יום שלישי, 31 באוגוסט 2010

עצב

הבוקר בשעה 08:10 קיבלתי חדשות מהסוג הכי גרוע שיש. כאלו שדוקרות את הלב והופכות את הבטן.
זה היה יום די נורא. כל נסיעה נמשכה כמו נצח. לא הקשבתי לרדיו. זה לא התאים. ואז היה לי את כל הזמן לחשוב, וכשחושבים ביום כזה עולה המון המון עצב. המון תסכול.
גם כשהסעתי אנשים מבית החולים וחזרה הביתה הנסיעות עברו די בשתיקה, חוץ משיחות הטלפון לאלו שלא יכולים היו להגיע.
זה לא יאמן כמה קולות שומעים כשמקשיבים לשקט. שמעתי אותי. ושמעתי אחרים. ושמעתי עצב. ובכי. ואמירות אגב שפתאום מקבלות משמעות. מין רעש לבן כזה שנכנס דרך האוזניים ומסתחרר בחלל הראש עד שהוא מגיע לבסיס הגולגולת שהופך למין כיור של מחשבות, והן כמו מים מתנקזות במורד הגרון. ואז זה נתקע.
נתקע ולא יורד.
והופך למועקה. מין מורסה אדירה שתקועה במקום שבו יש לך גרוגרת. לא עולה למעלה כבכי. לא יורדת למטה בבליעה. תקועה.
והמועקה הזאת הולכת וגוברת, כי פתאום אתה קולט שהבעיה הקשה היא לא רק שלך. הבעיה היא הילדים.
לך תסביר לבת שלך, כולה בת שלוש, מה זה שמישהו לא נמצא יותר. שמשהו שהיא ציפתה לו לא יקרה. שמישהו שהיא רוצה מאוד לפגוש לא יגיע.
לך תסביר שיש גם מוות בעולם.
ושזה סופי.
שזה לא עובר. אף פעם.
כל צעד בדרך לפגישה עם המשפחה הזכיר לי איך פעם, כשהייתי בערוץ 10, הייתי הולך להביא רפרודוקציות של הרוגים מפיגועים. הייתי צועד לקראת פגישה עם אנשים שחרב עליהם עולמם, ולא הייתה לי ברירה אלא להגיע עד אליהם ולבקש תמונה של יקירם שנהרג, כי המהדורה צריכה את זה לגרפיקה. גם פה, צעדתי במבואה הגדולה של הדסה הר הצופים כשברור לי שבכל צעד אני מתקרב לפגישה שאני לא רוצה בה. פגישה שתבהיר לי חד משמעית שזהו זה. נגמר.
היה לי ברור שכולם יהיו גמורים מבכי. והמועקה המשיכה להיבנות. ועם כל צעד שקירב אותי לחדרי הניתוח הרגשתי שהרגליים כבדות יותר ויותר, כאילו הן יודעות שאני לא באמת רוצה להגיע. כאילו הן משדרות למוח שלי, שהיה ריק ממחשבות והצליח, בין כל רעשי הרקע, לשמוע רק את הנשימות שנכנסות לאף והנשיפות היוצאות מהפה, שאולי לא כדאי. שאולי שווה לחיות באשליה ששיחת הטלפון הייתה בטעות.
שיש תקווה.
רחל הסבירה למיכלי מה קרה. התייעצנו עם אמא שלה, פסיכולוגית, על מה לומר. גיסי הסביר לבנות שלו שככה זה לפעמים. ושזה בסדר לבכות.
והמועקה המסריחה הזאת מסרבת לצאת.
וזה תקוע נורא חזק, וזה לא יוצא. לא כדמעה, לא כצחוק, לא כשיעול ולא עם נשימה עמוקה.
השעה כבר אחרי חצות. כל היום התעסקתי בזה. יותר משש עשרה שעות. הבאתי את אבא שלי לביה"ח, והקפצתי את גיסי הביתה לדבר עם הבנות שלו, ולקחתי אותן הביתה בערב, כי מחר יש גן ובי"ס, והספקתי אפילו לדבר עם מיכלי שלי ולעשות לה סוג של "קלוז'ר" על הסיפור הזה.
אבל היא לא יוצאת, המועקה. לא מרפה. לא עוזבת. לא משתחררת בצורה כזאת או אחרת.
תקועה.
חזק.
בשבוע ה- 34 להריון, הבוקר בשעה 07:40, נולד תינוק קטן בביה"ח הדסה הר הצופים, ונפטר כמה דקות אחר כך. הרופאים לא הצליחו להציל אותו, היות והוא סבל מסיבוך נדיר - סתימה של קנה הנשימה שהגיעה כמעט עד הריאות. לא ניתן היה לאתר זאת בבדיקות מוקדמות. נערכה נתיחה לאחר המוות, וחברה קדישא טיפלה בסידורים שלאחר המוות.
האחיין שלי, האח של רחלי ונויה ובן דוד של מיכלי ויערה אף פעם לא חי באמת. לא רפואית, ולא דתית.
אז כוס אמק - למה כל כך עצוב לי ואני מרגיש שאיבדתי בן משפחה?!
הרגע, אחרי הטקסט היבשושי שמתחיל במילה "בשבוע" ונגמר במילה "המוות" הצלחתי לבכות.
בפעם הראשונה היום.
תודה לאל שיש לי את הבלוג המעפן הזה. איכשהו, הוא תמיד מבין אותי הכי טוב.
המועקה.
העצב.
מוות.
הלכתי שוב לנשק את הבנות.

יום שבת, 28 באוגוסט 2010

בשבחי החרם


כולם מחרימים את כולם.
זה כבר הפך לאופנה של ממש. מישהו מעצבן? לא מתאים אידיאולוגית? בואו נחרים אותו. נפגע בו כלכלית.
הנה שתי דוגמאות מהשבועיים האחרונים - מצד אחד, ילדי הכאפות מ"אם תרצו" מנסים שכמה יהודים שהם כל כך ציונים עד שהם גרים בחו"ל, לא יתרמו לאוניברסיטה בבאר שבע כי התכנים בחוג לסוציולגיה לא נראים להם. מצד שני, קבוצה של שחקנים מובילים מכל התיאטראות בארץ הודיעו שלא יופיעו בהיכל התרבות ההולך ונבנה של אריאל (והיוצרים שביניהם הודיעו שהם לא מסכימים שיצירותיהם יבוצעו שם).
ואז תמיד באה הקונטרה ה"ממלכתית".
לימור לבנת אצה רצה ומיהרה להוציא הודעה שתדרוש מכל התיאטראות להופיע בהיכל התרבות של העיר היושבת לבטח בלב הגדה המערבית; ועד ראשי האוניברסיטאות גינה בשאט נפש את "אם תרצו" והשווה אותם לאלו המעודדים חרם אקדמי כנגד מוסדות אקדמיים ישראליים בחו"ל.
ואני דווקא בעד חרמות.
אני חושב שזו דרכו של הפרט להיאבק כנגד עוולות שהוא אינו מסכים להן, בדרך הכי מכובדת - והכי כואבת - שיש: דרך הכיס.
עבדכם הנאמן לא קונה מוצרים מסוימים זה שנים אם בשל המקום בו יוצרו, ואם בשל הדרך בה יוצרו. אני לא חושב שאני יכול לגרום למפעל פלוני לעבור מהמקום שבו הוא נמצא למקום אחר, או לייצר את המוצר שלו בצורה אחרת, רק דרך זה שאני לא קונה את המוצרים האלה. לעזאזל, ההנהלה של המפעל אפילו לא יודעת על המחאה שלי. הרי אין שום סטטיסטיקה שמפלחת את כמות הלקוחות שעברו במדף הסופר ולא רכשו את המוצר בין אם מטעמים אידיאולוגיים, ובין אם מטעמים אחרים.
אבל עדיין, עצם העובדה שאני לא קונה מונעת מהמפעל הזה את הכמה גרושים שלי, ובכך אני לא תורם לו. אם אני קונה מהמתחרים, אני נותן להם את הכסף שלי ו"מחזק" אותם מול אלו שאני מתנגד לדרכיהם. זו התרומה הקטנה שלי למאבק שבו אני מאמין.
אז יהיו מי שיגידו "בסדר, אתה איש פרטי, אבל את השחקנים המחרימים מממן (חלקית לפחות) משרד התרבות! והפגיעה של אם תרצו היא במוסד חצי ממלכתי כמו אוניברסיטה! לא יעלה על הדעת!".
ואני שואל - האם העובדה שמדינת ישראל תומכת בפלוני או באלמוני צריכה למנוע ממנו למחות באופן פומבי? האם זו לא זכותו של אדם לעשות כל שעולה על רוחו כל עוד אינו עובר על החוק? האם ניתן להכריח שחקנים להופיע במקום שהם מאמינים שאסור היה לו להתקיים מלכתחילה רק משום שהתיאטרון בו הם חברים מקבל תמיכה מהממשלה? ואילו לא קיבל תמיכה כזו - האם אז שוללי החרם היו אומרים ש"זה בסדר"?
זכותם המלאה של שחקנים שלא להופיע באריאל, ממש כמו שזכותו של התיאטרון להחליף אותם ולהעלות את המחזה בכל נקודה שהיא בגדה המערבית, המזרח התיכון או כוכב צדק. זכותם של אם תרצו לפנות לציונים שמסרבים לגור בארץ (הם אוטוטו עוברים לפה... מייד ברגע שימותו... הם כבר קנו חלקה בהר הזיתים) ולהגיד להם לא להעביר כסף לאוניברסיטת בן גוריון, ממש כמו שזכותו של כל ארגון שמאלני להפוך מושא לקלס את אותם אנשים התורמים למכללה של אריאל.
לא רק שזה מותר - זה בריא! זה מראה על מעורבות. על אכפתיות. על מלחמה באדישות הנוראית הפושה בחברה הישראלית וגורמת לאנשים להתעורר רק כשקורה משהו מזוויע ממש - וגם אז ההתעוררות היא ליום, במקרה הטוב.
באופן אישי, אמשיך להחרים את המוצרים שהחרמתי עד היום, ולהרגיש טוב עם עצמי בכל פעם בה אני משכנע מישהו שלא לרכוש אותם בין אם מטעמים אידיאולוגיים, ובין אם מטעמים ארציים יותר ("המוצר השני יותר טוב - תקנה אותו"). קארל מרקס לימד אותנו שהכל בחיים זה כסף, והוא צדק - תפגע בכסף, תנצח במלחמה.
גם אם את ימנית ואת מתעצבנת מהשחקנים ה"בוגדים", וגם אם אתה שמאלני שהיה שמח לכפכף את החננות המעצבנים מאם תרצו - אולי תקחו נשימה עמוקה, ופשוט תנהגו כמותם. אין שום סיבה להמשיך ולממן גופים שאתם מתנגדים לפעילותם. פשוט תפסיקו לצרוך את אותם מוצרים.
זה הנשק האולטימטיבי.
אני לגמרי בעד.

יום רביעי, 25 באוגוסט 2010

אחי, אתה בא לברצלונה?

את העובדה שאת ה - 24/08 אבלה במטולה ידעתי מזמן.
זה נסגר לפני למעלה מחודש. הכל כבר הוזמן מראש - המלון, המסעדה לערב לפני. הכל היה מתואם. ואז, ביציאה משער 7 אחרי המשחק נגד אקטובה, מיוזע כולי, נפל האסימון.
אני עומד להחמיץ את משחק הפלייאוף של הצ'מפיונס.
כאילו - יכולתי להגיע, אבל אמרתי לעצמי שבכל הכבוד להפועל, אני לא אנהג ממטולה לירושלים, אותיר את אשתי עם הבנות ואסע לי לבלומפילד ואז חזרה לבירה. זה פשוט טו מאץ'. זה חוסר אחריות. באמת.
ואני רוצה להיות אחראי.
העברתי את המנוי לפריאל, שיוכל לקנות עוד כרטיס מעבר למנוי שלו, והחלטתי לצפות בבית.
אתה יושב מול המסך ומזיע.
מזיע המון.
לא כי חם - דווקא נעים הערב בירושלים. מזיע כי אתה מרגיש שאם לא תשיר את כל השירים (ב- mute, שהבנות לא יתעוררו), ואם לא תיעמד בכל פעם שיש מצב לגול, ואם לא תקפוץ ב"מי שלא קופץ צהוב", אתה מוסיף חטא על פשע.
הגול העצמי של דה סילבה (למעשה של אניימה, אבל לא משנה) היה הפועל במיטבה. צריך 0:0, אז שמים גול עצמי. איכשהו, מאוד התחברתי לגול הזה. הוא מייצג את הפועל יותר מכל דבר אחר - נאיבית, מוכת גורל, אומללה, פאקיונרית, מפשלת במאני טיים. הפועל האמיתית, לא זאת הפיקטיבית שלקחה דאבל בעונה שעברה.
זאת הפועל שלי. זאת הפועל שחיה מתסכול לתסכול, מתהום לתהום גדולה יותר. מאסון לקטסטרופה. זאת הפועל שמסמלת עבור כל אוהביה את השאיפה להגעה לראש ההר, רק כדי לגלות שזאת בעצם הייתה כיפה קטנטנה שמאחוריה נמצא ההר הגדול, ואין שום דרך לעלות עליו מהצד ממנו באנו.
אחח... הפועל.
היא כל כך חמודה, הלוזרית הזאת. אתה יודע שהיא תמיד תהיה שם, למרר את חייך ולהדגיש את הטוב בכל תחומי החיים האחרים. להראות לך כיצד לשמוח בכל דבר, כי ברור שבכדורגל רק תשבע מרורים, והאסקפיזם היחיד יהיו חייך ה"אמיתיים".
שוברת לבבות שכזאת. מתסכלת תמידית. אוכלת יושביה, ואוהביה.
ואז הוא עוד פעם בא. זהבי הזה. ילד מוזר ולא מוכר. שוב אחרי דקה 90.
שוב גול.
גול שלוקח את הקבוצה שלי לליגת האלופות. גול שיכול להביא למצב שהפועל - הפועל שלי! - תשחק משחק רשמי נגד ריאל מדריד או ברצלונה; נגד מנצ'סטר יונייטד או אינטר!!!
הפועל הקטנה והאדומה נגד אריות אירופה!!! הפועל שלי!!!
סמס מפילרסדורף שהלך עם פריאל למשחק: "אחי, אתה בא לברצלונה?".
ואז זה הכה בי. קבוצה מחורבנת שכמותה, הפועל הזאת. דווקא כשאנחנו מנסים לצמצם את המינוס היא מפילה עליי הוצאה של מאות שקלים למנוי לצ'מפיונס, אחרי שקניתי מנוי לליגה ה"רגילה"???
מנוולת.
תמיד זה בא עם איזו עוגמת נפש.
פריאל מתקשר ואני מתמלל עבורו את הראיונות בערוץ הספורט. מדברים שם עם הגיבורים באדום. אני מסתכל במקביל באתרי האינטרנט. הכול אדום. תמונות של אדומים מאושרים. קורנים מאושר.
תמונות... תמונות של גיבורים.
פריאל סיים את השיחה במשפט מאוד נכון: "זהו," הוא אמר, "ראיתי הכל. ירדתי עם הפועל ליגה. עליתי עם הפועל ליגה. פעמיים דאבל. עכשיו הפועל בצ'מפיונס. מה עוד יש לראות?"
הוא לגמרי צודק, אבל אני רוצה עוד קצת. עוד טיפה מ... מהנקטר הטעים הזה שנקרא ניצחון... עוד טיפ-טיפונת של נחת... עוד... עוד צביטה קטנה של אושר בלב.
אני יודע שאסור להתמכר לזה. אני מסתכל על החולצות של השחקנים, ויש עליהן את המתעמל שעומד על הפטיש והמגל. אני מבין שזו רק אשליה אופטית הווינריות הזאת.
אבל... אוי, כמה שזה נעים!!!
אסור להתמכר! אסור לי!
זה מסוכן! בעיקר כשמדובר בהפועל ובניצחונות. שני הפכים.
אבל הלילה אני מאושר.
בבוקר, כשמיכל ויערה יתעוררו, אני אעדכן אותן שהפועל עלתה לצ'מפיונס ליג ושאם הן יאכלו כמו שצריך את הארוחות שלהן הן יגדלו, ואז אקח אותן לבלומפילד (הגדולה מבקשת כבר הרבה זמן. חבל ש"גדולה" זה יחסי, והיא רק בת שלוש...).
דווקא עצוב שהן לא יזכרו את החודשים האחרונים כשיגדלו, ממש כמו שאני לא זוכר כמה אבא שלי שמח באליפויות של הפועל בתחילת שנות השמונים. מה שקרה להפועל בחודשים האחרונים זה רצף של אירועים מדהימים, שאין ספק שאלמנטים על-טבעיים מעורבים בהם.
הפועל לקחה דאבל בדקה התשעים ושתיים. הפועל הבקיעה בדקה התשעים ואחת שער שהעלה אותה לצ'מפיונס ליג.
הפועל בצ'מפיונס ליג.
שוב: הפועל תל אביב, פטיש ומגל, סוציאליזם ואחוות עמים, הקבוצה שכל העולם שונא חוץ מאיתנו, בצ'מפיונס ליג.
זה לא כיף להיות "אחראי" ולא לנסוע למשחק. הפסדתי אחלה חגיגות באדום. אוף. לא פלא שהעמותה של הבטיחות בדרכים נקראת "אור ירוק". מה קרה? אדום לא טוב?!
אבל לעזאזל עם זה.
כשאת עולה על המגרש, כמו שאומר השיר על הפועל ששרים בלומפילד, באמת עוברת בי צמרמורת.
וזה נעים. מאוד מאוד מאוד נעים.

יום שישי, 20 באוגוסט 2010

לילה בעיר. על הבדידות.

נסעתי הערב לשמוליק כדי להביא ממנו אוהל לנופש עם המשפחה בשבוע הבא. במקום גיחה של שתי דקות, זו הפכה לשיחה של כמעט שעה על החיים. מה אנחנו מצפים מעצמנו. מטרות בחיים. האם קבענו מטרות, ואיך נדע אם הגענו אליהן. ממש שיחת נפש.
אני נהנה לדבר עם שמוליק. בסוף תמיד מסתבר לנו שאנחנו הרבה יותר דומים מכפי שמישהו בינינו העריך טרם השיחה.
לקחתי את האוהל, ואת המטען של השיחה המעמיקה ונכנסתי לאוטו.
אני אוהב לנסוע בלילה לבד.
הנסיעה ברחובות העיר בלילה היא אחד הדברים הכי מרגשים שיכולים להיות. אני אוהב לנסוע דרך הרחובות הצדדיים, השכונתיים. לא דרך השדרות הרחבות או הצירים הראשיים.
אלו המקומות שבהם אפשר לפגוש את החיים האמיתיים. אלו שמסתתרים בדרך כלל מאחורי דלתות הבתים. רגעים קטנים של קיום אנושי. רגעים קטנים שבהם אפשר להגיע להזדהות מוחלטת עם אנשים זרים.
הנה, בחור בן גילי או אולי קצת יותר מבוגר בכפכפים ומבט מיוסר דוחף עגלת תינוק בשעה אחת עשרה בלילה, ובתו יושבת זקופה בעגלה, בפיג'מה ומוצץ בפיה ומתריסה כנגד השינה אותה הוא מנסה לכפות עליה; הנה זו שהולכת עם תיק שהרצועה שלו מונחת באלכסון על גופה, אולי כהצהרת אופנה. אולי כי היא מפחדת שינסו לחטוף אותו. היא צועדת מהר. אולי חוזרת מהלימודים. אולי מהעבודה; הנה הזוג המבוגר שצועדים לאט ברחוב, מנסים להגיע הביתה לשינה שתסתיים מוקדם. מוקדם מדי. הם מתעוררים מוקדם כבר שנים.
לכל אחד מהם בטח יש סיפור מעניין. אם הייתי עובר מולם ברחוב, ולא צופה בהם תוך כדי נסיעה, בטח לא היינו מסתכלים זה לזה בעיניים. הרי אנחנו לא מכירים, ולנעוץ מבטים זה לא יפה, למדנו כולנו בילדות. אבל עדיין, אני בטוח שהיינו מוצאים נושא לשיחה. אולי הם אוהבים משהו שאני אוהב? אולי מישהו מהם נורא צריך שידברו איתו?
אני לעולם לא אדע. אני לא מכיר אותם.
הם זרים, אבל הם מאוד מוכרים. כל אחד מהם מזכיר לי את עצמי. בכל זר ברחוב אני רואה משהו שמזכיר לי אותי.
כשהייתי קטן, והייתי חוזר אחרי חשיכה מחברים או ממשחק כדורסל במגרש של בית הספר, צעדתי כמוהם. בודד ברחוב. חופשי לשוחח עם נפשי בתוך הראש. לשאול אותה שאלות. לבחון סוגיות. להתבונן באנשים שהתבוננו בי לרגע מתוך המכונית.
הייתי צועד לעבר הבית, ושומע את אותו רעש מונוטוני של מאות מרפסות שמכולן שומעים בדיוק את אותו הקול, כי לכולם יש רק ערוץ אחד בטלוויזיה וכולם פתחו את המרפסת "עד הסוף" (כי לאף אחד אין מזגן). כל הרחוב צחק באותו הרגע; התרגש באותו הרגע; צעק באותו הרגע.
ואני קינאתי בהם, בצעקנים והמתרגשים והצוחקים.
קינאתי בהם כי באותן דקות בהן צעדתי הביתה, חשתי בודד. הכי בודד בעולם. נורא רציתי לדבר עם מישהו. סתם אינטראקציה אנושית לא מחייבת. לא רציתי להיות לבד.
אני זוכר איך קולו של כל צעד שעשיתי הדהד ברחוב. את הדרך בה הצללית התארכה והתקצרה לפי המרחק מעמודי התאורה הרבים שברחוב, שמראים אותך צועד בדד. מראים אותך בעליבותך, צועד בחברת בבואה אפלה הבאה והולכת עם כל תנועה.
אני זוכר היטב כמה נוראה התחושה שלמרות שאתה מוקף בעשרות אלפי אנשים - אתה הכי בודד בעולם. אבל זו בדידות נלעגת. אתה לא מתבודד הירואי, כזה שפרש מחברת בני אדם ועבר למדבר לחיי הגות ותוכן. אתה בודד מחוסר ברירה. בודד מאונס.
בודד.
שוב ושוב עולות במוחי התמונות ההן, של ההליכה ברחוב המואר בתאורת רחוב כתומה. הרחוב השקט שהקולות היחידים הנשמעים בו הם קולות יומיומיים מחלונות הבתים.
זהו הפחד הכי גדול בעולם. להיות לבד כשהעולם כולו, שבעה מיליארד בני אדם, סובב אותך ונמצא בכל פינה.
לפני כמה ימים קיבלתי מייל מהגברת שהסכימה לחלוק איתי את חייה, שגאלה אותי מהבדידות. מישהי שכנראה עשיתי משהו ממש טוב בגלגול קודם כדי לזכות בה (כי בגלגול הזה, לפחות בינתיים, אני לא ממש עומד בסטנדרטים של צדיק). במייל היה סרטון של תנועה שמחלקת חיבוקים בחינם לאנשים ברחוב.
סתם אנשים. זרים.
אמרתי לה שאני לא חושב שזה יתפוס בארץ, התנועה הזאת. כולם ציניים מדי, ואני לא שונה מכולם. היא אמרה שצריך להקים סניף ירושלמי ולהתחיל לחבק כי זה מקסים.
נזכרתי בזה כשחלפתי בנסיעה ליד בחור שנראה תשוש מתלאות היום. הוא הלך ברחוב קרן היסוד בירושלים, ברחוב של שמוליק, ועלה במעלה הרחוב לכיוון כיכר פריז. ניכר היה שהוא שקוע במחשבות. לא חולמני, אבל בהחלט חושב.
אולי גם הוא שם לב לרעש הצעדים. להדי קולות החיים מהמרפסות. לבבואה האפלה שעל המדרכה שלועגת לו ובאה והולכת ובאה שוב.
חיבוק אולי לא היה משנה לו את החיים - אבל הערב שלו היה אחר לגמרי, בוודאות.
בדידות.
איזו מילה נוראית.

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

האשם האמיתי בפרשיית המשט הטורקי

הוא נולד בישוב במרכז הארץ, המנוול. הוא משרת באח"י רומח, אחד הסטי"לים שהשתתפו במבצע ההשתלטות על המשט הטורקי.
לא ניתן לפרסם את שמו, אז נקרא לו באות: ש'.
והוא - הוא האחראי לפיאסקו של ההשתלטות, לתשעת ההרוגים הטורקים, לפצועים מהשייטת, ולנזק התדמיתי שנגרם לישראל.
תיכף נחזור אליו, כי ועדת טירקל בסוף תזמן גם אותו לעדות, ואין ספק שתוטל עליו האחריות - אותה אחריות שראוי היה שייקח בעצמו. אבל עד אז, מחול השדים נמשך. הוועדה מזמנת כל יום עדים. שועי ארץ ורוזניה נאלצים להגן על שמם הטוב בגלל תקלה שאינם אחראים לה.
ראש ממשלת ישראל הופיע ראשון בפני ועדת טירקל ואמר שהאחראי לעצירת המשט היה שר הביטחון. נתניהו, בסופו של יום, צודק. הוא ראש הממשלה. התפקיד שלו זה לא לעשות הכל, אלא פשוט לוודא שיש מישהו שאחראי לכל דבר. מפקד טוב, יודע סרן (מיל.) נתניהו, הוא אחד שמאציל סמכויות, וביבי הוא אחד מגדולי המאצילים. וחוץ מזה, הרי לטעון שראש הממשלה אחראי לדברים שקורים למדינה ולאזרחים שבחרו אותו זו סתם צייקנות. רבאק - הוא רק בן אדם אחד. איך מצפים ממנו להיות אחראי לחייהם ועתידם של שבעה מיליון בני אדם?!
זו פשוט דרישה מוגזמת.
ראש ממשלה הוא דמות טקסית ותו לו. הוא צריך להופיע באירועים רשמיים, ולתת סטייטמנט בפתיחת ישיבת הממשלה. הוא בטוח לא אחראי למשט. מה פתאום. אין מצב.
שר הביטחון אחראי. אין פה שאלה בכלל.
למחרת היום הופיע שר הביטחון. הוא אומר שהוא היה אחראי להעברת ההוראות מהדרג המדיני, ומי שאחראי באמת הוא הדרג הצבאי.
פייר? צודק.
הרי אי אפשר לדרוש משר הביטחון להיות אחראי לכל כיתת חיילים באיזה אי-שם שכוח אל. הוא, את ימיו כמ"כ, סיים מזמן. למה אנשים מצפים, למען השם? שהוא יהיה על תקן רס"ר ויוודא שהכל עובד? זה התפקיד שלו? בוודאי שלא! שר הביטחון זה תפקיד כלכלי. תפקידו של שר הביטחון הוא לדאוג לזה שלמערכת הביטחון יהיה כסף. מרגע שהוא דאג לזה, האחריות היא על הרמטכ"ל. חד משמעית.
הצבא אחראי. אין פה שאלה בכלל.
אח"כ יופיע הרמטכ"ל. הוא יגיד שהוא אחראי להעביר את הוראות הדרג המדיני לחיל הים שנמצא תחת פיקודו, וחיל הים הוא זה שאחראי להגנת החוף - ומכאן שחייל הים אחראי.
אין פה שאלה בכלל. הוא לגמרי צודק.
כאילו, מה הסיפור פה? הרי גבי אשכנזי הוא גולנצ'יק. תנו לו קרב על הבופור, והוא יודע לכבוש. תנו לו לכבוש מוצב סורי - והוא ייקח אותו בלי נפגעים. תנו לו לעשות שת"פ עם שריונרים - והוא, שהקפיד להחזיר לצה"ל את האימונים של "פעם" ידבר עם המט"ק בטלפון האחורי וישתמש בטנק כפלטפורמת אש לצורך כיבוש היעד להמשך.
אבל בים???
נו באמת. ראש המטה הכללי זה תפקיד פקידותי של לוחם מגדיל ראש. הוא רק ראש מטה. ולא איזה מטה ספציפי או משהו חשוב, עם "בשר" - סתם מטה כללי כזה, פושט. והוא, לוחם היבשה, בטוח לא אחראי למה שקורה בים. הוא בכלל מקבל מחלת ים בקלות. הוא ממש לא קשור לזה. האחראי הוא מפקד חיל הים. אין פה שאלה בכלל.
פייר? צודק.
מפקד חיל הים יטיל את האחריות על מפקד השייטת, שבתורו יגיד שמפקד פלגת הלוחמים אחראי, והוא בתורו יגיד שאם המפק"צ של מחזור נובמבר 2007 לא היה מקבל קלקול קיבה והיה מוביל את הלוחמים שגלשו מהמסוק ראשונים, הכל היה נראה אחרת.
מחזור נובמבר 2007 הפליגו לפגוש את המשט הטורקי על אח"י רומח. בסביבות השעה 18:30 הם ירדו לחדר האוכל לאכול את ארוחת הערב. בתפריט: ביצה קשה, פחממה (אטריות ברוטב שמן ופפריקה), קוטג', גבינה בטעם (גבינה לבנה עם שאריות הפפריקה שלא השתמשו בהן לפחממה), ולימבו אדום - ג'לי בטעם פטל. המפק"צ, שאת שמו לא ניתן לחשוף מטעמים מובנים, לא רצה לימבו. הוא לא אוהב ג'לי. הוא פנה לש', אחראי הניקיון של חדר האוכל בן 19 וחצי, וביקש אותו לבדוק אם יש קינוח אחר.
ש', תוך רשלנות חמורה, הוציא למפק"צ שוקו בשקית מהאספקה של יום ג' הקודם. הוא לא הזהיר את המפק"צ לגבי תאריך התפוגה, והתרשל בכך שבכלל אפשר למפק"צ להתקרב לשקית השוקו שהיה ניתן להניח שיש ספק לגבי מידת כשירותה, ובוודאי בנסיבות מבצעיות.
את שאר הסיפור כולנו כבר מכירים היטב. הכוח הגיע עם מעט מדי לוחמים (המפק"צ הושבת, כאמור, עם קלקול קיבה), הסתבך - והאירוע של המרמרה הסתיים כפי שהסתיים.
אני גאה לגור במדינה שבה מי שאחראי באמת, נושא בתוצאות של מעשיו. תודה לאל שיש לנו ממשלה כזאת, ומפקדים כאלה.
אלו רק הטבחים האלה.
הם אלו שתמיד דופקים את הכל.

יום רביעי, 4 באוגוסט 2010

בין אל עראקיב לדרום תל אביב

אני בעד שלטון החוק.
תמיד חשבתי - ואני עדיין חושב - שצריך למלא אחרי כל החוקים. זה הבסיס לכל חברה מתוקנת, ובוודאי שזה הבסיס לכל חברה דמוקרטית.
הסיבות האלה הן הטעם שבגללו אני נתון במה שכינו בקורס סמלי חי"ר בשם "ערכים מתנגשים"- כששני דברים שאתה מאמין בהם נמצאים זה מול זה באותה סיטואציה, וקשה להכריע מה גובר על מה.
פעמיים חשתי את הערכים מתנגשים בשבוע וחצי האחרונים. פעם אחת בתחילת השבוע, כשהממשלה החליטה לגרש 400 ילדי עובדים זרים שנולדו בישראל, ופעם נוספת כשראיתי את התמונות מהריסת הכפר הבדואי הלא מוכר אל עראקיב שליד באר שבע. כן, ההחלטות התאימו לחלוטין לרוח שלטון החוק. יתרה מכך - בנושא העובדים הזרים, הלכה הממשלה עוד כברת דרך ו"הלבינה" חלק ממפירי החוק. אבל זה מתנגש עם ערך אחר, חשוב לא פחות.
חמלה.
יש קו מאוד ברור שמחבר בין 400 הילדים שיגורשו לבין 300 הבדואים שסולקו מבתיהם. אלה וגם אלה הם קורבנות של ממשלות ישראל לדורותיהן שבחרו לטמון את הראש עמוק עמוק באדמה ולהתעלם מבעיה שצומחת לנגד עיניהם של כולם.
מאות כתבות פורסמו בעשור וחצי האחרונים על עניין העובדים הזרים, ועל העובדה שבדרום תל אביב צמחה לה העיר הלא-עברית ולא-ערבית הראשונה בפלשתינה-א"י. אין שר שעבר במשרד התמ"ת או הפנים, הרווחה או החקלאות, הבריאות או החינוך שלא נדרש לאינטראקציה כזאת או אחרת עם סוגיית העובדים הזרים. הכנסת הקימה ועדת משנה שלמה "לבחינת סוגיית העובדים הזרים", שקיימת כבר שלוש קדנציות. כולם כולל כולם הכירו את הבעיה של העובדים שנשארים שלא כחוק או אלו שהגיעו כחוק אבל - השם ירחם - פגשו בן או בת זוג ועשו ביחד ילדים.
ולא נמצא איש שיפצה פה ויצפצף, חוץ - וזאת יאמר לזכותם, באופן ביזארי - מאנשי ש"ס שכל הזמן קראו לגרש את כולם.
אותו הדבר לגבי הכפרים הלא מוכרים של הבדואים. כל ישראלי שנסע דרומה, מערבה או מזרחה מבאר שבע יכול היה לראות את הרצף הטריטוריאלי של הפחונים, הצריפים והמבנים הרעועים שהקימו הבדואים בעשרים השנים האחרונות. אזור צומת ערוער, כביש באר שבע-דימונה, הדרך הפונה מאזור התעשייה עמק שרה מזרחה - כל אלו הפכו לבסיס להתיישבות ארעית בדואית. כבר שנים שמדברים על ההתיישבות ה"חלוצית" הזאת, בה אנשים מתיישבים בלב המדבר מנותקים ממים זורמים או מחשמל, כשבית הספר היחיד שקיים נמצא במרחק עשרות קילומטרים וגם הוא הוקם רק לפני שנים אחדות, ורק בעקבות פסיקת בג"ץ. חוקי התכנון והבנייה בדרום הפכו ללא יותר מהמלצה, גם במגזר היהודי - עשרות חוות בודדים הוקמו על קרקעות של המנהל בלי כל אישור, היתר או תוכנית מתאר.
וגם כאן - הממשלה בחרה להתעלם מהעניין. לגלות אדישות. לקוות שהבעיה תיפתר מעצמה. מי יודע? אולי קיוו שהאדים הרעילים מרמת חובב "יעלימו" את הבדואים...
וכך, ממשלה אחר ממשלה, במשך שני עשורים, בוחרת לא לעשות כלום וגם לא לקבוע מדיניות ברורה. למה? כי מדיניות צריך לאכוף. אכיפה עולה כסף וגם עולה בתדמית ציבורית. מוטב להתעלם, אם כן, ולקוות שהפיצוץ לא יבוא בזמן הקדנציה של אותה ממשלה, אלא שיקרה בזמן הממשלה שתחליף אותה.
לזכותה של ממשלת נתניהו יאמר, שהיא מנסה לשנות את המצב הבלתי אפשרי, שלא לומר שערורייתי, שהתקיים בישראל בשנים האחרונות. כולם - גם הבדואים, גם העובדים הזרים, גם אזרחי ישראל וגם כל אדם בר דעת יהיה אשר יהיה מעדיף לדעת מראש מה החוקים כדי להתמודד איתם, מאשר לראות את הכללים משתנים כל אימת שמגיע שר חדש או ראש ממשלה חדש.
ממשלת נתניהו החליטה לפתור, אחת ולתמיד, את סוגיית העובדים הזרים. ממשלת אולמרט ביצעה גירוש המוני של עובדים זרים לא חוקיים (וכולנו זוכרים את הסיפורים הלא נעימים לקריאה, בעיקר לאוזניים יהודיות, על שוטרים הדופקים על הדלת באישון לילה ומוציאים אנשים ממיטתם ומשם לנתב"ג לגירוש). נותרו עוד 1200 משפחות, אשר לא גורשו משום שילדיהן נולדו כאן בארץ. אחרי מאבק ציבורי הוחלט ששליש מאותם ילדים - 400 במספר - יגורשו תוך שישה שבועות לארץ ממנה באו הוריהם (ובמקרה של זוג בו באו ההורים ממדינות שונות, לאחת מאותן מדינות. איש לא נתן דעתו לגבי מה יקרה בסיטואציה בה לאב הפיליפיני אין אשרת כניסה לקולומביה, מדינתה של האם, למשל - העיקר שלא יהיו פה). 800 ילדים, ועמם עוד 1600 מבוגרים (הוריהם) יקבלו אזרחות ישראלית ויזכו לבנות כאן את ביתם.
ממשלת נתניהו גם החליטה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה ועל כן נשלחו פקחים להרוס את הכפר אל עראקיב ולזרוק את תושביו מבתיהם, בלי לספק להם סיוע כלשהו בהוצאת תכולת הבית טרם הריסתו. במקרים של הרס מאחז בגדה, למשל, תמיד ניתנת לתושבים ארכה להוציא את הציוד שלהם מהבית שעתיד להיהרס. במקרה שלפנינו, היות ומדובר בערבים, אף אחד לא סבר שיש צורך לאפשר את העניין הזה. צריך לומר באופן חד משמעי - לתושבים ניתנה אפשרות לערער בבית המשפט ועתירתם נדחתה הן ע"י בית משפט השלום, הן ע"י בית המשפט המחוזי והן ע"י בית המשפט העליון.
שתי ההחלטות חוקיות לחלוטין. הגיוניות לעילא. סבירות בכל קנה מידה.
אבל, כאמור, חסר בהן ערך חשוב מאין כמותו.
חמלה.
יחס של בני אנוש.
ההבנה שמדובר בבני אדם, במשפחות.
הרי מה היא מדינה? מדינה איננה חפץ שאפשר להרגיש אותו. היא לא משהו גשמי. מדינה היא רעיון. היא תפיסה שאומרת שאותם בני אדם בחרו לגור ביחד, או ירשו את מקום המגורים מהוריהם שבחרו באותו מקום. מדינה היא אנשים.
ברגע שהמדינה שוכחת שמטרת קיומה היא האנשים, היא מאבדת את התוקף המוסרי שלה - את עצם זכות קיומה. הפעולות האלה, של הריסת כפר שלם, הגם שאינו חוקי, וגירוש 400 משפחות עם ילדים, הגם שאין להן זכות חוקית לשבת בארץ, הן פעולות לא מוסריות.
זה לא שהן לא מוסריות כי המדינה עברה על חוק כזה או אחר, מקומי או בין לאומי. ממש ממש לא. הן לא מוסריות משום שהבעיה נוצרה בגלל אוזלת ידה של הממשלה שלא אכפה חוקים קיימים במשך עשרות שנים, וכעת היא רוצה שמי שיישא באחריות הם אלו בהם לא טיפלה כשהייתה לה ההזדמנות לעשות כן, ובזמנו - גם ללא נפגעים.
הממשלה בעצם החליטה שככל שהדברים נוגעים לאחריותה, אין חוק התיישנות. היא יכולה לתבוע עבריינים אליהם כלל לא התייחסה כעבריינים, ולשנות את הנוהג ככל שרק תחפוץ. היא החליטה לשנות את כללי המשחק באמצע המשחק.
זכותה וחובתה של ממשלה להחליט על נהלים. זכותה וחובתה של ממשלה לאכוף את הנהלים. מה שאסור לממשלה הוא להיות צבועה, ולהיכנס פתאום למין בולמוס של אכיפה, כשהיא מותירה אחריה אזרחים ותושבים מדממים - מי נפשית ומי פיזית.
אגב - כל מי שחושב שמעתה יהיו כללים ברורים, טועה כמובן. טוב הייתה עושה הממשלה אם הייתה "מלבינה" את כפרי הבדואים (כפי שעשתה להתיישבות היהודית של חוות הבודדים הנמצאות באותו מרחב ממש), אך מאידך מגדירה להם תוכנית מתאר מסודרת שכל החורג ממנה, המבנה שלו יהרס לאלתר. טוב הייתה עושה גם אם הייתה מותירה את 1200 משפחות הזרים כולן, אך מחתימה כל עובד זר שייכנס מעתה לישראל על הסכם ולפיו הוא מבין שגם אם יוולד לו פה צאצא, אותו צאצא יגורש עמו מייד עם תום הויזה שלו. זה יכול היה להיות פתרון שהוא הומאני, מצד אחד, ואוכף את חוקי המדינה מצד שני - פתרון בו הממשלה לוקחת אחריות על עצימת העין והרשלנות שלה, ו"משלמת את המחיר" בכך שנקבעו עובדות בשטח, אך מצד שני לא מאפשרת את פריצת הסכר והפיכת חוקי המדינה לאות מתה.
במקום זה בוחרת הממשלה להרוס את הכפר, לגרש את 400 הילדים, וממחר - עולם כמנהגו ינהג. הבדואים ימשיכו לבנות באופן לא חוקי (הרי הם צריכים לגור איפשהו), ועובדים ועובדות לא חוקיים ימשיכו להכיר עובדים בני המין השני במצבם, ולהביא ילדים לעולם.
דבר לא ישתנה. את הפוסט הזה ניתן יהיה לפרסם שוב בעוד כעשור, והוא עדיין יהיה רלבנטי.
חבל. חבל מאוד.