למה לא אצטרף לצעדה למען גלעד שליט

חזרתי ממילואים ביום חמישי כדי לגלות שהמדינה אחוזה בקדחת המצעד למען גלעד שליט. אשתי מתלבטת עדיין איפה לחבור למצעד כשיגיע קרוב לירושלים - האם לטרוח ולעלות ממוצא או להצטרף כשיסיימו את העלייה של הקסטל; בעלי הבית שלי, מכפר ורדים, הגיעו לבירה לחדש איתנו את החוזה וסיפרו שצעדו עם משפחת שליט ממצפה הילה עד הקריות; חברה טובה שלי מחכה שיגיעו לאזור גוש דן כדי לעלות איתם לירושלים.

כל העם מוחה על אי החזרתו של גלעד שליט, 4 שנים אחרי שנחטף.

בערב בו חזרנו מצאלים, שמעתי את הנאום של ביבי בנושא המו"מ מול חמאס ואחזה בי תחושת קבס. כל אטום בגוף שלי זעק והתחלחל. כל רפלקס שלי נכנע בבכי תמרורים. בניגוד לכל התנייה או אמונה מוקדמת, אשכרה הסכמתי עם כל מילה שהאיש אמר. אני הסכמתי עם ביבי נתניהו. כזה דבר עוד לא קרה לי.

אני הסכמתי עם ביבי כי אין דבר כזה "לשחרר בכל מחיר". זאת אומרת - יש דבר כזה, אבל אוי ואבוי אם נפעל כך.

זה לא שאני חושב שהחיים של ישראלי אחד לא שווים שחרור של 450 ערבים שאף אחד מהם הוא לא מישהו שאזיל דמעה אם יעלה השמימה בחטף. זה משהו אחר לחלוטין. אני די משוכנע שהשחרור הזה סותר את ההגיון, שהוא מחריד בפשטותו.

זה קצת כמו בכלכלה או במתמטיקה. גלעד שליט הוא ישראלי אחד. אם אחד המשוחררים יהרוג שני ישראלים, כבר יצאנו מופסדים מהעסקה הזאת.

לחייל הצעיר גלעד שליט לא היה מזל. בתעסוקה הראשונה בחייו הוא היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ובניגוד לשאר הצוות שלו שהותקף הוא נשאר בחיים ונחטף. צוות של טנק סמוך שראה אותו מובל בהליכה עם שלושה מחבלים מסביב לא ירה לכיוונם כי פחד לפגוע בו. באותו רגע אומלל ניתן היה לסיים את האירוע עם הרוג נוסף, הפעם מאש כוחותינו (או במקרה הטוב: פצוע) ולחסוך מצב שבו תקלה טקטית הופכת לאירוע אסטרטגי. אם אותו צוות טנק היה יורה פגז אחד, לפי הפקודות, כדי לעצור את החטיפה - לא הייתה חטיפה.

לצערנו, הם לא עשו זאת.

לגלעד שליט יש פנים. יש לו שם. אנחנו אפילו מכירים כבר את הקול שלו, ואת הכתב שלו. אנחנו מרגישים קרובים אליו. אנחנו מרגישים שהוא הבן או האח של כולנו. הוא הפך לאורח קבוע אצלנו בסלון. אנחנו מדברים עליו בשיחות בעבודה. עם נהג המונית שלוקח אותנו. עם המשפחה.

אבל מה עם אלו שאיננו יודעים עדיין את שמם ואפשר לומר, ברמה סבירה של ודאות, שיאבדו את חייהם אם העסקה תצא לפועל (הרי אף אחד מהמשוחררים לא הגיע לכלא כי גנב מסטיק בזוקה, ואף אחד מהם לא הפך לחובב ציון בשנים שבילה מאחורי הסורגים)? אולי אחד מאלה שאנחנו מדברים איתם על שליט הוא זה שיעלה על האוטובוס שיתפוצץ? אולי אחת מהן היא זו שתאבד את חייה ברחוב? אולי... אולי זה אנחנו שנצטרף חלילה לסטטיסטיקה של נפגעי הטרור?

חברות וחברים - צריך לומר זאת אחת ולתמיד. גלעד שליט הוא לוחם שנחטף. הוא לא "נפל בשבי" (נפילה בשבי היא מצב בו לוחם נכנע כדי להציל את חייו, בשעה שהצבא השובה לוכד אותו כדי להסיר אותו מסדר הכוחות הלוחם מתוך כוונה לשחררו בגמר הקרב).

שליט נחטף מתוך מטרה אחת ויחידה: כדי להיות קלף מיקוח לשחרור מחבלים. ממש כמו המטוסים בשנות השבעים, וממש כמו האונייה אקילה לאורו של שנות השמונים. אם ישראל תמשיך, כפי שהיא עושה בעשרים השנים האחרונות, לשחרר מאות מחבלים עבור ישראלים בודדים יהיו עוד חטיפות. יהיו עוד גלעד שליטים. אם ישראל תודיע, אחת ולתמיד, שהיא לא משתפת פעולה ולא מקיימת משא ומתן עם חוטפים (כפי שעשתה בשנות השבעים), החטיפות יפסיקו. המאמץ האדיר שמשקיעים ארגוני הטרור כדי להביא ישראלי חי אחד, פשוט לא ישתלם להם יותר.

גלעד שליט הוא לוחם.

כלוחמים, יש לנו דיל מאוד מוזר עם מדינת ישראל. אנחנו חותמים איתה הסכם לא כתוב ולפיו אנחנו, המעטים, מסכימים לעשות הכל - עד כדי הקרבת חיינו! - כדי שהרוב ימשיך להתקיים ולחיות חיים תקינים. מדינת ישראל, מצידה, לא מציעה לנו כלום כמעט. רק את עצם קיומה כמדינה בה יוכל הלוחם להמשיך ולהתגורר. אנחנו חותמים על החוזה הלא כתוב כשאנחנו מבינים לחלוטין את ההשלכות הפוטנציאליות. למות, להיפצע, לאבד את השפיות, פוסט טראומה, שבי, חטיפות - הכל בתפריט. הכל ידוע מראש. הכל מוסבר והכל מובן.

רק במדינה שאיבדה את השפיות, כמו ישראל הקטנה והמטורפת שלנו, אובדן של חייל - בין אם מוות ובין אם חטיפה - נתפס כאסון לאומי. רק במדינה פסיכית ששכחה שתפקידם של הלוחמים לשמור על האזרחים ולא תפקידם של האזרחים לשמור על הלוחמים, יכולים רבבות אזרחים לצאת בצעדה הקוראת לשחרר מאות מחבלים עבור חייל אחד, למרות שברור כשמש שלפחות אחדים מאותם מחבלים יגרמו למותם של אזרחים.

הבנתם? אזרחים צועדים למען שחרור מחבלים רוצחי אזרחים עבור חייל שאמור לשמור על אותם אזרחים מפני אותם מחבלים בדיוק.

זה הזוי.

זה לא סתם הזוי - זה מטורף.

אז תבואו ותאמרו לי - הילד חי! הילד נמק במרתף! מה היית עושה אם מדובר היה בבן משפחה שלך?! מה היית מצפה מהמשפחה שלך לעשות אם היה מדובר בך?!

אני לגמרי מזדהה עם הסבל שעובר על שליט. אני לגמרי מבין את המשפחה שלו. אני חושב שהייתי הרבה פחות מתון מהם בדרישה שלי לשחרר אותו לא רק עבור כמה מאות מחבלים. אני הייתי דורש שיוסיפו לחמאס גם את מזרח ירושלים במתנה - הכל כדי לקדם את העסקה!

אבל פה ההבדל בין המשפחה שסובלת וכואבת לבין ממשלת ישראל שצריכה לעשות את מה שטוב עבור כלל האזרחים, ולא רק עבור אותו חייל אומלל שיושב כבר 4 שנים בכלא החמאסי וממתין שמישהו יציל אותו כבר. לממשלה אסור לאפשר למאות מחבלים שכבר עלו במאות חיי אדם לחזור למשרה הישנה שלהם כמחבלים בפול טיים ג'וב רק כי מישהו נמצא בחיים בשבי החברים שלהם. ככה זה - מישהו צריך לסבול כדי שהרוב לא יסבלו. הפעם זה נפל על משפחת שליט, ועל גלעד הבן שלהם. זה חרא, וזה נורא, וזה אסון.

אבל ככה זה.

אני יודע שיש המון אנשים (כולל אשתי) שיקראו את הפוסט הזה ויחשבו שאני השתגעתי. יהיו שיחשבו שאני אטום. ערל לב. אכזר. איך הוא מעז, הם יגידו, להגיד שצריך לתת לילד המסכן הזה להישאר בכלא ולו אף דקה אחת?!

אבל אני יודע שבפלוגת המילואים שלי, כולם כמעט חושבים כמוני. ואני יודע שכמונו, רוב הלוחמים האחרים חשים אותו הדבר. אנחנו עולים על מדים וחותמים על נשק ויוצאים לפעילות כדי לשמור על שאר האזרחים. אנחנו מסכנים את חיינו כדי שחיי השאר לא יסוכנו. אנחנו ממש לא היינו רוצים שאזרחים יהרגו כדי שאנחנו נחזור הביתה בשלום מהצבא.

אז ביום חמישי, בדיוק שבוע אחרי שחזרתי מעוד אימון בצאלים לקראת מלחמה שתבוא או לא (אישית אני מעדיף את האופציה השנייה) בה תפקידנו יהיה לשמור על העם בישראל, אשתי תלך לצעוד עם משפחת שליט ואני אשמור על הבנות. אני מאוד מכבד אותה על זה שהיא הולכת לתמוך בהם. אני גם מאוד מכבד את הרבבות האחרים שעושים את זה. יחד עם זאת, ברשותכם, אני חושב שהעם בישראל איבד קצת את הברקסים.

כבר אמרתי בפתח הדברים: אף חייל, אף לוחם, אף אדם לא שווה יותר מחברו. אם המשמעות של שחרורו של שליט היא ששני ישראלים יהרגו, כבר הפסדנו מהעסקה הזאת. כרגע, איבדנו רק בן אדם אחד.

תחשבו על זה.