האוברטורה למלחמת לבנון השנייה

אף פעם לא נהניתי כל כך מצבא כמו בתעסוקה המבצעית של יוני-יולי 2006.

היא התחילה כשהייתי בבוסטון, ויומיים אחרי שראיתי משחק בייסבול באיצטדיון פנוואי בעיר, נחתתי בנתב"ג, עליתי על מדים והצטרפתי לפלוגה שהתגייסה שלושה ימים קודם לכן.

הפלוגה הייתה מפוזרת מבירנית במזרח ועד ראש הנקרה במערב. שטח עצום. חצי מרוחבה של מדינת ישראל כמעט. היה לי צוות קנה מרגמה בבירנית; כוח של חבר'ה שתגברו את פלוגה ג' בזרעית; אנחנו - המפל"ג והחפ"ק הפלוגתי שהיינו בבסיס מתחת לשומרה; מחלקת הרתק הייתה בכוננות בתוך ציליה ליד הבריכה של קיבוץ חניתה; צוות קנה מרגמה במטע אבוקדו ליד שלומי (הקפיצו אותו לשם כשעלתה הכוננות אחרי החטיפה של גלעד שליט בדרום); וכוח של מחלקה מצומצמת במוצב ראש הנקרה שהיה המוצב "שלנו" - היחיד שהיה כל כולו של חיילי הפלוגה.

היה מוזר לחזור לגבול הצפון 8 שנים אחרי שנפרדתי ממנו, כשהשתחררתי מהסדיר. ההבדל בין איך שנראה אז לבין איך שנראה כעבור פחות מעשור היה הבדל של שמיים וארץ.

מוצב ברקן, 50 מטר ממוצב ראש הנקרה - מוצב שעברתי בו עשרות פעמים עם שיירות שיצאו למוצב רותם שהיה 12 ק"מ בתוך לבנון - הפך למוצב חיזבאללה. מול עמדות השמירה ב"קיפוד" של ראש הנקרה עמד מגדל שמירה צה"לי, על פניו, ובתוכו חיזבאלון חמוש מכף רגל ועד ראש. עבורי זה היה הלם של ממש. גם כרכום - מוצב שבו נפלו חלק מחבריי, מוצב שהיינו יוצאים ממנו למארבים, 800 מטר מהגבול - הפך למוצב של חיזבאללה, ובמקום האנטנה הצה"לית המפורסמת שבגלל שלא היה אישור מחיל האוויר לכבות את המנורה האדומה שבפסגתה יכלו כווני המרגמות של חיזבאללה לטווח את המוצב גם בלילה, במקומה ניצבה אנטנה גדולה של הארגון השיעי עם דגל צהוב ועליו קלאצ'ניקוב שמתחתיו כתוב באותיות ערביות חיזבאללה.

כל המוצבים אותם הכרתי, כל אלו שהיו לי לבית שני, הפכו למוצבים של האוייב. רק המוצבים העורפיים נותרו בידינו, וצה"ל עטף אותם בשמלת בטון של ממש.

אבל כמו לכל דבר בצבא, גם לזה התרגלנו ובמהירות. בעיקר זאביק ואני. זו הייתה התעסוקה הראשונה שלו כרס"פ ולי זו הייתה התעסוקה הראשונה כפקיד הפלוגתי (זה שעושה את רשימות השמירה ומארגן לאנשים את החופשות) וכמפל"גיסט. בכל יום נתון היינו דוהרים עם ההאמרים המנהלתיים על כביש הצפון, מעבירים אוכל, ציוד, אנשים ומה לא ממקום למקום. לא היה יום שבו נסענו פחות מ - 300 ק"מ (!) ברחבי הגזרה. אבל נהנינו מכל רגע. מזג האוויר היה פשוט פנטסטי, ובערב היינו יושבים לראות את המונדיאל במועדון של המוצב.

וגם עשינו פעילות מבצעית, זאביק ואני. המון פעילות מבצעית.

עשינו "סיור להכרת דרכי חדירה נסתרות לתוך ישראל" (שם יפה לטיול האמרים בסבך של נחל בצת), וגם "עיבוי מערך לחיל הים" (רחצה בתחתונים בחוף אכזיב) ואסור לשכוח גם את ה"סיורים להכרת נקודות תורפה ביישובים בגזרה" (ארוחת צהריים במסעדה הלבנונית של הצד"לניקים בשלומי).

אבל מעבר לפאן, הייתה גם פעילות אמיתית, של שאר הפלוגה. מרגע שנחטף גלעד שליט לרצועה, כשבוע אחרי שהתחלנו את התעסוקה, הגזרה קפצה לכוננות 4 (מתוך 5, כשכוננות 5 היא מלחמה). הפלוגה, כמו כל הגדוד, נמתחה עד קצה גבול היכולת - בניגוד לגדוד סדיר, ששם ביטול יציאות הוא בגדר אי נעימות, בגדוד מילואים הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי. לאנשים יש גם חיים בבית, וכשמוטלות על הגדוד עוד משימות שלא תוכננו מראש (כחלק מהכוננות פתחנו עוד מוצבונים כמו הקנים בבירנית ובמטע האבוקדו, ופרשנו את הרתק בחניתה במוכנות לירות לתוך לבנון) פשוט אין מספיק אנשים.

אף פלוגה בגדוד לא הרגישה את המתיחה עד הקצה יותר מפלוגה ג'. מראש הם עלו לתעסוקה עם מעט כוח אדם, ולמרות שנתנו להם 6 מהחבר'ה שלנו, מהמסייעת, לתגבור - הם נאלצו לעשות משמרות 8:8 (שמונה שעות סיור, שמונה שעות מנוחה ללא הפסקה) במשך כל הקו. כל מי שיצא לו אי פעם לעבור את החוויה הלא נעימה הזאת במשך יום או יומיים יספר, מן הסתם, שזה הדבר הכי מתיש בעולם. עכשיו דמיינו לעצמכם לעשות את זה במשך 3 שבועות. זו לא קריעה - זה פשוט לפרק את האנשים. פיזית.

אבל אני באמת נהניתי. באמת באמת. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בתעסוקה ולא שמרתי. בכלל. כל היום הייתי עסוק במנהלות של הפלוגה. בכל לילה ישנתי כמו שצריך, גם אם הלכתי לישון מאוחר כי עבדנו. לא היה שבוע שלא עשינו בו משהו כייפי אחד לפחות (מסעדה, ים, טיול - או שילוב בין השלושה). גם עצם החזרה לקו בצפון, שמשך אותי כמו מגנט אליו מילאה אותי באושר.

ההתמכרות שלי ללבנון שלא ידעה שובע בסדיר התעוררה מחדש. כל פעם דילגתי מתצפית לתצפית כשהייתי מבקר את המוצבים השונים. הנה עייתא א-שעב. ומפה רואים את יארון. ומהמוצב הזה רואים את נאקורה. ומשם רואים את בנת-ג'בל ואת עין אבל ואת דבל. כל המקומות שבמשך שלוש שנות הסדיר הייתי מבקר בהם, לעתים כל יום. המחשבה שהמקומות האלה, שהייתי מסתובב בהם כ"בעל הבית" בתקופת אזור הביטחון הם כעת נחלתו של חיזבאללה, האוייב המושבע שלנו מאז, המשיכה לנקר במוח. "תיזהרו", אמרתי לחבר'ה הצעירים יותר בפלוגה, אלו שלא ידעו את לבנון, "תיזהרו מלבנון. פה הכל משתנה ברגע".

אני זוכר גם כמה הזדעזעתי כשנודע לי שאסור להגיע לגדר המערכת, היושבת מטר דרומה מהגבול הבין לאומי וכל כולה בישראל. לא האמנתי שהאוגדה אוסרת על חיילי צה"ל לסייר ולהגיע לנקודה שנמצאת בשטח ישראל הריבונית. גם לא הצלחתי להבין מה פשר השלט המחריד שהיה תלוי בכל חדר אוכל. כשהייתי בסדיר השלט היה "המטרה: ביטחון ליישובי הצפון". כעת, תחת האוגדונר גל הירש נתלה שלט אחר בכל חדר אוכל ובכל חמ"ל:

"חייל! אל לך להיחטף!".

אוקי, צחקנו בינינו לבין עצמנו. נשתדל - באמת! - לעמוד בפקודה הזאת.

יום רביעי, 12/07/2006, היה אמור להיות היום שבו נסיים את התעסוקה ונלך הביתה. גדוד 299 הדרוזי, גדוד סדיר, אמור היה לחליף אותנו בקו. בערב לפני עשינו על האש. אספנו את כל הכוחות מכל המוצבים והמצובונים, ובמשך שעתיים שרפנו בעלי חיים שגיליס, שהיה אז סמל מחלקה, הביא מהעסק המשפחתי בגולן. היה מעולה. כל קציני המטה בגדוד הגיעו "במקרה" לבקר וישבו איתנו. נועם המ"פ ובני המג"ד דיברו עם החיילים והודו להם על המאמץ. הגדוד באמת נקרע בקו הזה. בעיקר ג', כאמור, אבל גם אנחנו, ופלוגה א' במוצב דבורנית ופלוגה ב' שישבו בחטיבה המזרחית. היה לא קל. אבל באותו הערב הייתה תחושת הקלה. תחושה שאוטוטו הכל יסתיים.

כמה טעינו.

התפקיד שלי ביום רביעי היה לזכות את מוצב ראש הנקרה, להחליף חתימות עם הרס"פ הסדיר של 299 (ולהחליף מוצב עם סדירים תמיד זה סיוט - להם יש את כל הזמן שבעולם כי הפז"ם דופק, ואתה מת ללכת כי המילואים נגמרים), להעלות את החבר'ה על האוטובוס ולהגיע איתם למושב אבן מנחם, לזיכויים הגדודיים על הציוד האישי. ישנתי שם את הלילה. בבוקר פתאום קלטתי שבתעסוקה הזאת לא עשיתי שום פעילות מבצעית. התנדבתי ללכת עם דוידסון, המ"מ, לעשות את פתיחת הציר של אתר ראש הנקרה (כן, גם הפעילות המבצעית שעשיתי הייתה כרוכה בלטייל באתר תיירות...). רציתי לקחת את המצלמה שהייתה לי מהעבודה בחדשות 10 ולצלם את הנקרות, אבל חשבתי שזה יהיה זלזול גדול מדי במשימה.

פתיחת הציר ארכה כחצי שעה והסתיימה בשעה 08:00, כמו בכל בוקר. אני זוכר שאמרתי לדוידסון, כשעלינו ברכבל חזרה למפלס העליון, משפט שאני מצטער עליו עד היום. "מעולם", אמרתי לו, "בכל 11 שנותיי בצבא בסדיר ובמילואים, לא נהניתי כל כך בתעסוקה מבצעית!". כשחזרנו למוצב, אחרי כמה דקות, אסי היה בש"ג. אמרתי לו שאחליף אותו ושייגש לארגן את הציוד האישי שלו לקראת הזיכויים ויעזור לחבר'ה לסדר את המוצב לקראת החלפת החתימות.

אני חושב שהשעה הייתה 09:07 כשהנוקיה שלי צלצל. "זאביק נתן" היה כתוב על הצג.

ידעתי שזאביק בדרך להזדכות באבן מנחם על ציוד פלוגתי. עניתי לו ולא שמתי לב למה שגיליתי מאוחר יותר- באותה שעה יניב מלינה דיווח מהתצפית שהשומר של חיזבאללה ירד ממגדל השמירה שלו במהירות ורץ ממנו. תוך כדי המענה לטלפון שמתי לב שקבוצה גדולה של מבוגרים, תיירים על פניהם, נכנסת למסעדה של אתר ראש הנקרה. הכל היה סטנדרטי להפליא.

"מה אחי?" פתחתי את השיחה. "חיימקה," הוא אמר לי, "נראה לי שפלוגה ג' נתקלו".

פתאום השניות נמתחו לי. הכל הפך לסלואו מושן שכזה. זו אחת מאותן פעמים שבהן החושים שלך מתחדדים כל כך שאתה ער לכל ציוץ, זוכר כל תמונה לפי פריימים, וכל ניואנס בקול שמדבר איתך חקוק בזכרונך. היה ברור לי שהמשפט הקצר הזה הוא משהו שישנה את חיינו.

"מה?! במי נתקלו? במה? מה קורה???" שאלתי. "שמעתי אותם בקשר מודיעים שהם נתקלו".

"הודעת למישהו?" שאלתי אותו. "אמרתי לדרור (הסמ"פ שלנו) בטלפון. כדאי שתתכוננו שם אם יהיה משהו".

ניתקנו את השיחה הקצרה. לקחתי נשימה עמוקה. אין אירוע בודד בלבנון. אם משהו קרה לפלוגה ג', עוד רגע יקרה משהו גם בראש הנקרה ובכל שאר הגזרה. ראיתי את דוידסון כחמישים מטר מאחוריי וצעקתי לו לבוא אליי בריצה (הייתי בעמדה, ועמדה לא נוטשים). העברתי לו את מה שקיבלתי מזאביק.

דוידסון היה מ"מ צעיר (ומצוין) שלא היה מימיו בלבנון. הוא שייך לדור של אלו שהעבירו את כל שירותם בשטחים, באינתיפאדה השנייה.

"מה לדעתך צריך לעשות?" הוא שאל. "תקפיץ את המוצב", עניתי כמו באוטומט. כאילו שאנחנו חזרה בסדיר. "כוננות ספיגה, כולם לעמדות".

הוא רץ לחמ"ל של חיל הים שבמקום. קצין החמ"ל אמר לו שהוא לא מסכים להקפיץ לפי הוראה של "הירוקים" והוא מבקש שההודעה תועבר לו באופן מסודר מבסיס חיל הים בחיפה. דוידסון הדביק אותו לקיר ואמר לו שאם הוא לא מקפיץ את המוצב עכשיו, הוא גם יחטוף את קת ה- M16 לפנים, וגם יקפיץ שנייה אחרי זה עם כמה שיניים שבורות. קצין החמ"ל מחיל הים לא היה צריך שכנוע נוסף.

פתאום זמזום מוכר ו"ספלאש" גדול במים. הסתכלתי בים לימיני. נתיבה אדומה בוערת על הגלים. היה לי ברור - מישהו ירה עלינו RPG. "כוננות ספיגה" התחילו הרמקולים במוצב לקרוא. יצאתי מהש"ג לעבר המסעדה, לגריאטרים ששמעו את הבום בים ושומעים קריאות בעברית עם סירנה מהמוצב."Go AWAY!" צעקתי להם. בעל המסעדה ניסה לשכנע אותם שזה כלום. "There's a war on people! Go away" אמרתי. אני משער שהמראה של חייל עם אפוד, נשק, וקסדה על הראש היה יותר משכנע. תוך רגע כולם היו בתוך האוטובוס וברחו משם. גם הבעלים שניסה לשכנע אותם להישאר עשה "ויברח" ברגע שהלכה הקליינטורה.

צעדתי את ארבעים המטר עד עמדת הש"ג תוך כדי משלוח הודעת סמס לגיא סודרי (העורך) ורובי המרשלג (הכתב בצפון). "נראה לי שכדאי שתשלחו צוות או אפילו ניידת לזרעית", כתבתי להם. "הייתה היתקלות, כנראה עם נפגעים".

השעה הייתה 09:16. חדשות 10 ידעו ראשונים על ההתקלות. אחד הסיפורים הגדולים שהבאתי אי פעם למערכת.

כשהגעתי לש"ג נזכרתי במצלמה שלי. כוס אמק! אני באמצע אייטם-כל-האייטמים והמצלמה בתוך התיק שעל המיטה!

לא זוכר את מי תפסתי באוזן שיעמוד בש"ג, אבל רצתי למיטה להביא אותה. צילמתי באותו יום כתבה נפלאה על היום הראשון למלחמה. רוב הזמן נתתי ל-ל' לצלם. ל' היה צלם וידאו במקצועו. זה היה די ברור שהוא די מזועזע מכל מה שקורה במוצב. הוא נראה חיוור וחולה. אני לא יודע איך זכרתי שראיתי פעם בטלוויזיה שצלמי עיתונות מצליחים להתנתק ממה שקורה סביבם כי המצלמה משמשת להם כפילטר. הצמדתי את ל' למצלמת הוידאו הקטנה שלי. צלם הכל, אמרתי לו, ובוא נישאר צמודים "כדי שאוכל לביים". ל' עזב את הפלוגה אחרי שהשתחררנו. הוא שוחרר כי אירועי אותו היום המשיכו לרדוף אותו גם חודשים אחר כך. באותו יום נראה לי שהמצלמה החזיקה אותו יותר ממה שהוא החזיק אותה.

כל הרפלקסים שלי מימי לבנון בסדיר חזרו. מייד אחרי שהחברתי אליי את ל', התחלתי לרוץ בין העמדות כדי לוודא שכולם בסדר. זיכויים כבר לא יהיו פה היום. שלחתי סמס לאשתי ולאמא שהכל בסדר, וכל הזמן העברתי דיווחים גם בקשר - אבל גם לאלון בן דוד וגיא סודרי. אני זוכר ששמעתי את בני המג"ד אומר בתדר הגדודי שהוא מכריז חניבעל. זה היה בסביבות 09:30, אחרי שלא הצליחו ליצור קשר עם הסיור שנתקל. האוגדה לא אישרה לו, וקיבלתי טלפון מנועם (שיצא עם החפ"ק למצוא את הסיור שנתקל) לוודא שכח חיילי הפלוגה בחיים.

ואז זה היכה בי. יש לי 6 חיילים עם פלוגה ג' שעושים איתם סיורים. הם גם אמורים להיות על סיור הבוקר, הסיור שנתקל, כי הרי עשינו על האש אתמול עד מאוחר וסיימנו אחרי חצות. הכרתי את המשמרות שעשו בזרעית, במוצב של ג'. חצות עד שמונה בבוקר, שמונה בבוקר עד ארבע, ארבע עד חצות. אם הם חזרו לזרעית בסביבות 12:30 או 01:00, בטח הצוות של ג' עלה על סיור הלילה והם על סיור הבוקר.

אלוהים ישמור. מתו לי חבר'ה מהפלוגה. הזמן נמתח עוד יותר. אם קודם כל שנייה נדמתה לדקה, עכשיו כל שנייה הרגישה כמו נצח. הרי התפקיד שלי היה לשבץ את החיילים למשימות. אני החלטתי מי ייסע לפלוגה ג', מי יישאר בראש הנקרה ומי יילך לשאר המשימות. ייתכן שמשבצת ימינה או שמאלה בטבלת האקסל שבה עשיתי את הרשימות שלי הייתה ההבדל בין חיים למוות. לא הצלחתי לגרש את המחשבה הזאת מהראש. הרגתי את החבר'ה שלי.

יצרתי קשר די מהר עם כל הכוחות - חוץ מחיילי הפלוגה שהיו בזרעית. עברתי אחד אחד בין כל החבר'ה בראש הנקרה ואמרתי להם שינסו כל הזמן ליצור קשר עם החיילים שלנו שנמצאים בזרעית. נהרגו או לא, זה כל מה שאני רוצה לדעת.

זה לקח כמעט 40 דקות, אבל ערן ששון בא אליי באחת העמדות ואמר לי שיצר קשר עם החבר'ה בזרעית. כולם בסדר, הוא אמר, כולם קפצו ככיתת כוננות. "אז מי נתקל?" שאלתי. "לא יודע, הוא אמר. כנראה חבר'ה מ- 299 שבאו לחפיפה או משהו".

קשה לתאר את תחושת ההקלה. פתאום הרגשתי שאני כבר לא התליין. שגרזן המוציא להורג ששקל טונות של ק"ג שהחזקתי בעל כורחי ביד, נלקח ממני.

אבל השמחה הפסיקה די מהר. חניבעל הוכרז רשמית כמה דקות קודם לכן. אלון בן דוד שאל אותי על זה. "כן," אישרתי לו, "יש חטופים, אבל עוד לא יודעים כמה כי עוד לא חברו לכוח".

בערך באותו הזמן נועם, אילן ותומר - החפ"ק שלנו, יחד עם שגיא שבדיוק סיים תפקיד כמג"ד שלנו - הגיעו לשני ההאמרים השרופים בקו דיווח 105, מול מוצב ליבנה (מוצב שהגדוד שלי רצה לאכלס כדי שתהיה תצפית על האזור, אבל האוגדה סירבה מטעמיה, ומבלי לפרט). נועם החליט שכדאי לנסוע לשם משום שמדובר היה באחת מאותן נקודות תורפה עליהן התריע הגדוד שוב ושוב כנקודות שאין עליהן תצפית והן נקודות שקל לחדור בהן לישראל. תשובת האוגדה הייתה קבועה: ידוע. מוכר.

החפ"ק הפלוגתי יחד עם החפ"ק של בני המג"ד והאמבולנס הגיעו ל - 105. הם מצאו גופה מפוייחת בכסא הנוסע שליד הנהג בהאמר האחורי, ושני חיילים ירויים והרוגים מוטלים ליד הדלתות האחוריות של כלי הרכב. כשהתקרבו להאמר הקדמי ראו שהדלתות כולן פתוחות. הנהג רץ אליהם כשהוא ממלמל ללא היגיון וניכר היה שהוא בסוג של הלם קרב. הם שמעו גניחות מתוך השיחים שמשמאל להאמר ומצאו שם את תומר ויינברג, פצוע קשה אך בחיים. 2 נוסעים, היה ברור מייד, חסרים.

בני המג"ד הכריז חניבעל באופן סופי ומוחלט כבר בדרך ל - 105, עוד לפני שהגיעו לנקודת המארב. השער שהיה בנקודה פוצץ, והיה ברור שהשניים שחסרים (לא היה ברור מי הם השניים) נחטפו דרך השער ללבנון. הוחלט שלא לצאת למרדף - היה ברור שבמקום יחכו מטענים לכוח הרודף. לימים יגלו שם זירת מטענים ענקית שרק חיכתה לטמבלים שיחליטו להיכנס פנימה. למזלם של כל הנוכחים, מילואימניקים הם לא טמבלים.

את ההודעה הרשמית בקשר על החטיפה לא אשכח. זה היה במסגרת "תמונת מצב" גזרתית. ההודעה הייתה לאקונית למדי - סיור 4 ו- 4א נתקל, במקום 3 הרוגים, פצוע קשה, פצוע קל ושני נעדרים. הוכרז נוהל חניבעל. הוכרז "מימד רביעי".

מימד רביעי היה פקודה להשמדת מוצבי חיזבאללה בגבול. לכל כוח הייתה עמדה שממנה אמור היה לבצע ירי של טילים או פגזים או פצצות לעבר המוצב הסמוך ולהשמיד אותו. טנק של סדירים שיצא ממוצב נורית חצה את הגבול לכיפה שנקראה "כיפת הדגל" כדי לבצע משם ירי לעבר מוצב חיזבאללה הסמוך. בדרך הם עלו על מטען אדיר שגרם לטנק פשוט להיעלם. הפיצוץ היה כל כך עז עד שרסיסים מהטנק הגיעו למושב זרעית, כשבעה קילומטר משם. מהצוות, מיותר לציין, לא היו ניצולים. מספר ההרוגים עמד כבר על 7 (3 בהאמרים ו-4 בטנק) ועוד לא 12 בצהריים. חמש שעות אח"כ יהרג באותה נקודה חייל נח"ל אחד שהמחלקה שלו שמרה על שרידי הטנק, מפצמ"ר שיפגע בהם.

בינתיים נועם הגיע אלינו יחד עם החפ"ק ועם דרור הסמ"פ שהצטרף אליו. תומר הראה לי את התמונה של ההאמרים השרופים. זה היה נורא. הרכבים בערו בחום כה גדול עד שהם פשוט נזלו, פשוטו כמשמעו, על הציר. הקסדה של אילן הייתה עם שני פסים אדומים מרוחים עליה, ולא היה ספק שלא מדובר בצבע. שניים מההרוגים כבר זוהו - אייל בנין, בן יחיד, ושני תורג'מן. שניהם נורו כשפרקו מההאמר האחורי עם ההיתקלות. הם בטח רצו לקום ולהסתער, אבל נורו ע"י צלפים מייד כשפתחו את הדלת. שניהם היו חיילים שאלו היו המילואים הראשונים שלהם. ההערכה הייתה שהגופה השרופה היא או אלדד רגב או נהג ההאמר. את רגב לא הכרתי.

כשאמרו לי מי בוודאות נחטף זה היה כמו אגרוף לבטן - אודי גולדווסר, מפקד הכוח. אודי ואני הגענו לגדוד פחות או יותר באותה התקופה. עשיתי איתו כמה וכמה משמרות ביחד במטבח כשהיינו חיילים צעירים בגדוד. הוא היה מהחבר'ה האלה בגדוד שאתה תמיד אומר להם שלום למרות שאתם לא מאותה פלוגה. מאלה שאתה מנהל איתם שיחת חולין כשנפגשים.

כמעט אצל כל אחד מאיתנו עלתה מחשבה אחת: איך. איך זה תמיד אנחנו. גם 4 שנים קודם לכן היינו בתעסוקה כשהמחבל התפוצץ במלון פארק. את התעסוקה במחנה עופר סיימנו במחנה הפליטים ג'נין בקרב הכי קשה של המערכה כולה. 2 הרוגים לגדוד, מתוך 16 (!) הרוגים שהיו לחטיבה שלנו בתוך 9 ימים. ספק אם יש עוד גדוד מילואים שספג כל כך הרבה אבידות בעשור הזה, כמו הגדוד שלנו

.

דרור הסמ"פ ואני דיברנו על זה כשראינו עשן עולה מכיוון מזרח, ממוצב דבורנית. האזנה לרשת שלהם גילתה לנו שהמוצב של פלוגה א' נמצא תחת מתקפת מחבלים. שמענו את המ"מ שלהם מכוון מסוק לירות לעבר המחבלים. היה שם קרב של ממש. בינתיים קיבלתי שיחה ממיכל שפירא, חברה וכתבת של מעריב. היא שמעה איכשהו שהחטיפה זה בגדוד שלי. לא היה יותר מדי זמן לדבר על זה, כי פתאום שמענו זמזום ופיצוץ רחוק. את הרעש הזה אני מכיר טוב - טילים!

לא הספקנו לצעוק לכולם להתכופף כששמענו עוד זמזום ופיצוץ עצום מעלינו. מהמגדל בן עשרות המטרים שעל מוצב ראש הנקרה עלתה אש - טיל של החיזבאללה פגע בו. טלפון מאלון בן דוד שהיה לא רחוק מראש הנקרה. "אתה חי?" הוא שאל, אחרי שראה את הפגיעה. "כן", עניתי, וניתקתי. החלטנו שעמדת התצפית שלנו - מכולה ללא מיגון ממש מתחת למגדל הבוער היא לא העמדה הכי טובה להיות בה כרגע, והתחלנו לרוץ לעבר החד"בים. פתאום אני שומע יציאות קרובות ואת ה"ווורררררפפפפאאאם!" של פגיעה של פצמ"ר לידך. הסתכלתי אחורה. דרור נפל מההדף. התחלתי לרוץ לכיוונו, מרחק של 20-30 מטר כשפתאום עוד נפילה. הוא קם, סימן לי לרוץ, והתחיל לרוץ בעצמו. הוא לא נפגע.

בסביבות 13:30 עליתי לשידור בטלפון, כשאני עם שכפ"ץ וקסדה ול' מצלם לידי את הסטי"לים של חיל הים משגרים טילים לעבר עמדות חיזבאללה בחוף ואת הדבורים הקטנים נמלטים מהטילים שהחיזבאללה יורה עליהם. ההוראות שלי היו שאסור לומר באיזה גדוד מדובר; אסור לומר כמה חטופים יש; אסור לומר שמדובר במילואים. דיווחתי על מצב הרוח ב"גבול הצפון", אבל לא יכולתי שלא להתחכם. אמרתי שמדובר ביחידה ותיקה מאוד, שיש בה חיילים שמשרתים למעלה מעשרים שנה בצבא, אבל לא ברצף אלא רק אחת לשנה ולתקופות קצובות. לא יודע למה ההתחכמות האינפנטילית הזאת הצחיקה אותי, אבל גם אני וגם כל אלו שהיו מסביבי חשבנו שזה נורא מצחיק באותו הרגע.

ואז פתאום הפוגה.

הפסיקו לירות עלינו, וגם ההתקפה על פלוגה א' בדבורנית נהדפה עם כמה מחבלים הרוגים ובלי נפגעים לכוחותינו. פתאום הבנו שלא אכלנו ולא שתינו כלום מאז הבוקר. חיפשתי את הטבח של המוצב אבל הסתבר שהוא נמלט מהמוצב כבר כשהתחיל הבלאגן. כעיקרון זו החלטה שאני מבין. מה שלא הבנתי זה למה הוא השאיר את המטבח נעול. פרצנו את המטבח והעברנו סנדביצ'ים עם שוקולד שהכנו לכל החבר'ה.

בלילה התחלנו להתארגן לזה ששליש מהכוח יישן, והשני שלישים האחרים יאבטחו, ויישנו בתורם. אחת המשימות העיקריות הייתה לפנות קרוב למאה בנות שהיו במוצב הזה (תצפיתניות, מאזינות, מודיעין, חיל הים, קישור לכוחות זרים - אפילו שתי מד"סניקיות!) אחורה. העלינו אוטובוס ב"מדרון אחורי" עד למסעדה, ואז הרצנו את כולן, בליווי ארבעה מבינינו, עד אליו. אחת מהן פתאום עצרה ואמרה ששכחה את הכומתה, ושאם יתפסו אותה מ"צ היא תעלה משפט. שאלתי אותה אם היא מעדיפה לחיות עם הפוטנציאל למשפט או להישאר פה עם הפוטנציאל למות. 

היא בחרה לעלות לאוטובוס.

התפנינו מהמוצב בשעה 3 לפנות בוקר כשהכוחות של 299 שהיו אמורים להחליף אותנו 12 שעות קודם הגיעו. ירדנו לישון את הלילה במחנה לימן ליד נהריה.

בהיעדר מקומות לישון, החלטנו לנצל את שלוש שעות השינה שנותרו לנו ולבלות אותן במגורי הבנות. איכשהו הרס"ר של הבסיס הגיע ושאל מי אחראי כי הוא רוצה שיישפט על כניסה למגורי הבנות. אמרתי לו שאני אחראי, וגם "הוא". "הוא" זה יוסי כהן, סוג של מקרר אנושי שמתנשא לגובה מטר ותשעים כמעט, ולרוחב דומה, ועם קול נמוך מים המלח. משום מה, זה שכנע את הרס"ר לרדת מאיתנו.

בשש בבוקר התעוררנו לקול אזעקה של כוננות ספיגה וראינו את נפילות הקטיושה על כל יישובי הגליל המערבי. מהאוטובוס שלקח אותנו לאליקים להחזיר את הקיטבגים ראינו את הר מירון בוער באש אחרי שספג אינספור נפילות.

זיכויים לא היו. שמנו את הקיטבג ואת הנשק ועלינו על אוטובוסים שיצאו לבית שאן ולתל אביב להלוויות של בנין ותורג'מן. ההרוג השלישי, כבר ידענו, הוא נהג הקבע של ההאמר האחורי. סיימנו את הקו עם 2 הרוגים, 2 חטופים ופצוע. מלחמת לבנון השנייה החלה. האוברטורה הסתיימה - מעתה זו באמת אופרה אחרת.