ושלושתם התמוגגו בנחת מול ההמונים, כי הוא הרי לא הבין מה הם אומרים והשלטים לא היו ברורים מספיק כדי שיצליח לקרוא אותם מהקומה השניה.

הוא גם לא יזכיר את הצחנה המתקתקה של דם אנושי שהייתה באוויר כשנאם על ממשלה שבגדה בעמה ליד אוטובוס מפויח, פחות משעה אחרי פיגוע, לפני שהספיקו לשטוף את הכביש.

להאשים את כל מחנה הימין ברצח רבין זה לא רק לא הוגן, זה גם לא נכון. לא כל מי שלא הסכים להסכמי אוסלו, או אפילו אלו שהפגינו נגד, הוא לא בסדר. זו הייתה זכותם המלאה של המתנגדים להפגין, וכל הכבוד להם על שניצלו את זכותם הדמוקרטית הבסיסית ביותר - הזכות להביע דעה. בעצם, זו לא זכותם - זו הייתה חובתם.

אבל הוא, זה שינאם מחר, לעולם לא יינקה מאחריותו התורמת, הישירה, הבלתי ניתנת לערעור לאווירה שנוצרה אז. בנאומיו, בהתנהגותו (בניגוד לאחרים ממפלגתו כמו בגין, מרידור ומיקי איתן שנמלטו מהכיכר הארורה כשנחרדו לראות את השלטים) הוא היה הטפטפת שהשקתה את ערוגת הרעל של משפחת עמיר, טיפה אחר טיפה.

הוא לא רצה את הרצח. אין לי שמץ של ספק בכך. בחלומותיו הרעים ביותר ודאי לא דמיין שכך זה ייגמר. אולי עברה המחשבה בראשו והוא גירש אותה מיד כ"לא מתקבלת על הדעת". אולי זה מסביר מדוע לא עשה מעשה אחראי ומנהיגותי אחד כדי למנוע אותו. הוא לא הרגיע. הוא לא מיתן התבטאויות. הוא לא נקף אצבע.

הייתי שם, חמישים מטר מהמדרגות, כשבאמצע השיר "יש לי ארץ טרופית יפה" שמענו שלוש יריות אקדח.

15 שנה עברו, והוא - דווקא הוא - ינאם מחר.

להיסטוריה יש חוש נפלא לאירוניה.

במשפטים יש מושג שנקרא "אשמה תורמת". אם יש רגע לכפל משמעות - זה יהיה כשיעמוד על הפודיום, ויתרום את חלקו לטקס שהוא אשם, במידה לא מועטה, בצורך לקיים אותו.

. אשמה תורמת בהחלט.

צרצרים

א' (אות בדויה לאיש מאוד אמיתי) הוא אחד הציונים הכי ציוניים שאני מכיר.

הוא נולד בירושלים, ושירת בשריון. את רוב השירות שלו הוא עשה באזור הביטחון בלבנון, בכל מיני מקומות לא ממש סימפטיים בגזרה המזרחית, בתקופה שבה טנקים היו המטרה המועדפת על טילי חיזבאללה.

במילואים, הוא התנדב לעשות קורס קצינים למרות שהמשמעות הייתה ללכת למילואים של חודשיים כמעט (הקורס), רק כדי לתת לצה"ל הזדמנות לגייס אותו לעוד ימים - מה לעשות, קצינים עושים יותר ימים מחוגרים.

באוניברסיטה, הוא היה יושב ראש אגודת הסטודנטים. לא היו לו שאיפות פוליטיות - הוא רק רצה לעשות טוב לסטודנטים אחרים. לייצר סביבה טובה יותר. חברה טובה יותר. ראיתי אותו עובד באגודה. הוא נתן כל יום קרוב למאתיים אחוז מעצמו בכל דבר שנגע בו. אחד הדברים שהכי הקפיד עליהם אז, בימי האוניברסיטה העברית, היה שהאגודה תתערב בדברים "חברתיים", מחוץ לקמפוס. הוא נהג לדבר על החברה הישראלית. על הרצון שלו לתקן אותה.

לשנות אותה.

לפני ארבעה חודשים הוא הודיע לי שהוא עובר לארצות הברית עם אשתו והילדים.

והוא באמת ניסה. במשך קרוב לעשור הוא חיפש עבודה. הוא גם מצא לא מעט - אבל אתם יודעים איך זה. המקום ההוא נסגר, שם היו צמצומים, ושם פשוט לא שילמו מספיק כדי שאיש עם משפחה יוכל לסגור את החודש.

בסוף הוא התייאש. והלך.

זה לא לתמיד, הוא אמר לי בטלפון. הוא נשמע לי מדוכא כשסיפר לי שהוא עובר לשם. הוא לא רוצה ללכת. הוא לא רוצה להיות יורד.

אבל לא' אין ברירה. יש לו משפחה להאכיל, ועתיד לבנות, ובישראל הוא פשוט לא יכול לעשות את זה.

הוא בחר, למרבה האירוניה, להיתלש מפה כדי לברוח מהתלישות.

כי א', כמו רבים מאיתנו - כולל אותי, לצערי - חיים פה על זמן שאול. על מדף קרח שהולך ונמס, והשמש הקופחת שמעל מצמצמת את השטח שעליו אפשר לעמוד מבלי לטבוע בכל רגע, וכל הזמן רואים אנשים נופלים למים וטובעים, ולאף אחד אין את הזמן או היכולת להושיט להם יד מבלי לפחד ליפול יחד איתם, תוך כדי ניסיון החילוץ.

תסתכלו ימינה ושמאלה על אנשים בני 30 ומשהו. תדללו החוצה את אלו שהם מקרים סוציאליים קשים, כי להם תמיד דואגים איכשהו. תמיד תהיה להם איזו דירת עמידר, או איזו השלמת הכנסה. הם לא יהיו עשירים מזה - אבל לפחות הם יכולים לחיות. כמובן שתדללו החוצה את האלפיון העליון, כי גם אם יימס הקוטב, הם יברחו מזה על המטוס הפרטי.

נשארתם עם שכבה של אנשים שאמורים להיות עמוד השדרה של החברה הישראלית. אלו שמגדלים את הדור הבא. שנמצאים בשיא העשייה שלהם. המגזר הצרכני והיצרני.

פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו קנו דירה. לא איזה בית צמוד קרקע. דירה. משהו קטן. 3 חדרים. פעם, כשהיינו ילדים או קצת לפני שנולדנו, ההורים שלנו ידעו שאם יעבדו במקום העבודה שלהם כמה שנים ברצף ויהיו עובדים טובים, הם יזכו לקביעות - מושג שכל משמעותו היא אחת: אי אפשר לפטר אותם סתם, בהתראה של רגע.

הם יכלו לתכנן את ההכנסות וההוצאות שלהם מראש, ויהיה אוכל על השולחן לא משנה מה. הם יכלו לסמוך על זה שתהיה להם קורת גג לגדל את הילדים שלהם - אותנו. הם ידעו שהמדינה לא תיתן להם ליפול. שהמדינה מבינה שכדי שאנחנו, הילדים, נשרת אותה מחר, היא צריכה לעזור להורים שלנו היום.

עכשיו תסתכלו על חבורת בני השלושים שמסביבכם. כמה מהם גרים בבתים משלהם? לפי הלמ"ס, קצת פחות מחמישים אחוז. כשהיינו קטנים, לפני לא המון זמן, זה עמד על קצת יותר משמונים אחוז. לחצי מהאנשים שאתם מכירים, בגילאי 30 פלוס, אין מקום משלהם. זה אומר שבכל רגע נתון, יכול בעל הבית שלהם לפנות אותם, בהתראה של כמה חודשים במקרה הטוב (או מעכשיו לעכשיו במקרה הרע). המשפחה הצעירה שלנו, שני ההורים העובדים וילדיהם הקטנים, יצטרכו לשכור דירה חדשה, במקום אחר, עם גן חדש לילדים, במחירי שוק שהולכים וגדלים. ההוצאות שלהם יגדלו - והדירה המיוחלת שהם רוצים תתרחק, כמובן.

תסתכלו על המקצועות שהם עובדים בהם. יש ביניהם פרסומאים, ואנשי הייטק, ואנשי תקשורת, ופועלים (מעטים מאוד, אגב), ומוכרים בחנות, ועובדים במשרד ומנהלים. חלקם מרוויחים המון כסף. מספיק כדי לחיות ברווחה כלכלית.

אבל כולם כמעט (קרוב לשבעים אחוזים) עובדים על חוזה אישי. מה זה אומר? שהבוס שלהם יכול לפטר אותם בהתראה של שלושים יום, והופ! אין להם פרנסה. אין איך לשלם את המשכנתא או שכר הדירה. אין איך לשים אוכל על השולחן.

וגם אין ערעורים, ואין שימוע. ברצותו של המעסיק - יעבדו. ברצותו - ילכו. אין שום קביעות. אין שום ביטחון.

אין שום אי לעמוד עליו, כדי להפסיק לעמוד על הקרחון המתמוסס.

בשם השוק החופשי, ובשם התחרות, החברה הישראלית התפרקה מכל מראית עין של ביטחון סוציאלי. ז'בוטינסקי קרא לזה "חמשת המ"מים" (מלבוש, מעון, מורה, מזון, מרפא). ברל כצנלסון קרא לזה "חברת העובדים". שניהם דיברו על אותו דבר - ביטחון. תחושה שאתה לא וסאל בימי הביניים, ואריס הקרקע לא יכול לגרש אותך ואת משפחתך מעל נחלתו ולשלוח אתכם לחפש מזון במקום אחר.

כמעט כולנו עובדים. רובנו המוחלט צברים. כמעט כולנו עושים את מה שמצפים מאיתנו מבחינת חוק, והתנהלות והתנהגות. אנחנו מניפים את הדגל ביום העצמאות ועומדים בצפירה בימי הזיכרון.

אנחנו ישראלים.

ובכל זאת, מצבנו רע לאין שיעור ממצבם של הורינו, שרובם הגיעו מארצות אחרות. שרובם היו מהגרים. בגיל 33 אבא שלי היה הבעלים הגאה של דירה בראשון אליה עבר 5 שנים קודם לכן, אחרי שעלה רק 15 שנה לפני כן מרומניה - לדימונה. בגיל 33 אוטוטו, אני, הצבר, לא מצליח לאגור מספיק הכנסה פנויה כדי לשלם מקדמה עבור דירה.

בעוד 120 שנה, כשהורינו ילכו בדרך בה נצעד גם אנחנו אחרי כמה שנים, הם יותירו אחריהם משהו. נכס. מה נותיר אנחנו אחרינו לילדים? אוברדראפט בגודל "שאפשר לחיות איתו"? אוסף דיסקים שכולל כמה מהיצירות המעולות של שנות התשעים של המאה שעברה? פלייסטיישן 2?

אלו שטוענים שלחיות בשכירות זה לא דבר רע מתעלמים מהנתון ולפיו ילדינו יהיו, בהכרח, עניים יותר מכפי שאנחנו היינו. אבסורד ככל שזה נשמע, הדור שלנו הוא משכיל יותר מהדור של הורינו, מרוויח יותר - וישאיר אחריו ליורשיו הרבה פחות. ככה זה כשאין נכסים וחיים בשכירות. ככה זה כשהממשלה לזרועותיה השונות מתעניינת יותר בשאיבת מיסים מדירות יוקרה שקונים תושבי חוץ, ופחות מהחוק שהיה פעם, לא מזמן, כשהיינו קטנים - שכדי להרוויח מאזרחי המחר, צריך לעזור להוריהם היום.

והכי גרועה היא התלישות. העובדה שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע, ברמה סבירה של ידיעה, שבעוד שנה מהיום הוא יהיה מסוגל לספק למשפחתו את אותם תנאים בהם היא חיה היום - לא כל שכן תנאים טובים יותר. אנחנו חיים מהיום למחר. תלויים בכוחות השוק, במצב הרוח של הבוסים, ברצונם הטוב של בעלי הדירות. החיים הם לא תעודת ביטוח אומרת הקלישאה המפורסמת - אבל משוואה עם כמות כזאת של משתנים אי אפשר לפתור גם אם טובי המוחות יעבדו עליה.

פעם, כשעוד היה ביטחון סוציאלי והיינו קטנים, לימדו אותנו את המשל על הנמלה והצרצר. הנמלה עמלה ועמלה כל הקיץ, בזמן שהצרצר ניגן וצחק עליה. בחורף, היה לה מה לאכול - והצרצר התדפק על דלתה והתחנן למעט מהאוכל. לימדו אותנו להיות נמלים, ולא צרצרים, וכך נשרוד.

היום אנחנו עובדים כמו נמלים, ובכל זאת הופכים אותנו לצרצרים בעל כורחנו. שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי כל בחורף, למרות שעמלנו כל הקיץ. שוב ושוב אנחנו על הקרחון הנמס, נסחפים ולא יודעים לאן, כשהקרקע הולכת ונעלמת.

א' חי את הארץ. אני רואה את מה שהוא כותב בפייסבוק. הוא אפילו מעודכן במה שקורה עם הפועל. הוא מגיב, וכותב, ומשקיע, וקורא באתרי אינטרנט ישראליים. הוא חי שם, ומרגיש כאן.

והוא עזב. וכמוהו עוד רבים אחרים.

כאלו שהרימו ידיים.

כאלו, שנמאס להם להיות צרצרים.

פרידה מאוחרת

 ברגע שמקום נוגע בך, הוא ישאר בלב שלך תמיד. לעולם לא תוכל לעזוב אותו.

את המשפט הזה, שלקוח מאחד הסרטים האהובים עליי (שדה החלומות, עם קווין קוסטנר), לא הבנתי עד לאחרונה.

גרתי בקומה הרביעית של בניין בן ארבע קומות, שהיה בנוי על עמודים, ברחוב הכמעט הכי נמוך של שכונה שנבנתה על צלע של גבעה. הקבלנים אליהו את יעקב, שהנציחו את שמם בפינה השמאלית התחתונה של הבניין שכמותו היו עוד מאות בעיר, החליטו שיעשו דבר שיבדל את הבניין משאר בנייני העמודים שמסביב - הם ציירו שני פרחים אדומים מאריחים גדולים, שהגבעול שלהם החל בקומה הראשונה והפרח האדום שבראשם נשק לשתי המרפסות שבקומה הרביעית - השמאלי, נשק למרפסת שלנו.

בקומה הראשונה גר טסטה, שאמא אמרה שהבניין נבנה על הבית שלו ובגלל זה נתנו לו מחסן צמוד לחניות, ולא בנו לשאר הדיירים מעלית. לי זה נראה מאוד הגיוני שיהיה לו מחסן בקומת הקרקע, כי הנחתי שמשם הוא בטח עובר לבית שלו, עליו בנו את הבניין שלנו. שתי חניות מהמחסן של טסטה, ליד החניה של אבא, היה ספסל עץ ללא משענת שהיה עשוי משלושה קרשים דקים שהונחו אחד ליד השני ברישול.

מימין הבניין היה הבית של הזקנה. אף אחד לא ידע את שמה. כל הרחוב כינה אותה פשוט "הזקנה". היא הייתה האחרונה ששמרה בקנאות על ביתה הפרטי - וילה שניתן היה לראות שהושקע הרבה אהבה בתכנון שלה, שכלל חניה עם דרייב-וואי כמו בארה"ב מתחת לבית, וגינה רחבת ידיים. מעולם לא ראיתי שיש לה בני משפחה. הייתה מישהי שהייתה באה לבקר אותה לפעמים, אך בחנייה גדלו שיחים גדולים שבקעו מתוך הבטון, והגינה רחבת הידיים הפכה לגינת פרא, ששימשה בית נפלא לכמה משפחות צבים שחיו שם.

מול הבניין היה הבית החד קומתי של סגיס, שהבן שלו היה בכיר בצבא, ולימים הפך למנכ"ל שופרסל. האתגר היה להתפלח לחצר שלו. היינו צריכים לקפוץ מעל הגדר הגבוהה (הכל יחסי - כשאתה בגובה מטר וצ'ופצ'יק גדר של מטר וארבעים זה האוורסט), לגעת בעץ שהיה בגינה שלו ולחזור חזרה, בלי שסגיס או מישהו מהבית שלו ישימו לב. הצלחתי בזה פעם אחת בלבד, כל חיי.

צמוד לסגיס היה עוד בית פרטי מצד אחד, ובניין מצד שני.

בכל שבוע היינו הולכים עם אמא ואבא לרחוב רוטשילד, הרחוב של "הקניות", למדרחוב החדש. כל העיר הייתה שם. הורים, ילדים, סתם אנשים - זה נראה היה לי הרחוב הכי סואן בעולם. בפינה של רוטשילד וז'בוטינסקי הייתה פיקניק פיצה. אחותי תמיד רצתה פיצה, ואני רציתי לרכב על החמור שהיה שם, שאם היו שמים מטבע הוא היה זז וזה היה מפחיד נורא.

הייתי שם את היד שלי ביד של אבא כשחצינו כביש, ואני זוכר כמה ענקית היא נראתה לי. הייתה לו יד מאסיבית, לא קשה - אבל ממש לא רכה כמו של אמא. היא תמיד הרגישה חמימה כזאת, והרגשתי כאילו היד שלי הולכת לאיבוד בתוך היד הענקית והחמה הזאת.

בחורף, כשהיינו עושים את המסע לבית הספר (מי שם בית ספר בנקודה הכי גבוהה על גבעה, בשם אלוהים?!), היינו מריחים את הפרדסים. מהגדר של בית הספר דרומה, במשך משהו כמו שבעה-שמונה קילומטר, היו פרדסים ענקיים של תפוזים. לפעמים, אחרי סוף היום, היינו נכנסים לפרדס הבוצי. שתי השורות הראשונות, ידענו, זה חוש-חש. היו סיפורים על ילדים שאכלו מהחוש-חש ומתו, או שעשו להם ניתוח בבטן. כשנכנסנו לתוך הפרדס חיפשנו קיפודים וצבים, ובקיץ גם את ה"נחשיל" - יצור אדמדם ומכוער, מעין הכלאה בין נחש לתולעת ארוכה.

פעם נכנסנו לפרדס ומצאנו שם את הבנים והבנות מהגימנסיה מתמזמזים על שמיכות פיקה, כמו אלו שהיינו מתכסים בהן בקיץ. היה להם שומר על אופניים, והוא זיהה אותנו. ברחנו ממנו כדי שלא ירביץ לנו. רצתי במורד הגבעה כמו שלא רצתי מימיי. איפשהו בתחתית הגבעה, כשהגעתי לבית שלי, הבית עם הפרחים האדומים, ראיתי שאני לבד. למחרת הסתבר לי שהוא תפס את יוני אפרתי והרביץ לו. יוני סיפר שאבא שלו ירד מהבית ופוצץ את הילד מהגמנסיה במכות. נורא קינאתי בו, אבל אז נועם אמר לי שזה לא יכול להיות, כי אבא של יוני בכלל לא גר בבית של יוני כי אמא של יוני התגרשה ממנו והוא לא משלם לה או משהו.

בכל זאת, העדפתי להאמין ליוני ולחשוב שהוא גיבור.

כשכבר גדלנו, וכמעט וסיימנו יסודי, היינו עושים טיולים לארץ החולות הלא נודעת שמערבית לכביש אשדוד תל אביב. היינו מתרחקים כמה מאות מטרים וכבר שומעים את התנים, ורואים את העקבות של השועלים. אמרו שיש שם גם נמר, וחיות טורפות, אבל אף פעם לא ראינו אותן.

כשהדחפורים הגיעו לבית של סגיס, ולבית ליד, זה נראה היה לי כמו הדבר הכי מרגש בעולם. במשך כמעט שנתיים טרטרו הדחפורים יום יום ובנו שני בניינים בני ארבע קומות, על עמודים. בפינה רשם הקבלן "ש. אולפינר", בגאווה. לבניין של סגיס היו מרפסות מעוגלות, חומות, ומעקות דקים - לא כמו המעקות הגדולים שהיו למרפסות שלנו. במקום העץ של סגיס שמו שם עציץ כזה שלא משקים. גם הבית שלידו היה של "ש.אולפינר", וגם לו היו מרפסות מעוגלות וחומות. רק הבית של הזקנה נשאר נמוך.

הייתי רואה אותה לפעמים ברחוב, חוזרת מהמכולת עם קניות. תמיד הייתי עוזר לה ושם לה את הקניות ליד הדלת, שם ביקשה שאשאיר את השקיות. פעם הצצתי כשנכנסה פנימה וגיליתי שמאחורי הדלת היה גרם מדרגות עם שטיח כזה של זקנים, ובקצה הייתה נברשת גדולה. לא ראיתי יותר מזה.

פעם היא תפסה את סבתא שלי לשיחה כשהלכתי עם סבתא ברחוב, ואמרה לה שאני ילד מקסים. סבתא סיפרה את זה לאמא ואבא, והם היו ממש גאים בי שאני עוזר לזקנה. היא תמיד עשתה לי שלום מהמרפסת של הקומה השנייה בוילה שלה כשהייתי עובר והייתה אומרת לי בקול שבור, של זקנים, "שלום ילד!". היא לא ידעה איך קוראים לי.


בכל בניין הכרתי מישהו. או מהכיתה, או מבי"ס, או ממשחקים בשכונה. את מי שלא הכרתי בשם, הכרתי לפחות בפנים - כשהייתי עובר ברחוב, תמיד ראיתי פרצוף מוכר של ילד, או אח של ילד, או אחותו הגדולה של ילד, או אמא של ילד. את כולם הכרתי. את מוטי שמכר מתנות במחיר מופקע (איכשהו, תמיד כשבאתי לקנות לאמא איזה קוביית חרסינה שכתוב עליה "באהבה" ליום האם, והייתי שואל כמה זה, הוא היה עונה "כמה יש לך?", וכשאמרתי - הוא היה עונה: "זה בדיוק המחיר"). הכרתי את חיים התימני שהיינו בטוחים שהוא כבר בן 80 והיה מוכר פלאפל ומלוואח שאשתו הייתה מכינה במטבחון מאחור, בזמן שהוא היה צועק ומקלל שהיא לא עומדת בקצב. הכרתי את הגרוזינים מהמכולת שהיו רושמים לאבא את הלחמניה (ובעונה: סופגניה!) שחיכתה לנו על השולחן כשהתעוררנו בבוקר לבית הספר, ביחד עם כוס השוקו שהיה מכין לנו.

ואף פעם לא הספקתי להיפרד.

הייתי בן 20, באמצע קו ברפיח, כשהמשפחה ארזה ועברה למודיעין. חזרתי לצבא לפני שהתחילו לארוז, וכשיצאתי שבת - אחרי אלוהים יודע כמה עשרות ימים - כבר גרנו במקום אחר. בעיר אחרת.

אף פעם לא הספקתי לעבור שוב ברחוב. להגיד שלום לבתים. לעלות שוב את העלייה לבית הספר הישן. לראות את החנויות. להיפרד מרחוב רוטשילד.

ומאז העולם מעולם לא חזר לעצמו.

פיקניק פיצה מזמן לא שם, והפך למרכז מסחרי פינתי שעליו שמו הקבלנים את השלט "בית אלברט", בגאווה. רחוב רוטשילד כבר מזמן לא סואן, כי יש קניונים. הפרדסים ליד בית הספר הועלו באש, והפכו לבתים וכבישים. מערבית לכביש ארבע יש המון בטון, ואין שם חיות חוץ מיונים וחתולי רחוב.


החנות של מוטי הפכה לדוכן טוטו, והמכולת של הגרוזינים הפכה למעדניה של אוכל לא כשר עם כתובות ענק ברוסית. חיים התימני נפטר לפני שנים.



אף אחד מהחברים שלי לא נשאר שם. יש כמה שגרים בשכונות ליד - אבל על הגבעה לא נשאר אף אחד. לא ילד, ולא אח של ילד, ולא אחות של ילד, ואפילו ההורים שלהם עזבו.


ואין יותר את היד הענקית של אבא. היא כבר מזמן קצת יותר קטנה מהיד שלי. הוא חולה כבר כמה שנים.


היום, אני נותן לו יד.


לו, ולבנות הקטנות שלי שבטח בטוחות שהיד שלי ממש ענקית, וחמימה. לא קשה, אבל לא רכה כמו של אמא.

ואני? אני רק רוצה להיות שוב בגילן, ולחזור למקום שהיה כולו שלי. המקום שהייתי בטוח שיהיה שלי לעולם. שזה לעולם לא ישתנה. שתמיד אכיר את כולם, וכולם תמיד יגורו שם, והחיים יהיו פשוטים. מעולם לא העליתי בדעתי שאפשרי בכלל לגור במקום אחר. שמישהו יעזוב. שאני אעזוב.

כמה הייתי רוצה לחזור לימים ההם, אפילו רק לרגע. לימים שבהם הפחד הכי גדול היה שההוא על האופניים מהגימנסיה יתפוס אותנו, או שיאכל אותנו נמר בחולות או לאכול בטעות תפוז חוש-חש. לימים שבהם הכל היה ברור ולא מסובך.

כשאני מגיע לשכונה, פעם במיליון שנה, אשתי לא מבינה למה אני מתעקש להראות לה כל דבר, ולהסביר לה שוב מה היה שם ומה קרה שם. לך תסביר לה שתוך כדי ההסבר אני מחפש.

מחפש אותי.

מנסה למצוא שוב את הילד ההוא, שכל כך נהנה מהחיים, והלך לי לאיבוד איפשהו, מזמן. כמה הייתי רוצה לחזור.


אפילו רק לרגע.

את הבית של הזקנה הרסו לפני שנתיים. היא נפטרה מתישהו אחרי שעזבנו. יש שם בניין, בן ארבע קומות אבל בלי עמודים. "דירות יוקרה" כתבו על שלט הפרסומת שלידו. כשעברתי שם, לפני כמה חודשים, עוד לא סיימו לבנות אבל כבר התחילו לצבוע את הבניין מבחוץ. אני משער שבטח הקבלן כבר הספיק להנציח את עצמו בפינה השמאלית התחתונה, עם שלט.

גם ממנה לא הספקתי להיפרד מעולם.

האנטישמיות החדשה

אלי חזן, חבר טוב ואיש יקר, העלה לפייסבוק שלו לינק לעמוד של חירט וילדרס. הוא המליץ, בהערה מעל הלינק, להצטרף לדף ולהביע תמיכה באיש.

אני לא יודע כמה מכם שמעו על חירט וילדרס. הוא פוליטיקאי הולנדי ימני, שהציב לעצמו מטרה: להילחם בתהליך אותו הוא מכנה האיסלאמיזציה של אירופה. הוא באמת בחור טוב – הוא התנדב שנה במושב בארץ. בכל פורום אפשרי בו מתנהל דיון על הסכסוך הישראלי-ערבי, הוא ראש וראשון למשבחים את ישראל או אף ביתר שאת - למגנים את הערבים. הוא בעדנו.

חבר פרלמנט אירופאי! בעדנו!

כל מי שקרא עד כה, מבלי ידע מוקדם, בטח כבר אמר לעצמו: או! סוף סוף אירופאי נאור! אחד שמתייצב לצידנו. חובב ציון אמיתי. אולי בכלל צריך לתת לו לנטוע עץ בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם.

אז זהו, שלא.

חירט וילדרס, כמו יורג היידר שעלה בסערה השמיימה, כמו חברי מפלגת "הדמוקרטים של שוודיה" שהשיגו הישג יוצא דופן בשבוע שעבר, וכמו חברי יותר ויותר אנשי מפלגות ימין קיצוני המצליחים להיבחר לפרלמנטים האירופאים השונים הוא לא שונה מהותית מאלו שנבחרו לפרלמנטים האירופאים כפטריות תרעלה אחר הגשם בשנות השלושים האפלות של המאה הקודמת.

וילדרס מטיף שהסכנה מספר אחת לאירופה, לעמיה ולתרבות המערבית, היא המוסלמים. אותם ערבים ושחורים מוסלמים שהיגרו בעשרות מיליונים ליבשת הנאורה (ונזכיר שמדובר ביבשת הנאורה שהולידה מתוכה את האינקוויזיציה, מסעות הצלב, ורק לאחרונה את השואה, כן?), הם אלו שרוצים להשתלט עליה מבפנים, לאסלם את אזרחיה ולשעבד את עמי אירופה החופשיים. לוילדרס גם יש דוגמאות: פיגועים שנעשו באירופה לאחרונה, הפיגועים במגדלי התאומים, רצח של פוליטיקאים ימנים אחרים בהולנד ובארצות אחרות – כולם בוצעו בידי מוסלמים.

הקוראן כבר כאן, יאמר וילדרס לאוהדיו, הערבים בפתח! אם לא נילחם בהם היום, מחר מריה ואנה הבלונדיניות ילכו עם רעלה במקום עם הכובע ההולנדי הלבן והמוכר, ואחמד או איסמעיל ידיחו את המלכה ויכריזו על עצמם כשייח'ים של הולנד!

מי שהאמירות האלה מצלצלות לו כמשהו מוכר לא טועה. מדובר בדיוק באותה רטוריקה שבה השתמשו הנאצים ועוזריהם ממדינות אירופה השונות (והיו מפלגות נאציות כמעט בכל מדינות אירופה, לרבות בריטניה) נגד – ניחשתם נכון – היהודים.

כן כן, אנחנו.

גם עלינו אמרו שאנחנו רוצים להשתלט על אירופה. עלינו נאמר שאנחנו כובשים את היבשת מילידיה האריים ביס אחר ביס בהבדל אחד: אצלנו אמרו שזה דרך הכסף, ואצל המוסלמים אומרים שזה דרך הילודה וההגירה. באירוניה נפלאה המונח אנטישמיות – בדיוק אותו מונח מכובס שתיאר את הרטוריקה נגד בני עמנו - מתאים גם לשנאת הערבים, כי גם הם, נרצה או לא, בני דודים שלנו. גם הם שמים.

אני מזדעזע כשאני רואה חברי כנסת ואישי ציבור מימין מצטלמים ומתבשמים מריחם המבאיש של הוילדרסים שיש לאירופה להציע כיום. במקום שנדחה אותם ונזכיר לאירופאים מה הם עוללו לנו רק לפני 70 שנה בעקבות אמירות על "השתלטות זרה על אירופה", אנחנו מוחאים לניאו-גזענים האלה כפיים כי הם "נגד הערבים".

כל כך התרגלנו לבידוד בין לאומי, עד שאנחנו מסכימים להתנחם בזרועותיהן של תנועות שאם היו קמות אז, בימים שבהם דם היהודים היה מותר לכל, היו חבריהן ראשוני הטובחים בנו – כי גם אנחנו, כמו המהגרים מארצות האיסלאם, היינו זרים "שמאיימים על התרבות האירופית".

וילדרס ודומיו הניאו-גזענים הם הגרסה החדשה לפאשיסטים "של פעם", אלו שתמונותיהם מופיעות בתוך מוזיאון יד ושם, ממש מטרים מהשדרה שבה כמעט ונטענו לוילדרס עץ בפתח הדברים. הוא הכל חוץ מדמוקרט או ליברל, כפי שתומכיו מנסים להציג אותו. להתריע מפני מנהיג מסוים? להסתייג מפעולות של ממשלה ספציפית? אלו מעשים של מנהיג אחראי. להפנות אצבע מאשימה לעבר עם שלם? אלו מעשים של מנהיג, אבל רק אם ההגדרה שלכם למנהיג היא "איש עם שפם בשם אדולף".

אני כבר רואה את התגובות למה שכתבתי. יגידו שאני חי בסרט. שאני לא מבין את האיום הערבי-איסלאמי. שזה מאבק של הטובים נגד הרעים. שאני לא מבין שהחירט וילדרסים למיניהם שיוצאים נגד הערבים זה דבר טוב כי זה נותן לנו עוד כוח. שוילדרס ודומיו הם אלו שמבינים אותנו באמת, ובגלל אנשים כמוני אנחנו עוד נפסיד את המאבק.

אני, ברשותכם, מעדיף לשכנע בצדקת דרכה של ישראל בלי לשתף פעולה עם גזענים חשוכים. בלי לשתף פעולה עם כאלו הפוסלים אומה של בני אנוש מלהתקיים על יבשת שלמה רק כי הם לא נראים להם. דווקא אנחנו, היהודים, אמורים לזכור את הלקח האוניברסאלי הזה טוב מכולם.