אחי, אתה בא לברצלונה?

את העובדה שאת ה - 24/08 אבלה במטולה ידעתי מזמן.

זה נסגר לפני למעלה מחודש. הכל כבר הוזמן מראש - המלון, המסעדה לערב לפני. הכל היה מתואם. ואז, ביציאה משער 7 אחרי המשחק נגד אקטובה, מיוזע כולי, נפל האסימון.

אני עומד להחמיץ את משחק הפלייאוף של הצ'מפיונס.

כאילו - יכולתי להגיע, אבל אמרתי לעצמי שבכל הכבוד להפועל, אני לא אנהג ממטולה לירושלים, אותיר את אשתי עם הבנות ואסע לי לבלומפילד ואז חזרה לבירה. זה פשוט טו מאץ'. זה חוסר אחריות. באמת.

ואני רוצה להיות אחראי.

העברתי את המנוי לפריאל, שיוכל לקנות עוד כרטיס מעבר למנוי שלו, והחלטתי לצפות בבית.

אתה יושב מול המסך ומזיע.

מזיע המון.

לא כי חם - דווקא נעים הערב בירושלים. מזיע כי אתה מרגיש שאם לא תשיר את כל השירים (ב- mute, שהבנות לא יתעוררו), ואם לא תיעמד בכל פעם שיש מצב לגול, ואם לא תקפוץ ב"מי שלא קופץ צהוב", אתה מוסיף חטא על פשע.

הגול העצמי של דה סילבה (למעשה של אניימה, אבל לא משנה) היה הפועל במיטבה. צריך 0:0, אז שמים גול עצמי. איכשהו, מאוד התחברתי לגול הזה. הוא מייצג את הפועל יותר מכל דבר אחר - נאיבית, מוכת גורל, אומללה, פאקיונרית, מפשלת במאני טיים. הפועל האמיתית, לא זאת הפיקטיבית שלקחה דאבל בעונה שעברה.

זאת הפועל שלי. זאת הפועל שחיה מתסכול לתסכול, מתהום לתהום גדולה יותר. מאסון לקטסטרופה. זאת הפועל שמסמלת עבור כל אוהביה את השאיפה להגעה לראש ההר, רק כדי לגלות שזאת בעצם הייתה כיפה קטנטנה שמאחוריה נמצא ההר הגדול, ואין שום דרך לעלות עליו מהצד ממנו באנו.

אחח... הפועל.

היא כל כך חמודה, הלוזרית הזאת. אתה יודע שהיא תמיד תהיה שם, למרר את חייך ולהדגיש את הטוב בכל תחומי החיים האחרים. להראות לך כיצד לשמוח בכל דבר, כי ברור שבכדורגל רק תשבע מרורים, והאסקפיזם היחיד יהיו חייך ה"אמיתיים".

שוברת לבבות שכזאת. מתסכלת תמידית. אוכלת יושביה, ואוהביה.

ואז הוא עוד פעם בא. זהבי הזה. ילד מוזר ולא מוכר. שוב אחרי דקה 90.

שוב גול.

גול שלוקח את הקבוצה שלי לליגת האלופות. גול שיכול להביא למצב שהפועל - הפועל שלי! - תשחק משחק רשמי נגד ריאל מדריד או ברצלונה; נגד מנצ'סטר יונייטד או אינטר!!!

הפועל הקטנה והאדומה נגד אריות אירופה!!! הפועל שלי!!!

סמס מפילרסדורף שהלך עם פריאל למשחק: "אחי, אתה בא לברצלונה?".

ואז זה הכה בי. קבוצה מחורבנת שכמותה, הפועל הזאת. דווקא כשאנחנו מנסים לצמצם את המינוס היא מפילה עליי הוצאה של מאות שקלים למנוי לצ'מפיונס, אחרי שקניתי מנוי לליגה ה"רגילה"???

מנוולת.

תמיד זה בא עם איזו עוגמת נפש.

פריאל מתקשר ואני מתמלל עבורו את הראיונות בערוץ הספורט. מדברים שם עם הגיבורים באדום. אני מסתכל במקביל באתרי האינטרנט. הכול אדום. תמונות של אדומים מאושרים. קורנים מאושר.

תמונות... תמונות של גיבורים.

פריאל סיים את השיחה במשפט מאוד נכון: "זהו," הוא אמר, "ראיתי הכל. ירדתי עם הפועל ליגה. עליתי עם הפועל ליגה. פעמיים דאבל. עכשיו הפועל בצ'מפיונס. מה עוד יש לראות?"

הוא לגמרי צודק, אבל אני רוצה עוד קצת. עוד טיפה מ... מהנקטר הטעים הזה שנקרא ניצחון... עוד טיפ-טיפונת של נחת... עוד... עוד צביטה קטנה של אושר בלב.

אני יודע שאסור להתמכר לזה. אני מסתכל על החולצות של השחקנים, ויש עליהן את המתעמל שעומד על הפטיש והמגל. אני מבין שזו רק אשליה אופטית הווינריות הזאת.

אבל... אוי, כמה שזה נעים!!!

אסור להתמכר! אסור לי!

זה מסוכן! בעיקר כשמדובר בהפועל ובניצחונות. שני הפכים.

אבל הלילה אני מאושר.

בבוקר, כשמיכל ויערה יתעוררו, אני אעדכן אותן שהפועל עלתה לצ'מפיונס ליג ושאם הן יאכלו כמו שצריך את הארוחות שלהן הן יגדלו, ואז אקח אותן לבלומפילד (הגדולה מבקשת כבר הרבה זמן. חבל ש"גדולה" זה יחסי, והיא רק בת שלוש...).

דווקא עצוב שהן לא יזכרו את החודשים האחרונים כשיגדלו, ממש כמו שאני לא זוכר כמה אבא שלי שמח באליפויות של הפועל בתחילת שנות השמונים. מה שקרה להפועל בחודשים האחרונים זה רצף של אירועים מדהימים, שאין ספק שאלמנטים על-טבעיים מעורבים בהם.

הפועל לקחה דאבל בדקה התשעים ושתיים. הפועל הבקיעה בדקה התשעים ואחת שער שהעלה אותה לצ'מפיונס ליג.

הפועל בצ'מפיונס ליג.

שוב: הפועל תל אביב, פטיש ומגל, סוציאליזם ואחוות עמים, הקבוצה שכל העולם שונא חוץ מאיתנו, בצ'מפיונס ליג.

זה לא כיף להיות "אחראי" ולא לנסוע למשחק. הפסדתי אחלה חגיגות באדום. אוף. לא פלא שהעמותה של הבטיחות בדרכים נקראת "אור ירוק". מה קרה? אדום לא טוב?!

אבל לעזאזל עם זה.

כשאת עולה על המגרש, כמו שאומר השיר על הפועל ששרים בלומפילד, באמת עוברת בי צמרמורת.

וזה נעים. מאוד מאוד מאוד נעים.